השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

קשה לחשוב על שתי משוררות הפוכות יותר באופיין ובשירתן. השירה חיברה בין המשוררת הדתייה והמבוגרת למשוררת הצעירה והבועטת. השירה היא זו שתביא לקרע ביניהן

מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה
פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה,
בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת,
לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה,
בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר,
אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ -פַנָסֵי פִּרְסוּם,
תָּוֵי פָּז, סִמְלִי צְבָא.
לִצְעֹד בִּרְחוֹב מוּצָל מְהַרְהֶרֶת, אַט-אַט

(מתוך השיר "רצון שיכור, מסוכסך", שיר המופיע בספר הביכורים של זלדה)

אכן אישה פשוטה הייתה זלדה שניאורסון-מישקובסקי. ודאי בהשוואה למשוררת צעירה ובועטת ממנה, יונה וולך. אולם השקט שלה החביא את מהפכנותה.

המשוררת זלדה בצעירותה, 1938

זלדה חוצה את "ים האש"

היא הייתה בסך הכל בת 12 כשעלתה יחד עם משפחתה מרוסיה הסובייטית, אותו הגיל בו התייתמה מאביה, הגיל בו קיבלה אישור חריג לקרוא עליו קדיש בבית הכנסת.

על אף שהחלה לחבר שירה עוד בטרם מלאו לה 20, חלומה הגדול היה להיות ציירת. לשם כך תכננה להתקבל ללימודי אומנות בבצלאל. זלדה עזבה את בית אמה שבחיפה, אולם חזרה לטפל באמה לאחר מותו של בעלה השני של אמה זמן לא רב לאחר מכן. היא הרגישה חנוקה וסגורה בתוך הבית הדל. תחת השגחתה של אמה נמנעה זלדה כמעט כליל מלחשוף את מילותיה לעולם. את שיריה ההולכים והמתרבים הייתה משרבטת בסתר, בפתקאות שפוזרו ברחבי חדרה. משנות הארבעים הופיעו שירים וקטעי פרוזה שלה בעיתונות, ולא השאירו כל הד.

זלדה ואמה רחל, התמונה לקוחה מתוך הספר "ציפור אחוזת קסם"

בשנת 1950 נישאה לידיד נפשה, חיים אריה מישקובסקי, אשר בהשראת גובהו ועדינותו הרבה נודע בירושלים בתור "חיים ארוכים". הזוג עבר יחד עם אמה של זלדה לירושלים. גם אחרי נישואיהם התקשתה המשוררת בסתר לפרסם את יצירתה. מכריה מספרים שבכל פעם שיצאה מחדר האורחים, היה מנצל בעלה רגעים אלו כדי למהר ולשבח את שיריה ואף להקריא מעט מהם. בזכותו הכירה רבים מהקשרים הספרותיים שישרתו אותה בעתיד. אולם את הקשר המשמעותי הספרותי הראשון שלה, זה שיניב את ספרה הראשון, יש לזקוף לא לזכותו של בעלה היקר, אלא לזכות עזה צבי – חברת ילדות של זלדה משכונת גאולה בירושלים.

כשהשלהבת והברוש נפגשו לראשונה

בשנת 1965, השנה בה נפטרה אמה של זלדה, הפגישה מבקרת הספרות והמסאית עזה צבי באחר צהריים של יום שישי אחד בין זלדה ובין משוררת אחרת, יונה וולך הצעירה. ושם, בחדרה האפל של זלדה ברחוב צפניה, ישבו שלוש הנשים מסביב לשולחן בו הניחה זלדה כוסות תה וחתיכות פרי. הייתה זו סצנה ביתית שוודאי נראתה תמוהה לוולך, שחיה באותה תקופה בבניין מט לנפול החשוף לירי צלפים ירדנים וממוקם באמצעה של ירושלים החצויה.

בתמונה: יונה וולך, שנות השבעים. צילום: יעל רוזן

וולך הספקנית מטבעה דרשה בקוצר רוח לשמוע שיר משיריה של זלדה. כך תיארה עזה צבי את המשך המפגש:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

וכך לקחה יונה וולך הצעירה, שטרם פרסמה ספר משל עצמה, פיקוד על הוצאת ספרה הראשון של זלדה. צבי ממשיכה לספר:

"הוחלט שיונה תשאיל את מכונת הכתיבה שלה, הגדולה והישנה. דניס סילק נבחר להיות ה"סבל" של השירה ולהביא את המכונה. עלי הוטל להדפיס את השירים במכונת הכתיבה, אף על פי שאינני אוהבת לנגוע במכונות ואפילו לא במכונת כתיבה.

יונה צירפה פתק למכונה בזו הלשון: עזקה חביבתי,תודה תודה שהבאת אותי למקום הנפלא ולאישה הנפלאה ואלייך. עכשיו המכונה: [כאן באים ארבעה סעיפים המסבירים את השימוש במכונה בלשון כמעט תנ"כית, והפתק מסתיים במילים:] אנא – עשי העתקים כפולים ומסרי גם לי הדברים היפים הללו. התייחסי למכונה באהבה יותר מעצבנות. יונה וולך. זה היה פתק היסטורי." ("זלדה – הכמיהה לידידות", מתוך: "חיבורים" מאת עזה צבי)

תמונתה של עזה צבי בכריכת ספרה "חיבורים"

המפגש הזה הוליד את ספרה הראשון של זלדה, "פנאי". עם הוצאת הספר הפכה המשוררת האלמונית בת ה-53 לחגיגת העולם הספרותי הישראלי. היא שמחה על הצלחת ספרה אך הובכה מתשומת הלב שהורעפה עליה. ביתה הדל הפך ל"חצר" אליה עולים צעירות וצעירים רבים לרגל, בדיוק כפי שעולים מאמינים אל חצר בן דודה, מנחם מנדל שניארסון – הרבי מלובביץ" והאדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד.

"שם חדש בשירה", כתבה משבחת על ספר השירה הראשון של זלדה מתוך עיתון מעריב. הכתבה התפרסמה ב-11 באוגוסט 1967

הייתה זו גם תחילתה של מערכת יחסים בין המשוררת המבוגרת והדתייה למשוררת הצעירה והאנרכיסטית. מערכת יחסים שעל פניו הסתכמה בשלושה מפגשים בלבד, אך לפחות לשניים מהם יש חשיבות ספרותית אדירה. אם הראשון הוביל להוצאת ספרה הראשון של זלדה, מפגש נוסף הוליד את שירה "שני יסודות".

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

(שני יסודות, שיר מאת זלדה)

למרות חוסר ההבנה העמוק המופיע בשיר, הצליחו השתיים ליהנות האחת מחברת השנייה ובעיקר, אחת משירת השנייה. שתי משוררות יתומות שמצאו הבנה וחיבה ממרחק הדורות.

כל זה הגיע לכדי פיצוץ מתוקשר באביב 1982, כשהתפרסם השיר הפרובוקטיבי של יונה וולך – "תפילין".

שיר ושמו "תפילין"

בתחילת שנות השמונים העמיקה וולך לעסוק בשירתה במוטיבים מיניים, בקדושה ובחילולה ובפריצת הדרך לפתיחות הישראלית החדשה. "היא היתה כבר כמו האישה בעלת הזקן, המשוגעת הגאונית, מוקיון שציפו ממנו לטירוף ולמוזרות, והיא מילאה את כל מבוקשם", סיפר עליה לימים המשורר חזי לסקלי (מצוטט אצל: "יונה וולך" מאת יגאל סרנה)

באביב 1982 שלחה וולך ארבעה שירים לירחון לספרות ולתרבות, "עיתון 77". אחד מהשירים, "תפילין", עורר סערה אדירה במדינת ישראל המתכוננת לפלישה ללבנון.

עורך "עיתון 77" לא הופתע מהתגובות הזועמות והאיומים שהגיעו למערכת העיתון. ייתכן שאף ציפה להם. התגובה היחידה שציערה אותו הגיעה במעטפה פשוטה מירושלים. הוא זיהה את כתב ידה העגול והברור של אחת מהתורמות הקבועות לירחון. וכך היה כתוב: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה."

כותבת המכתב, זלדה, הזדעזעה מעוצמת הפגיעה באחד מתשמישי הקדושה החשובים ביותר ביהדות וסירבה לפרסם עוד משיריה בירחון. היא ניתקה כל קשר עם ידידתה משכבר הימים, המשוררת הצעירה שהפצירה בה לאסוף את המילים המפוזרות בחדרה ולהוציאם לאור.

"תפילין" מאת המשוררת יונה וולך:

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איך אפשר לכתוב על זוועות השואה? הסיפור מאחורי אחד השירים המפורסמים והנוגעים ללב שחיברה לאה גולדברג

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

 

היא גדלה בקובנה שבליטא, נדדה ברחבי רוסיה כפליטה יחד עם הוריה בזמן מלחמת העולם הראשונה, ועם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הייתה דוקטורנטית לשפות שמיות בגרמניה. חוויה זו שכנעה אותה סופית להגר לארץ ישראל, ובעזרתו של המשורר אברהם שלונסקי הצליחה להשיג סרטיפיקט ולעלות ארצה כשנתיים לאחר מכן. גולדברג אמנם עזבה את אירופה, אך המשיכה להתעמק בתרבות האירופית ולעקוב בדריכות אחר המאורעות הגדולים המתרחשים ביבשת הולדתה.

 

הדרכון הליטאי של לאה גולדברג בת ה-18, שנת 1929

 

מחויבות המשורר בזמן מלחמה

שבוע מפרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסמה גולדברג רשימה בשם "על אותו נושא עצמו" בעיתון "השומר הצעיר". היא הקדישה את רשימתה לשאלת מחויבות המשורר בזמן מלחמה. הייתה זו רשימת תגובה כנגד מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון בריטי נחשב, בו קראה מערכת העיתון למשוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית והאמנותית ולחבר שירי עידוד ללוחמים.

 

עם חברות בברלין (גולדברג היא השמאלית ביותר), תמונה משנות ה-30. צלם לא ידוע.

 

כמי שחוותה את מלחמת העולם הראשונה על בשרה וראתה את התגייסות המשוררים לעידוד הלחימה, הרגישה גולדברג כי המלחמה, כל מלחמה, משכיחה מבני האדם "כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים." היא ביקשה להזכיר לקוראיה את עדיפות החי על המת "(ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל", את האמונה כי "נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר" וכי "לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". על כן, אסור למשורר לעודד את המלחמה בשירתו.

הידרדרות העולם הנאור לתהומות הברבריות הוא בדיוק הזמן שבו אסור "למשורר לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח." רשימת התגובה של גולדברג עוררה הדים ונתקלה בלא מעט התנגדות – גם מצד מכריה ועמיתיה של גולדברג, אך היא סירבה לזוז מעמדתה הפציפיסטית.

ביולי 1942 הוזמנה גולדברג לכינוס אגודת הסופרים העבריים, בו הוחלט על הוצאת קובץ שירים "בַּסַּעַר". אף על פי שחלפו פחות משנתיים מפרסום רשימתה והדיון הספרותי בשאלת התגייסות המשורר סירב לגווע, הסכימה גולדברג לתרום שיר עבור הקובץ. בנסיבות אלה נולד ככל הנראה שירה "האמנם עוד יבואו ימים".

אם נדמה היה כי פרסום השיר בקובץ ה"מוגש לחייל ולחיילת העברים מאת סופרי ארץ-ישראל" הוא בגידה בעקרונותיה ההומניסטיים, קריאה צמודה בשיר מלמדת שאין דבר רחוק מן האמת.

 

האמנם עוד יבואו ימים

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

 

"האמנם עוד יבואו ימים" בלט כבר באותה תקופה בתור שיר פרטי שנעדר ממנו כמעט כל אזכור לתופת או לגורל הקיבוצי של עם ישראל. בעוד המשורר נתן אלתרמן חיבר אפוסים מצמררים על גורל העם היהודי, אברהם שלונסקי קונן על הגזע שאליו הוא משתייך ואורי צבי גרינברג קרא לנקמה יהודית בצלב, בחרה גולדברג נתיב אחר. היא עקבה בשירהּ אחר אישה המייחלת ליום שבו יחזרו החיים אל פשטותם; יום שבו יהיה מותר שוב לאהוב; יום שבו זכר הזוועות, האימה והדם כבר לא יצרבו בלהט.

אפילו לנוכח הידיעות על הטבח שנעשה בבני עמה, ועל הזוועות שעוברים מיליוני אנשים הנלחמים ומתים בזירות הרבות, שמרה גולדברג על מסר אוניברסלי-הומני, מסר הנוכח בכל יצירתה. שאיפתה הגדולה של הגיבורה בסוף השיר הוא חזרה למצב בראשיתי: " כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם."

 

קובץ השירים "בַּסַּעַר", בעריכת יעקב פיכמן. הספר יצא לאור בתל-אביב שנת תש"ג, היא שנת 1943

יומן אישי מירושלים הנצורה

"אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו, על כן נאלץ אני להפסיק את הכתיבה". הצצה ליומן המצור של מנחם צבי קדרי, תושב העיר העתיקה בזמן מלחמת העצמאות.

יומנו של מנחם צבי קדרי

היום נודע לאוכלוסייה שחזית ירושלים הוכתה במהלומה כבדה חדשה: העיר העתיקה נפלה… המגינים נכנעו לאחר חצי שנה של התנגדות והתגוננות גבורה, כשעמדו מעטים נגד רבים, בלי נשק וציוד מול האויב המצויד יפה. מעניין אמנם, כי מפלת העיר העתיקה לא עשתה רושם מעציב כל-כך על העיר כמו המכות הקשות הקודמות (גוש עציון, שייך ג'ראח וכו'), כאילו היה אפשר להרגיש מין הקלה ונשימה לרווחה: סוף סוף נגמר הדבר, הנשים והטף ניצלו, רוב המגינים נשארו גם כן בחיים, אפילו אם יהיו קצת בשבי; ברוך השם, גם בשביל זה – בערך כך דעת האדם הירושלמי הפשוט.

 

במילים אלה מתאר מנחם צבי קדרי את אחד הרגעים הקשים והמייאשים בקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות. קדרי הצעיר, יליד הונגריה, אז בן 23, סטודנט למקרא וללשון באוניברסיטה העברית, ניהל יומן המתאר בפרוטרוט את השתלשלות האירועים במשך כל תקופת המצור על העיר העתיקה. בכתב יד ברור ויפהפה על גבי כרטסות קטנות, ובליווי איורים עדינים, הוא מספק תיאור חי ואותנטי של דעת הקהל בקרב אנשי העיר העתיקה והנצורה, ומתוך הכרטסות שלו קמות לתחייה דמויות ירושלמיות צבעוניות ומרתקות, הנה כמה מהם:

 

בפינת רחוב הרב קוק אני רואה פתאום את הזקן התימני יושב על יד הקיר וקורא בשקידה פלאית בזוהר הקדוש; אצלו לא חל כל שינוי, הוא ישב וקרא כאן לפני המצור, המשיך בשעתו במקום בעת הסכנה, תוך ההפגזה הכבדה ביותר, ומוסיף לשבת פה גם כעת.

