יום הספר העברי הראשון: כשהפרחחים יצאו להגן בגופם על שפת העברית המתחדשת

סיפורם של הבריונים שטופי ההורמונים שלקחו חסות על פסטיבל הספרים של שנת 1926

אתה הולך ברחוב יד ביד עם אהובתך. אתם מקשקשים לכם לאורכו ולרוחבו של רחוב תל אביבי. מדובר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ורוח החלוציות מפעפעת באוויר – רק החברה שלך ואתה יודעים על מה אתם מדברים, אתה, חברה שלך והנער הצעיר שמשתרך מאחוריכם ומאזין ברוב קשב לשיחה הקולחת. רגע, מה? מי זה? ולמה הוא מעמיד פני עובר אורח? במי הוא חושב שהוא משטה?

כשהסצנה נהיית כבר קצת מוגזמת ושקופה לכל, אתה מסתובב ופונה אל הנער הפוחז בעברית הצחה ביותר שלך (או כך אתה חושב): "היי, ברנש, מה נסגר עם הקונצים?"

"קונצים?!" צועק הבחור כמוצא שלל רב, "אמרת קונצים!"

"אני כבר כמה דקות עוקב אחריכם, אתה מבין", מודה הצעיר בפשטות, "ואתם מתהלכים בלי בושה בחוצות העיר העברית ולא מפסיקים לטמא את העברית שלכם במילים לועזיות!"

אולי אתה מתעקש להכניס קצת שכל בראש של הנער החצוף, אולי מתפתחת קטטה, אולי אתה ממשיך הלאה. מה שבטוח, התקרית הקטנה הזאת נשארת אתך עוד זמן מה.

אל תרגיש רע, אתה לא הראשון.

 

גדוד מגיני השפה מתגייסים למען מטרה נעלה

 

זה לא היה מובן מאליו שנדבר פה בארץ עברית. היו שפות אחרות שעמדו בתור במידה ושפת הקודש שחודשה על ידי "רבי" אליעזר בן יהודה לא תעמוד על המשמר. גם כעשר שנים לאחר הכרעת "מלחמת השפות" – שקיבע את העברית כשפת הלימוד הרשמית של מערכת החינוך של היישוב היהודי בארץ – המאבק למען העברית לא הסתיים.

 

תמונתו האחרונה של אליעזר בן יהודה, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

מעודדים מניצחון השפה העברית באותה "מלחמה" שהתקיימה בשנים 1914-1913, קם בארץ דור חדש של לוחמי עברית הרואיים {אופס, יש לומר, "עשויים ללא חת" כמובן!} – היו אלו תלמידי גימנסיה הרצליה מלאי ההורמונים, שבשנת 1923 החליטו לעשות מעשה.

 

כתבות נוספות:

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

 

הם התחילו בקטן: תלו כמה כרזות בגנות דיבור יידיש (השפה המדוברת ביותר בארץ על ידי העולים אחרי עברית), ערכו כמה הפגנות חצי רציניות, ולזוגות שהלכו ברחוב ודיברו בשפות זרות חילקו בדרך כלל פתקה חביבה עם הכיתוב "יהודי דבר עברית". הם גם "הציקו" למוסדות שונים עם שלל דרישות הקשורות לדיבור נכון בעברית (או להעלמת שימוש בשפות זרות).

 

פנייה נרגשת של "גדוד מגיני השפה" אל מחלקת השלטים בעיריית תל אביב, מתוך אוסף "גדוד מגיני השפה" שנמצא בספרייה הלאומית

 

מהר מאוד הרגישו החברים שלא די בכך. המגינים נועזים סימנו לעצמם מטרות נוספות: להפוך את העברית לנחלת היישוב, ובכלל, להפנות את הלהט המהפכני לטובת העברית. ההחלטה הייתה חד משמעית: הכרזת מלחמה טוטאלית {סליחה! התכוונו להגיד "כללית" לא "טוטאלית"…} במדברי וכותבי הלועזית.

תחילה הם ייסדו גוף שירכז את המאבק בזלזול בעברית. היות שדובר בחבורת נערות ונערים, בחרו הלוחמים הצעירים להקים גוף אנטי בירוקרטי ומעין צבאי. הם קראו לו "גדוד מגיני השפה". הפעולה הראשונה שלהם התקיימה באחד מלילות שישי בתל אביב. אז צעדו בסך חברי הגדוד ברחובות תל אביב ושרו שירים עבריים, כשהשיר שהיה להם להמנון, "יהודי דבר עברית", מושר בכל פה.

