מ"מה אבשל ממנות צנע" לספרי בישול לטבעונים

70 שנות המדינה הן גם 70 שנות הוצאת ספרים, והשוואה בין 1948 ל-2017 משקפת את הדרך שעברה מדינת ישראל

44 ספרי בישול התפרסמו השנה בישראל. בתש"ח, שנת הקמת המדינה, התפרסם רק ספר בישול אחד, אבל ספרים שעסקו בצבא ובתורות לחימה היו כמעט מאה. ספרי פרוזה, שירה ועיון, כתבי עת ועיתונים נחשבים למתווכי תרבות מרכזיים ומשמעותיים ולמקור ידע חשוב בהבנת המגמות והתמורות בחברה הישראלית. נושאי הספרים והגיוון הרב שלהם משקפים תהליכים ושינויים שעוברת החברה הישראלית. הדוח המיוחד של הספרייה הלאומית לרגל שנת השבעים למדינה, שמשווה נתונים בין 1948 ל-2017, ממחיש זאת היטב.

למעלה מ-2,000 ספרים ראו אור בתש"ח. באמצעות בחינתם והשוואתם לספרי 2017, הדוח משקף כיצד ממדינה וחברה בהתהוות, שיש בה בליל של שפות, עולים חדשים מכל קצות תבל ואתוס שמקדש את בניית האומה והחברה הישראלית על פני האדם הפרטי ועברו, נוצרה חברה בעלת שפה, תרבות ונרטיב עם מכנה משותף רחב. זה לא היה תהליך אורגני, אלא כזה שהוכוון מלמעלה, בין השאר על ידי הוצאה לאור של עיתונים וספרים מפלגתיים – המו"ל שהוציא את מירב הספרים ב-1948 היה צה"ל על יחידותיו, שהיה אחראי לפרסום 94 כותרים; וגיוס סופרים שיכתבו לילדים ספרות עברית שתסייע להם להזדהות עם הרעיון הציוני – "נקראתם להתייעץ על דרכי השיתוף של הסופר ואיש הרוח בעיצוב דמות האומה בישראל", קרא ב-1949 לסופרים ראש הממשלה דוד בן גוריון.

 

מתוך אוסף האפמרה בספרייה הלאומית

 

אולם בחלוף השנים, כשנדמה היה שהושלם תהליך בניית האומה ועיצוב הישראלי החדש, "הצבר", במודל שקבעו מייסדי המדינה, ונוצרה חברה בעלת שפה, תרבות ונרטיב – אז החלו לבוא לידי ביטוי בספרים גם קולותיהם של הפרטים, הקבוצות והקהילות השונות. תהליך דומה עבר גם על ענף המו"לות: ההוצאות לאור, שבעבר השייכו ברובן למוסדות המדינה ולמפלגות, נמצאות כיום ברובן בבעלות פרטית. ההוצאות לאור "אחיאסף" ו"שוקן" הן בין ההוצאות שפעלו כבר בשנת 1948 ועדיין פעילות היום, שתיהן נמצאות בבעלות פרטית והן פרסמו בחלוף השנים מאות ספרים. אולם ישנם מעט מו"לים ששרדו את כל שבעים שנות המדינה – רוב ההוצאות לאור התמזגו, נסגרו והשתנו במשך השנים. מתוך מאות המו"לים המסחריים הפעילים בארץ, כעשרה אחראיים על כמעט 40% מכלל הספרים שפורסמו ב-2017. בנוסף, אפשר לראות כי הייתה אשתקד עלייה בפעילות המו"לים הבינוניים, שעלו מ-15% בשנת 2016 ל-20% בשנת 2017.

 

 

אחד השינויים הבולטים המשתקף בספרים הוא מעבר מאומה במלחמה לאומה אזרחית יותר. סוגה ספרותית ייחודית שהייתה קיימת בראשית המדינה היא הספרות הצבאית – זו היוצאת לאור על ידי מערכות הביטחון וכן ספרים העוסקים בצה"ל ובשרותי הביטחון. בשנת 1948 התפרסמו לפחות 94 חוברות הדרכה לתרגול הכוחות והאזרחים. שמות החוברות והספרים מעידים עד כמה המלחמה נכחה בחייהם של כל תושבי המדינה הצעירה והשפיעה עליהם הנה כמה מהספרים שראו אור בסוגה זו: "תרגול קרבי בלהביורים", "ציד טנקים והשמדתם", "תורת הכדור: פרק להכרת תחמושת 303 לתועלת הצלף". בנוסף יצאו לאור ספרים העוסקים במשמעת קרבית, בשאלת הגיוס של בני הישיבות וגם כמה ספרים שעסקו בלחימה בשטחים בנוייםבשנים האחרונות כמעט שאין לסוגה הזאת ביטוי.

