.

רבקה איילון

שירי אבא

אבי ניצל יחיד ממשפחתו משואת היהודים באירופה. בארץ עבד כנגר ובשנותיו האחרונות צייר.

1.
בַּשֵּׁנָה מְנַסְּרִים הַחֲלוֹמוֹת

כָּל נִסּוּר הוּא תַּלְתַּל
עַל מֵצַח אָבִינוּ.

כָּל נִסּוּר הוּא נִסּוּךְ
עַל פְּעוֹר עוֹרֵנוּ.

2.
בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי נִבְהֶלֶת,
כְּאָבִי נִבְהֶלֶת. שֶׁהָיָה קָם בָּהוּל,
חוֹלֵם אֶת נַגָּרִיָּתוֹ עוֹלָה בָּאֵש,
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם, מְקוֹר חַיּוּתוֹ
עוֹלֶה לַשָּמַיִם, וְהוּא שׁוֹלֵף צִפָּרְנַיִם
כְּמַיִם לֹא יְכַבּוּ.
אֶתְמוֹל בַּחֲלוֹם נֶעְדַּרְתָּ מִמֶּנִּי,
נָתַתִּי גּוּפִי עַל גּוּפְךָ לְצַוּוֹת אֶת
הַחֲלוֹם, נֶגֶד מִי אַתָּה יוֹצֵא
חָצוּץ? פּוֹלָנִי, אוּקְרָאִינִי,
גֶּרְמָנִי? תֵּן חֲלוֹם עַל רֹאשׁ
שִׂמְחָתִי, הַךְ פַּטִּיש, מַסּוֹר. עָשׂוּ
זֹאת לְפָנֶיךָ. אַל תַּגִּיד "זֶה רַק
חֲלוֹם, הָרֹאשׁ מְבַלְבֵּל אֶת הָרֹאשׁ".
תְּנָה-נָא.

3.
פִיקוּס-פִיקוּס
בֶּחָצֵר אֶצְלִי.
גָּבוֹהַּ בְּרָמוֹת
יוֹרֵד-יוֹרֵד
מְטַיֵּל בַּתְּעָלוֹת –
נִכְרָת.
צִפּוֹר
קְטַנָּה
מְגַעְגַּעַת:
קוּם, קוֹרַת בֵּיתִי,
לְסַמֵּס אֲוִיר
לִי, לִי.
אַתָּה שֶׁמָּסוּר –
אָסוּר.
קוּם
מָה זֶה?
לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם
בְּטֶרֶם
נִגְזַעְתָּ.

4.
זֶה בְּסֵדֶר, הַשָּׁנִים,
יָמִים שֶאֶהְיֶה לְמַעְלָה מִמֶּנִּי
עַל גַּג
גַּם מִשְָּׁם
אֶחְשֹׁב אוֹתִי, מַהוּ זֶה
שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה
שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים
בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית,
מָה שֶׁאֶרְאֶה מִגַּג:
בִּתְּךָ מְכַסָּה רֹאשׁ
לָרוּץ אַחֲרֵי דֶּלֶת זָזָה,
לַעֲשׂוֹת לָהּ הֲדוּרִים.
תִּרְאֶה אַבָּא, מִתּוֹכְךָ,
רַק זֹאת רָצִיתָ,
רַק זֹאת רָצִיתִי אֲנִי.

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה: 'דיבור עם ילדה' (כרמל, 2018), וספר עיון, 'פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד'.

ליזה שירה פוטרמן

לישון לאט

הַפְנִימִי שׁוּב קוֹל פְּעָמַיִךְ –
הַמִּתְפַּצְּלִים:
כְּמוֹ צְלָלִים
בְּלֵיל יָרֵחַ קַר;
בְּיוֹם שָׁרָב נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרוֹת מָרוֹת
עֲלֵי גַּרְגִּיר שֶׁל חוֹל רָטֹב;
נִגָּף עִם תְּרִיס יָרֹק פַּסְטֶל –
מָלֵא חֹרֵי תַּחְמֹשֶׁת;
רְאִי שֶׁכָּאן מִטּוֹת הָאוֹהֲבִים שְׁרוּיוֹת בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ.
לַחֲשִׁי שִׁירִים יָפִים לְתוֹךְ אָזְנִי –
זוֹ הַשּׁוֹמַעַת;
וְאַתְּ אַט, הַטִּי לִי אֶת אָזְנֵךְ שֶׁלָּךְ –
עַתָּה אַפְעִים בָּךְ פְּעָמַיִךְ
עַד שֶׁתִּישְׁנִי לְאַט.

אמי

קוֹלֵךְ מְהַדְהֵד בִּי כְּמוֹ הָיָה
סֻלַּם חֲבָלִים הַמִּסְתַּלְסֵל לְתוֹךְ
חֹר שָׁחֹר,
מַבְטִיחַ
לְעוֹלָם
לֹא
לְהִפָּרֵם.

ליזה שירה פוטרמן היא משוררת, יוצרת ואמנית, כלת פרס משוררים צעירים ע״ש רפי פרבמן (2011). היא כותבת שירה, מחזות וסיפורת בעברית ובאנגלית. ב־2016 פרסמה רומן גרפי בשיתוף עם אמנית קנדית. בעלת תואר שני בתולדות האמנות ותרבות ויזואלית באוניברסיטת אוקספורד. כיום היא כותבת דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת טורונטו ומלמדת ספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון.

סיגל נאור פרלמן

שלושה שירים שכל קשר בינם ובין המציאות בהחלט

1.
הַוִּכּוּחַ נִטָּשׁ בַּמִּטְבָּח פֹּה שְׂדֵה קְרָב
כּוֹס תֵּה עִם נַעְנַע מֻנַּחַת וְר' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
שׁוֹאֵל: "יָרוּ כִּי לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים?" ל' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
לֹא פָּחוֹת [עוֹרֵךְ דִּין לְעֵת מְצֹא] שׁוֹלֵף אֶת הַהוֹכָחָה לְהַלָּן
מֻצָּג א' מִטַּעַם "לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים": סִרְטוֹן וּבוֹ נִרְאֶה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת]
בָּחוּר צָעִיר [בְּגָלָ"ץ יֹאמְרוּ "צָעִיר" וְתוּ לֹא], רָץ וְנוֹרָה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת] –
"נוֹרָה" מֵהַשָּׁמַיִם כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עַיִן מְכַוֶּנֶת מֵאֲחוֹרֵי
הַכַּוֶּנֶת – בְּגַבּוֹ. ר' וְל' מִתְוַכְּחִים עַל זָוִיּוֹת וּלְיֶתֶר דִּיּוּק עַל
זָוִית הַצִּלּוּם [שְׁאֵרִיּוֹת הַדִּיּוּן מִמִּשְׁפַּט אֶלְאוֹר אָזָרְיָה נִשְׁאֲרוּ
מְנֻקָּדוֹת שׁוֹקוֹלָד בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה].
לֹא אֹמַר
שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה עַל כָּל זֶה מִמִּרְפֶּסֶת הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
מִמֵּילָא
אֲנִי צוֹנַחַת
בִּלְעָדַיִךְ [אֵיךְ נִקְלַעְתְּ אַתְּ הֵנָּה]
וְלָכֵן
לִטְרֹק אֶת דֶּלֶת הַחֶדֶר זֶה מָה שֶׁצָּרִיךְ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת:
לְעוֹרֵךְ הַדִּין
לַבָּא מִטַּעַם הַהֲגָנָה
לַקַּלְדָנִים עַל קוֹצוֹ שֶׁל י'
לְמֻצָּג א' וּלְכָל מֻצָּג שֶׁעוֹד יָבוֹא
[וְכֵן לַגַּרְזִנִּים, לַסַּכִּינִים, לְגַלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם, לַפִּינְצֵטוֹת
שֶׁזָּזִים בְּתוֹכָם הַנְּחָשִׁים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַגָּדוֹל]

2.
קוֹרְאִים בַּכִּתָּה אֶת "הִרְהוּרִים עַל הַגִּילְיוֹטִינָה"
מֵאֵת אַלְבֵּר קָאמִי, שֶׁיְּהַרְהֲרוּ קִמְעָה
לִפְנֵי שֶׁהֵם שׁוֹלְחִים אֶל עַמּוּד הַתְּלִיָּה בְּהֶנֵּף
כָּנָף עִם דַּף וְעֵט וּמַבָּט מוּסָט אֶת כָּל מִי שֶׁלֹּא עוֹמֵד
אֶצְלָם בַּתֶּקֶן [וְלֹא תַּגִּידוּ נְעָרִים וּנְעָרוֹת, לֹא, בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים וָמַעְלָה
בְּמַעֲלֶה הָהָר וְהַתֹּאַר הַשֵּׁנִי לְצָרְכֵי שָׂכָר] בַּבֶּטֶן
רוֹחֲשִׁים הַנְּחָשִׁים מִצַּד לְצָד כְּמוֹ תּוֹלָעִים,
נַחֲשֵׁי רִמָּה, פְּנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים אֲפֹרִים כְּמַחֲלָה וְאַכְזָרִים
כְּמָוֶת עִם הֲקָלוֹת מַס [לֹא גִּילְיוֹטִינָה – עַמּוּד תְּלִיָּה; לֹא עַמּוּד
תְּלִיָּה – יְרִיָּה; לֹא יְרִיָּה – זְרִיקָה], הָאֶסְתֶּטִיּוּת שֶׁל הַמָּוֶת
חֲשׁוּבָה, מָה, אֲנַחְנוּ מְעֻדָּנִים וְשֶׁלֹּא יִכְאַב, וּבְעִקַּר
מִטְּעָמִים כַּלְכָּלִיִּים שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ אֵלֶּה בַּכֶּלֶא וְיִקְרְאוּ וִיבַקְּרוּ אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת
וְיִשְׁתַּחְרְרוּ וְכָל זֶה עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ [זֶה מֵהַשּׁוּרָה הָאֶמְצָעִית מוֹצִיא אֶת הַמַּחְשְׁבוֹן
מֵהַתִּיק וּמְתַקְתֵּק תִּיק תִּיק תִּיק וְשׁוֹלֵף אֶת הַקַּבָּלָה עִם הַחֶשְׁבּוֹן בּוֹן בּוֹן]
מַגִּישׁ
אֶת הַחִבּוּר הַסּוֹפִי.
אִם אֶפְשָׁר הָיָה, גַּם אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ מֵהַקֶּבֶר הֵם הָיוּ מוֹצִיאִים
וְדוֹרְסִים מֵחָדָשׁ
וְאָז מוֹרִידִים לוֹ אֶת הָרֹאשׁ.
לֹא, תּוֹלִים.
לֹא, יוֹרִים.
לֹא, מַזְרִיקִים.
בְּחַיַּי, אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ.

3.
וְעוֹד בְּהֶמְשֵׁךְ לַנּוֹשֵׂא הַקּוֹדֵם: "מָה אַתְּ מְבִיאָה לָנוּ תֵּאוֹרְיוֹת שֶׁל כָּל
מִינֵי הוּמָנִיסְטִים", הוּא מֵטִיחַ בִּתְנוּעָה רְצוּפָה גַּב כַּף יָד אַחַת
בִּפְנִימָהּ שֶׁל כַּף יָד שְׁנִיָּה, "יֵשׁ לָנוּ כָּאן מְצִיאוּת, מְצִיאוּת", וּמִישֶׁהִי אֲפִלּוּ
צָעֲקָה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַכִּתָּה "רִיאָל מַדְרִיד! רִיאָל פּוֹלִיטִיק!"
[יֵשׁ בַּכִּתָּה סְטוּדֶנְט צָרְפָתִי מַמָּשׁ "מָנִיפִיק" שֶׁכָּל שִׁעוּר מֵבִיא לַכִּתָּה
סָלַט בֵּיצִים בְּקֻפְסָה; גַּם זֹאת מְצִיאוּת].
וְרַק בְּ"עִנּוּיִים" שֶׁל זָ'אן אָמֵרִי הֵם מִשְׁתַּתְּקִים.
בָּאנוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים וּמֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, זֶה
תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה
בַּקּוּרְס שֶׁל סֵמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה
לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת,
אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוּ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי
לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְאַשְׁמָה וּלְכַפָּרָה, אַלְטָלֵנָה
זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית
זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לָעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה
מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ יָפֶה, נַגִּיד
צִיּוֹנוּת, נַגִּיד הִתְיַשְּׁבוּת

סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ספרות ומנהלת שותפה בארגון "דרך רוח". שימשה כחברת מערכת בכתב העת "מטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית". שיריה פורסמו ב"מטעם" ובכתב העת המקוון "אודות".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת מירלה משה אלבו, תמרה אבנר, מרב זקס-פורטל ואיילת סקסטין

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך