כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

מכתב שקיבל ופרסם אליעזר בן יהודה, מאפשר לנו מפגש נדיר עם הנערה שרה אהרנסון, שנים לפני שהפכה לאחת ממנהיגות ניל"י.

שרה, אלכסנדר ורבקה אהרנסון בילדותם (התמונה מהאתר של בית ניל"י – מוזיאון אהרנסון)

ב-14 בדצמבר 1906 פרסם אליעזר בן יהודה בעיתונו "השקפה" טקסט ארוך שכותרתו "מכתב מבנות מושבה בא"י".

לחצו למכתב המלא

על המכתב היו חתומות שתי נערות בנות המושבה זיכרון יעקב – רבקה ושרה אהרנסון (או כפי שנכתב בעיתון: אהרונזון), רבקה הייתה אז בת 14 ושרה כמעט בת 17. כמקובל באותם ימים, הבנות סיימו את לימודיהן בגיל 12 והיו אמונות על עבודות הבית, אך תאוות הלמידה של שתיהן הביאה לכך שהן לימדו עצמן שפות, הרבו בקריאה וסייעו לאחיהן אהרן בעבודותיו המדעיות.

 

שרה בת 12

 

"ירשה לנו כבודו להגיד לו מדוע ובמה מחזיקות אנו טובה לכבודו עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו ממילונו",

כך פתחו האחיות את מכתבן, ובהמשך, במכתב ארוך ומפורט, מספרות כי אמנם נעשים ניסיונות להפוך את העברית לשפה חיה:

"אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים, יודעים לקרא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהצפרים והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו".

בהמשך מתארות הבנות את אחיהן הגדול, אשר תמיד חוזר מנסיעותיו וטיוליו עם צמחים ואבנים, ולאט לאט הדביק גם אותן באהבתו זו.

 "ובחפצנו לקרוא שמות עבריים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מילונו" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומושגים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו".

(תמלול של המכתב המלא בסוף הרשימה)

מתוך מחברת ב" של מילון הלשון העברית בזמן הזה

 

המחברות אליהן מכוונות רבקה ושרה, הן חוברות בשם "מילון הלשון העברית בזמן הזה", המהוות כמחצית מהכרך הראשון של "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" (זה שאנו מכנים היום "מילון בן יהודה") שייצא לאור כעבור שנתיים, בשנת 1908.

נראה שרבקה ושרה צרפו למכתבן זה גם שאלות, הערות והצעות לגבי מושגים וביאורים שלא היו ברורים להן או שהיו להן השגות לגביהם, והן מבקשות מבן יהודה "לבלי ללעוג לפתיות כמונו" ומקוות כי ישיב למכתבן.

איננו יודעים האם ומה השיב בן יהודה לשאלותיהן, אך בוודאי שלא לעג להן. לא רק שבחר להקדיש טור וחצי בעיתונו למכתבן, אלא אף צירף לו הערת עורך:

"המכתב הזה שכתבוהו עברית שתים מבנות מושבה אחת בא"י ‬הוא אמנם יותר מכתב פרטי למחבר המילון ממכתב נועד לפרסום בהשקפה. אפס, יש בו במכתב הזה דברים מעניינים לפי דעתי גם את הקהל והמורים בבתי הספר, ולהכותבות הנחמדות אקרא: כמותכן תרבינה בנות בארצנו!"

תשע שנים יחלפו מפרסום המכתב הזה ועד שתוקם מחתרת ניל"י, שבמסגרת פעילותה איסוף הצמחים והרישומים המדעיים יהוו מסווה לפעילות המחתרתית של הארגון. בזמן הזה יספיק בן יהודה להוציא לאור חמישה כרכים ממילונו, וניתן לשער שאלה התקבלו בעניין ובהתרגשות בבית שבזיכרון יעקב. כעבור שנתיים נוספות, בשנת 1917, מכתב אחר שתכתוב שרה ייתפס על ידי הטורקים ויהיה בין הגורמים שיובילו בסופו של דבר למותה הטראגי.

 

שרה אהרונסון

 

בנסיבות היסטוריות אחרות, כנראה ששרה הייתה נשארת "בת מושבה בארץ ישראל", נהנית מהעברית המתחדשת, מעמיקה את ידיעותיה בעולם הטבע והמדע, ואולי אף מפתחת את כשרון התפירה שבלט עוד בילדותה, אבל הקמת המחתרת שינתה וקיצרה את סיפור חייה. כיום, מאה שנה אחרי מותה, היא חקוקה בזיכרון הציבורי כ"שרה גיבורת ניל"י, מנהיגת מחתרת אמיצה, שדמותה עדיין מסעירה ומרגשת ילדים ומבוגרים כאחד.

 

עוד על הילדה שרה אהרנסון תוכלו לקרוא בספר הזה שמיועד לקוראות וקוראים צעירים:

שרה אהרנסון. כתבה: דורית גני. איירה: מורן יוגב. סדרת הישראליות, צלטנר ספרים, 2018

המכתב המלא כפי שפורסם בעיתון "השקפה", 14.12.1906

מכתב מבנות  מושבה בא"י

לכבוד עורך ה"השקפה" שלום,

ירשה נא כבודו להגיד לו מדוע ומה מחזיקות אנו טובה עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו לאור מ"מלונו" הנעלה ועל כמה משתוקקות אנו לראות במהרה את המחברות הבאות אחריהן, וזה הדברים:

רבים מהם כעת בינינו, ההולכים בעקבות אדוני ומשתדלים לעשות שפתנו לשפה חיה, מדוברת. ושומעות אנו כבר גם בחוצות הערים, וגם בטיולנו בשדות, עברית מדוברת.

אולם, יכולות אנו להעיר על הדבור הזה מה שהעיר כבודו בהקדמת מלונו אודות הסופר סמולינסקי, כי הוא ספר אך ורק אודות ענייניים אשר היו ידועים לו מושגיהם בעברית. וכן עושים רוב המדברים עברית.

במשך גלותנו הארוכה התרחקנו מן מראות ומעשי הטבע, חדלנו להתבונן להם. היינו לעירוניים גמורים וכזאת נשארנו עתה בכפרים ובמושבות. ובדברנו עברית, מסתפקים אנו במושגים כללים אחדים, אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים יודעים לקרוא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהציפורים העפים לפנינו, והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו, כמו ששכיח הדבר אצל ילידי הכפרים של העמים האחרים, לפי מה שאפשר לנו לשפוט, מספרי הקריאה שלהם, כי ביניהם לא היינו.

מאשימים בזאת את עניות שפתנו. אבל ההתנצלות הזאת אינה נכונה, אם אנו עוברים על פני מעשי ומראות הטבע מבלי התבוננו אליהם, ולפעמים מבלי גם להביט עליהם, אין זאת מפני עניות השפה, כי אם מפני שלא למדנו אותנו להביט ולהתבונן. אם היו עושים בבתי ספרנו, כמו שראינו עושים בבתי ספר הגרמנים במושבתם בחיפה למשל, לו התחילו המורים לזרז את תלמידיהם להביא לבית הספר, ולאסוף שמה: אבנים, צמחים, רמשים, וכו' מכל הבא מתחת ידי הילדים, ולו היו קוראים לפניהם שם לכל אחד מהדברים המובאים, ומסבירים את את ערך כל דבר ודבר, נחיצותו או הנזק שיכול למצח ממנו לאדם בכלל, ולאיכר בפרט, כי אז היינו מתרגלים להתבונן וההכרח היה מביא אותנו לחפש אחרי השמות העברים, ולהשתמש בהם, ואז היינו רואים כי במקום שחשבנו למצוא את עניות שפתנו אנו מוציאים את עושרה הרב והגנוז.

עד כמה נכונה השערתנו זו נוכל להביא ראיה מנפשנו אף כי אין זה אולי מן הנימוס ויכולים לחשדנו במעט יהירות.

כרוב בני גילינו היינו תמיד עוברות בקלות ראש ומבלי התבונן אל כל אלה הדברים אשר הערנו עליהם. והנה ראינו כי אחינו הגדול, איינו יודע אף פעם אחת לנסיעותיו הרבות אל כל פינות ארצנו הנחמדה, אל גם רק לטיוליו סביב הבית מבלי שוב עמוס בצמחים שונים, אבנים, מתכות, וכו'. והוא שומר עליה כעל פנינו, רושם על פתקה יפה מקום מוצאו של כל דבר ודבר, קורא לו בשם אשר לפעמים יצלצל צלצול כל כך מוזר לאוזנינו וכמעט שיכולים כי כי מגפף, ומלטף הוא אותם, אל נכון אוהב הוא את חברתם, עונג גדול הוא לו לשבת בתוכם. לקרוא אודותם וכו', ומעט מעט דבקה גם בנו מחלתו זו. והתחלנו להביא לו גם אנו מטיולינו חפצים מחפצים שונים, והוא הבל בנו בראשונה, ולאט לאט התחיל רושם גם בעבורנו על פתקאות, מחביא אותם בין גניזיותיו וככה השתלשל הדבר עד כי כעת היינו לעוזרותיו הרשמיות, והטיל עלינו את הכנת הצמחים, ההשגחה על כל הצמחים, האבנים אשר אסף, ויכולות אנו להעיד, כי הידיעות אשר רחשנו לנו כפרי העונג לדעת בטיולינו לא רק את שם רוב הדברים אשר אנו רואים כי גם את תועלתם, אם נמצאם הם בארצות אחרות, או רק סגולות ארצנו הם, כל זה משביע את נפשנו נחת, ומעניין אותנו לכל הפחות כמו סיפוריו של הסופר היותר מהיר. ובחופצנו לקרוא שמות עברים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מלוני" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומוגשים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו, ובזאת הנני בזה להודות לו מעומק לבותנו על העונג ששבענו על ידי כבודו, על הידיעות שרכשנו לנו על ידו ועל החובה היותר עמוקה לשפתנו החביבה אשר באה לנו מידו.

והנני מרשות לנו להציע לפני כבודו גת את ספקותינו והערותינו אודות אותם הביאורים שלא יכולנו להבין, או שלא נחה דעתנו מהם, ובקשה מכבודו לבלי ללעוג לפתיות כמונו, ומקוות עוד אנו כי יואיל כבודו להשיב לנו על שאלותינו כיד חוכמתו ואדיבותו הטובות עליו.

רבקה אהרונזון. שרה אהרונזון.

 

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

קשה לחשוב על שתי משוררות הפוכות יותר באופיין ובשירתן. השירה חיברה בין המשוררת הדתייה והמבוגרת למשוררת הצעירה והבועטת. השירה היא זו שתביא לקרע ביניהן

מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה
פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה,
בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת,
לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה,
בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר,
אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ -פַנָסֵי פִּרְסוּם,
תָּוֵי פָּז, סִמְלִי צְבָא.
לִצְעֹד בִּרְחוֹב מוּצָל מְהַרְהֶרֶת, אַט-אַט

(מתוך השיר "רצון שיכור, מסוכסך", שיר המופיע בספר הביכורים של זלדה)

אכן אישה פשוטה הייתה זלדה שניאורסון-מישקובסקי. ודאי בהשוואה למשוררת צעירה ובועטת ממנה, יונה וולך. אולם השקט שלה החביא את מהפכנותה.

המשוררת זלדה בצעירותה, 1938

זלדה חוצה את "ים האש"

היא הייתה בסך הכל בת 12 כשעלתה יחד עם משפחתה מרוסיה הסובייטית, אותו הגיל בו התייתמה מאביה, הגיל בו קיבלה אישור חריג לקרוא עליו קדיש בבית הכנסת.

על אף שהחלה לחבר שירה עוד בטרם מלאו לה 20, חלומה הגדול היה להיות ציירת. לשם כך תכננה להתקבל ללימודי אומנות בבצלאל. זלדה עזבה את בית אמה שבחיפה, אולם חזרה לטפל באמה לאחר מותו של בעלה השני של אמה זמן לא רב לאחר מכן. היא הרגישה חנוקה וסגורה בתוך הבית הדל. תחת השגחתה של אמה נמנעה זלדה כמעט כליל מלחשוף את מילותיה לעולם. את שיריה ההולכים והמתרבים הייתה משרבטת בסתר, בפתקאות שפוזרו ברחבי חדרה. משנות הארבעים הופיעו שירים וקטעי פרוזה שלה בעיתונות, ולא השאירו כל הד.

זלדה ואמה רחל, התמונה לקוחה מתוך הספר "ציפור אחוזת קסם"

בשנת 1950 נישאה לידיד נפשה, חיים אריה מישקובסקי, אשר בהשראת גובהו ועדינותו הרבה נודע בירושלים בתור "חיים ארוכים". הזוג עבר יחד עם אמה של זלדה לירושלים. גם אחרי נישואיהם התקשתה המשוררת בסתר לפרסם את יצירתה. מכריה מספרים שבכל פעם שיצאה מחדר האורחים, היה מנצל בעלה רגעים אלו כדי למהר ולשבח את שיריה ואף להקריא מעט מהם. בזכותו הכירה רבים מהקשרים הספרותיים שישרתו אותה בעתיד. אולם את הקשר המשמעותי הספרותי הראשון שלה, זה שיניב את ספרה הראשון, יש לזקוף לא לזכותו של בעלה היקר, אלא לזכות עזה צבי – חברת ילדות של זלדה משכונת גאולה בירושלים.

כשהשלהבת והברוש נפגשו לראשונה

בשנת 1965, השנה בה נפטרה אמה של זלדה, הפגישה מבקרת הספרות והמסאית עזה צבי באחר צהריים של יום שישי אחד בין זלדה ובין משוררת אחרת, יונה וולך הצעירה. ושם, בחדרה האפל של זלדה ברחוב צפניה, ישבו שלוש הנשים מסביב לשולחן בו הניחה זלדה כוסות תה וחתיכות פרי. הייתה זו סצנה ביתית שוודאי נראתה תמוהה לוולך, שחיה באותה תקופה בבניין מט לנפול החשוף לירי צלפים ירדנים וממוקם באמצעה של ירושלים החצויה.

בתמונה: יונה וולך, שנות השבעים. צילום: יעל רוזן

וולך הספקנית מטבעה דרשה בקוצר רוח לשמוע שיר משיריה של זלדה. כך תיארה עזה צבי את המשך המפגש:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

וכך לקחה יונה וולך הצעירה, שטרם פרסמה ספר משל עצמה, פיקוד על הוצאת ספרה הראשון של זלדה. צבי ממשיכה לספר:

"הוחלט שיונה תשאיל את מכונת הכתיבה שלה, הגדולה והישנה. דניס סילק נבחר להיות ה"סבל" של השירה ולהביא את המכונה. עלי הוטל להדפיס את השירים במכונת הכתיבה, אף על פי שאינני אוהבת לנגוע במכונות ואפילו לא במכונת כתיבה.

יונה צירפה פתק למכונה בזו הלשון: עזקה חביבתי,תודה תודה שהבאת אותי למקום הנפלא ולאישה הנפלאה ואלייך. עכשיו המכונה: [כאן באים ארבעה סעיפים המסבירים את השימוש במכונה בלשון כמעט תנ"כית, והפתק מסתיים במילים:] אנא – עשי העתקים כפולים ומסרי גם לי הדברים היפים הללו. התייחסי למכונה באהבה יותר מעצבנות. יונה וולך. זה היה פתק היסטורי." ("זלדה – הכמיהה לידידות", מתוך: "חיבורים" מאת עזה צבי)

תמונתה של עזה צבי בכריכת ספרה "חיבורים"

המפגש הזה הוליד את ספרה הראשון של זלדה, "פנאי". עם הוצאת הספר הפכה המשוררת האלמונית בת ה-53 לחגיגת העולם הספרותי הישראלי. היא שמחה על הצלחת ספרה אך הובכה מתשומת הלב שהורעפה עליה. ביתה הדל הפך ל"חצר" אליה עולים צעירות וצעירים רבים לרגל, בדיוק כפי שעולים מאמינים אל חצר בן דודה, מנחם מנדל שניארסון – הרבי מלובביץ" והאדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד.

"שם חדש בשירה", כתבה משבחת על ספר השירה הראשון של זלדה מתוך עיתון מעריב. הכתבה התפרסמה ב-11 באוגוסט 1967

הייתה זו גם תחילתה של מערכת יחסים בין המשוררת המבוגרת והדתייה למשוררת הצעירה והאנרכיסטית. מערכת יחסים שעל פניו הסתכמה בשלושה מפגשים בלבד, אך לפחות לשניים מהם יש חשיבות ספרותית אדירה. אם הראשון הוביל להוצאת ספרה הראשון של זלדה, מפגש נוסף הוליד את שירה "שני יסודות".

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

(שני יסודות, שיר מאת זלדה)

למרות חוסר ההבנה העמוק המופיע בשיר, הצליחו השתיים ליהנות האחת מחברת השנייה ובעיקר, אחת משירת השנייה. שתי משוררות יתומות שמצאו הבנה וחיבה ממרחק הדורות.

כל זה הגיע לכדי פיצוץ מתוקשר באביב 1982, כשהתפרסם השיר הפרובוקטיבי של יונה וולך – "תפילין".

שיר ושמו "תפילין"

בתחילת שנות השמונים העמיקה וולך לעסוק בשירתה במוטיבים מיניים, בקדושה ובחילולה ובפריצת הדרך לפתיחות הישראלית החדשה. "היא היתה כבר כמו האישה בעלת הזקן, המשוגעת הגאונית, מוקיון שציפו ממנו לטירוף ולמוזרות, והיא מילאה את כל מבוקשם", סיפר עליה לימים המשורר חזי לסקלי (מצוטט אצל: "יונה וולך" מאת יגאל סרנה)

באביב 1982 שלחה וולך ארבעה שירים לירחון לספרות ולתרבות, "עיתון 77". אחד מהשירים, "תפילין", עורר סערה אדירה במדינת ישראל המתכוננת לפלישה ללבנון.

עורך "עיתון 77" לא הופתע מהתגובות הזועמות והאיומים שהגיעו למערכת העיתון. ייתכן שאף ציפה להם. התגובה היחידה שציערה אותו הגיעה במעטפה פשוטה מירושלים. הוא זיהה את כתב ידה העגול והברור של אחת מהתורמות הקבועות לירחון. וכך היה כתוב: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה."

כותבת המכתב, זלדה, הזדעזעה מעוצמת הפגיעה באחד מתשמישי הקדושה החשובים ביותר ביהדות וסירבה לפרסם עוד משיריה בירחון. היא ניתקה כל קשר עם ידידתה משכבר הימים, המשוררת הצעירה שהפצירה בה לאסוף את המילים המפוזרות בחדרה ולהוציאם לאור.

"תפילין" מאת המשוררת יונה וולך:

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.

`;