עוד התרחקות מהלאומיות ניכרת בירידה הקבועה והמתמשכת בכתיבת ספרים בנושאי חקר תולדות ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל. עם זאת, עדיין לא מדובר בהתעלמות מוחלטת: למעלה מ-400 ספרים כאלו יצאו בשנת 2017.

 

 

השחרור מהצבא משתקף גם בספרי ההדרכה והפנאי, וכמוהו גם המעבר מצנע, סוציאליזם וקולקטיביות לשפע, קפיטליזם ואינדיבידואליות. אם בשנת 2017 יצאו לאור 44 ספרי בישול צבעוניים ומגוונים מאוד, המתכתבים עם תרבות הצריכה וחברת השפע של ימינו (בישול בריא, מהיר, טבעוני וכיו"ב), הרי שבשנת 1948 יצא רק ספר אחד בנושא – "אני מבשלת" של ליליאן קורנפלד. שנה לאחר מכן, לנוכח המצב הכלכלי הקשה שרר בארץ, הוציאה קורנפלד את הספר "מה אבשל ממנות צנע". רק בשנה שחלפה יצאו לאור 52 ספרים להעצמה אישית ומימוש עצמי ועוד 60 ספרי יעוץ והדרכה בנושאי הורות, זוגיות, משפחה ועוד, כשבתש"ח כלל לא יצאו ספרי הדרכה, ייעוץ ועזרה עצמית. גם טיולי הפנאי הפכו גלובליים: 46 מדריכי טיולים יצאו ב-2017, רק 5 מהם על ישראל.

 


המהפכה הפמיניסטית משתקפת גם היא בנתונים. ב-1948 רק 13% מספרי הפרוזה נכתבו על ידי נשים, ואילו ב-2017 השיעור עלה ל-42%. מספר כותבות הפרוזה משקף חלק מהשינויים שחלו בישראל, כמו בחברה המערבית המודרנית בכלל, ואת ההכרה והנִראוּת שנשים זוכות לה כיום בתרבות ובספרות הישראלית, לאחר שנים רבות שבהן נשים לא זכו לתמיכה המאפשרת עשייה ויצירה ספרותית.

 

 

העברית ממשיכה לשלוט בספרים בישראל: כ-90% מהספרים שיצאו לאור אז והיום הם בעברית. גם בתש"ח היתה האנגלית השפה השנייה, לא בשל העולים, אלא משום שרוב הפרסומים הממשלתיים היו של שלטונות המנדט הבריטי. אולם בשנת 1948 השפה השלישית הייתה יידיש (פי ארבעה מערבית או מרוסית), ואילו כיום התמונה מעט שונה: הפרסומים בשפה הערבית מהווים כ-3% מכלל הפרסומים שיצאו בשנת 2017.

 


שינוי ניכר ניתן לראות בהוצאתם לאור של סוגות הפרוזה, השירה והמחזאות, וכן גם בנושא ספרות המקור לעומת הספרות המתורגמת לעברית. אם כיום כמעט שלא יוצאים לאור מחזות תיאטרון (11 ספרים מסוגה זו יצאו ב-2017, שהם 0.1% מכלל הספרים), הרי שבתש"ח מדובר היה בשיעור משמעותי מהפעילות הספרותית – 17 מחזות מקוריים יצאו לאור בשנת הקמת המדינה ועוד 49 מחזות מתורגמים – ובסה"כ היוותה סוגת המחזאות למעלה מ-3% מכלל הספרים. בתש"ח שיעור המחזות מתוך הספרות היפה היה 28%, ואילו ב-2017 הוא צנח ל-1%. לעומת המחזות שהיו פופולריים מאוד בראשית המדינה, סוגת השירה הייתה מצומצמת יותר – רק 31 ספרי שירה יצאו בתש"ח, לעומת 387 ב-2017.

 

 

"על ידי ניתוח נכון של דפוסי ההוצאה לאור, אנחנו מצליחים להתחקות אחר דפוסים שונים בתרבות הישראלית", אומר מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג. "השפעתם הרבה של האינטרנט והטלוויזיה כמעצבי זהות ותרבות, הפיכתה של ישראל ממדינה בצנע לחברת שפע, מחירי הספרים – כל אלו הם כר נרחב למחקר, ללימוד ולעניין רב שניתן למצוא בדוח המיוחד".

