יורם קניוק במלחמת העצמאות - שולח מכתב להוריו מבית-החולים

"היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה."

(יורם קניוק, חיים על נייר זכוכית, משכל, 2003)

ב-30 במאי 1948, ממיטתו בבית ההבראה הצבאי בבית הכרם בירושלים, כותב יורם קניוק הפצוע מכתב להוריו. קניוק (2013-1930) עזב בגיל 17 את לימודיו ב"תיכון חדש" בתל אביב, הצטרף לפלמ"ח ואחר כך השתתף בקרבות רבים במלחמת העצמאות. הוא נפצע קשה ברגלו בקרב בהר ציון, היה שבועיים בבית החולים ואז חודשיים בבית ההבראה בבית הכרם. מהפציעה הפיזית הזו הוא סבל כל חייו, אך גם מההשלכות הנפשיות שלה: קניוק היה אולי הראשון שכתב על הלם קרב ופוסט טראומה בעברית, הרבה לפני שידעו לקרוא לזה בשמות. חוויותיו מהתקופה הזו היו הרקע וההשראה לספרו "חימו מלך ירושלים", על פרשת אהבה בין אחות לבין חייל פצוע, על רקע המלחמה בירושלים. על המלחמה הזו שנחרתה בנפשו ובגופו, כתב שוב ושוב בספריו, בהם ספרו הגדול "תש"ח".

"כאשר חזרתי מהמלחמה, הלכתי להוריו של החבר הטוב שלי מנחם שמת על ידי. אז, בשל אמנזיה, לא זכרתי בדיוק מה אירע לנו אך זכרתי מספיק כדי לומר להם שהוא מת על ידי – שאני ניצלתי והוא מת. אמו בצל עץ החרוב ברחוב הושע על שפת הים, אמרה, אז למה זה לא היה ההפך. אם ישנו משפט שהשפיע על כתיבתי יותר מכול ומאורע שהשפיע עלי יותר מכול, היה זה המפגש ההוא בחצרם של אביו ואמו של מנחם. הגעתי אליהם חבוש בגבס וחיוור מהמלחמה.

לקח לי שנים להבין שמשנת 1948, אחרי הקרב בנבי סמואל, חייתי תחת מה שאז לא הבינו שהוא הלם קרב. הדברים שעברתי שם היו זוועתיים מדי. לא הבנתי באמת מה אירע ליף והשכחתי וחלמתי ושיקרתי לפסיכיאטרים כדי שלא ידעו את מה שלא הבנתי. החיים המופלאים שחייתי היו גם נוראים. חייתי אותם בחֶסֶר ובכאב ובסיפורים כבדיחות על צער ואסונות שעשיתי מהם פרחים, כלומר פשר האסונות היה ריפוי בעיסוק לפצע איום שחוויתי במלחמה. וכל השאר זיל גמור. לכן כנראה כן כתבתי."

(יורם קניוק: "הסיפורים שנהיו לסיפור חיי" מתוך "מאין נחלתי את שירי, עורכת רות קרטון-בלום, משכל, 2002)

יורם קניוק בצעירותו. תמונה באדיבות המשפחה

"זה נפצע ברמת רחל וזה בבאב אל וואד וזה בנבי סמואל – ואני בהתפרצות להר ציון"

וכך כתב קניוק הצעיר, חייל פצוע בן 18 להוריו הדואגים: "מוזר שאני כותב מכתב זה מבּית הַבְרָאָה כּשְרָגְלִי מגוּבֶּסֶת כּוּלָה אוּלם אצלנוּ הרי גישה חופשית ולא אמא ולא אבּא לא יפרצוּ בבכיות אם קיבלתי כדור ברגל ויש לי שבר בעצם ורק בעוד חודשיים אוכל שוב להלך כאחד האדם".

בהמשך המכתב מתאר קניוק את בית החולים שבו שהה לפני שהגיע לבית ההבראה: "אשר לי מצב הרוח השתפר אתמול משבאתי לכאן מבית החולים שבו ביליתי כמעט שבועיים עם האחיות הנחמדות והפצועים השסועים, מין ערב רב של מקרים של ריטושים של חצאי אדם, רבעי אדם, תינוקות שנפצעו מרסיסים (אחד בן שנה וחצי שכל משפחתו נהרגה). אתה שוכב ויכול לדעת את כל תולדות ירושלים, סביבותיה והדרך במשך חודשיים, זה נפצע ברמת רחל וזה בבאב אל וואד וזה בנבי סמואל והלה עדיין שוכב מהקסטלום… אני נפצעתי בהתפרצות להר ציון ואיזה מוחמד או אחמד מעבר הירדן בעל כפיה אדומה כדם לא מצא לו ג"וב אחר אלא לבוא להציל את פלשתינה ולתקוע לי את הכדור הזה. את הצחוק שלו אני אזכור כל חיי…"

הוא ממשיך בתיאור על המצור והמלחמה בירושלים: "כשאבוא אספר לכם על פרשת ירושלים דברים שאתם כלל לא יכולים להעלות בדמיונכם איך אוחזים אנשים אלה את עצמם, ואין אוכל, אין מים, אין חשמל, אין נפט, אין בגדים, אין ניר, אין שום דבר פרט לפגזים שמוטלים יום ולילה לכל חלקי העיר…"

המשיכו וקראו את המכתב המרגש – וסיימו בחתימה: "שלום ונשיקות, יורמכם".