 

חוזר שחיבר סניף "גדוד מגיני השפה" בירושלים

 

סניפים חדשים החלו לצוץ ברחבי היישוב: בירושלים, חיפה, צפת, ראש-פינה, רחובות, ראשון לציון, עקרון ויבניאל. הקונספט (רעיון, רעיון, בסדר) תפס אפילו בחוץ לארץ, ושני סניפים הוקמו מחוץ ליישוב: בעיר רדיץ ברומניה ואפילו, לא תאמינו, בפוניבז" שבליטא.

לכן, כשהחלה מתארגנת בשנת 1926 לשכת הספר של אגודת הסופרים והספרות העברית לקראת "יום הספר העברי", קפצו חברי הגדוד על הרעיון ואימצו אותו.

 

מודעה בעיתון דואר היום, שהתפרסמה בתאריך 1 באפריל 1926

 

בין כל ההרצאות, הקונצרטים והדוכנים השונים עם אותו השלט והמבצע (25 אחוזי הנחה בניגוד ל-3 במאה מימינו אנו) באולם הגימנסיה הרצליה, פגשו באי היריד בחברי הגדוד ששרים את שיריהם, מפיצים כרוזים ומדברים בהתלהבות הולכת וגוברת על חשיבות השפה העברית לתחייתנו הלאומית. עבורם, היה זה יותר מאוד יום חגיגי, או אפילו תרבותי-שיווקי: "יום הספר העברי" היה הזדמנות מצוינת מאין כמותה להזכיר ולהפציר בחברי היישוב: "יהודי דבר עברית"!

 

יום הספר העברי" בשנת 1926 בשדרות רוטשילד, מתוך ארכיון תצלומי הקרן הקיימת לישראל (צילם: שריג)

 

לצערו (או לשמחתו) של "עם הספר", "יום הספר העברי" לא חזר בשנה לאחריו וגם לא בשלושים שנה אחריו. חברי הגדוד כנראה לא הצרו על כך יותר מדי, משום שעברו בינתיים לפעילות רדיקלית יותר מיריד ספרים מוזלים, שכללה בין היתר:  פיזור הצגות ביידיש, התפרצות לסרטים לועזיים, ניפוץ חלונות של בתי עסק המסרבים להחליף שלטים בלועזית או הצקה וגעירה בעוברים ושבים המשוחחים ביידיש או בגרמנית.

 

לקריאה נוספת על גדוד הפרחחים אתם מוזמנים לקרוא את: "גדוד מגני השפה בארץ ישראל 1936-1923", מאת: שמעון שור

כתבות נוספות:

מ"מה אבשל ממנות צנע" לספרי בישול לטבעונים

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"




מפחד לאופוריה: מסמכי צה"ל מלפני ואחרי מלחמת ששת הימים

הימים הם ימי מאי 1967 ותחושת אסון משתלטת על מדינת ישראל הקטנה והפגיעה. אויביה מתקבצים מכל הכיוונים, ונראה שהאיומים שהופרחו במשך שנים הופכים במהרה מדיבורי סרק ורהב לפעולות התקפיות.

בימים טרופים אלה החלה מדינת ישראל בגיוס מילואים כללי, תוך פגיעה קשה במשק הישראלי. רבים זוכרים את החודשים שקדמו למלחמה כימים בהם האמינו רבים באמת ובתמים ששואה שנייה מתרגשת על העם היהודי. סופה של ישראל, אם לא תהיה מוכנה להיאבק בכל כוחה, קרב ובא.

ב-28 במאי 1967, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, אל אזרחי מדינת ישראל בפנייה דרמטית ברדיו קול ישראל. הנאום, אשר תוכנן כנאום הרגעה והעלאת מורל, הוביל לתוצאה ההפוכה: בעקבות תיקונים שהוכנסו בכתב יד, התקשה ראש הממשלה לפענח את הנאום המודפס וגמגם מספר פעמים במהלכו. הציבור הישראלי, מבוהל ממילא מחומרת המצב, האמין עתה שבראש המדינה עומד מנהיג מפוחד.

 

 

יום למחרת מה שנודע כ'נאום הגמגום', פנה אשכול מעל דוכן הכנסת אל אזרחיה של המדינה הצעירה ואל כוחות צה"ל בניסיון להרגיעם.

"המצב מטיל על המדינה והאומה כולה, על כל אזרחיה, משא כבד", קרא בכנות ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. "בימים אלה הננו עדים לגילויים מופלאים של התנדבות עממית בכל שכבות העם. מתוך חיי החולין של היום-יום פורצים מעיינות עזים של מסירות, של אחריות ושל נאמנות. ישראל מאוחדת בתחושת המבחן בו היא שרויה. ישראל נאמנה לעצמה, למהותה וליעודיה. עוד תזכרו ימים אלה כגילוי מופלא של בגרות לאומית". בכך ניסה ראש הממשלה להאיר את התרומה וההתגייסות של החברה הישראלית (ובכך לעודד את המשך רוח ההתנדבות).

צה"ל הפיץ בחוזר לחייליו את נאומו של ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. לחוזר צורף סקירת רקע למפקדי צה"ל בכל הדרגות – כל אחד לפי הגזרה בה הוצב. המסר היה ברור: יש לנצל את המילים החמות והאמונה היוקדת של ראש הממשלה בעם ישראל ובצה"ל, יחד עם היכרות מדויקת של השטח עליו אמון המפקד, כדי לשרוד את המבחן הקשה שעומד בפני צה"ל.

 

 

 

 

נאומו של ראש הממשלה שהופץ בחוזר לחיילי צה"ל

 

במהלך ששת ימי המלחמה, החל מה-5 ביוני ועד ליל ה-10 ביוני, התחלפה תחושת האסון הממשמש בשיכרון חושים. בסדרת ניצחונות מזהירים, ישראל שילשה את שטחהּ ואף יותר מכך: מסיני (החזית המאיימת ביותר על ישראל), דרך כיבוש רצועת עזה, רמת הגולן ושטחי יהודה ושומרון, ולראשונה מאז 1948, אוחד מזרחה של ירושלים עם מערבה.

בחוזר נוסף שהנפיק צה"ל בתום המלחמה, אשר יצא ב-27 ביולי ונקרא "דף לחייל", בירך הצבא את חייליו על כך שבזמן המלחמה "ההתיצבות והתנדבות הגיעו לשיאים שלא נודעו לפני כן". אולם, כבר במשפט הבא קובע צה"ל ש"עם הניצחון החלה להיות מורגשת התרופפות ברוח הקודמת של נכונות-לכל. אפשר להבין התרופפות זו, אך אי אפשר להצדיקה".

עתה עבר צה"ל ממשימות לוחמה לשמירה על השקט והשלום באזורים החדשים שברשות המדינה. לשם כך קרא ה"דף לחייל" לקוראיו להכיר במעט את ההיסטוריה של המקום, את מנהגיהם של תושביו ולא פחות חשוב מכך, הורה להם: "פקחו עין! למדו להכיר כל אבן וכל הר. כל מבנה וכל כפר. בימי השלום שיבואו בשנים הבאות – – – תוכלו לערוך סיורים דומים עם בני המשפחה וידידים, ותוכלו לשמש בתפקידי מדריכים לידיעת הארץ".

בסוף ה"דף לחייל" צירף צה"ל שיחון להתמצאות בסביבה, וקרא לחייליו להתנסות כמה שיותר בערבית מדוברת ("אבל, דחילכום, לא על נשים!").

 

 

ה"דף לחייל" שהופץ בתום המלחמה

 

מאוסף הספרייה הלאומית, באדיבות העמותה להנצחת הצייר יוסי שטרן – קִראו עליו גם בפייסבוק

הסיפור מאחורי השפם המפורסם של השחיין היהודי המעוטר ביותר בכל הזמנים

סיפורו של מארק ספיץ האגדי, והקשר הקרוב שלו לישראל ולעם היהודי.

עד אולימפיאדת בייג'ינג בשנת 2008, החזיק מארק אנדרו ספיץ בשיא מרשים במיוחד: השחיין שזכה במספר הרב ביותר של מדליות זהב באולימפיאדה אחת. היה זה בשנת 1972, הרבה לפני עלייתו לגדולה של מייקל פלפס, באולימפיאדת מינכן הזכורה לנו לרעה. ספיץ, השחיין היהודי אמריקאי, זכה אז ב7 מדליות זהב (מתוך 11 המדליות האולימפיות בהן זכה במהלך כל הקריירה), כאשר בכל המקצים בהם השתתף הוא קבע שיא עולמי חדש. באותה אולימפיאדה, לאחר ששבר כל שיא אפשרי, ספיץ פונה מהכפר האולימפי תחת אבטחה כבדה אחרי טבח הספורטאים הטרגי, בשל חשש לחייו (בגלל מוצאו היהודי). אך הישגיו המרשימים עשו את שלהם, והשם מארק ספיץ היה מוכר בעולם כולו.

כתבה שפורסמה ב"דבר", 3.8.1973. לחצו לכתבה המלאה

 

ספיץ נולד ב- 10 בפברואר 1950 בעיר מודסטו, קליפורניה. אביו יהודי אמריקאי ואמו יהודייה מפוארטו ריקו. בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה להוואי, שם למד לשחות חרף גילו הצעיר. בסיוע הוריו הוא רכש את אמנות השחייה, כמו גם חינוך פסיכולוגי מתאים לשחיין תחרותי- בין המשפטים שנהג אביו לומר לו: "שחייה זה לא הכל, ניצחון הוא הכל!", וגם "בבריכה יש 6 נתיבים, אבל רק מנצח אחד". אך סביר להניח שאיש לא חזה את ההצלחה המטאורית לה יזכה מאוחר יותר.

בגיל שמונה הגיע ספיץ למאמנו הראשון, שרם צ'אבור. התוצאות לא איחרו לבוא: כבר בגיל 10 הוא החזיק ב-17 שיאי גילאים של ארצות הברית ושיא עולם אחד לגילו. בגיל 14 עקרה משפחתו לסנטה-קלרה, שם החל ספיץ הצעיר להתאמן במועדון השחייה המקומי, תחת הדרכתו של המאמן ג'ורג' היינס. הסגנון המועדף עליו היה המסובך ביותר – שחיית פרפר. בגיל 15 השתתף לראשונה במכביה, הייתה זו המכביה השביעית ב1965, בה זכה ב4 מדליות זהב וכמו-כן קיבל את תואר "הספורטאי הכי טוב של כל התחרויות".

כתבה שפורסמה ב"דבר", 29.8.1965. לחצו לכתבה המלאה

 

בגיל 16 זכה לראשונה במדליית זהב ב- 100 מ' פרפר באליפות איגוד ספורט החובבנים האמריקאי. בשנת 1967 השתתף ספיץ בתחרויות יבשת אמריקה שנערכו בוויניפג, בהן זכה בלא פחות מ5 מדליות זהב. וכך, בגילו הצעיר (17 שנים סך הכל), ספיץ הספיק לשבור 10 שיאי עולם.

למכביה השמינית של 1969 כבר הגיע כספורטאי מצטיין, וגרף די בקלות 6 מדליות כבוד.

ספיץ המשיך ללוות את המכביה גם לאחר תקופתו כספורטאי צעיר. במכביה ה-12 שנערכה בשנת 1985 זכה לכבוד להדליק את הלפיד, ובמכביה ה-17 שנערכה בשנת עשרים שנה אחר כך הוא נשא את הדגל של המשלחת האמריקאית.

טקס פתיחת "מכביה 2005" באיצטדיון רמת גן. בצילום, ראש הממשלה אריק שרון לוחץ יד לשיאן האולימפי בעבר מרק ספיץ, בתא הכבוד. צילום: משה מילנר, לע"מ

 

בנוסף להיותו אחד השחיינים (והספורטאים בכלל) המעוטרים והמצליחים ביותר בהיסטוריה, ספיץ גם היה אייקון אופנה. השפם המפורסם שלו הפך לטרנד של ממש בקרב שחיינים, וכאשר כתב רוסי אמיץ שאל אותו באולימפיאדת מינכן לפשר השפם, השיב ספיץ בביטחון: "לא רק שהשפם שלי לא מאט אותי, אלא הוא דוחה את המים שמגיעים לאזור הפה שלי, דבר שגורם לראש שלי להישאר עמוק יותר במים, ועוזר לי לשחות מהר יותר". כשנה לאחר מכן, לדברי ספיץ, כל השחיינים הרוסים גידלו שפם. ומדוע החל לגדל את השפם מלכתחילה? מתוך עקשנות ורצון להוכיח. אגו, במילה אחרת. כאשר מאמנו בקולג' אמר לו כי לעולם לא יצליח לגדל שפם, ספיץ נתן דרור לזיפים; ולאחר ארבעה חודשים של גידול – צמח השפם המפורסם.

בגיל 22, מוקדם מהצפוי, פרש ספיץ מקריירת השחייה וניצל את תהילתו כדי להרוויח כסף. הוא הפך ליועץ כלכלי ולנואם. לקראת אולימפיאדת ברצלונה ב1992 ניסה לחזור להתחרות ולעשות קאמבק חרף גילו המבוגר (ב1992 היה בן 41), אך נכשל בניסיונותיו להתקבל למשלחת האמריקאית. השפם המפורסם נעלם, אך מארק ספיץ לנצח ייזכר כאחד השחיינים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס" 5

פרק מרומן של אסתי ג. חיים "אל תכעסי אהובתי", שירים חדשים של גלי-דנה זינגר, אסיף רחמים והדס גלעד, גיא פרל על "מעט" לליאור שטרנברג.

Corn Flowers., anonymous, 1855-1865 rijks museum

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 5

                       

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס" 4המוסך: גיליון מס" 3הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 2 – מיוחד ליום השואההַמּוּסָךְ: גיליון מס" 1