לדוח המלא


תודה רבה לנחום זיטר, מנהל תחום ייעוץ והדרכה, ולד"ר נעה פינק, ספרנית ייעוץ והדרכה 

כתבות נוספות:

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"

הספרים העבריים הכי "הכי" בספרייה

 

 

 

 




אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

כיסוני רביולי, פאי רועים, לימונד אדום, מילקשייק ענבים ושיטות להימנע מבזבוז מזון, לטפל במקרר ולנהל את משק הבית: הצצה לספר הבישול של ליליאן קורנפלד - ספר הבישול הראשון, והיחיד, שהתפרסם בתש"ח

מתוך ארכיון אבא חושי, ספריית יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה

כל הביקורות מוצדקות. את חלקן, יש להניח, העלו כבר בשעתן: העושר העצום שבספר לעיתים יותר מבלבל מאשר מבהיר, הפנייה המוצהרת היא למין אחד בלבד ("לאישה העברית במדינה העברית") והתקופה שבה התפרסם הספר היא תקופת מלחמת העצמאות – לא בהכרח הזמן המתאים ביותר לקבץ מתכונים לאומצות עסיסיות ולשאר מזונות מושחתים. ועדיין, לא ניתן שלא להתרשם מהחזון של אישה אחת, ליליאן קורנפלד שמה, הנפרש בצורה סדורה ומקצועית בספר שחיברה – ספר הבישול הארצישראלי הראשון, וגם היחיד, שראה אור בשנתה הראשונה של המדינה.

"אני מבשלת: ספר הבשול הארצישראלי"

ההיקף והאיכות מסחררים. "אני מבשלת: ספר הבשול הארצישראלי" נבנה על הישגי המטבח הארצישראלי בתקופת היישוב, אך לא בוחל בשדרוג הקיים ובשאילת מטעמים ממטבחים מבוססים יותר. מצב ביניים מעניין זה מתקיים כמעט בכל דף מדפי הספר, והספר המותאם – כפי שמרמזת כותרתו – לתנאים הארצישראלים (ותכף ממש לתנאים הישראלים) לא מפחד גם להגביה עוף.

"שנות המלחמה (מלחמת העולם השנייה) בעקר הן שהורוני את הדרך להוצאת ספר בישול שיהיה מבוסס על דרכי המשפחה החייבת לצמצם בתקציב הוצאותיה; אף כי יחד עם זאת לא נמנעתי מלשלב מתכוני מעדנים שונים לבר-הטעם אם הוא צרפתי ואם רוסי, אוסטרי, ליטאי, אמריקאי או דמשקאי". (ציטוט מתוך המבוא לספר "אני מבשלת")

הדגמת השימוש בדגים קפואים. נשים טועמות מתבשילי דגים שהכינה ליליאן קורנפלד, תל אביב, שנות הארבעים המוקדמות

עקרת הבית שעיינה בספר, והרי אליה הוא פנה במוצהר, לא תמצא כל ביטוי שהוא למלחמת העצמאות המתחוללת, ולמחסור שיוליד רק שנה לאחר מכן את תקנות הצנע הראשונות בישראל. לצד מתכונים פשוטים דוגמת מחית תפוחי אדמה, תמצא אותה עקרת בית הוראות הכנה לקוקטיילים (וביניהם קוקטייל ארצישראלי), מתכונים לאומצות ולנתחי פילה, פאי רועים, כיסוני רביולי ועוד מאכלים שאיזכור תמים של שמם בקרב מרבית בני היישוב העברי בתש"ח תשלח אותם להזיות זלילה בסגנון "אכול כפי יכולתך".

מתכונים להכנת לימונד אדום, אורנג'ד, מלונד, מילק שייק ענבים וכמובן – קוקטייל ארצישראלי

מטרת הספר לא הייתה להטיל אימה על "בעלת הבית הצעירה", אלא לסייע לה במלאכת האימתנים שהטילה על כתפיה החברה הישראלית הצעירה (והאולטרא גברית, אין טעם להכחיש זאת). לצורך זה הוסיפה קורנפלד מספר קטעים חשובים לספרה: מילון מונחי הבישול, משקלים ומידות, הרכב מזונות למשפחה בעלת הכנסה בינונית, כיצד לטפל במקרר, שיטות להימנע מבזבוז מזון, כמות הקלוריות היומית הדרושה לילד ולמבוגר, לוח חגים כולל תפריט מובנה לכל חג וחג ולסיום – הוראות כלליות לניהול משק הבית. את מרבית המתכונים כיוונה דווקא לבתים בעלי הכנסה ממוצעת ("בינונית" בלשונה), והדגישה שוב ושוב את האפשרות לחזור ולהשתמש בחומרי גלם על פני קניית מוצרים חדשים.

תערוכת מתכונים מקרפיון חי של המחלקה החקלאית של האיגוד למען תוצרת הארץ. בראש השולחן אוצרת התערוכה גברת ליליאן קורנפלד. לצידה הגב' דנין

שאיפתה הגדולה של קורנפלד, בעצמה טבחית בעלת ותק של 15 שנות "הסתכלות נסיונית" במטבח הארצישראלי בזמן חיבור ספרה, הייתה דווקא להרגיע ולעודד. היא ראתה את עצמה לא רק כמודל חיקוי לעקרת הבית הצעירה, אלא שותפה מעשית לגורלה ולקשייה: "כי תחוש עקרת הבית כי יחד עמדי היא עובדת ומבשלת, ואין אני יכולה לתאר לי שכר גדול יותר לעמלי מאשר השגתה של מגמתי זו. את, הקוראה, ואנכי בספרי, מבשלות אנו יחדיו זו בצד זו במטבח אחד…"

במהלך 94 שנותיה (1995-1901) הקדישה ליליאן קורנפלד את זמנה לשיפור הרגלי התזונה של תושבי הארץ, אליה היגרה בשנת 1922. היא ייעצה למוסדות המנדט, לצבא האמריקני שהוצב בארץ בזמן מלחמת העולם השנייה, לצלב האדום ולאונר"א. בזמן מלחמת העצמאות שירתה כמתנדבת בבסיס מפקדת גדוד 53 של חטיבת גבעתי, שם הדריכה את צוות המטבח ודאגה (איך לא?) לתזונת החיילים.

הספר "אני מבשלת" לא היה ספרה הראשון של קורנפלד, כבוד זה שמור לספר "כיצד מבשלים בימי מלחמה" שראה אור בשנת 1942. קורנפלד המשיכה לפרסם ספרי בישול עד שנות השישים, חיברה טורים המוקדשים לנושא והגישה תוכנית רדיו לעקרות בית. באמצע שנות השבעים אף ערכה את סדרת הספרים הנודעת והאהובה: "הבישול המשובח".

ליליאן ובעלה גאליה קונרפלד. מתוך הכתבה "חלוצה במטבח". מעריב, ספטמבר 1986

כתבות נוספות

זיכרונות ילדות מתוקים מהארטיק העברי הראשון

אחת ולתמיד: זו הסיבה שאנחנו אוכלים אוזני המן בפורים

לבד/ה? השדכן המודרני העברי הראשון ימצא לך זיווג!

ה"פוטש" שכמעט וקבר את ידיעות אחרונות

שעת השין נקבעה למוצאי-שבת, ה-14 בפברואר 1948. כל חברי הקשר ידעו שעליהם לשמור על חשאיות מופתית. הם הבינו שהם משאירים את כל הגשרים מאחוריהם שרופים.

ד"ר עזריאל קרליבך (מימין) יחד עם העיתונאי ושותפו ל"פוטש", שלום רוזנפלד. מתוך ארכיון שלום רוזנפלד הנמצא בספרייה הלאומית, ועוסק בעיתון מעריב.

דווקא כשנראה שהתוכנית מתנהלת כהלכה, נתקף עורך ידיעות אחרונות, ד"ר עזריאל קרליבך, רגליים קרות. הוא התקשה להמשיך מבלי שיידע את יהודה מוזס על הצפוי לבוא. ערב היום שבו נקבע ל"פוטש", שיגר מכתב אולטימטום למו"ל שלו. התאריך: 14 בפברואר 1948.

במכתב תקף קרליבך את מוזס על הניצול המחפיר שהיה מנת חלקו במהלך שנות עבודתם המשותפת. ועדיין, הציע למוזס שורה ארוכה ובלתי אפשרית של תיקונים שעליו לקבל – מתוך ידיעה ברורה שלא יקבל אותם.

כדי להבין את הקרע שכמעט הוביל לחיסול 'ידיעות אחרונות' ולהקמת עיתון 'מעריב' המתחרה, נצטרך לחזור מעט אחורה.

כמעט עשור עמד ד"ר עזריאל קרליבך בראשות 'ידיעות אחרונות' כעורך הראשי, אך גילה שבעניינים רבים הוא מושם בכוונה באפלה. למרות שהצליח להפוך את 'ידיעות אחרונות' לעיתון הנפוץ ביותר בתקופת היישוב העברי, ידע קרליבך שמערכת העיתון עומדת על סף כאוס מוחלט, ושמתחרים פוטנציאליים יושבים ומחכים להתרופפות השורות. זאת לא הייתה אשמתו (יטענו תומכיו ואנשי הקשר הסודי שהנהיג): הייתה זו אשמת המו"ל, יהודה מוזס.

