שמחה מלול נולדה בשנת 1919 במכנאס שבמרוקו. בהיותה ילדה קטנה עזרה ליהודי מבוגר. בתמורה, רצה האיש לברך אותה ושאל אותה למבוקשה. לשמחה בת ה-5 הייתה בקשה לא שגרתית: "תברך אותי שאזכה להיקבר בירושלים". המבוגרים שהיו בסביבה שמעו את משאלת ליבה, וצחקו. מי האמין אז שבעוד כ-25 שנה תקום ליהודים מדינה והם יוכלו לחיות להיקבר בה?
סבתא שמחה אהבה מאד את ארץ ישראל ואת ירושלים. היא זכתה לעלות לארץ, לגור בחיפה ואף להגשים את חלומה: היא נקברה בירושלים , בט"ז בסיון תשע"ב.
פעמים רבות שמעתי את הסיפור מסבתא. בילדותי, הוא לא עורר בי שאלות או תמיהות. ובכל פעם ריתק אותי מחדש. דמיינתי את סבתא כילדה, את הסיטואציה בה כל המבוגרים צוחקים, כי לא האמינו למה שבעיני סבתא היה נראה לגמרי אפשרי.
ולמרות שזכיתי להיוולד בארץ, אחרי ששת הימים, קסמה של ירושלים שבה גם אותי. כשאני נזכרת בסיפור הזה כיום, כאימא, לא ברור לי מדוע ילדה בת 5 חולמת על קבורתה. אני חושבת שסבתא, באהבתה לירושלים, ביטאה את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפיים שנות גלות. לולא הכיסופים והגעגועים האלו שעברו מדור לדור, לא היינו זוכים לשוב לכאן, להילחם על הארץ, לחיות למות ולהיקבר בה.
לסבתא היה ביטוי במרוקאית שהיא נהגה לומר – "ב"ללה ובל"ארץ", שמשמעותו "בחסדי ה" והארץ" – והיא אמרה אותו בכל פעם שרצתה לבטא את אהבתה והתפעלותה מארץ ישראל, על אף כל הקשיים שבה. כשעלתה לארץ, גרה עם סבי וילדיהם, תחילה במעברה בעתלית, ולאחר מכן עברו למושב מגדים. שם סבא מרדכי נפטר והיא עברה לגור בחיפה – העיר הקרובה.
סבתא ביקרה בירושלים פעמים רבות את אחיה יהודה ושמואל ואת אחותה נזמה. ועלתה לרגל בכל הזדמנות שרק הייתה לה. בכל פעם שסיימה סבתא לספר את הסיפור הייתה אומרת, ספק לי ספק לעצמה, "למה לא ביקשתי לגור בירושלים? למה רק להיקבר בה?". סבתא אמנם לא גרה בירושלים, אבל אני זכיתי לקבוע את ביתי וחיי בירושלים, והרבה מזה בזכותה.
