המונח "ריב הלשונות" או "מלחמת השפות" לא מוגבל אך ורק לאירועים שהתרחשו בעשור השני של המאה הקודמת, כאשר העברית הוכרה כשפת הוראה במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ישראל המתהווה.

לא פחות חשיבות היו למריבות בטרם ולאחר קום המדינה בין העברית לבין הלשונות היהודיות שהעולים הביאו עימם למולדתם החדשה, ולהדים שהיו לקרב זה בעולם היהודי כולו. אנו מדברים כמובן בראש ובראשונה על הקרב בין העברית ליידיש.

די להזכיר את המהומות והתגרות האלימות שארגנה הקבוצה הקרויה "גדוד מגני השפה" נגד השימוש הציבורי ביידיש בא"י בשנות ה-30; או היחס המזלזל והבוטה של בן גוריון לניצולי גטו וילנה כאשר אלה פרטו את סיפור גבורתם בפני ועדת ההסתדרות בפברואר 1945, בגלל שימושם ב"שפה זרה וצורמת". אפשר להוסיף לרשימה זאת את האיסור על העלאת הצגות ביידיש שקבעה הוועדה לביקורת סרטים ומחזות בשנת 1949, או הסירוב להתיר את הופעתו של יומון ביידיש עד לשנת 1957, כאשר העיתון "לעצטע נייעס" התחיל להתיישר עם הקו המפלגתי של מפא"י.

כרוז של "גדוד מגני השפה"

ועדיין, לא כולם היו שותפים לאותו קרב שהתנהל באמצעות בריונות ואיסורים, ובמהלכו דרשו קבוצות ביישוב (כמו אלה שהוזכרו למעלה) לשמור על טהרת העברית, גם במחיר הרס עצמי וזריעת שנאת אחים. היו דווקא גדולים וטובים בין אושיות הספרות העברית המתחדשת ביישוב ובמדינת ישראל, אשר הבינו שתפקידם כלל שמירה על מסורת תרבותית רב-לשונית בעם היהודי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשפות יהודיות.

בהקשר זה, בולט ולא ידוע ברבים יחסם של הסופרים העבריים-ארצישראליים לאה גולדברג, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן אל אחד מגדולים המשוררים ביידיש בעולם אחרי השואה וקום המדינה, הסופר איציק מאנגר (מאנגער).

מאנגר היה יליד רומניה ב-1901, התפרסם בעולם הספרות והעיתונות היהודיות בוורשה החל משנת 1931,  בזכות סגנונו המודרניסטי, השוזר בתוכו תוכן עממי-פולקלוריסטי, ובשפתו הפשוטה לכאורה. הוא חמק מהשואה באמצעות הימלטות ללונדון; התיישב בניו-יורק בשנות ה-50; הוא ביקר בארץ מספר פעמים מאז, למשך מספר חודשים כל פעם. הוא הופיע בארץ בסיבובי הרצאות והשתתף באופן פעיל בחיי התרבות המקומית ובחיי הבוהמה של תל אביב הקטנה של אותם ימים. דבריו וטוריו תורגמו לעברית כמעט עם הופעתם, אך הוא מצדו הקפיד להגות אותם בשפת יידיש. בסוף שנות ה-60, כאשר הוא חולה במחלה קשה, החליט להתיישב בארץ. הוא עלה עם אשתו גניה כאורח של נשיא המדינה. עם הגיעו לקה בשבץ, אושפז ומת כעבור שלוש שנות ייסורים.

המשוררת לאה גולדברג השתתפה ב-1958 בערב הקראה משיריו של מאנגר וכתבה לו איגרת ברכה קטנה ביידיש "כי איך אפשר אחרת" לגביו. עד כמה שידוע לנו הייתה זו הפעם היחידה שבה כתבה מסמך ציבורי ביידיש.

גם המשוררים שלונסקי ואלתרמן לא חששו לפנות ביידיש אל איציק מאנגר ואף דאגו לתרגם ולפרסם דבריו – ללא שמץ של הטפה או של עליונות מדומה:

המכתב של שלונסקי ואלתרמן למאנגר

תרגום:

תל אביב, 26.6.1959

חבר מאנגר היקר,

קבוצת ידידי המשורר הנפטר שמחה אייזין  ז"ל, מתכננת לתרגם לעברית חלק משיריו וכתביו.

בין המתרגמים נמצאים: שלונסקי, אלתרמן, אביגדור המאירי, לאה גולדברג וכו'.

מצורף למכתב זה תמצא ששלחנו אליך שתי אסופות מאת המחבר שהלך לעולמו:

1. בדלת הנעולה;
2. חתונה בקיאטרה.

אנו יודעים שהיית מיודד עם הנפטר וגם מוכרת לנו תמיכתך בכל תופעה בתחום השירה. לכן אנו מבקשים ממך כמה מילים על שמחה אייזין ז"ל כמשורר, לאור השירים שאנו שולחים לך, ונשמח לכלול אותן כהקדמה לספר. שורותיך יתורגמו לעברית על ידי אברהם שלונסקי.

בציפייה לתשובתך החיובית, אנו מברכים אותך בידידות,

אברהם שלונסקי                                     נתן אלתרמן

מסתבר שצריך להיות בעל שיעור קומה כמו אנשי הרוח הישראלים האלה, כדי להשתחרר מהקנאה לעמיתים למקצוע. שלא לדבר על המרחק האדיר שקיים בין יחסם הקולגיאלי לבין האווירה העכורה ששררה לעתים ביחסים בין מדינת ישראל לתפוצות , או בין תרבות ביידיש לתרבות בעברית.

"… לאחר תשע שנות ניצחון באליפויות האגרוף הוכרחתי לוותר על מעמדי בנסיבות הידועות לך. לאור מצבי הנוכחי החלטתי לעזוב לארץ ישראל, היא ארץ הקודש, במטרה להשיג עבור מאמצי תוצאות טובות יותר מאלו שהשגתי ברומניה."

כך פתח מוצי שפאקוב, המתאגרף היהודי-רומני הנודע את מכתבו אל רבה הראשי של רומניה, ד"ר יצחק נימירובר באוקטובר 1936.

שפאקוב, מי שהיה האלוף הבלתי מעורער באגרוף ברומניה בין השנים 1940-1927, נאלץ לוותר על תואר האלוף שלו בעקבות אירוע אנטישמי בסצנת האגרוף הרומנית, אשר במהלכה הותקף על ידי המון אנטישמי באחת מהתחרויות בהם השתתף. שפאקוב שלח  מכתב בהול אל האיגוד המתאגרפים הרומני בו הוא מביע את רצונו  לוותר על מעמדו כאלוף:

"אני, שלחמתי מעומק לבי למען רומניה בצרפת, בפולין ובארצות אחרות, לא נחשב יותר לרומני אמיתי במולדתי. דבר שנגדו אינני מסוגל להילחם עוד … אני מוותר על התואר ומאחל ליורש שלי לייצג את הדגל הרומני בלהיטות כשם שעשיתי זאת בעצמי במשך תשע השנים האחרונות."

חודש לאחר מכן ביקש שפאקוב מהרב נימירובר סיוע כספי ותמיכה רוחנית כדי לעלות ארצה, לרכוש את הציוד המתאים ואולם אימונים כדי להמשיך בעיסוקו כמתאגרף.

  לחצו לכתבה המלאה

נימירובר, בעצמו קרבן לניסיון רצח בתחילת שנת 1936, ונפטר ב-1939.

שפאקוב הצליח לשמור על מעמדו עד הקמת שלטונו הפשיסטי של אנטונסקו ב-1940 כשנאסר עליו סופית להופיע בזירה בתור ספורטאי יהודי. הוא עלה ארצה רק ב-1947, אך נכשל במאמציו לפתח את ענף האגרוף בארץ הקודש.

לבסוף עזב לטובת אוסטרליה, שם הוא נפטר בגיל 74 בשנת 1980.

"יהדות השרירים" – מה לא עבד?

באוסף הפרסומים של הספרייה הלאומית נמצא פריט מעניין נוסף. מדובר במסה "ספורט וחינוך גופני יהודיים" מאת איגנץ וייס. ייתכן שמסה זו מספקת הסבר חלקי לאי הצלחתו של שפאקוב בארץ הקודש. המסה עוסקת ברנסנס של הספורט היהודי כמטרה להגשמה עצמית, ובה מבדיל המחבר בין שני סוגי ספורט: אחד שלצורך בריאות הגוף והשני שלצורך התחרות.

וייס מביא כדוגמה את שמשון הגיבור ואת דוד המלך כהוכחה לחשיבותם של הכושר הגופני והתחרות בחברה היהודית בעת העתיקה. הוא אף מפנה את תשומת לבו של הקורא למושג "יהדות השרירים", חזונו של מאקס נורדאו בעניין הצורך בהקמת מועדוני ספורט יהודיים, אותו הציג נורדאו במהלך נאומו בקונגרס היהודי השני ב-1898.

למרבה הפלא, כבר לפני תחילת האמנציפציה מנה ענף האגרוף נציגים יהודים רבים, אלא שהחברה היהודית בארץ ובעולם טרם נלהבה מענף ספורט זה או אחר ואף לא מהישגיהם של שפאקוב ועמיתיו.

וייס מודה במאמרו בכך שגם לאחר ארבעה עשורים טרם הגיעו חידושי הקונגרס בבאזל לתודעה הציבורית היהודית:

"לדאבוננו, כיום התעניינותה של החברה היהודית כלפי הספורט היהודי איננה ביחס ישיר עם שאיפותיהם של נציגי הספורט בחינוך הגופני."

וייס מסכם "הנוער הספורטאי הוא ההתחייבות לעתיד היהודי…" ומסיים "אך ורק הנוער המאומן בספורט, שהוכן לכך במסירות יוכל להנהיג את היהדות אל הרוגע הכה נחשק והראוי לו. המצעד אל עתיד יהודי שמח ושקט יותר – עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי – הוא דרך הספורט."

כתבה על הספורטאיות של "כח וינה" פריצי לוי והדי ביננפלד

כתבה על הספורטאי של "כח וינה" אלפרד קניג וזהותו המסתורית כעלי פריט גרן