קרליבך במכתב פנימי לשלום רוזנפלד. גם שנים רבות אחרי ה"פוטש", הטינה לא נעלמה. מתוך ארכיון שלום רוזנפלד הנמצא בספרייה הלאומית, ועוסק בעיתון מעריב.

על אף שהיה ללא ספק אדם פיקח ואיש עסקים ממולח, חסכנותו הידועה לשמצה של מוזס איימה לפגוע בעיתון. לא חסרו סיפורים פיקנטיים מהמערכת: כתבים נאלצו לשוטט ברחבי תל אביב בחיפוש אחר קו טלפון, מכתבים נערמו בפינות שונות במשרד כיוון שלא היה מי שירכזם, וחדר העורכים שיועד לפגישות הושכר על מנת להכניס עוד כסף לכיסו של המו"ל. השיא היה כשגילו העובדים שמכשירי האזנה נשתלו בשולחנותיהם.

ודאי היו סיבות אחרות, אישיות וקטנוניות יותר (דוגמת יהירותו האגדית של קרליבך עצמו), שבגינן הלך ונדמה מוזס כמעסיק גרוע וטירני. יהיו הסיבות אשר יהיו, קרליבך ושאר העובדים החלו לדבר בסתר על חלופות – ובראשן, הקמת עיתון חדש שיקבור את 'ידיעות אחרונות'.

 

הפוטש של 48': "פרק מזעזע בפרשת העיתונות העברית"

אחד אחד עברו עובדי העיתון, פועלי הדפוס ואפילו המפיצים לצידם של המורדים. החשש היה כבד אך דמותו הרודנית והיודעת-כל של מוזס שכנעה אותם לתת הזדמנות לחלום הנרקם: עיתון חדש בשם 'ידיעות מעריב'.

בימים שהובילו ל"פוטש" עמלו חברי העיתון החדש על תוכנו: מאמרי דעה ומדורים שלמים הועתקו מ'ידיעות אחרונות'. אפילו הפרק בו הסתיים הרומן בהמשכים במדור הערב של 'ידיעות אחרונות' בחמישי, זכה להמשך בעיתון הראשון של 'ידיעות מעריב'. המטרה הייתה ברורה: הקמת עיתון ערב חדש על חורבות הישן.

הגיליון הראשון של 'ידיעות מעריב', שהתפרסם ב-15 בפברואר 1948. לחצו על התמונה כדי להגיע לגיליון המלא (שימו לב להבדל בגדלים בין המילה "ידיעות" למילה "מעריב", זה לא היה מקרי.)

וכך תיאר עו"ד נחום גוטמן, שנשלח להציג את האולטימטום ששלח קרליבך למוזס, את תגובת המו"ל הנבגד: "באתי למלחמה ונכבשתי על ידי האויב. לא יכולתי להתגבר על רגשי הערצה לאיש. הנימוס, השליטה העצמית (…). בשלב מסוים, ב-11 בלילה, שעתיים לאחר בואי הוא אמר לי 'תראה, השיחה נעימה לי מאוד, אבל אני עוד צריך מחר בבוקר להוציא עיתון'." היה זה רגע השיא של דרמה שהתבשלה מאחורי הקלעים שנים ארוכות. את הוואקום שהותיר אחריו העורך קרליבך היה צריך למלא דב יודקובסקי – אחיינו ניצול השואה ובן טיפוחיו של יהודה מוזס.

סיפור זה הוא רק דוגמה אחת למסקנות דו"ח העיתונות שהפיקה הספרייה הלאומית לכבוד שנת השבעים של מדינת ישראל: העשור הראשון למדינה, עשור שהתאפיין בשתי מלחמות ותקופות של צנע ומיתון, היה גם העשור האינטנסיבי ביותר בתחום המו"לות של העיתונים היומיים.

 

כתבות נוספות

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

שירה | שירים מאת רבקה איילון, ליזה שירה פוטרמן וסיגל נאור פרלמן

מַהוּ זֶה / שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה / שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים / בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית

סימון אדג'יאשווילי, אקריליק על בד, 140X60 ס"מ, 2017

.

רבקה איילון

שירי אבא

 

אבי ניצל יחיד ממשפחתו משואת היהודים באירופה. בארץ עבד כנגר ובשנותיו האחרונות צייר.

1.
בַּשֵּׁנָה מְנַסְּרִים הַחֲלוֹמוֹת

כָּל נִסּוּר הוּא תַּלְתַּל
עַל מֵצַח אָבִינוּ.

כָּל נִסּוּר הוּא נִסּוּךְ
עַל פְּעוֹר עוֹרֵנוּ.

 

2.
בַּחֲלוֹמוֹת אֲנִי נִבְהֶלֶת,
כְּאָבִי נִבְהֶלֶת. שֶׁהָיָה קָם בָּהוּל,
חוֹלֵם אֶת נַגָּרִיָּתוֹ עוֹלָה בָּאֵש,
תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם, מְקוֹר חַיּוּתוֹ
עוֹלֶה לַשָּמַיִם, וְהוּא שׁוֹלֵף צִפָּרְנַיִם
כְּמַיִם לֹא יְכַבּוּ.
אֶתְמוֹל בַּחֲלוֹם נֶעְדַּרְתָּ מִמֶּנִּי,
נָתַתִּי גּוּפִי עַל גּוּפְךָ לְצַוּוֹת אֶת
הַחֲלוֹם, נֶגֶד מִי אַתָּה יוֹצֵא
חָצוּץ? פּוֹלָנִי, אוּקְרָאִינִי,
גֶּרְמָנִי? תֵּן חֲלוֹם עַל רֹאשׁ
שִׂמְחָתִי, הַךְ פַּטִּיש, מַסּוֹר. עָשׂוּ
זֹאת לְפָנֶיךָ. אַל תַּגִּיד "זֶה רַק
חֲלוֹם, הָרֹאשׁ מְבַלְבֵּל אֶת הָרֹאשׁ".
תְּנָה-נָא.

 

3.
פִיקוּס-פִיקוּס
בֶּחָצֵר אֶצְלִי.
גָּבוֹהַּ בְּרָמוֹת
יוֹרֵד-יוֹרֵד
מְטַיֵּל בַּתְּעָלוֹת –
נִכְרָת.
צִפּוֹר
קְטַנָּה
מְגַעְגַּעַת:
קוּם, קוֹרַת בֵּיתִי,
לְסַמֵּס אֲוִיר
לִי, לִי.
אַתָּה שֶׁמָּסוּר –
אָסוּר.
קוּם
מָה זֶה?
לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם
בְּטֶרֶם
נִגְזַעְתָּ.

 

4.
זֶה בְּסֵדֶר, הַשָּׁנִים,
יָמִים שֶאֶהְיֶה לְמַעְלָה מִמֶּנִּי
עַל גַּג
גַּם מִשְָּׁם
אֶחְשֹׁב אוֹתִי, מַהוּ זֶה
שֶׁהָיוּ חַיִּים, מַהוּ זֶה
שֶׁחַיַּי, וְאַף שֶעָשִׂיתִי קִמּוּטִים
בַּסְּפָרִים בְכֹחַ יָדִי הַיְּמָנִית,
מָה שֶׁאֶרְאֶה מִגַּג:
בִּתְּךָ מְכַסָּה רֹאשׁ
לָרוּץ אַחֲרֵי דֶּלֶת זָזָה,
לַעֲשׂוֹת לָהּ הֲדוּרִים.
תִּרְאֶה אַבָּא, מִתּוֹכְךָ,
רַק זֹאת רָצִיתָ,
רַק זֹאת רָצִיתִי אֲנִי.

 

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה: 'דיבור עם ילדה' (כרמל, 2018), וספר עיון, 'פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד'.

 

ליזה שירה פוטרמן

לישון לאט

הַפְנִימִי שׁוּב קוֹל פְּעָמַיִךְ –
הַמִּתְפַּצְּלִים:
כְּמוֹ צְלָלִים
בְּלֵיל יָרֵחַ קַר;
בְּיוֹם שָׁרָב נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרוֹת מָרוֹת
עֲלֵי גַּרְגִּיר שֶׁל חוֹל רָטֹב;
נִגָּף עִם תְּרִיס יָרֹק פַּסְטֶל –
מָלֵא חֹרֵי תַּחְמֹשֶׁת;
רְאִי שֶׁכָּאן מִטּוֹת הָאוֹהֲבִים שְׁרוּיוֹת בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ.
לַחֲשִׁי שִׁירִים יָפִים לְתוֹךְ אָזְנִי –
זוֹ הַשּׁוֹמַעַת;
וְאַתְּ אַט, הַטִּי לִי אֶת אָזְנֵךְ שֶׁלָּךְ –
עַתָּה אַפְעִים בָּךְ פְּעָמַיִךְ
עַד שֶׁתִּישְׁנִי לְאַט.

