יוסף ליבר "השדכן המודרני, הזריז והנודע, הפופולרי והמפורסם", לא היה השדכן הראשון ביישוב העברי שפרסם מודעות בעתונים, אך הוא פרסם את מודעות השידוכים שלו, מודעות מלאות קריאות נרגשות של נשים וגברים המחפשים אהבה, בדבקות ועם ניצוץ שכמוהם לא ראינו. ליבר ניסח את מודעותיו כמו קופרייטר מדופלם, ואחרי הפרסום גם איגד אותן והוציא אותן לאור בחוברות ובספרים שהציע למכירה. אומרים שלכל דור ודור יש טינדר משלו, ואם תרצו, המודעות של יוסף ליבר היו הטינדר של הימים ההם ואולי אפילו הטינדר של סבא וסבתא שלכם.
מודעותיו הרבות של ליבר אומנם פרושות על גבי עיתונים על עיתונים שאפשר לראות גם היום באתר עיתונות יהודית היסטורית, אך ידיעות על חייו של יוסף ליבר יש באותם עיתונים רק מעט. ובכל מקרה, מעניין יותר להתעכב על הכינוי שבחר לעצמו ולתמוה, מה בעצם מודרני במקצוע השדכנות עתיק היומין?
ליבר נכנס לעסקי השדכנות כבר בשנת 1929. אפשר היה לכתוב אליו אל משרדו בתל אביב (ולצרף בולים בסך 10 מא"י בשביל תשובה), לבוא למשרדו ואפילו למעונו הפרטי! מרגע שהיה אפשר, אדון ליבר שלנו היה זמין ללקוחותיו דרך הטלפון. "כל העניינים מתנהלים בסודיות גמורה ובאחריותי" הצהיר ליבר בפרסומיו.
מה היה "מודרני" בגישתו של ליבר לתחום השדכנות ומה משב הרוח הרענן שהביא איתו לרווקות ולרווקי ארצנו?
בקטע הפותח את ספרון מודעות השידוכים שפרסם בתל-אביב בשנות 1938 שטח אדון ליבר את משנתו בכל הנוגע לשדכנות. בתור שדכן קשוב ומודרני, מיהר להרגיע את לקוחותיו הצעירים כי מה שנתפס על ידי הוריהם בטעות כדרישות מוגזמות הן בעצם "שאיפות נעלות יותר מהדורות הקודמים". על הדור הצעיר, שאותו הזמין ליבר אל משרדו, אמר ליבר כי "יש לו אידיאלים", אך עם זאת, "אין הוא מוצא את האמצעים בכדי לגשם (להגשים) אותם".
כשהדבר נגע לענייני זוגיות, נמצאה ארצנו בעמדת חסרון מול אירופה המודרנית: "כאן פעלו אך השדכנים מהדור הישן, ששמו לבם אך ליחוס ולכסף מבלי שתהיה להם הבנה כל שהיא בפסיחוזה (בנפש) של המשתדכים." ולמקרה שתהיתם, הבהיר השדכן, "דבר זה הביא כמובן לצרות מרובות! בחיי המשפחה."
ליבר ראה את עצמו בתור מורה דרך לחיי נישואין מאושרים. בחיבור "שיחה קצרה אודות הנשואין" שפרסם ב"השדכן המודרני – מדריך מודרני לנישואין בארץ" כתב: "לעולם אל תשתדך למען כסף. כי הכסף מעוור את עיניך, ותמיד תחשוב: 'בגלל כסף נמכרתי'. וכשהכסף יאזל, תהרהר תמיד בנשים אחרות שנקרו בדרך חייך ותקלל את עצמך: 'מדוע נישאתי דווקא לזו? הן האחרת יפה ונעימה הרבה יותר! הבן נא כי עושר אינו אושר!"
ליבר פתח את משרדו בשנת 1929 והוא מספר עד כמה מורכב היה הדבר: "זוכר אני איך שנלחמתי בכדי לפתוח בתל-אביב משרד מודרני לשדכנות. לא יכולתי למצוא עזרה בשום מקום. ולהיפך. צחוק וקלס היו מנת חלקי, ואני אף לא יכולתי לכעוס עליהם על כך, כי הם לא הבינו שארץ ישראל זקוקה לשדכנים".
תחילה היו מודעותיו של ליבר אינפורמטיביות לגמרי. עם השנים, פיצח ליבר את הנוסחה והצליח לנסח במילים מעטות פרופיל שכל משתמשי אתרי ההיכרויות של ימינו היו מתפעלים ממנו.
אך האם מצא ליבר בעצמו את אותו אושר שלם? אפשר שאחת הסיבות שליבר פנה לעסוק בשידוך קשורה לרצון למצוא לעצמו אישה. נראה שהוא נחל הצלחה כי ב-1935 נישא יוסף לבחירת לבו ברוניה.
יוסף וברוניה מתוך חוברת השידוכים של יוסף ליבר
ליבר התעקש לגשר בין המסורת לבין העידן המודרני. ממסורת השדכנות עתיקת היומן שימר את הקשר האישי בין הלקוח ובין השדכן. הוא נפגש עם לקוחותיו באופן אישי (לעתים יחד עם אשתו ברוניה ולעתים לבד), התעניין בדרישותיהם, הקשיב למאוויהם והתאמץ לרדת אל מעמקי נפשם וגם, אל עומק כיסיהם.
מודעה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-13 באוגוסט, 1948, למודעה
מרגע שסיים את עבודת התחקיר שלו, גייס את נפלאות המודרנה לשירותיו. הוא חיבר פרופיל מפתה מכל המידע שאסף, כזה שיצוד את עיני בן או בת הזוג הפוטנציאליים. אל הניסוח המשובב צירף מספר פרטים גנריים – הגיל, המצב הכספי ולעתים גם ארץ המוצא של הלקוח/ה או העדה. לרוב סיכם הכול בכותרת פיקנטית.
הפרטים המעטים שמצאנו על חייו הפרטים של ליבר מלמדים אותנו שהשדכן המודרני שמר על אותה דיסקרטיות שאותה הבטיח שוב ושוב ללקוחותיו. עם זאת, מידיעה שפורסמה בעיתון המשקיף ב-29 במאי 1946 אפשר להבין שאין דבר, ואפילו יהיה הדבר תקנה מנדטורית נגד תליית כרוזים, היכול לעמוד בפני השדכן שמבקש למלא את המדינה שבדרך בשמחת אהבתם של זוגות טריים:
השדכן המודרני נתפס. כתבה מעיתון 'המשקיף' שהתפרסמה ב-29 במאי 1946. לכתבה
נדמה שהלהט והחיוניות הכבירים שאפיינו את השדכן המפורסם ביישוב לא נבעו רק מרצונו בפרנסה טובה. במלאכתו ראה שליחות מן המעלה הראשונה. הוא האמין שמשרד השידוכים המודרני שלו הוא אמצעי חשוב כדי לאחד וללכד את העולים החדשים – זרים ובודדים, אנשים הגונים ממשפחות טובות שאין מי שמכיר אותם בארץ, ושהוא יוכל לפתוח בפניהם את שערי הנישואין. הוא קרא אל צעירי וצעירות היישוב המתקשים במציאת זיווג לפנות אליו "בלב שקט כדי שאמצא בשבילכם את האושר המלא ותעזרו לבנין ארצנו ולתקומת המדינה העברית החופשית!".
את ה"אני מאמין שלו" על חיי הנישואין והאהבה הוא חיבר בצורת שיר ופרסם בכל החוברות שלו:
ואם אתם הקוראים, אם לא מצאתם עדיין את הנפש התאומה שלכם, אולי תמצאו אותה ברשימה של ליבר "רשימה גדולה ומקפת של בחורים ובחורות מכל הסוגים העדות והמעמדות. עשירים, עניים, בעלי השכלה אקדמית והשכלת בית ספר עממי, בעלות מקצוע, בעלות בית ופועלות."
"ברשימה זו," מבטיח ליבר "תימצא, בלי ספק, הנפש המתאימה לכם, ואם לא – אל תיוואשו. במשרדי עוד נמצאות רשימות המכילות אלפי שמות."
לקריאה נוספת
ד"ר אורית יעל, "השדכן המודרני: מהפכת השדכנות העברית של יוסף ליבר", קשר 52
וידוי אישי אמיץ ומטלטל של הניה פקלמן, פועלת עירונית בת העלייה השלישית, המגוללת את האירועים האלימים שעברו עליה, ובהם אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת
ב־1935 התפרסם בתל אביב הספר חיי פועלת בארץ. הספר ראה אור בהוצאה עצמית ובמימון פרטי של המחברת, הניה פקלמן. פקלמן הייתה פועלת עירונית מתל אביב שעלתה ארצה בימי העלייה השלישית. בספרה מתארת פקלמן בגוף ראשון ובגילוי לב את ילדותה, את הכשרתה בחו"ל ואת עלייתה לארץ ישראל. היא מתארת את ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיי החברה בארץ, ואת האירועים האלימים שעברו עליה: אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת.
הספר הוא מסמך יוצא דופן שמשלב סיפור על ימי העלייה השלישית וחיי הפועלות, סיפור חיים שלם של אישה וכתיבה נשית. כשיצא לאור בשנת 1935, זכה הספר להתעלמות וכמעט שלא נכתב עליו דבר. פקלמן, שחשפה בספר את נפשה, תבעה את עלבונה ואף השקיעה בו את חסכונותיה, הוכתה בצער ומחסור ושקעה בדיכאון.
בשנת 1940 שמה הניה קץ לחייה.
מהספר נותרו עותקים בודדים אחד מהם היה בידי המשפחה ואחר התגלה בספרייה הלאומית בירושלים. קולה של הניה נשכח, הקול שביקשה להשמיע על התלאות והייסורים שהיו מנת חלקה פה בארץ חמדת אבות, הזעקה על המחיר ששילמה וששילמו עוד נשים עובדות בארץ באותה תקופה. כעבור שנים יצאה לספר מהדורה חדשה ועם זאת מעטים בלבד מכירים את סיפור חייה של הניה פקלמן – חיי פועלת בארץ.
.
שער המהדורה המקורית של הספר חיי פועלת בארץ מאת הניה פקלמן
.
"אמי צפורה, ילדתה השנייה של הניה פקלמן מנישואיה למשה בעל־טכסא, הטמינה את הספר שכתבה סבתי בארונה בחדר השינה," מספרת עין־יה טמיר, נכדתה של הניה פקלמן. "כשגיליתי אותו הייתי בת שתיים-עשרה ושאלתי אותה על אודותיו. היא ענתה שסבתי כתבה את הספר, שאינו ספר המתאים לגילי, ואסרה עליי ועל אחי לקרוא בו. אחי שמע בקולה וקרא את הספר לראשונה רק כשהיה בן חמישים. אני, שהייתי ילדה סקרנית, לקחתי אותו לידיי כשאיש לא היה בבית וקראתי בו. נפעמתי מכתיבתה והזדעזעתי מתוכנו – זרמי חשמל עברו בגופי, הזעזוע היה גדול מאוד. מה שכן סיפרה לי אמי על סבתי היה שהתאבדה בקפיצה מבית קולנוע "אסתר" בתל אביב כשאמי הייתה בת שתיים־עשרה."
"לא נגעתי בספר במשך כמעט חמישים שנה, אפילו כשאמי נפטרה לא לקחתי אותו לידי, והספר נשאר ברשות בעלה, אבי המאמץ," מספרת הנכדה. יותר משבעים שנים אחרי שיצא לראשונה, יצא הספר במהדורה נוספת, ורק אז חזרה עין־יה לספר האסור. "רק כאשר זכה הספר להוצאה מחודשת ביקשתי את הספר מאבי וקראתי בו. לילה שלם קראתי ובבוקר הלכתי לישון כשדמעות בעיניי."
"שמחתי מאוד בהוצאה המחודשת לאור והסכמתי להתראיין בכלי התקשורת ולספר את הסיפור של הניה", מספרת עין-יה, "מפני שחשתי שהציבור שהתכחש לסבתי מחבק חיבוק אוהד את אחי ואותי, את משפחתנו, כמעין סגירת מעגל. החיבוק שהייתה זקוקה לו וציפתה לו סבתנו הגיע אלינו ושמחנו בו. בכל המפגשים שנערכו סביב הספר בכל רחבי הארץ הרגשתי קרבה לסבתי ואמי, שבוודאי היו גאות בי ובמאמציי להביא סיפור חשוב זה לידיעת הציבור, ובמיוחד את הסוגיות המועלות בו: זכותה של האישה לקבל שכר שווה לגבר וזכותה של האישה על גופה. שלא כמו סבתי, לא השכלתי ליישם בימי חיי את הדברים שלמענם נלחמה, ורק כאשר הגעתי לגיל מבוגר היה בי הכוח הנפשי והעוז להשמיע קולי, שמתוכו בוקע היום גם הקול שלה."
.
עין־יה ואמה צפורה בקיבוץ יגור
.
***
.
קטעים מספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ"
.
עבודת נשים בארץ ישראל
לאחר שעזב נ' את ירושלים לא מצאתי לי מקום שמה, וכעבור זמן קצר חזרתי לתל-אביב. התהלכתי ברחובות וחפשתי אולי אמצא איזו עבודה. בקרתי בבתים שהלכו ונבנו אז, וחקרתי מתי יצטרכו לרצף אותם, פעם עברתי על בנין אחד שבו יצקו בטון על הגג. ידעתי את כל הפועלים שם, והם שאלוני למה אני מתהלכת בלי עבודה. עניתי להם, שהם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי. אחד השיב לי בהלצה: "בואי לעבוד אתנו". עניתי לו שאני נענית ברצון להצעתו, ולמחרת בבקר באתי לעבודה בשעה מוקדמת לפני כולם. כאשר התכנסו הפועלים לעבודה וראו אותי – נעכר מיד מצב רוחם. כל אחד הביט אל רעיהו כשואל: מה לעשות? לבסוף קרא אחד לכולם: "נו, חברה, לעבודה! פקלמן, את רוצה גם כן לעבוד אתנו? טוב מאוד, אבל דבר אחד אבקש ממך: אל נא תעזבי את העבודה באמצע היום, כי זה יהיה עלבון גדול בשבילנו…" כולם פרצו בצחוק, ואני לא עניתי להם כלום, כאילו אין הדברים מופנים אלי כלל.
התחילו לעבוד. אחד נתן לי את הצנור שאשפוך מים על התערובת. אני סרבתי לקבל עבודה קלה; אמרתי לו שאיני רוצה בטובות, ואל נא ירחמו עלי, אם לא אוכל לעבוד, לא אתבייש לעזוב את העבודה באמצע היום, בחרתי לי לעבוד באמצע הסולם, במקום שהעבודה אינה קלה ביותר. צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ומלמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו. זה שמלא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם. אני עבדתי במהירות כזו שמלמטה לא הספיקו לתת לי דליים ולמעלה לא הספיקו לקבל ממני. בצחוק ובקול רם צעקתי: ילא ילא, חברה, אל תהיו עצלים!"
(מתוך פרק נ"ה)
.
הניה עומדת על הפיגומים במהלך עבודת בניין בתל נורדאו, 1923
.
האונס
אחרי הנשף של ח. ו. הייתי עוד ימים אחדים בתל אביב. ביום אחד בין השמשות נפגשתי עם ירוחם מירקין. הוא שמח מאוד לקראתי, אף כי אני הבטתי עליו בקרירות גמורה, ואמר לי שקבל היום מביתו תמונות מהוריו ואחותו הרוצה לבוא ארצה. הוא בקש ממני מאד שאלך לראות את התמונות. תחלה סרבתי אבל הוא התחיל להפציר בי ולהתפאר בהוריו שהם אנשים הגונים וכו'. אמרתי לו: אינך יכול להתפאר בך בעצמך, ואם כן התפאר לפחות בהוריך". הוא התאדם והוריד את ראשו.