לבחורים במעון הסטודנטים שברחוב יפו הייתה כובסת פרטית, אישה כורדית שבאה תמיד לקחת את הכביסה וכעבור יומיים החזירה אותה נקייה ומסודרת יפה. (…) כל פעם שהיא שמעה על נפילת צעירים, לבה כאילו נפל בקרבה. אין לה ילדים, אבל כל צעירי ירושלים שלה הם, והיא מרגישה כאב וצער על אבידת כל אחד מהם… כששאלנו אותה: "מתי תביאי את הכביסה הנקייה", היא ענתה, בהסבה את עינייה כלפי מעלה: "האפשר היום להגיד מתי אבוא? השם יודע אימתי אוכל לבוא". (…) בפעם האחרונה, ימים ספורים לפני הפסקת-האש, היא לקחה את הכביסה, אבל לא הביאה אותה עוד… פגז זדוני פגע בה… בעלה הביא את הלבנים הנקיים שלא זכו להחזרתם בידיה… הרבה היו חלליך ירושלים; כולם במילוי חובתם נפלו, מי בהגנה, מי בעבודה… הלוואי וכיפרו על חטאינו!

(רישום מה-15 ביוני)

 

בשמונה באוגוסט, בזמן ההפוגה השנייה מהקרבות רואה קדרי:

 

ארבעה צעירים מטיילים לפני ברחוב, מגודלי זקן וגם פאות, לבושי קפטן וביבער-היט – מחסידי נטורי קרתא הם יהיו – וראה את הפלא, באמת מחזה מוזר ובלתי רגיל לעין: ידיהם מחזיקות רובים! (…) היאומן כי יסופר? ברחובות ירושלים העיר מתהלכים בחורונים בלבוש החסידים כשהם חמושים רובים ושאר כלי משחית! מי פילל ומי מילל שדבר זה יקום אי פעם?

 

אך מעבר לדמויות, קדרי מיטיב לתאר את ירושלים המטולטלת בין יאוש לתקווה. הוא מספר על העיניים הנשואות למעצמות, על היחס האמביוולנטי ברחוב הירושלמי להצעותיו של המתווך ברנדוט, על תגובותיהן של מדינות ערב, על חלוקת המזון במשורה ועל הציפיה הדרוכה – יותר מאשר ללחם – לעיתונים ולמידע על הנעשה בשאר חלקי הארץ. כך למשל הוא מתאר את מצבו האישי העגום, תוך כדי דיווח על בשורת ההכרזה המגיעה מתל אביב:

 

השבת הזאת הייתה מלאת מאורעות, יום היסטורי בתולדות היהודים: הוכרזה מדינת ישראל ומיד הכירו בה אמריקה ועוד 38 ארצות. אולם, שתי פנים למטבע: צבאות ארצות ערב התחילו בפלישה מכל הכיוונים וכבר יש תוצאות מרות לפלישתם: כמה נקודות יישוב נכבשו על ידם… בגוש עציון נסתיים הקרב כליל. כל הגוש נכבש ולוחמיו נלקחו בשבי. הוי, עמל בן עשר שנים עלה כאן בתוהו! שלוש נקודות של הקיבוץ הדתי, שאליהן היו נשואות עיני הנוער בגולה, נמחו מעל פני המפה… אוי, מה היה לנו! (אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו, על כן נאלץ אני להפסיק את הכתיבה).

(רישום מה-16 במאי)

 

רישום מתוך היומן של קדרי

 

המצור על העיר העתיקה נמשך עד ה-11 ביוני, במהלכו הייתה מצוקה גדולה של מזון ("מנת הלחם הורדה למאה וחמישים גרם ובעוד כמה ימים תופחת למאה גרם לאיש; מילא, זה ממש רעב, אבל אפשר עוד לסבול!" [6 ביוני]). במהלך ההפוגה השתפר המצב באופן משמעותי ("תמורת העבודה משלמים כל יום ארבעים גרוש וארוחת בוקר וערב. על ידי הסידור הזה זכיתי כבר לאחר יומיים להרחיב את חגורתי וכך אינני יכול להתלונן על רעב." [25 ביוני]).

לא רק מצוקה קיומית ניבטת אלינו מתוך יומנו של קדרי, גם מחשבות על עתידו האישי ועל לימודיו שהופסקו בעטיה של המלחמה. הוא פוקד אסיפות פוליטיות וכנסים תרבותיים, מעסיק את עצמו בענייני לשון ("בצהריים החלטתי לסור הביתה, על-אף סכנת ההרעשה – המציאו כבר מלה חדשה למושג: הפגזה; אכן זוהי הרוח הירושלמית!"), ובין לבין מבקר גם בביתם של מוריו הירושלמים, גרשם שלום, מ"צ סגל ואחרים. אחד הנושאים השוזרים את היומן מקצה לקצה הוא הפער ההולך וגדל בין תל אביב, העיר בה חגגו זה עתה את הכרזת המדינה, לבין ירושלים הנתונה במצור:

 

באמת נראה מהעיתונים, כי בתל אביב יש עוד חיים, למרות הכול. רק היום אסרו על הקהל את היציאה לים; התיאטרונים והקולנוע מציגים כסדרם וכדומה (…) רק בירושלים יושבים זה חודשים במשמר, בחזית. ראשונה לניסיון היא העיר ירושלים, אולי תהיה גם ראשונה לגאולה?!

(רישום מה-9 ביוני)

 

בתל אביב מרוכזים מוסדות המדינה הצעירה וכוחות צה"ל (שעד אתמול היו "ההגנה"), בעוד שירושלים עודנה שומרת אהדה לאנשי המחתרות. קדרי התל אביבי "נתקע" בירושלים עם פרוץ הקרבות, ולאורך כל היומן הוא מתאר את ניסיונות לחזור אל ביתו בתל אביב. גם נטיית לבו עם הרוח התל אביבית, כפי שניתן לראות למשל מהאופן שבו הוא מסקר את אחת הפרשיות המפורסמות – הירי על האנייה אלטלנה:

 

בשדה הפוליטיקה הפנימית יש חדשות מפוצצות: האצ"ל, אשר הצהיר לפני זמן מה על הצטרפותו לשורות ההגנה ועל ציותו המלא למוסדות הממשלה היהודית, הביא אניית נשק בשביל עצמו והתחילו בפירוקה, בכוונה ברורה להפר את ההפוגה (…) המלחמה היא חיים של אנשים אלה, מלחמה לשם מלחמה. סכנה פנימית צפויה חס וחלילה ליישוב מאנשי בליעל ובעלי הלך רוח הרפתקני אלה. (…) אין פלא, שרוב מניינים ובניינים של אצ"ל ולח"י מצטרף מעדות המזרח. ואם כן, מתבאר מאין הקנאות וההתלהבות העיוורת בעד כל מעשיהם, בין טוב ובין רע".

(רישום מה-23 ביוני)

 

היומן האישי של קדרי מסתיים עם יציאתו של לתל אביב ב-18 באוגוסט. עם שוך הקרבות חודשו גם לימודיו באוניברסיטה. קדרי הגיש את עבודת הדוקטור שלו בשנת 1953, בהמשך התמנה למרצה באוניברסיטת בר אילן, ובשנת 1971 לרקטור האוניברסיטה ולחבר האקדמיה ללשון עברית. בשנת 1999 הוענק לו פרס ישראל לחקר הלשון העברית.

 

    "דעת האדם הירושלמי הפשוט"

 

מנחם צבי קדרי נפטר בשנת 2011, ארכיונו האישי הופקד לא מזמן בספרייה הלאומית, והוא כולל, מלבד היומן, גם תעודות מרתקות על פעילות ההצלה המחתרתית בה נטל חלק בהונגריה וברומניה לאחר הפלישה הנאצית, טיוטות של מחקריו, הרצאותיו, וכן תעודות אישיות ומעט התכתבות.

 

יש גם לכם יומן מימי תש"ח? התחלנו באיסוף יומנים אישיים של בני ובנות דור קום המדינה למען הדורות הבאים! כל הפרטים כאן

 

גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

אחרי שנים של גלות חזרה רחל חולת השחפת סוף סוף לארץ לישראל. כאן נולד שירה הראשון בעברית.

רחל בלובשטיין (המשוררת) עם אברהם כהנוביץ'. מתוך: אוסף בן ציון ישראלי, הספרייה הלאומית

"היום הלך והחשיך,היום דעך…חופי הרים הצטירועל אדם צח סביב השחור מרחב שדותמרחב אלםהרחק שבילו, שביל בודד,שבילו שומם. אך אל אמרה פי הגורל,גורל רודה.אלך בגיל לקראת הכל,על כל אודה!…"

הגרסה הראשונה של השיר "הלך נפש", השיר הראשון בעברית שכתבה רחל בלובשטיין

האחיות לבית בלובשטיין מחפשות נוף אחר

המהפכה הרוסית הכושלת של שנת 1905 שכנעה את האחיות לבית בלובשטיין, רחל ושושנה, כי הגיעה השעה לעלות לארץ ישראל. הן בחרו להשתקע ברחובות, מעוז הבורגנות היהודית-רוסית בארץ ישראל. ההתחלה החדשה שביקשו למצוא בארץ התגלתה כמתעתעת. הקרבה לתרבות הרוסית שעל ברכיה התחנכו הבנות אכזבה אותן, והשתיים נדרו נדר בינן לבין עצמן: לדבר אך ורק בעברית. עם הזמן אפשרה רחל לעצמה הקלה מסוימת בתנאי הנדר הדרקוני והתירה לעצמה חצי שעה של רוסית בכל יום.

רחל ושושנה בלובשטיין הצעירות

במהלך שיטוטיה במושבה הגיעה רחל אל גן הילדים של הגננת וייסמן. העולה החדשה הוקסמה מהעברית הטבעית של הילדים. היא ביקשה (וקיבלה) אישור מהגננת להתארח בגן הילדים ככל שתרצה וללמוד "עברית מפי הטף". כשלא למדה עברית ישירות מדוברי שפת האם המתחדשת, קראה את התנ"ך מבראשית.

בעודה מחפשת גשר אל העברית, פרצה לחייה של רחל חבורת פועלי העלייה השנייה המונהגת בידי אחת הדמויות המסתוריות של היישוב העברי – הפועל-פילוסוף, אהרן דוד גורדון. לא רק עברית צחה ומהפנטת למדה רחל מגורדון, אלא גם רוח חלוציות.

על אף גילו המתקדם, סירב א.ד גורדון להצעות בני גילו להיהפך למנהל עבודה. הוא רצה ללכלך את ידיו יחד עם הפועלים הצעירים, ובאמצעות זאת לקדם את חזון המהפכה הרוחנית והשוויון שפיעמו בלב החלוצים הנועזים, בני העלייה השנייה.

הלהט של אותו האיש היה מה שמשך את רחל. ככל שהכירה את החבורה העליזה, נקשרה אל החלוץ נח נפתולסקי, בעל נפש המשורר הנודדת. היא החליטה לקשור את גורלה בגורל החבורה ולקחת חלק בהרפתקה הבאה שלהם: הקמת ישוב חקלאי בחוות כנרת.

קבוצת העלמות בחווה של חנה מייזל בחצר כנרת: עומדות מימין: חנה ציז"יק; שרה שטורמן; עטרה קרול; שושנה בלובשטיין. שורה מרכזית: ציפורה דרוקר; לאה מרון; חנה מייזל; שרה לייקין; שרה מלכין. שורה תחתונה: רחל רוזנפלד; ציפורה אברמסון; יהודית קרביצקי

היות שלא היה לה כל ניסיון עבודה, הצטרפה לאחד המחזורים הראשונים של בית הספר החקלאי לבנות שהקימה חנה מייזל. שם השיגה את הניסיון הדרוש כדי להצטרף לחבורת כנרת. השנים שבילתה בחוות כנרת היו תקופה מסעירה עבורה: היא העבירה את מרבית זמנה בעבודה, אך מצאה גם את הזמן לערוך שבועון היתולי בשם "השפיפון" יחד עם שמואל דיין. הייתה זו אחת ההתנסויות הספרותיות הראשונות בעברית של הפועלת שחיברה עד אז רק שירים ברוסית. התנסות שהשאירה טעם של עוד.

 

"המלחמה הגדולה" משבשת את תכניות האגרונומית לעתיד

ככל שנקפו השנים השתכנעה רחל שביכולתה לתרום יותר ליישוב העברי המתפתח. חברתה חנה מייזל הציעה לה לצאת ללימודי חקלאות בטולוז. בעידודו של אביה, הסכימה להצעה ונרשמה ללימודים בצרפת. לשמואל דיין הזועף הסבירה שההחלטה לנסוע נובעת ממחויבות לכנרת. המכתבים ששלחה לא.ד גורדון חושפים רחל נחושה פחות. המכתבים עצמם לא שרדו, אך באמצעות התשובות ששלח גורדון ניתן לשחזר את לבטיה: החשש שבנסיעתה לצרפת היא מוציאה את עצמה מהכלל, והחלום שבקושי העזה לבטא בקול  – ליצור בעברית.

גורדון סיפק תשובה שוודאי הפתיעה את רחל. הוא השביע אותה לכתוב לו מכתבים במקום הגלויות שהתכוונה לשלוח, כיוון שרק בהם תרשה רחל לעצמה לחשוף את שבליבה. בהקשר לנסיעתה הצפויה קבע גורדון כי לא, היא לא בוגדת בחבריה. אך חשוב שלא תתייחס אל תקופת שהותה בצרפת כאל שלב זמני וחולף, אחרת תהיה זו חוויה מאכזבת עבורה. עליה לחיות בטולוז חיים מלאים ושלמים. הוא אף הביע את אמונו בה כיוצרת והמליץ לה להשתלם בציור.

א.ד גורדון ורחל המשוררת

רחל הקשיבה לעצותיו. היא נרשמה לחוג ציור לפני תחילת הלימודים, השקיעה בחקר צמחים בטולוז והתאהבה באחד מהסטודנטים שם. פרוץ מלחמת העולם הראשונה שיבש לחלוטין את תכניותיה. בתור נתינה רוסיה לא יכולה הייתה לחזור לארץ. היא עזבה את צרפת הסוערת ונדדה ראשית לאיטליה, ומשם לרוסיה – כדי לפגוש את בני המשפחה שנותרו בארץ האם. במהלך המלחמה חיה חיים של מחסור ודלות קשים, ובזמן שסייעה ליתומים בבית ילדים בברדיאנסק, נדבקה במחלת השחפת, אותה מחלה שתביא למותה כעשור מאוחר יותר.

עם תום המלחמה עלתה רחל על סיפון האונייה "רוסלאן" בחזרה לארץ ישראל. לאורך השנים הארוכות שהעבירה באירופה, מחוץ לכנרת האהובה, לא שכחה רחל את הקשר העמוק בינה ובין גורדון. כשהגיעה ארצה, הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה אי פעם בעברית. השיר התפרסם בכתב העת "השילוח" בקיץ 1920, בגרסה מעט שונה מהגרסה ששלחה לו.

"הלך-נפש" מאת רחל. השיר התפרסם בכרך ל"ז בשנת 1920

"הלך נפש" מוקדש לא.ד גורדון

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,דָּעַךְ הַיוֹם.זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִיםוְהָרֵי רוֹם. סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹתמֶרְחָב אִלֵּם;הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,שְׁבִילִי שׁוֹמֵם… אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,גוֹרָל רוֹדֶה,אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,עַל כֹּל אוֹדֶה! על שירה התוהה של רחל ענה גורדון בשיר משלו, מרגיע ומעודד כמו המכתבים שחיבר לה שנים קודם לכן:לכי בשבילך -עלה תעלי.איש אל יעצרך,אל יאמר: עלי! והיה כעולתך,יאור לך היום, -והנה את אינךבודדה במרום.

 

"לרחל בלובשטין", השיר שחיבר א.ד גורדון לרחל

 

כתבות נוספות

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"