 

אמי

קוֹלֵךְ מְהַדְהֵד בִּי כְּמוֹ הָיָה
סֻלַּם חֲבָלִים הַמִּסְתַּלְסֵל לְתוֹךְ
חֹר שָׁחֹר,
מַבְטִיחַ
לְעוֹלָם
לֹא
לְהִפָּרֵם.

 

ליזה שירה פוטרמן היא משוררת, יוצרת ואמנית, כלת פרס משוררים צעירים ע״ש רפי פרבמן (2011). היא כותבת שירה, מחזות וסיפורת בעברית ובאנגלית. ב־2016 פרסמה רומן גרפי בשיתוף עם אמנית קנדית. בעלת תואר שני בתולדות האמנות ותרבות ויזואלית באוניברסיטת אוקספורד. כיום היא כותבת דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת טורונטו ומלמדת ספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון.

 

סיגל נאור פרלמן

שלושה שירים שכל קשר בינם ובין המציאות בהחלט

1.
הַוִּכּוּחַ נִטָּשׁ בַּמִּטְבָּח פֹּה שְׂדֵה קְרָב
כּוֹס תֵּה עִם נַעְנַע מֻנַּחַת וְר' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
שׁוֹאֵל: "יָרוּ כִּי לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים?" ל' בְּאַחְרָיוּת מֻפְלֶגֶת
לֹא פָּחוֹת [עוֹרֵךְ דִּין לְעֵת מְצֹא] שׁוֹלֵף אֶת הַהוֹכָחָה לְהַלָּן
מֻצָּג א' מִטַּעַם "לֹא הָיוּ מֻכְרָחִים": סִרְטוֹן וּבוֹ נִרְאֶה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת]
בָּחוּר צָעִיר [בְּגָלָ"ץ יֹאמְרוּ "צָעִיר" וְתוּ לֹא], רָץ וְנוֹרָה [כָּאן יוֹנִית לֵוִי מְדַבֶּרֶת] –
"נוֹרָה" מֵהַשָּׁמַיִם כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עַיִן מְכַוֶּנֶת מֵאֲחוֹרֵי
הַכַּוֶּנֶת – בְּגַבּוֹ. ר' וְל' מִתְוַכְּחִים עַל זָוִיּוֹת וּלְיֶתֶר דִּיּוּק עַל
זָוִית הַצִּלּוּם [שְׁאֵרִיּוֹת הַדִּיּוּן מִמִּשְׁפַּט אֶלְאוֹר אָזָרְיָה נִשְׁאֲרוּ
מְנֻקָּדוֹת שׁוֹקוֹלָד בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה].
לֹא אֹמַר
שֶׁאֲנִי מַבִּיטָה עַל כָּל זֶה מִמִּרְפֶּסֶת הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
מִמֵּילָא
אֲנִי צוֹנַחַת
בִּלְעָדַיִךְ [אֵיךְ נִקְלַעְתְּ אַתְּ הֵנָּה]
וְלָכֵן
לִטְרֹק אֶת דֶּלֶת הַחֶדֶר זֶה מָה שֶׁצָּרִיךְ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת:
לְעוֹרֵךְ הַדִּין
לַבָּא מִטַּעַם הַהֲגָנָה
לַקַּלְדָנִים עַל קוֹצוֹ שֶׁל י'
לְמֻצָּג א' וּלְכָל מֻצָּג שֶׁעוֹד יָבוֹא
[וְכֵן לַגַּרְזִנִּים, לַסַּכִּינִים, לְגַלְגַּלֵּי הַשִּׁנַּיִם, לַפִּינְצֵטוֹת
שֶׁזָּזִים בְּתוֹכָם הַנְּחָשִׁים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַגָּדוֹל]

 

2.
קוֹרְאִים בַּכִּתָּה אֶת "הִרְהוּרִים עַל הַגִּילְיוֹטִינָה"
מֵאֵת אַלְבֵּר קָאמִי, שֶׁיְּהַרְהֲרוּ קִמְעָה
לִפְנֵי שֶׁהֵם שׁוֹלְחִים אֶל עַמּוּד הַתְּלִיָּה בְּהֶנֵּף
כָּנָף עִם דַּף וְעֵט וּמַבָּט מוּסָט אֶת כָּל מִי שֶׁלֹּא עוֹמֵד
אֶצְלָם בַּתֶּקֶן [וְלֹא תַּגִּידוּ נְעָרִים וּנְעָרוֹת, לֹא, בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים וָמַעְלָה
בְּמַעֲלֶה הָהָר וְהַתֹּאַר הַשֵּׁנִי לְצָרְכֵי שָׂכָר] בַּבֶּטֶן
רוֹחֲשִׁים הַנְּחָשִׁים מִצַּד לְצָד כְּמוֹ תּוֹלָעִים,
נַחֲשֵׁי רִמָּה, פְּנֵי הַסְּטוּדֶנְטִים אֲפֹרִים כְּמַחֲלָה וְאַכְזָרִים
כְּמָוֶת עִם הֲקָלוֹת מַס [לֹא גִּילְיוֹטִינָה – עַמּוּד תְּלִיָּה; לֹא עַמּוּד
תְּלִיָּה – יְרִיָּה; לֹא יְרִיָּה – זְרִיקָה], הָאֶסְתֶּטִיּוּת שֶׁל הַמָּוֶת
חֲשׁוּבָה, מָה, אֲנַחְנוּ מְעֻדָּנִים וְשֶׁלֹּא יִכְאַב, וּבְעִקַּר
מִטְּעָמִים כַּלְכָּלִיִּים שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ אֵלֶּה בַּכֶּלֶא וְיִקְרְאוּ וִיבַקְּרוּ אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת
וְיִשְׁתַּחְרְרוּ וְכָל זֶה עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ [זֶה מֵהַשּׁוּרָה הָאֶמְצָעִית מוֹצִיא אֶת הַמַּחְשְׁבוֹן
מֵהַתִּיק וּמְתַקְתֵּק תִּיק תִּיק תִּיק וְשׁוֹלֵף אֶת הַקַּבָּלָה עִם הַחֶשְׁבּוֹן בּוֹן בּוֹן]
מַגִּישׁ
אֶת הַחִבּוּר הַסּוֹפִי.
אִם אֶפְשָׁר הָיָה, גַּם אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ מֵהַקֶּבֶר הֵם הָיוּ מוֹצִיאִים
וְדוֹרְסִים מֵחָדָשׁ
וְאָז מוֹרִידִים לוֹ אֶת הָרֹאשׁ.
לֹא, תּוֹלִים.
לֹא, יוֹרִים.
לֹא, מַזְרִיקִים.
בְּחַיַּי, אֶת אַלְבֵּר קָאמִי עַצְמוֹ.

 

3.
וְעוֹד בְּהֶמְשֵׁךְ לַנּוֹשֵׂא הַקּוֹדֵם: "מָה אַתְּ מְבִיאָה לָנוּ תֵּאוֹרְיוֹת שֶׁל כָּל
מִינֵי הוּמָנִיסְטִים", הוּא מֵטִיחַ בִּתְנוּעָה רְצוּפָה גַּב כַּף יָד אַחַת
בִּפְנִימָהּ שֶׁל כַּף יָד שְׁנִיָּה, "יֵשׁ לָנוּ כָּאן מְצִיאוּת, מְצִיאוּת", וּמִישֶׁהִי אֲפִלּוּ
צָעֲקָה מִחוּץ לְחַלּוֹן הַכִּתָּה "רִיאָל מַדְרִיד! רִיאָל פּוֹלִיטִיק!"
[יֵשׁ בַּכִּתָּה סְטוּדֶנְט צָרְפָתִי מַמָּשׁ "מָנִיפִיק" שֶׁכָּל שִׁעוּר מֵבִיא לַכִּתָּה
סָלַט בֵּיצִים בְּקֻפְסָה; גַּם זֹאת מְצִיאוּת].
וְרַק בְּ"עִנּוּיִים" שֶׁל זָ'אן אָמֵרִי הֵם מִשְׁתַּתְּקִים.
בָּאנוּ לַעֲשׂוֹת חַיִּים וּמֻכְרָחִים לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, זֶה
תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה
בַּקּוּרְס שֶׁל סֵמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה
לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת,
אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוּ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי
לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְאַשְׁמָה וּלְכַפָּרָה, אַלְטָלֵנָה
זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית
זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לָעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה
מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ יָפֶה, נַגִּיד
צִיּוֹנוּת, נַגִּיד הִתְיַשְּׁבוּת

 

סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ספרות ומנהלת שותפה בארגון "דרך רוח". שימשה כחברת מערכת בכתב העת "מטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית". שיריה פורסמו ב"מטעם" ובכתב העת המקוון "אודות".

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת מירלה משה אלבו, תמרה אבנר, מרב זקס-פורטל ואיילת סקסטין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך