שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"

מילון עברי-אידי, מדריך לעיברות שם גלותי, "על הפחד בקרב" וחומר לחובבי הבמה בפלוגה ובגדוד - זה מה שקראו חיילי צה"ל בתש"ח

זה מה שקראו חיילי צה"ל בתש"ח

שנת 1949. בזמן הדיונים בכנסת על הפיכת צה"ל לצבא קבע, ביטל דוד בן-גוריון את טיעוני המתנגדים למעשה וקבע "שעל צבאנו, על צה"ל, להיות בית היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת גו, עטורת גבורה ואמונת חזון". החזון של בן-גוריון אולי נשמע אוטופי יותר ממעשי, אך כבר בשנה הקודמת עמל צבא ההגנה לישראל להפוך למה שכינה ראש הממשלה הראשון, "בית הספר הגדול ביותר בישראל".

ההשבעה לצה"ל: מפקדי צה"ל ביום ההשבעה, דוד בן גוריון והפיקוד העליון, 27.6.1948; התמונה מתוך ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

ביטוי לשליחות הרמה שהטילה ממשלת ישראל על כתפי הארגון הצעיר, שבעצמו טרם הספיק להתמקצע ולהתמסד לגמרי, אנו מוצאים בעשרות החוברות שהוציא שירות התרבות של צה"ל בשנה הראשונה למדינה – אותה השנה שבה נלחם להרחיב את שטחי המדינה במלחמת העצמאות ולהגן עליהם. מתוך כ-2,000 פרסומים שיצאו לאור במדינת ישראל בתש"ח, פרסמה מחלקת התרבות של צה"ל, שלימים תהיה חיל החינוך, למעלה מ-50 חוברות.

רבים מהפרסומים של מחלקת התרבות נגעו לעניינים פנים-צה"ליים: מורשת קרב, טקס שבועת צה"ל ולוח החייל לשנת תש"ט. בלוח החייל, למשל, קיבצה מחלקת התרבות של צה"ל עבור החייל והחיילת הטריים את כל המידע הבסיסי שהצבא דרש שיכירו. באותה חוברת מצאו החיילים את המנון המדינה, מגילת העצמאות, פקודות צבאיות חשובות, זמני פעילות ותעריפי הדואר הצבאי, מספר היהודים בעולם וכמובן – לוח שנה עברי-לועזי המציין תאריכים חשובים בהיסטוריה היהודית והציונית ("יום יסוד הקרן הקיימת לישראל", למשל).

אל לוח השנה צורף קטע קצר הנקרא "מצב הטבע" לכל חודש וחודש. על חודש אדר למשל נכתב, "גשמים עודם יורדים בו, באדר, ולפעמים בכמות גדולה. יש וברד נופל תכופות ומתערב בגשם".

לוח החייל לשנת תש"ט

לא רק הנחיות, פקודות ומורשת קרב הפיצה מחלקת התרבות של צה"ל. כיאה לשמה, טרחה המחלקה גם על הפצת תרבות, ואף עודדה ביטוי יצירתי עצמי במידה שזה התאים למסר הציוני-פטריוטי שעליו הייתה אמונה. את החוברת הראשונה של הבימתון – חומר לחובבי הבמה בפלוגה ובגדוד הוציאה מחלקת התרבות בשנת 1949. "חוברת זו באה לסייע לפעילותם העצמית של חובבי אמנות הבמה ביחידותינו", העידה המערכת.

המלחמה שהסתיימה לא מכבר נוכחת בכל המערכונים, הקטעים הקצרים והשירים בחוברת, וכך גם האובדן והדילמות המוסריות שהביאה המלחמה עימה. המערכון הפותח את הבימתון, מערכון "שני מבטים" של יגאל מוסינזון, נסוב סביב תוצאותיו הטרגיות של מעשה הגניבה מבית ערבי שביצע אחד מחיילי הפלוגה הלוחמת בלוד. מערכונים אחרים עוסקים בזווית אחרת של המלחמה, ומתרכזים בגבורת הלוחמים ובאחווה תחת אש. כך לדוגמא במערכון "המתנה" לשלמה ניצן – כששואל המפקד את פקודיו מי יהיה זה שיזחל וימשוך את עוצמת האש של המארב שהכינו להם כוחות האויב, עונים השלושה (כולל המפקד) יחדיו: "אני". "טוב, נלך שלושתנו", קובע צביקה המפקד.

חוברת ראשונה של "בימתון"

הרעות והאחווה לא מנעו את צה"ל להתמודד עם מה שמכנה חוברת אחרת, הפחד בקרב. אם נזקק את המסר המרכזי של החוברת, המצורף כבר בפתיחתה, נוכל לקבוע כי צה"ל הצעיר היה מודע היטב לכך ש"הפחד הוא רגש טבעי", שניתן להתגבר עליו. האדם נבדל מהבהמה בכך ש"הוא יכול להפעיל את המחשבה נגד האינסטינקט" הטבעי שלו לפחד.

"על פחד בקרב"

מוקד מרכזי של חוברות צה"ל לשנת העצמאות הראשונה היא קליטת העלייה ההמונית שהחלה מיד עם קום המדינה. הצורך בשפה משותפת עבור החיילים היה עניין ביטחוני והכרחי ולא רק תרבותי. וכך החל הצבא לעסוק בהוראת עברית לחיילים. לצד חוברות חינוכיות ללימוד עברית וחשבון, פרסמה מחלקת התרבות גם מילון עברי-אידי – גרמני-אנגלי, מילון שימושי קצר עברי-בולגרי, חוברת שמטרתה לסייע לעולה בעברות שמו הגלותי (בחר לך שם עברי!), וחוברת ביידיש שמתורגמת לעברית כ-מכתב לעולה.

"בחר לך שם עברי!"

חיזוק למסר המכליל של מחלקת התרבות נמצא בחוברת המיועדת לתושביה הוותיקים יותר של הארץ. הסוציולוג המנוח שמואל איזשטט (שמואל נח אייזנשטדט) הוא החתום על החוברת כיצד נקבל פני אחינו הבאים?

"כיצד נקבל פני אחינו הבאים?"

"בית הספר הגדול בישראל", כדברי בן-גוריון, עמל להכיר לישראלים החדשים ישראלים חדשים אחרים (ובשנתה הראשונה של המדינה היו כל הישראלים חדשים, לא רק העולים) שהבדלי מרחק ותרבות מפרידים ביניהם. חוברת המוקדשת לקיבוץ הדתי וחוברת אחרת המוקדשת לקבלת שבת הציגו את הפנים המסורתיים יותר בעם ישראל. חוברת נוספת בשם קבוץ גלויות הפיצה את השיר של שאול טשרניחובסקי בעל אותו השם, יחד עם המסר שלו (המופיע בבית הלפני אחרון):

קַצְוֵי-תֵבֵל אִם נָדַדְנוּ, –

לִבּוֹתֵינוּ יַעַרְגוּ לָךְ,

אֶל מוּל הָרֵךְ הִתְאַחַדְנוּ,

יוֹשִׁיט יָדוֹ אָח אֶל אָח.

"א בריוו צום עולה"

מוטיב חוזר ונשנה בחוברות אלה הוא הפנייה אל שכלם הישר של הקוראות והקוראים. מה שמכונה בחוברות שוב ושוב כ"ליחד דיבור של הסברה". וכך, החוברת העוסקת בעברות שמות לועזיים נפתחת בהקדמה עשירה בטיעונים דוגמת "שמו של אדם הוא אחד הסמלים החיצוניים, כביכול, המקשרים אותו אל עמו". עם זאת, הצורך בהסברה גובל לפעמים באירוניה. כמענה לטענה כי שמו של אדם הוא הטבור המחבר אותו לשלשלת הדורות של משפחתו, ועל כן לא ראוי לשנותו, מספקת החוברת עובדה היסטורית הקובעת ש"בגולה נמצאו – לפני כ-70–80 שנה – רבבות יהודים ששינו את שמותיהם, כדי להתחמק מהצבא". לא בדיוק טיעון שהיינו מצפים לקרוא בחוברת צה"לית.

"אינטילגנציה" מתוך "קתירן", חוברת לקציני תרבות של צה"ל

 

כתבות נוספות

כך הפך הילד שניסה לנסר רובה בגיל 10 לממציא העוזי

כשאזרחי ישראל קנו טנקים לצה"ל

המדריך המלא למגויס הטרי – מודל 1953

מ"מה אבשל ממנות צנע" לספרי בישול לטבעונים

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"




ה"פוטש" שכמעט וקבר את ידיעות אחרונות

שעת השין נקבעה למוצאי-שבת, ה-14 בפברואר 1948. כל חברי הקשר ידעו שעליהם לשמור על חשאיות מופתית. הם הבינו שהם משאירים את כל הגשרים מאחוריהם שרופים.

ד"ר עזריאל קרליבך (מימין) יחד עם העיתונאי ושותפו ל"פוטש", שלום רוזנפלד. מתוך ארכיון שלום רוזנפלד הנמצא בספרייה הלאומית, ועוסק בעיתון מעריב.

דווקא כשנראה שהתוכנית מתנהלת כהלכה, נתקף עורך ידיעות אחרונות, ד"ר עזריאל קרליבך, רגליים קרות. הוא התקשה להמשיך מבלי שיידע את יהודה מוזס על הצפוי לבוא. ערב היום שבו נקבע ל"פוטש", שיגר מכתב אולטימטום למו"ל שלו. התאריך: 14 בפברואר 1948.

במכתב תקף קרליבך את מוזס על הניצול המחפיר שהיה מנת חלקו במהלך שנות עבודתם המשותפת. ועדיין, הציע למוזס שורה ארוכה ובלתי אפשרית של תיקונים שעליו לקבל – מתוך ידיעה ברורה שלא יקבל אותם.

כדי להבין את הקרע שכמעט הוביל לחיסול 'ידיעות אחרונות' ולהקמת עיתון 'מעריב' המתחרה, נצטרך לחזור מעט אחורה.

כמעט עשור עמד ד"ר עזריאל קרליבך בראשות 'ידיעות אחרונות' כעורך הראשי, אך גילה שבעניינים רבים הוא מושם בכוונה באפלה. למרות שהצליח להפוך את 'ידיעות אחרונות' לעיתון הנפוץ ביותר בתקופת היישוב העברי, ידע קרליבך שמערכת העיתון עומדת על סף כאוס מוחלט, ושמתחרים פוטנציאליים יושבים ומחכים להתרופפות השורות. זאת לא הייתה אשמתו (יטענו תומכיו ואנשי הקשר הסודי שהנהיג): הייתה זו אשמת המו"ל, יהודה מוזס.

קרליבך במכתב פנימי לשלום רוזנפלד. גם שנים רבות אחרי ה"פוטש", הטינה לא נעלמה. מתוך ארכיון שלום רוזנפלד הנמצא בספרייה הלאומית, ועוסק בעיתון מעריב.

על אף שהיה ללא ספק אדם פיקח ואיש עסקים ממולח, חסכנותו הידועה לשמצה של מוזס איימה לפגוע בעיתון. לא חסרו סיפורים פיקנטיים מהמערכת: כתבים נאלצו לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר קו טלפון, מכתבים נערמו בפינות שונות במשרד כיוון שלא היה מי שירכזם, וחדר העורכים שיועד לפגישות הושכר על מנת להכניס עוד כסף לכיסו של המו"ל. השיא היה כשגילו העובדים שמכשירי האזנה נשתלו בשולחנותיהם.

ודאי היו סיבות אחרות, אישיות וקטנוניות יותר (דוגמת יהירותו האגדית של קרליבך עצמו), שבגינן הלך ונדמה מוזס כמעסיק גרוע וטירני. יהיו הסיבות אשר יהיו, קרליבך ושאר העובדים החלו לדבר בסתר על חלופות – ובראשן, הקמת עיתון חדש שיקבור את 'ידיעות אחרונות'.

 

הפוטש של 48': "פרק מזעזע בפרשת העיתונות העברית"

אחד אחד עברו עובדי העיתון, פועלי הדפוס ואפילו המפיצים לצידם של המורדים. החשש היה כבד אך דמותו הרודנית והיודעת-כל של מוזס שכנעה אותם לתת הזדמנות לחלום הנרקם: עיתון חדש בשם 'ידיעות מעריב'.

בימים שהובילו ל"פוטש" עמלו חברי העיתון החדש על תוכנו: מאמרי דעה ומדורים שלמים הועתקו מ'ידיעות אחרונות'. אפילו הפרק בו הסתיים הרומן בהמשכים במדור הערב של 'ידיעות אחרונות' בחמישי, זכה להמשך בעיתון הראשון של 'ידיעות מעריב'. המטרה הייתה ברורה: הקמת עיתון ערב חדש על חורבות הישן.

הגיליון הראשון של 'ידיעות מעריב', שהתפרסם ב-15 בפברואר 1948. לחצו על התמונה כדי להגיע לגיליון המלא (שימו לב להבדל בגדלים בין המילה "ידיעות" למילה "מעריב", זה לא היה מקרי.)

וכך תיאר עו"ד נחום גוטמן, שנשלח להציג את האולטימטום ששלח קרליבך למוזס, את תגובת המו"ל הנבגד: "באתי למלחמה ונכבשתי על ידי האויב. לא יכולתי להתגבר על רגשי הערצה לאיש. הנימוס, השליטה העצמית (…). בשלב מסוים, ב-11 בלילה, שעתיים לאחר בואי הוא אמר לי 'תראה, השיחה נעימה לי מאוד, אבל אני עוד צריך מחר בבוקר להוציא עיתון'." היה זה רגע השיא של דרמה שהתבשלה מאחורי הקלעים שנים ארוכות. את הוואקום שהותיר אחריו העורך קרליבך היה צריך למלא דב יודקובסקי – אחיינו ניצול השואה ובן טיפוחיו של יהודה מוזס.

סיפור זה הוא רק דוגמה אחת למסקנות דו"ח העיתונות שהפיקה הספרייה הלאומית לכבוד שנת השבעים של מדינת ישראל: העשור הראשון למדינה, עשור שהתאפיין בשתי מלחמות ותקופות של צנע ומיתון, היה גם העשור האינטנסיבי ביותר בתחום המו"לות של העיתונים היומיים.

 

כתבות נוספות

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

שירה | שירים מאת רבקה איילון, ליזה שירה פוטרמן וסיגל נאור פרלמן

מַהוּ זֶה / שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה / שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים / בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית

סימון אדג'יאשווילי, אקריליק על בד, 140X60 ס"מ, 2017

.

רבקה איילון

שירי אבא

 

אבי ניצל יחיד ממשפחתו משואת היהודים באירופה. בארץ עבד כנגר ובשנותיו האחרונות צייר.

1.
בַּשֵּׁנָה מְנַסְּרִים הַחֲלוֹמוֹת

כָּל נִסּוּר הוּא תַּלְתַּל
עַל מֵצַח אָבִינוּ.

כָּל נִסּוּר הוּא נִסּוּךְ
עַל פְּעוֹר עוֹרֵנוּ.

 

2.
בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי נִבְהֶלֶת,
כְּאָבִי נִבְהֶלֶת. שֶׁהָיָה קָם בָּהוּל,
חוֹלֵם אֶת נַגָּרִיָּתוֹ עוֹלָה בָּאֵש,
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם, מְקוֹר חַיּוּתוֹ
עוֹלֶה לַשָּמַיִם, וְהוּא שׁוֹלֵף צִפָּרְנַיִם
כְּמַיִם לֹא יְכַבּוּ.
אֶתְמוֹל בַּחֲלוֹם נֶעְדַּרְתָּ מִמֶּנִּי,
נָתַתִּי גּוּפִי עַל גּוּפְךָ לְצַוּוֹת אֶת
הַחֲלוֹם, נֶגֶד מִי אַתָּה יוֹצֵא
חָצוּץ? פּוֹלָנִי, אוּקְרָאִינִי,
גֶּרְמָנִי? תֵּן חֲלוֹם עַל רֹאשׁ
שִׂמְחָתִי, הַךְ פַּטִּיש, מַסּוֹר. עָשׂוּ
זֹאת לְפָנֶיךָ. אַל תַּגִּיד "זֶה רַק
חֲלוֹם, הָרֹאשׁ מְבַלְבֵּל אֶת הָרֹאשׁ".
תְּנָה-נָא.

 

3.
פִיקוּס-פִיקוּס
בֶּחָצֵר אֶצְלִי.
גָּבוֹהַּ בְּרָמוֹת
יוֹרֵד-יוֹרֵד
מְטַיֵּל בַּתְּעָלוֹת –
נִכְרָת.
צִפּוֹר
קְטַנָּה
מְגַעְגַּעַת:
קוּם, קוֹרַת בֵּיתִי,
לְסַמֵּס אֲוִיר
לִי, לִי.
אַתָּה שֶׁמָּסוּר –
אָסוּר.
קוּם
מָה זֶה?
לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם
בְּטֶרֶם
נִגְזַעְתָּ.

 

4.
זֶה בְּסֵדֶר, הַשָּׁנִים,
יָמִים שֶאֶהְיֶה לְמַעְלָה מִמֶּנִּי
עַל גַּג
גַּם מִשְָּׁם
אֶחְשֹׁב אוֹתִי, מַהוּ זֶה
שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה
שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים
בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית,
מָה שֶׁאֶרְאֶה מִגַּג:
בִּתְּךָ מְכַסָּה רֹאשׁ
לָרוּץ אַחֲרֵי דֶּלֶת זָזָה,
לַעֲשׂוֹת לָהּ הֲדוּרִים.
תִּרְאֶה אַבָּא, מִתּוֹכְךָ,
רַק זֹאת רָצִיתָ,
רַק זֹאת רָצִיתִי אֲנִי.

 

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה: 'דיבור עם ילדה' (כרמל, 2018), וספר עיון, 'פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד'.

 

ליזה שירה פוטרמן

לישון לאט

הַפְנִימִי שׁוּב קוֹל פְּעָמַיִךְ –
הַמִּתְפַּצְּלִים:
כְּמוֹ צְלָלִים
בְּלֵיל יָרֵחַ קַר;
בְּיוֹם שָׁרָב נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרוֹת מָרוֹת
עֲלֵי גַּרְגִּיר שֶׁל חוֹל רָטֹב;
נִגָּף עִם תְּרִיס יָרֹק פַּסְטֶל –
מָלֵא חֹרֵי תַּחְמֹשֶׁת;
רְאִי שֶׁכָּאן מִטּוֹת הָאוֹהֲבִים שְׁרוּיוֹת בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ.
לַחֲשִׁי שִׁירִים יָפִים לְתוֹךְ אָזְנִי –
זוֹ הַשּׁוֹמַעַת;
וְאַתְּ אַט, הַטִּי לִי אֶת אָזְנֵךְ שֶׁלָּךְ –
עַתָּה אַפְעִים בָּךְ פְּעָמַיִךְ
עַד שֶׁתִּישְׁנִי לְאַט.

 

אמי

קוֹלֵךְ מְהַדְהֵד בִּי כְּמוֹ הָיָה
סֻלַּם חֲבָלִים הַמִּסְתַּלְסֵל לְתוֹךְ
חֹר שָׁחֹר,
מַבְטִיחַ
לְעוֹלָם
לֹא
לְהִפָּרֵם.

 

ליזה שירה פוטרמן היא משוררת, יוצרת ואמנית, כלת פרס משוררים צעירים ע״ש רפי פרבמן (2011). היא כותבת שירה, מחזות וסיפורת בעברית ובאנגלית. ב־2016 פרסמה רומן גרפי בשיתוף עם אמנית קנדית. בעלת תואר שני בתולדות האמנות ותרבות ויזואלית באוניברסיטת אוקספורד. כיום היא כותבת דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת טורונטו ומלמדת ספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון.

 

סיגל נאור פרלמן

שלושה שירים שכל קשר בינם ובין המציאות בהחלט

1.
הַוִּכּוּחַ נִטָּשׁ בַּמִּטְבָּח פֹּה שְׂדֵה קְרָב
כּוֹס תֵּה עִם נַעְנַע מֻנַּחַת וְר' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
שׁוֹאֵל: "יָרוּ כִּי לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים?" ל' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
לֹא פָּחוֹת [עוֹרֵךְ דִּין לְעֵת מְצֹא] שׁוֹלֵף אֶת הַהוֹכָחָה לְהַלָּן
מֻצָּג א' מִטַּעַם "לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים": סִרְטוֹן וּבוֹ נִרְאֶה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת]
בָּחוּר צָעִיר [בְּגָלָ"ץ יֹאמְרוּ "צָעִיר" וְתוּ לֹא], רָץ וְנוֹרָה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת] –
"נוֹרָה" מֵהַשָּׁמַיִם כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עַיִן מְכַוֶּנֶת מֵאֲחוֹרֵי
הַכַּוֶּנֶת – בְּגַבּוֹ. ר' וְל' מִתְוַכְּחִים עַל זָוִיּוֹת וּלְיֶתֶר דִּיּוּק עַל
זָוִית הַצִּלּוּם [שְׁאֵרִיּוֹת הַדִּיּוּן מִמִּשְׁפַּט אֶלְאוֹר אָזָרְיָה נִשְׁאֲרוּ
מְנֻקָּדוֹת שׁוֹקוֹלָד בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה].
לֹא אֹמַר
שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה עַל כָּל זֶה מִמִּרְפֶּסֶת הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
מִמֵּילָא
אֲנִי צוֹנַחַת
בִּלְעָדַיִךְ [אֵיךְ נִקְלַעְתְּ אַתְּ הֵנָּה]
וְלָכֵן
לִטְרֹק אֶת דֶּלֶת הַחֶדֶר זֶה מָה שֶׁצָּרִיךְ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת:
לְעוֹרֵךְ הַדִּין
לַבָּא מִטַּעַם הַהֲגָנָה
לַקַּלְדָנִים עַל קוֹצוֹ שֶׁל י'
לְמֻצָּג א' וּלְכָל מֻצָּג שֶׁעוֹד יָבוֹא
[וְכֵן לַגַּרְזִנִּים, לַסַּכִּינִים, לְגַלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם, לַפִּינְצֵטוֹת
שֶׁזָּזִים בְּתוֹכָם הַנְּחָשִׁים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַגָּדוֹל]

 

2.
קוֹרְאִים בַּכִּתָּה אֶת "הִרְהוּרִים עַל הַגִּילְיוֹטִינָה"
מֵאֵת אַלְבֵּר קָאמִי, שֶׁיְּהַרְהֲרוּ קִמְעָה
לִפְנֵי שֶׁהֵם שׁוֹלְחִים אֶל עַמּוּד הַתְּלִיָּה בְּהֶנֵּף
כָּנָף עִם דַּף וְעֵט וּמַבָּט מוּסָט אֶת כָּל מִי שֶׁלֹּא עוֹמֵד
אֶצְלָם בַּתֶּקֶן [וְלֹא תַּגִּידוּ נְעָרִים וּנְעָרוֹת, לֹא, בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים וָמַעְלָה
בְּמַעֲלֶה הָהָר וְהַתֹּאַר הַשֵּׁנִי לְצָרְכֵי שָׂכָר] בַּבֶּטֶן
רוֹחֲשִׁים הַנְּחָשִׁים מִצַּד לְצָד כְּמוֹ תּוֹלָעִים,
נַחֲשֵׁי רִמָּה, פְּנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים אֲפֹרִים כְּמַחֲלָה וְאַכְזָרִים
כְּמָוֶת עִם הֲקָלוֹת מַס [לֹא גִּילְיוֹטִינָה – עַמּוּד תְּלִיָּה; לֹא עַמּוּד
תְּלִיָּה – יְרִיָּה; לֹא יְרִיָּה – זְרִיקָה], הָאֶסְתֶּטִיּוּת שֶׁל הַמָּוֶת
חֲשׁוּבָה, מָה, אֲנַחְנוּ מְעֻדָּנִים וְשֶׁלֹּא יִכְאַב, וּבְעִקַּר
מִטְּעָמִים כַּלְכָּלִיִּים שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ אֵלֶּה בַּכֶּלֶא וְיִקְרְאוּ וִיבַקְּרוּ אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת
וְיִשְׁתַּחְרְרוּ וְכָל זֶה עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ [זֶה מֵהַשּׁוּרָה הָאֶמְצָעִית מוֹצִיא אֶת הַמַּחְשְׁבוֹן
מֵהַתִּיק וּמְתַקְתֵּק תִּיק תִּיק תִּיק וְשׁוֹלֵף אֶת הַקַּבָּלָה עִם הַחֶשְׁבּוֹן בּוֹן בּוֹן]
מַגִּישׁ
אֶת הַחִבּוּר הַסּוֹפִי.
אִם אֶפְשָׁר הָיָה, גַּם אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ מֵהַקֶּבֶר הֵם הָיוּ מוֹצִיאִים
וְדוֹרְסִים מֵחָדָשׁ
וְאָז מוֹרִידִים לוֹ אֶת הָרֹאשׁ.
לֹא, תּוֹלִים.
לֹא, יוֹרִים.
לֹא, מַזְרִיקִים.
בְּחַיַּי, אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ.

 

3.
וְעוֹד בְּהֶמְשֵׁךְ לַנּוֹשֵׂא הַקּוֹדֵם: "מָה אַתְּ מְבִיאָה לָנוּ תֵּאוֹרְיוֹת שֶׁל כָּל
מִינֵי הוּמָנִיסְטִים", הוּא מֵטִיחַ בִּתְנוּעָה רְצוּפָה גַּב כַּף יָד אַחַת
בִּפְנִימָהּ שֶׁל כַּף יָד שְׁנִיָּה, "יֵשׁ לָנוּ כָּאן מְצִיאוּת, מְצִיאוּת", וּמִישֶׁהִי אֲפִלּוּ
צָעֲקָה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַכִּתָּה "רִיאָל מַדְרִיד! רִיאָל פּוֹלִיטִיק!"
[יֵשׁ בַּכִּתָּה סְטוּדֶנְט צָרְפָתִי מַמָּשׁ "מָנִיפִיק" שֶׁכָּל שִׁעוּר מֵבִיא לַכִּתָּה
סָלַט בֵּיצִים בְּקֻפְסָה; גַּם זֹאת מְצִיאוּת].
וְרַק בְּ"עִנּוּיִים" שֶׁל זָ'אן אָמֵרִי הֵם מִשְׁתַּתְּקִים.
בָּאנוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים וּמֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, זֶה
תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה
בַּקּוּרְס שֶׁל סֵמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה
לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת,
אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוּ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי
לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְאַשְׁמָה וּלְכַפָּרָה, אַלְטָלֵנָה
זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית
זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לָעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה
מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ יָפֶה, נַגִּיד
צִיּוֹנוּת, נַגִּיד הִתְיַשְּׁבוּת

 

סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ספרות ומנהלת שותפה בארגון "דרך רוח". שימשה כחברת מערכת בכתב העת "מטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית". שיריה פורסמו ב"מטעם" ובכתב העת המקוון "אודות".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת מירלה משה אלבו, תמרה אבנר, מרב זקס-פורטל ואיילת סקסטין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | שתי רשימות מאת דליה רביקוביץ

"אנשי החיל טענו את הפסוק המפורסם 'עניי עירך קודמים', ושָם אנשים גוועים ברעב ולא בעוני." שתי רשימות מהאסופה 'הזהב ותפוחי האדמה', האחת רשימה נוקבת ועל-זמנית על החברה הישראלית, והשנייה רשימה מלאת כאב ורוך על דוד אבידן

דליה רביקוביץ (צילמה: נורית אביב; באדיבות עידו קָליר)

.

יפֵי הנפש ואנשי החיִל 

.

('מחברות לספרות, לחברה ולביקורת', גיליון 2, פברואר 1980)

.

אַנְשֵׁי הַחַיִל
יוֹמָם וְלַיִל
הוֹלְכִים לְאֶרֶץ עוּץ.
בַּדֶּרֶךְ הֵם פּוֹגְשִׁים
שֵׁבֶט בִּלְתִּי יָדוּעַ
אֲשֶׁר עוֹרוֹ צָבוּעַ
וּבִן רֶגַע נֶהֱפָכִים הֵם לְבִּיפְסְטֶק
קָצוּץ.

(ברכט בתרגום שלונסקי)*

אנשי החיִל אינם אוהבים את יפֵי הנפש. אפשר אף לומר שהם בזים להם מעומק לִבם. יפי הנפש נותנים את דעתם לדברים רבים ורחוקים ונלחמים מלחמות שאינן קשורות לקיומם המיידי. לעתים הם נלחמים על דברים הנראים מנוגדים לאינטרס הקיומי המיידי. ואז סוברים אנשי החיל שהם נגועים בשנאה עצמית. אנשי החיל מאמינים ששנאה עצמית נחותה משנאת הזולת, ולכן הם שונאים רק את הזולת.

מצד אחד נתפסים יפי הנפש כאנשים חלשים־רופסים החסרים קשר עם המציאות. ועם זאת חושדים בהם שהם מאורגנים בסתר במבנה מחתרתי רב־עוצמה המאיים על אושיות הסדר הקיים.

מבחינה זו, אך לא משום בחינה אחרת, אפשר לתאר את יפי הנפש כניאו־יהודים השוכנים בגלות חברתית. מצד אחד יצא שִמעם כפחדנים וחדלי אישים ומצד שני מאמינים שהם גיבורי 'הפרוטוקולים של זִקני ציון'.

אם להתבונן מקרוב באותה קבוצה משוקצת (של יפי הנפש ולא של אנשי החיל) קשה להאמין שהם תמנון רב־זרועות בעל מנגנון מרכזי לפיקוח ולבקרה. פעולותיהם אינן מתואמות ולא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם. לפעמים, צר לי לומר, יש בם שמץ של גיחוך. אותן מודעות המופיעות בעיתונים והחתומות לרוב על ידי אותם אנשים עצמם מנוסחות בסגנון ציווי מאיים, שלא נראה כי יש לו תכלית אופרטיבית. דווקא במקרים שהם מסכימים כל כך זה עם זה, נגזר עליהם, כנראה, שזה יהיה כל תחום השפעתם. יפי הנפש אינם יעילים. קשה להם לגרום לביצוע החלטותיהם, משום שעל תחום הביצוע ממונים בדרך הטבע אנשי החיל. לכאורה, אין כאן כל מקום לדאגה, אך בכל זאת צל של דאגה גם הוא במקומו, כי יש משהו בפעילותם הבלתי־מתואמת והבלתי־יעילה של יפי הנפש, שאינו נרגע וזורע אי־שקט, אי־הסכמה. משהו לא מיידי, אולי אפילו בלתי ניתן לזיהוי נספג במרוצת הזמנים לתוך רקמתם היעילה של אנשי החיל. חמור מזה, ליפי הנפש יש השפעה מסוימת על הנוער.

 

קשרים סמויים

הצלחתם הגדולה ביותר של יפי הנפש בארץ הייתה במבצע גיוס עזרה לפליטי קמבודיה. במקרה זה אי אפשר היה לגלות אצלם את המניע הבסיסי של שנאה עצמית. אך אנשי החיל הם אנשים בעלי טביעת עין והם חשפו מייד את המגמה האנטי־לאומית במבצע ההצלה לפליטים. אין לערבב בין אנשי החיל המתנגדים מטעמים אידיאולוגיים לכל גילוי אוניברסלי מדי של אהבת אדם, לבין שכבת העשירים הדשנה שלנו שלא התערבה במבצע, פשוט משום שהיה חבל לה על הכסף. אנשי החיל טענו את הפסוק המפורסם "עניי עירך קודמים", ושָם אנשים גוועים ברעב ולא בעוני. אגב, יש שורשים היסטוריים לגישה האומרת, עניי עירך קודמים לנספים בעיר אחרת. בעלות הברית נהגו כך לגבי יהודים בתקופת השואה ולא הפציצו את מסילות הברזל לאושוויץ.

נוסף לכיוון הפעילות המגונה של יפי הנפש יש להם גם תכונות אישיות חשודות. יש מהם המאחרים בנשף ומגדלים שיער. יש מתלבשים בסגנון מרגיז ויש המתגרשים מנשיהם ואינם מקיימים חיי משפחה תקינים. אך כנגד כל התכונות האלה, שלפעמים הן נמצאות ולפעמים נעדרות, תמיד ניתן למצוא ביפי הנפש מאפיין אחד בולט: יש להם בסיס קיום רחב יותר.

ליפה הנפש קל להזדהות עם זרים ועם מקופחים, משום שאין הוא מתקשה לגלות את עצמו בתוכם. הוא אדם שקל לו מאוד לערוך השוואות וצירופים. הקשרים הסמויים מעיני אחרים נראים לו ברורים ושרירים. הזר, המוכה, הנרדף, הרי זה הוא עצמו. או לפחות יכול היה להיות.

לכאורה, אנשי החיל הם המניעים את כדור הארץ, פרט לתנועה הקוסמית שהוא עושה מעצמו. אך למעשה, חרף עיגונם העמוק בקרקע המציאות, משהו מתעתע באנשי החיל. לגביהם הזולת — ערבי, קמבודי, תושב מוסררה או שיכור הנופל על המדרכה — הוא זר מוחלט, מישהו מן הירח, שאין דמיונו להם גדול מן האֲמֶבָּה. לפעמים, מרוב התכחשות למציאותו של הזר, אין אנשי החיל רואים גם את השבט הבלתי־ידוע אשר עורו צבוע, ואז מר גורלם.
יפה הנפש נעצר ומביט. אין לגביו שבט בלתי ידוע. הערבי, הקמבודי, העציר המוכה והנכה המשתולל בלשכת הסעד אינם אלא הוא עצמו. אלמלא חסדי מרום היה הוא עצמו ניצב במקומם.

מה שיש ליפי הנפש זו היכרות טובה יותר עם הסבל ועם המצוקה. כל היתר רק מתחייב מהיכרות זו.

.

———

.

דוד אבידן. רק האיש שבשיר 

.

('שישי', "תקשורת | תרבות", גיליון 101, ט"ו בכסלו תשנ"ו, 8.12.1995, עמ' 11)

.

שעות הלילה שאחרי חצות מגיעות, האחת מתוקה מקודמתה. הגבול האחרון של השקט והחושך הוא תנועת מכוניות האשפה המגיעות ברעש של שריון כבד, כעשר דקות לפני השחר. והשחר, שלא כשקיעת השמש, שהיא כבדה ומהירה, ומסלקת את האור כולו, השחר עולה כעולל חסר ביטחון הַתָּר אחרי חפץ ססגוני. ראשית הבוקר, גם בקיץ, היא נטולת יקוד, והרי בימים אלה כולנו יוקדים, ובימים אחרים מיעוטנו יוקדים.

בין חצות לבין השחר, אם אין שוקעים בשינה, יש אפשרות לקבל תמורה הוגנת. למשל, שירים. למשל, שירים של דוד אבידן.

לא חודש ולא שנה למותו, ובינתיים היו לנו מתים וחיים מפוארים ממנו, ואבידן, כפי שקרה ממש בשעת הלווייתו, נשכח.

*

אני לא מדברת על האיש שלא היה נוח לא לעצמו ולא לאחרים ומת ממחסור בכסף, באהבה, באהדה, ואולי לבסוף גם בחמצן. אני מדברת על האיש שבשיר.

מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי, מַדּוּעַ
אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת יוֹתֵר מִדַּי.
הַמְתֵּן. בְּקָרוֹב מְאֹד, בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ,
הַכֹּל יִהְיֶה לְפֶתַע כָּל־כָּךְ קָבוּעַ,
שֶׁלֹּא אֶמְצָא, כַּנִּרְאֶה, אֶת רַגְלַי וְיָדַי.

(מתוך "איהבנה")**

*

העדינות והמבוכה שיש בשורות המצוטטות הן מעניינו של אבידן השר, ולא של אבידן האיש החי, שלא הודה מימיו בפגם או בחולשה.

אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבוֹהַּ.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבוֹהַּ.

(מתוך "דיון דחוף")

מי היה מאמין? אפילו אבידן רוצה את אמא שלו. בתוך הלילה ההולך ומעמיק, אני קוראת וחושבת על אמא שלי. וכל קורא יש לו אמא.

אלבר קאמי פותח את ספרו 'הזר' בהצהרה שכאשר מתה אמו לא הרגיש כלום. הקורא את ספרו שמתוך העיזבון, 'אדם הראשון', רואה שאותו סיפור מוקדם 'הזר' לא היה ולא נברא ואולי מָשָל היה.

דוד אבידן התהדר בכך שכל שיריו הם טיוטה ראשונה. נניח שאמר אמת, ונניח שכל הסיפורים הנלווים היו חלק מן הדאווין. אבידן היה גדול בשירה בלבד. הדאווינים שלו היו מגושמים ולא פוריים.

אני זוכרת שנזף בי על שאני מתחבטת ברשימות עיתונאיות ובודקת אותן פנים ואחור. הוא עצמו אמר שהוא מעביר את המאמר כולו בפקס, כולל החשבונית והמע"מ, בעשר דקות.

אבידן הכול־יכול היה מסכה גזורה בחיפזון, אבל הגוף הדווה, שנמצא מת על הרצפה, הכניס אותי לאבל שכמוהו לא ידעתי בחיי הבוגרים.

ואפילו לא היינו חברים.

וּבְכֵן שָׁלוֹם,
שָׁלוֹם עַל לְחִיצוֹת־הַיָּד הַגַּבְרִיּוֹת, שָׁלוֹם
עַל לְחִיצוֹת־הַיָּד וְהַיְדִידוּת וְגַם
שָׁלוֹם לָאַהֲבָה הַמְשֻׁעֶרֶת.

(מתוך "טיול קצר שנסתיים בכי טוב")

*

האיש שבשיר מדבר בכנות זכה. לא מאצ'ו ולא שמינית מאצ'ו. מי הכיר את האיש שבשיר? אפילו לא המשורר עצמו.

"הָאֵלִים מַעֲרִיצִים אֶת הַמְשׁוֹרְרִים", כתב נתן זך, שייבדל לחיים ארוכים וטובים,*** וכדרכו־שלו התכוון לכך וגם להפך מזה. אבידן, אפילו בשנותיו היותר טובות, היה משורר נערץ בעיקר על ידי עצמו. ובכלל, כדאי להישמר מן ההערצה אפילו יותר מן הרחמים. אבידן האיש היה מסתפק באהבה אילו הייתה, בביטחון כלכלי אילו היה לו, בבריאות טובה אילו הייתה. למרות שתמיד הילך בגדולות, אני מאמינה שהיה מסתפק במועט אילו היה לו מעט, אבל לא היה לו די לצורכי מחייה משום צד, ובל יבואו סופרים שׂבעים וזחוחים ויאמרו שהיה נגוע ביצר הרס עצמי, ושהם עצמם דווקא חיים לא רע. רוב המשוררים, כמו צוללנים בשארם א־שייח' ובמקומות אחרים, חיים בסיכון גבוה מעצם ההאזנה המוקפדת למהות המילים.

*

אַתָּה יוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁאַתָּה בֶּן דּוֹר הַמִּדְבָּר.
אַתָּה קוֹרֵא אֶת הַגִּלּוּי הַנּוֹרָא בְּעֵינֵי הַיְלָדִים הַתּוֹעִים
בְּתוֹךְ רְחוֹבוֹת בְּהִירִים, שֶׁאָבִיךָ אוּלַי בָּנָה וְשֶׁאַתָּה,
עִם קְצָת מַזָּל, תִּזְכֶּה לַהֲרֹס.
הָעִנְיָן עַצְמוֹ יַתְחִיל רַק אַחֲרֶיךָ, רַק אַחֲרֶיךָ.

(מתוך "דור המדבר")

*

האיש שבשיר היה צלול וחכם. הוא לא העלה את דמותו של ביאליק באוב כדי לשאול אותו אם הוא, אבידן, משורר מספיק גדול, ולקבל תשובה חיובית מן הכוס המקפצת. השטויות, התפלויות והדיסאוריינטציה נשארו כולן מחוץ לשיר.

בינתיים עובר הלילה ואני צוללת ואינני טובעת בשירה הטובה הזאת ובכאב המפואר הזה, ורוב הכאבים אינם מפוארים, אבל זה מעִניין החיים ולא מעניין השירה, או כמו שאומרים, בקטע של החיים.

*

אבידן לא היה ראשון המשוררים ולא האחרון שבהם בהיסטוריה של השירה והפיוט העבריים. הוא לא היה ראשון, כי קדמו לו ירמיהו וישעיהו אל"ף ובי"ת ותרי־עשר ושלמה המלך, מחבּרם המשוער של משלי וקהלת.

וכן, היו יהודה הלוי ואבן גבירול, ומשוררנו הלאומי ביאליק, ומשוררנו האוניברסלי טשרניחובסקי. והוא כנראה גם לא יהיה אחרון, כי הכישרון והצורך לכתוב שירים מוסיפים להגיח בדרכים נסתרות.

*

סיפר לי משורר צעיר ששיריו של אבידן לא זכו לעדנה גם אחרי מותו, שלוּוה בכמה מצלמות טלוויזיה ודובר בהם מעט. אותו משורר צעיר אמר ש"הנוער לא אוהב את אבידן". הנוער, כפי שאוהבים לדבר עליו בלשון הכללה, זקוק לפעמים לבוגרים ממנו כדי שיגלו את המילים שהוא זקוק להן ואינו מכירן. אני פונה אל המורים לספרות ובמיוחד לאותם שהם מורים לחיים: לַמדו את שירי דוד אבידן.

דוד אבידן שוכן עכשיו במנוחה ואינו זקוק לא לי ולא לאחרים. ההזדקקות היא עכשיו של כל מי שחושיו מחודדים ויש לו נפש שומעת.

 


* ברטולט ברכט, "שיר התותחים", 'אופרה בגרוש'.
** בסוף הרשימה הוסיפה רביקוביץ הערה: "כל המובאות לקוחות מן הקובץ 'משהו בשביל מישהו', הלקט המעולה ביותר, לטעמי, משירי אבידן". שמות השירים ניתנו במקור. שֵם הרשימה רומז כמובן לפזמון "האיש שבקיר" (מילים: יהודה פרדיס, לחן: מאיר הרניק, נודע בשעתו בביצוע שמשון בר־נוי).
*** בשיר "האלים מעריצים"; נתן זך, 'כל השירים ושירים חדשים', כרך א, עמ' 203.

.

דליה רביקוביץ, 'הזהב ותפוחי האדמה: רשימות ומאמרים', הוצאת הקיבוץ המאוחד. עורך הספר: גדעון טיקוצקי.

.

עיצוב העטיפה: ירום ורדימון
צילום דליה רביקוביץ: ערן אדומי

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פרקים מספרה של יעל נאמן, "היֹה היתה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך