בחודש מרץ 1949, פחות משנה מקום מדינת ישראל, יצא אריה גלבלום למשימה עיתונאית בזהות בדויה. בהסוואת הדמות המומצאת שהוכנה לו מבעוד מועד, התייצב עיתונאי 'הארץ' במחנה העולים ונכנס, מבלי לחכות בתור, אל הפקיד האמון על הקבלה. הוא קיבל את ציוד הקליטה הבסיסי בזמן שהותו: "שתי שמיכות-צמר אפורות, מצולקות כתמים צהובים", חתיכת בד גס בתור סדין "וחתיכת-סבון נוקשה, ובעל ריח רע".
את התרשמויותיו של גלבלום ממה שראה במחנה עולים זה (שאת שמו לא סיפק), שטח בפני קוראי סדרת המאמרים "חודש ימים הייתי עולה חדש". סדרה זו הקימה עליו מבקרים רבים, אך זכתה ללא ספק גם להנהוני הסכמה מצד קוראים אחרים.
דיוקנו של עיתונאי "הארץ" אריה גלבלום. שנת צילום והצלם לא ידועים
"האמת על החומר האנושי"
"חודש ימים הייתי עולה חדש", הכתבה הראשונה בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-13 באפריל 1949
כבר מצעדיו הראשונים במחנה יכולים היו הקוראים להתרשם מהיחס המזלזל שזכה לו "העולה החדש". כששאל את המחסנאי מי אחראי למצוא לו מיטה פנויה, נענה בגסות כי עליו למצוא מקום לעצמו היות ש"גם בלעדיך אנו מלאים מעל יכולת הקליטה". לאחר תום שעה של שוטטות לבדו, חזר גלבלום אל המחסנאי והתעקש כי עליו לסייע לו – שום משפחה לא מאפשרת לו לישון בקרבתה. בסופו של דבר, ורק בזכות התערבות חצרן המחנה, נמצאה לו מיטה פנויה בכניסה של אחד מאולמות השינה.
מתיאוריו הגרפיים של גלבלום נדמה שהלכלוך רדף אחריו לאורך המחנה: מאישה פולנייה "לבושה בגדים עטורי כתמי-שמן, שהיתה מאמצת אל שדיה תינוק מלוכלך ובכייני", שמע גולבלום ביידיש קלוקלת ("בלתי-מהוקצעת" לדבריו) כי "בגרמניה היה טוב יותר". בחדר האוכל נאלץ לאכול על שולחנות "מלוכלכים כבדיר חזירים" ולעמוד בתורים מבולגנים המתארכים יתר על המידה. כשכבר קיבל את מנת המזון שהוקצבה לו גילה שייאלץ לאכול בידיו "משום שהללו [כלי השולחן] היו נגנבים על-ידי העולים."
"האמת על החומר האנושי", הכתבה השישית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-21 באפריל 1949
את רגש החמלה שניסה גלבלום לעורר בקוראיו מול גורלו המר, כמעט שלא טרח להפגין כלפי העולות והעולים שמילאו את המחנה. מתוך תיאוריו ניכר כי הוא לא ראה את העולים בתור קבוצה אחידה אחת, ובשל כך דברי הביקורת והזלזול לא התחלקו שווה בשווה ביניהם. בכתבה החמישית בסדרה, שכותרתה "האמת על החומר האנושי", מסביר העיתונאי החוקר כי "זמן שהותי במחנות הביא למהפכה בכל המושגים הישנים שלי". בעוד שבתקופת היישוב, "האשכנזי ברובו",היה נהוג לראות בכל המזרחים ("פראנק" בשפתו של גלבלום) – "גזע נחות דרגה", "כל המושגים הללו גם יחד הם מעתה ואילך ללא כל יסוד!". גלבלום מבדיל בין שלוש קבוצות עולים – כל קבוצה ורמתה היא.
"זהירות: מגפות!", הכתבה הרביעית בסדרה. התפרסמה בתאריך ה-18 באפריל 1949
"הגוש הראשון הספרדי באלקאני, הוא העלית; הגוש השני – האשכנזי-אירופי, הוא הזיבורית, והגוש השלישי – הערבי-אפריקאי – הוא אף מסוכן!". הגוש הבלקני הורכב בעיקר מיהדות יוגולסביה – יהודים חמים, נקיים ועובדים קשים. הגוש האשכנזי כלל את שורדי השואה שאיבדו בשנות האימה "את שווי המשקל המוסרי ואת סולם הערכים הנורמאלי" . לטענת גלבלום, שתי הקבוצות יוכלו להשתלב במהרה במדינת ישראל הצעירה ולתרום לפיתוחה. לעולים מצפון אפריקה, לעומת זאת, הועיד העיתונאי תפקיד אחר – הגורם הזר והעוין המחבל בניסיונות הקמת המדינה.
לאחר ששיבח את עולי תימן בכתבה ששמה "עלית תימן ובעית אפריקה", פנה גלבלום להטיח האשמות קשות בעולים מצפון אפריקה. "זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוה בארץ". עבורו היו כל העולים מצפון אפריקה מקשה אחת, "לפנינו עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, ועוד יותר חמור חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני" (התפרסם בתאריך ה-22 באפריל 1949).
"עלית תימן ובעית אפריקה", הכתבה השביעית בסדרת הכתבות. הכתבה התפרסמה בתאריך ה-22 באפריל 1949
מבעד להכללותיו של גלבלום מצליחה האמת המרה על אפליית העולים לבצבץ החוצה. ביומו הראשון במקום, בזמן שצעד "סתם-כך במחנה" קלטו אוזניו שיחה בשער ביתן בית התרבות במחנה. בפתח ביתן זה עמד "גבר מעדות המזרח, כנראה מטריפולי" ושוחח עם המורה לעברית שבמחנה. העולה הציג את עצמו בתור מורה לעברית המחפש עבודה בתחומו. "אתה חבר מפלגה?" שאל אותו המורה הישראלי. הוא השיב בשלילה. המורה הישראלי המשיך לחוקרו, "אתה יודע מה זה מפלגות?". גם על כך השיב העולה לשלילה. המורה הישראלי הסביר לעולה הנואש שעליו להירשם במפלגה כדי להשיג עבודה, ואין זה משנה אם הוא תומך בה או לא. גם כשענה שהוא בסך הכל רוצה לעבוד, וכמה שיותר מהר, לא זכה לתשובה. הייתה זו רק דוגמה קטנה להתעמרות בעולים ולניסיון להשיג מהם נאמנות וצייתנות.
לתופעה נוספת, קשה לא פחות, מתייחס גלבלום בזלזול: "אגב", הוא מספר כלאחר יד, "איש מעולים אלה [הכוונה לעולי צפון אפריקה] לא ישמח להודות, שהוא אפריקאי. – "זא סווי פראנסא!" – כולם צרפתים, כולם מפאריס וכמעט כולם היו קאפטיאנים במאקי". מה שאנו מבינים כיום כניסיון של העולים להחביא את מוצאם בגלל האפליה והלגלוג שהייתה מנת חלקם בארץ, מציג גלבלום כניסיון פתאטי, מצדם, להסתפח לתרבות נעלה יותר.
"האם אפשר להתבטא כך בעיתון ישראלי?"
המילים הקשות של גלבלום זכו לתהודה רבה במדינה הצעירה, שמרבית אזרחיה הוותיקים שאבו את המידע על העליות השונות בעיקר מהתקשורת. מסקנות דומות לשלו, הכתובות בדרך מתונה יותר, גזרו גם עיתונאים אחרים. אך היו קולות אחרים, שיצאו חוצץ נגד סדרת הכתבות של גלבלום.
מכתבים זועמים למערכת הארץ, כתבות מאשימות בעיתונים אחרים ואפילו אספת מחאה של ארגון עולי צפון אפריקה בחיפה: רבים וטובים קמו למחות נגד הכללותיו המעליבות, והשגויות ברובן, של גלבלום.
את אחת התגובות המנומקות ביותר פרסם שליח העלייה אפרים פרידמן ב-8 במאי של אותה שנה בעיתון הארץ. כמי שהכיר היטב את העולים מארצות צפון אפריקה במסגרת תפקידו, הביע פרידמן את הזעזוע העמוק שחש למקרא סדרת כתבותיו של גלבלום. באירוניה נוקבת סיפר פרידמן כי "וכידוע כל זה הוא פטנט צפון-אפריקאי, עד 1948-1947 לא היו גניבות בארץ-ישראל: לא ידענו זנות, לא רצח ולא עצלנות, לא זוהמה ולא שכרות. האם כך אפשר לכתוב על יהדות שלמה מבלי להכירה? האם כך אפשר להתבטא בעיתון ישראלי?"
מחנה עולים בעין שמר, 1950. צילום: פריץ כהן, לע"מ
פרידמן שאל את עצמו ואת הקוראים, "מה יודע מר ג. על מאויים משיחיים? האם ראה נשים וילדים מנאות מדבר שמימיהם לא ראו ים, מתפרצים וקופצים ללב ים בסכנת נפשות כדי להגיע לסירה? האם ראה מאות אלפים שחיו חודשים ומהם אף שנים בתנאים לא אנושיים כדי להגיע לעלייה? (…) מה ידע ומה יבין כמיהת דורות לגאולה, מה יבין באהבת ציון העמוקה, התהומית, הבוערת בלב יהדות זו?". אך, התגובה הסוערת ביותר, וככל הנראה גם המוגזמת מכולן, סיפק ק. שבתאי ב-3 במרץ 1950 מעל דפי עיתון "דבר". הוא האשים את גלבלום בלא פחות מהחדרתה של "תורת הגזע במדינת ישראל".
במחנה מעבר לעולים בדרום צרפת מהמגרב. תמונה משנות החמישים, מתוך אוספי ביתמונה
מאמרי הביקורת המתרבים נגדו הביאו את אריה גלבלום לפרסם ב-20 במאי 1949 כתבת סיכום אחרונה תחת השם "דברי תשובה לבקורת". בכתבה ארוכה זו טען כי הניסיון להשתיקו לא צלח, וציין כי "העובדה שאיש לא הכחיש, איש לא היה יכול להכחיש, את העובדות שהבאתי לידיעת הציבור". כפי שראינו, גם בטענה זו לא דייק העיתונאי החוקר.
כתבות נוספות:
תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50
מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?
לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים
