מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה
פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה,
בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת,
לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה,
בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר,
אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ -פַנָסֵי פִּרְסוּם,
תָּוֵי פָּז, סִמְלִי צְבָא.
לִצְעֹד בִּרְחוֹב מוּצָל מְהַרְהֶרֶת, אַט-אַט

(מתוך השיר "רצון שיכור, מסוכסך", שיר המופיע בספר הביכורים של זלדה)

אכן אישה פשוטה הייתה זלדה שניאורסון-מישקובסקי. ודאי בהשוואה למשוררת צעירה ובועטת ממנה, יונה וולך. אולם השקט שלה החביא את מהפכנותה.

זלדה חוצה את "ים האש"

היא הייתה בסך הכל בת 12 כשעלתה יחד עם משפחתה מרוסיה הסובייטית, אותו הגיל בו התייתמה מאביה, הגיל בו קיבלה אישור חריג לקרוא עליו קדיש בבית הכנסת.

על אף שהחלה לחבר שירה עוד בטרם מלאו לה 20, חלומה הגדול היה להיות ציירת. לשם כך תכננה להתקבל ללימודי אומנות בבצלאל. זלדה עזבה את בית אמה שבחיפה, אולם חזרה לטפל באמה לאחר מותו של בעלה השני של אמה זמן לא רב לאחר מכן. היא הרגישה חנוקה וסגורה בתוך הבית הדל. תחת השגחתה של אמה נמנעה זלדה כמעט כליל מלחשוף את מילותיה לעולם. את שיריה ההולכים והמתרבים הייתה משרבטת בסתר, בפתקאות שפוזרו ברחבי חדרה. משנות הארבעים הופיעו שירים וקטעי פרוזה שלה בעיתונות, ולא השאירו כל הד.

בשנת 1950 נישאה לידיד נפשה, חיים אריה מישקובסקי, אשר בהשראת גובהו ועדינותו הרבה נודע בירושלים בתור "חיים ארוכים". הזוג עבר יחד עם אמה של זלדה לירושלים. גם אחרי נישואיהם התקשתה המשוררת בסתר לפרסם את יצירתה. מכריה מספרים שבכל פעם שיצאה מחדר האורחים, היה מנצל בעלה רגעים אלו כדי למהר ולשבח את שיריה ואף להקריא מעט מהם. בזכותו הכירה רבים מהקשרים הספרותיים שישרתו אותה בעתיד. אולם את הקשר המשמעותי הספרותי הראשון שלה, זה שיניב את ספרה הראשון, יש לזקוף לא לזכותו של בעלה היקר, אלא לזכות עזה צבי – חברת ילדות של זלדה משכונת גאולה בירושלים.

כשהשלהבת והברוש נפגשו לראשונה

בשנת 1965, השנה בה נפטרה אמה של זלדה, הפגישה מבקרת הספרות והמסאית עזה צבי באחר צהריים של יום שישי אחד בין זלדה ובין משוררת אחרת, יונה וולך הצעירה. ושם, בחדרה האפל של זלדה ברחוב צפניה, ישבו שלוש הנשים מסביב לשולחן בו הניחה זלדה כוסות תה וחתיכות פרי. הייתה זו סצנה ביתית שוודאי נראתה תמוהה לוולך, שחיה באותה תקופה בבניין מט לנפול החשוף לירי צלפים ירדנים וממוקם באמצעה של ירושלים החצויה.

וולך הספקנית מטבעה דרשה בקוצר רוח לשמוע שיר משיריה של זלדה. כך תיארה עזה צבי את המשך המפגש:

"ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדות" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה "יהי אור!". היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מייד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה."

וכך לקחה יונה וולך הצעירה, שטרם פרסמה ספר משל עצמה, פיקוד על הוצאת ספרה הראשון של זלדה. צבי ממשיכה לספר:

"הוחלט שיונה תשאיל את מכונת הכתיבה שלה, הגדולה והישנה. דניס סילק נבחר להיות ה"סבל" של השירה ולהביא את המכונה. עלי הוטל להדפיס את השירים במכונת הכתיבה, אף על פי שאינני אוהבת לנגוע במכונות ואפילו לא במכונת כתיבה.

