מכתב שקיבל ופרסם אליעזר בן יהודה, מאפשר לנו מפגש נדיר עם הנערה שרה אהרנסון, שנים לפני שהפכה לאחת ממנהיגות ניל"י.
ב-14 בדצמבר 1906 פרסם אליעזר בן יהודה בעיתונו "השקפה" טקסט ארוך שכותרתו "מכתב מבנות מושבה בא"י".
על המכתב היו חתומות שתי נערות בנות המושבה זיכרון יעקב – רבקה ושרה אהרנסון (או כפי שנכתב בעיתון: אהרונזון), רבקה הייתה אז בת 14 ושרה כמעט בת 17. כמקובל באותם ימים, הבנות סיימו את לימודיהן בגיל 12 והיו אמונות על עבודות הבית, אך תאוות הלמידה של שתיהן הביאה לכך שהן לימדו עצמן שפות, הרבו בקריאה וסייעו לאחיהן אהרן בעבודותיו המדעיות.
"ירשה לנו כבודו להגיד לו מדוע ובמה מחזיקות אנו טובה לכבודו עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו ממילונו",
כך פתחו האחיות את מכתבן, ובהמשך, במכתב ארוך ומפורט, מספרות כי אמנם נעשים ניסיונות להפוך את העברית לשפה חיה:
"אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים, יודעים לקרא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהצפרים והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו".
בהמשך מתארות הבנות את אחיהן הגדול, אשר תמיד חוזר מנסיעותיו וטיוליו עם צמחים ואבנים, ולאט לאט הדביק גם אותן באהבתו זו.
"ובחפצנו לקרוא שמות עבריים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מילונו" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומושגים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו".
(תמלול של המכתב המלא בסוף הרשימה)
המחברות אליהן מכוונות רבקה ושרה, הן חוברות בשם "מילון הלשון העברית בזמן הזה", המהוות כמחצית מהכרך הראשון של "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" (זה שאנו מכנים היום "מילון בן יהודה") שייצא לאור כעבור שנתיים, בשנת 1908.
נראה שרבקה ושרה צרפו למכתבן זה גם שאלות, הערות והצעות לגבי מושגים וביאורים שלא היו ברורים להן או שהיו להן השגות לגביהם, והן מבקשות מבן יהודה "לבלי ללעוג לפתיות כמונו" ומקוות כי ישיב למכתבן.
איננו יודעים האם ומה השיב בן יהודה לשאלותיהן, אך בוודאי שלא לעג להן. לא רק שבחר להקדיש טור וחצי בעיתונו למכתבן, אלא אף צירף לו הערת עורך:
"המכתב הזה שכתבוהו עברית שתים מבנות מושבה אחת בא"י הוא אמנם יותר מכתב פרטי למחבר המילון ממכתב נועד לפרסום בהשקפה. אפס, יש בו במכתב הזה דברים מעניינים לפי דעתי גם את הקהל והמורים בבתי הספר, ולהכותבות הנחמדות אקרא: כמותכן תרבינה בנות בארצנו!"
תשע שנים יחלפו מפרסום המכתב הזה ועד שתוקם מחתרת ניל"י, שבמסגרת פעילותה איסוף הצמחים והרישומים המדעיים יהוו מסווה לפעילות המחתרתית של הארגון. בזמן הזה יספיק בן יהודה להוציא לאור חמישה כרכים ממילונו, וניתן לשער שאלה התקבלו בעניין ובהתרגשות בבית שבזיכרון יעקב. כעבור שנתיים נוספות, בשנת 1917, מכתב אחר שתכתוב שרה ייתפס על ידי הטורקים ויהיה בין הגורמים שיובילו בסופו של דבר למותה הטראגי.
בנסיבות היסטוריות אחרות, כנראה ששרה הייתה נשארת "בת מושבה בארץ ישראל", נהנית מהעברית המתחדשת, מעמיקה את ידיעותיה בעולם הטבע והמדע, ואולי אף מפתחת את כשרון התפירה שבלט עוד בילדותה, אבל הקמת המחתרת שינתה וקיצרה את סיפור חייה. כיום, מאה שנה אחרי מותה, היא חקוקה בזיכרון הציבורי כ"שרה גיבורת ניל"י, מנהיגת מחתרת אמיצה, שדמותה עדיין מסעירה ומרגשת ילדים ומבוגרים כאחד.
מכתב מבנות מושבה בא"י
לכבוד עורך ה"השקפה" שלום,
ירשה נא כבודו להגיד לו מדוע ומה מחזיקות אנו טובה עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו לאור מ"מלונו" הנעלה ועל כמה משתוקקות אנו לראות במהרה את המחברות הבאות אחריהן, וזה הדברים:
רבים מהם כעת בינינו, ההולכים בעקבות אדוני ומשתדלים לעשות שפתנו לשפה חיה, מדוברת. ושומעות אנו כבר גם בחוצות הערים, וגם בטיולנו בשדות, עברית מדוברת.
אולם, יכולות אנו להעיר על הדבור הזה מה שהעיר כבודו בהקדמת מלונו אודות הסופר סמולינסקי, כי הוא ספר אך ורק אודות ענייניים אשר היו ידועים לו מושגיהם בעברית. וכן עושים רוב המדברים עברית.
במשך גלותנו הארוכה התרחקנו מן מראות ומעשי הטבע, חדלנו להתבונן להם. היינו לעירוניים גמורים וכזאת נשארנו עתה בכפרים ובמושבות. ובדברנו עברית, מסתפקים אנו במושגים כללים אחדים, אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים יודעים לקרוא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהציפורים העפים לפנינו, והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו, כמו ששכיח הדבר אצל ילידי הכפרים של העמים האחרים, לפי מה שאפשר לנו לשפוט, מספרי הקריאה שלהם, כי ביניהם לא היינו.
מאשימים בזאת את עניות שפתנו. אבל ההתנצלות הזאת אינה נכונה, אם אנו עוברים על פני מעשי ומראות הטבע מבלי התבוננו אליהם, ולפעמים מבלי גם להביט עליהם, אין זאת מפני עניות השפה, כי אם מפני שלא למדנו אותנו להביט ולהתבונן. אם היו עושים בבתי ספרנו, כמו שראינו עושים בבתי ספר הגרמנים במושבתם בחיפה למשל, לו התחילו המורים לזרז את תלמידיהם להביא לבית הספר, ולאסוף שמה: אבנים, צמחים, רמשים, וכו' מכל הבא מתחת ידי הילדים, ולו היו קוראים לפניהם שם לכל אחד מהדברים המובאים, ומסבירים את את ערך כל דבר ודבר, נחיצותו או הנזק שיכול למצח ממנו לאדם בכלל, ולאיכר בפרט, כי אז היינו מתרגלים להתבונן וההכרח היה מביא אותנו לחפש אחרי השמות העברים, ולהשתמש בהם, ואז היינו רואים כי במקום שחשבנו למצוא את עניות שפתנו אנו מוציאים את עושרה הרב והגנוז.
עד כמה נכונה השערתנו זו נוכל להביא ראיה מנפשנו אף כי אין זה אולי מן הנימוס ויכולים לחשדנו במעט יהירות.
כרוב בני גילינו היינו תמיד עוברות בקלות ראש ומבלי התבונן אל כל אלה הדברים אשר הערנו עליהם. והנה ראינו כי אחינו הגדול, איינו יודע אף פעם אחת לנסיעותיו הרבות אל כל פינות ארצנו הנחמדה, אל גם רק לטיוליו סביב הבית מבלי שוב עמוס בצמחים שונים, אבנים, מתכות, וכו'. והוא שומר עליה כעל פנינו, רושם על פתקה יפה מקום מוצאו של כל דבר ודבר, קורא לו בשם אשר לפעמים יצלצל צלצול כל כך מוזר לאוזנינו וכמעט שיכולים כי כי מגפף, ומלטף הוא אותם, אל נכון אוהב הוא את חברתם, עונג גדול הוא לו לשבת בתוכם. לקרוא אודותם וכו', ומעט מעט דבקה גם בנו מחלתו זו. והתחלנו להביא לו גם אנו מטיולינו חפצים מחפצים שונים, והוא הבל בנו בראשונה, ולאט לאט התחיל רושם גם בעבורנו על פתקאות, מחביא אותם בין גניזיותיו וככה השתלשל הדבר עד כי כעת היינו לעוזרותיו הרשמיות, והטיל עלינו את הכנת הצמחים, ההשגחה על כל הצמחים, האבנים אשר אסף, ויכולות אנו להעיד, כי הידיעות אשר רחשנו לנו כפרי העונג לדעת בטיולינו לא רק את שם רוב הדברים אשר אנו רואים כי גם את תועלתם, אם נמצאם הם בארצות אחרות, או רק סגולות ארצנו הם, כל זה משביע את נפשנו נחת, ומעניין אותנו לכל הפחות כמו סיפוריו של הסופר היותר מהיר. ובחופצנו לקרוא שמות עברים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מלוני" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומוגשים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו, ובזאת הנני בזה להודות לו מעומק לבותנו על העונג ששבענו על ידי כבודו, על הידיעות שרכשנו לנו על ידו ועל החובה היותר עמוקה לשפתנו החביבה אשר באה לנו מידו.
והנני מרשות לנו להציע לפני כבודו גת את ספקותינו והערותינו אודות אותם הביאורים שלא יכולנו להבין, או שלא נחה דעתנו מהם, ובקשה מכבודו לבלי ללעוג לפתיות כמונו, ומקוות עוד אנו כי יואיל כבודו להשיב לנו על שאלותינו כיד חוכמתו ואדיבותו הטובות עליו.
רבקה אהרונזון. שרה אהרונזון.
תגובות על כתבה זו