שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.

 

באחד הימים, והוא נער בשנות העשרה שהספיק לקרוא בעיקר ספרות קודש, גילה חיים נחמן ביאליק אוצר של ממש בעליית הגג של שכניו: גיליונות מצהיבים של עיתוני ההשכלה "המליץ" ו"הצפירה". במאמר שחיבר שנים לאחר מכן, לרגל חמישים שנה לעיתון הצפירה, תיאר את המעמד: "מונחים היו להם שם שני המאורות הללו, החמה והלבנה, על גבי קורה אחת ומשמשים בית מושב לעופות. חוששני, שהתרנגולות היו מטילות עליהם ביצים" (מתוך "המליץ, הצפירה וצבע הנייר: ליובלה של הצפירה" מאת חיים נחמן ביאליק).

מה שמצא הנער בין דפי העיתונים ריתק והפחיד אותו גם יחד: דיונים במעמדם של הרבנים, הצעות לחינוך יהודי-מודרני, מאבק בהתבוללות ורעיונות מסעירים על לאומיות יהודית בארץ ישראל. שמות הכותבים השונים שפגש שם – וביניהם י"ח רבניצקי, אחד העם ונחום סוקולוב – נדמו בעיניו לדמויות מופת הלקוחות מאגדות יהודיות נושנות.

הגילוי הזה איים להסיט את חייו מהמסלול שבחר עבורו סבו: הסמכה לרבנות. איזו דרך עליו לבחור עתה? האם יגדל הנער להיות יהודי תורני למהדרין, או שמא יהפוך עורו למשכיל פורץ גבולות? ביאליק נמשך אל שני הקצוות המנוגדים. כדי לשים קץ ללבטיו, או רק בשביל לדחות את ההכרעה בכמה חודשים, רקח תכנית שהסתיר ממשפחתו: ביאליק החליט להרשם ללימודים בסמינר רבנים אורתודוקסים בברלין. על מנת להתקבל ללימודים בעיר, צריך היה לעמוד בשני תנאים: תעודת בגרות רשמית וידיעת גרמנית. לשם כך, יצא אל רוסיה הלבנה – להצטרף אל ישיבת וולוז"ין בשנת 1890.

 

תלמיד ישיבה ומשורר בסתר

סבו הנוקשה של ביאליק, אשר קיבל עליו את עול גידולו של הנער עם מות אביו, האמין שעם נסיעתו לוולוז"ין הוכרע עתידו של הנכד עושה הצרות. ביאליק נרשם והתקבל לאחת הישיבות המפוארות במזרח אירופה, מקום בו יאלץ לזנוח את נטיותיו המשכיליות ולהתעמק – כמו אבותיו לפניו – בספרות תורנית. אפשר שכך גם האמין הנער בן ה-17.

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

עם הגיעו לעיירה גילה ביאליק כי מתחת לפני השטח רוחשת פעילות שונה בתכלית: ספרי השכלה, רומנים אסורים, עיתונות חול, שירה ברוסית, מניפסטים ציוניים ומאמרים בנושאי מדע ואמנות – נדמה שאין פרסום אסור שתלמידי הישיבה לא העבירו מיד ליד. בתוך האווירה האינטלקטואלית הזו החל ביאליק לחבר שירה באופן שיטתי יותר משהתנסה בו עד כה. שיריו הראשונים אמנם התאפיינו בבוסריות מובנת, אך הצליחו לקנות לו שם של כותב מחונן בין תלמידי הישיבה.

מבלי ידיעת מוריו, הצטרף ביאליק אל האגודה הציונית החשאית "נצח ישראל" ולבקשת החברים ניסח את תקנון האגודה. ב-17 באפריל 1891 אף סיכן את מעמדו כתלמיד ישיבה ופרסם בעיתון "המליץ" את מצע האגודה, חתום בראשי תיבות של שמו. הייתה זו הפעם הראשונה שהודפסו מילותיו של המשורר לעתיד.

 

"רעיון הישוב", מצע אגודת נצח ישראל שחיבר ביאליק. התפרסם בעיתון "המליץ" ב-17 באפריל 1891

 

אך התשוקה שבערה בו לכתיבה, באה לידיי ביטוי בצורה הטובה ביותר בשירו הרציני הראשון, "אל הציפור" – שיר שעל כתיבתו שקד כשנתיים ימים.

 

"אל הציפור" בכתב ידו של חיים נחמן ביאליק, מתוך העמותה למורשת הזמר העברי

 

ציפורה נחמדת מוצאת את מקומה בפרדס

בחייו הבוגרים יחזור ביאליק שוב ושוב אל מחוזות ילדותו בשירתו. שירו הראשון, לעומת זאת, עוסק בנושא ראוי למי שיוכתר לימים להיות משורר התחייה הלאומית: נופיה של ארץ ישראל מבעד לעיניה של צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת. מדובר בחידוש בספרות העברית: שיר המביא את קולו הייחודי של אדם צעיר, יהודי יחידי הנושא על גבו את עול ההיסטוריה היהודית, כמו גם את הבטחת העתיד הלאומי בארץ ישראל.