יונה צירפה פתק למכונה בזו הלשון: עזקה חביבתי,תודה תודה שהבאת אותי למקום הנפלא ולאישה הנפלאה ואלייך. עכשיו המכונה: [כאן באים ארבעה סעיפים המסבירים את השימוש במכונה בלשון כמעט תנ"כית, והפתק מסתיים במילים:] אנא – עשי העתקים כפולים ומסרי גם לי הדברים היפים הללו. התייחסי למכונה באהבה יותר מעצבנות. יונה וולך. זה היה פתק היסטורי." ("זלדה – הכמיהה לידידות", מתוך: "חיבורים" מאת עזה צבי)

המפגש הזה הוליד את ספרה הראשון של זלדה, "פנאי". עם הוצאת הספר הפכה המשוררת האלמונית בת ה-53 לחגיגת העולם הספרותי הישראלי. היא שמחה על הצלחת ספרה אך הובכה מתשומת הלב שהורעפה עליה. ביתה הדל הפך ל"חצר" אליה עולים צעירות וצעירים רבים לרגל, בדיוק כפי שעולים מאמינים אל חצר בן דודה, מנחם מנדל שניארסון – הרבי מלובביץ" והאדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד.

הייתה זו גם תחילתה של מערכת יחסים בין המשוררת המבוגרת והדתייה למשוררת הצעירה והאנרכיסטית. מערכת יחסים שעל פניו הסתכמה בשלושה מפגשים בלבד, אך לפחות לשניים מהם יש חשיבות ספרותית אדירה. אם הראשון הוביל להוצאת ספרה הראשון של זלדה, מפגש נוסף הוליד את שירה "שני יסודות".

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

(שני יסודות, שיר מאת זלדה)

למרות חוסר ההבנה העמוק המופיע בשיר, הצליחו השתיים ליהנות האחת מחברת השנייה ובעיקר, אחת משירת השנייה. שתי משוררות יתומות שמצאו הבנה וחיבה ממרחק הדורות.

כל זה הגיע לכדי פיצוץ מתוקשר באביב 1982, כשהתפרסם השיר הפרובוקטיבי של יונה וולך – "תפילין".

שיר ושמו "תפילין"

בתחילת שנות השמונים העמיקה וולך לעסוק בשירתה במוטיבים מיניים, בקדושה ובחילולה ובפריצת הדרך לפתיחות הישראלית החדשה. "היא היתה כבר כמו האישה בעלת הזקן, המשוגעת הגאונית, מוקיון שציפו ממנו לטירוף ולמוזרות, והיא מילאה את כל מבוקשם", סיפר עליה לימים המשורר חזי לסקלי (מצוטט אצל: "יונה וולך" מאת יגאל סרנה)

באביב 1982 שלחה וולך ארבעה שירים לירחון לספרות ולתרבות, "עיתון 77". אחד מהשירים, "תפילין", עורר סערה אדירה במדינת ישראל המתכוננת לפלישה ללבנון.

עורך "עיתון 77" לא הופתע מהתגובות הזועמות והאיומים שהגיעו למערכת העיתון. ייתכן שאף ציפה להם. התגובה היחידה שציערה אותו הגיעה במעטפה פשוטה מירושלים. הוא זיהה את כתב ידה העגול והברור של אחת מהתורמות הקבועות לירחון. וכך היה כתוב: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה."

כותבת המכתב, זלדה, הזדעזעה מעוצמת הפגיעה באחד מתשמישי הקדושה החשובים ביותר ביהדות וסירבה לפרסם עוד משיריה בירחון. היא ניתקה כל קשר עם ידידתה משכבר הימים, המשוררת הצעירה שהפצירה בה לאסוף את המילים המפוזרות בחדרה ולהוציאם לאור.

"תפילין" מאת המשוררת יונה וולך:

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.