כשסיים ביאליק את השיר, הרגיש כי הוא בשל לפרסום. הוא ידע כי אין ביכולתו לפרסם את השיר בוולוז"ין. הייתה זו חבורת הסופרים שהתגבשה באודסה בראשותו של אחד העם שמשכה את תלמיד הישיבה המפוקח, ומתום שנה בוולוז"ין יצא אל אודסה בספטמבר 1891.

אל המרכז הספרותי של יהודי המזרח הגיע ביאליק עייף ומרושש. חצי שנה מלאת תהפוכות העביר באודסה; חצי שנה של מעברים תכופים בין חדרים שכורים לבין מרתפים טחובים, מעבודה אחת למשניה, ובניסיונות להשגת פרנסה בדוחק. אך גם תחושות ההשפלה והייאוש שאחזו בו לא הצליחו להסיט אותו מתכניתו המקורית – להציג את עצמו בפני סופרי אודסה. הוא ידע ש"אל הציפור" יכול לשמש ככרטיס הביקור הראשון ליצירתו. כששמע על יציאתו לאור הקרבה של "פרדס" – קובץ היצירות העבריות שעתיד להתפרסם באודסה – מיהר לקצץ ולהדק את השיר בגרסה סופית ומאופקת יותר.

מי אחראי על פרסום שירו הראשון בקובץ הנחשק? שנים לאחר מכן עמלו הנפשות הפועלות – כל אחת בדרכה – להאדיר את החלק ששיחקו בפרשה. ראשית הפגיש אביו של אחד מחבריו הקרובים של ביאליק, הרב אברהם יואל אבלסון, בין המשורר הנלהב ובין הסופר משה ליב ליליינבלום. הסופר התרשם מהשיר והעניק לביאליק מכתב המלצה לאחד-העם.

 

אבי הציונות הרוחנית וגיבור ילדותו הנושן של ביאליק, אחד העם. התמונה לקוחה מתוך אוספי ביתמונה בספרייה הלאומית 

 

רועד ונרגש סר ביאליק לביתו של אחד-העם, להגיש לו את השיר בצירוף מכתב ההמלצה. מספר ימים לאחר מכן התבשר כי השיר מוצא חן בעיניי גיבור ילדותו, אך ההחלטה הסופית לגבי צירופו לקובץ שמורה לעורך י"ח רבניצקי. מבלי לגלות לאינטלקטואל המבוגר על תכניתו, יצא ביאליק אל בית הדפוס בו טרח האגוז הקשה ביותר לפיצוח רבניצקי על הוצאת קובץ "פרדס".

רבניצקי הספקן לא נסך ביטחון רב במשורר. על אף שלא הכיר את הצעיר בן ה-19 שהזדמן לפניו, או את יצירתו, החליט רבניצקי בינו לבינו כי מדובר בעוד חרזן בינוני המנסה לשכנע עורך מנוסה באיכות כתיבתו. ביאליק לא ידע זאת באותה העת, אך הוא לא היה הצעיר המרופט הראשון שהזדמן לבית הדפוס.

רבניצקי נטל את השיר לידיו מבלי לדעת כי הוא כבר זכה לאישורם של שניים ממכריו הנודעים. העורך קרא אותו פעם, קרא פעמיים, ובו במקום בישר לביאליק כי השיר ייכנס ל"פרדס". כששמע שיש בידיו של המשורר הצעיר שירים נוספים, הזמין אותו רבניצקי לביתו.

מפגש זה היה תחילתה של ידידות ארוכת שנים בין העורך המבוגר ובין המשורר הצעיר. ביאליק מעולם לא שכח את התמיכה שקיבל מרבניצקי בשעה כה סוערת בחייו. בהקדשה לקובץ שיריו משנת 1907 כתב לחברו:

ליקר לי מאח י"ח רבניצקי בפרדסך צפצפה ציפורי ראשונה ומאז ועד הנה החזקת בידי עתה צמחה נוצתה וכנפה נכונה אהיה כאשר אהיה – ואהבתך עמדי… 

ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי שנים רבות לאחר פגישתם הראשונה. תמונה מאוסף דוד ב. קידן בארכיון הציוני המרכזי. צילום: צבי אורון

 

"אל הציפור" מאת חיים נחמן ביאליק

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָהבַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַכִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה -הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם?הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? -זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּאֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּיכַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ,וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים,פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? -מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץבָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹתהַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? -הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת,לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת?נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל-הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ!אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת-אָהֳלִי;לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים,בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי.אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ,לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי;כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי;כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים -וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!