סוף סוף נעניתי לבקשתו והלכתי עמו לראות את התמונות, בחדר של בן דודו ברחוב נחלת בנימין. באנו החדרה בשעת חשכה גמורה. רוחם מירקין נעל תיכף את הדלת במפתח.
– למה אתה נועל את הדלת? שאלתי
– בעלת הבית אינה מרשה שאנשים זרים יכנסו לחדר, – – השיב לי.
הרגשתי תיכף את השקר שבדבריו ורציתי לצאת מהחדר, אך ירוחם אחז בי בחזקה. התחילה בינינו מלחמה עד שקבלתי מכה חזקה בראש ונפלתי על הרצפה.- – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– יותר מזה איני זוכרת כלום, אני רק זוכרת את עצמי מתהלכת על שפת הים כמטורפת. קשה היה לי לנסוע הביתה. רציתי לשכוח הכל בתל אביב.
בערב יום הכפורים ישבתי בבית מכירי משה פרוט, ואכלתי את הסעודה המפסקת. באמצע הארוחה נכנס ירוחם מירקין. אני הפסקתי את אכילתי ולא מצאתי לי מקום, והוא עמד לו בשקט ובבת צחוק על שפתיו, כאילו לא קרה דבר ביננו. לא היה לי כל כוח לשמוע אותו מדבר ולראות את פרצוף פניו. לא רציתי לגעור בו שיצא החוצה, לבל יודע הדבר לאנשי הבית. בקשתי על כן ממנו שנצא יחדיו. בחוץ עזבתי אותו וברחתי.
*
מצבי החמרי היה קשה מאוד, נסעתי לתל אביב, ותכף מצאתי שם עבודה בריצוף. אך בשעת העבודה הרגשתי את עצמי לא בקו הבריאות. הלכתי לקופת חולים, הרופא בדק אותי ואמר לי שאני… הרה. המלה הזאת נפלה על ראשי כרעם. לרופא לא אמרתי כלום, רק לי לעצמי אמרתי: "האם זה אפשר, האם זה אפשר?"
הרופא שאל אותי: "מה אפשר?"
לא הבנתי מה הוא רוצה, ורק הבטתי אליו כמו הדיוטית. התלבשתי במהירות ורציתי ללכת. הרופא התקרב אלי ושאלני לאן אני הולכת. שוב הסתכלתי בו בתמהון: מה זה נוגע לו, ומה אכפת לו לאן אני הולכת?
הרופא לקחני ביד, ובעל כורחי הושיבני על הכסא ואמר לי: "אל תתיאשי! עוד לא ידוע. יש לנו רק חשד. תבואי אחרי שבוע, אז נגיד לך דבר ברור".
יצאתי מקופת חולים וכל מיני רעיונות מבהלים את רוחי. "אם זה יהיה נכון"- אמרתי בלבי – "אאבד את עצמי לדעת". רציתי להתחיל באיזו תחבולות והלכתי לעשות אמבטיה חמה עם סמים חריפים. אך בצאתי מהאמבטיה הרגשתי בקרבי את… הילד.
לא יתואר כלל באומר ודברים מה שעבר אז עלי. החלטתי מיד ללכת לשפת הים ולאבד את עצמי לדעת. היום היה יפה, אחרי הגשם. באויר הורגשה איזו רעננות, השמש זרחה ולטפה בחומה הנעים. היה רעש כרגיל והכל הלך לדרכו. רק אני צריכה להפרד מהחיים…
נגשתי לים הרועש והחלטתי להשליך את עצמי הימה. אך כמין כח טמיר דחפני פתאום, כאלו אחזני בשערות ראשי וקרא לי: ביסורייך חיי! גבר בי רצון החיים. והחיים נראו לי עוד יותר יפים מאשר תמיד. מלחמה נוראה התחוללה בקרבי. שמעתי קול קורא למות וקול קורא לחיות.
(מתוך פרקים ס"ה–ס"ז)
.
הניה פקלמן בעבודת הריצוף בבת גלים, בראשית ימי בניינה
.
הלידה
בדרך להדר הכרמל נפגשתי עם בחור אחד שהכירני מחדרה, מקום שם רקדנו יחד הורה. גם הוא שמח בי ושאלני מה שלומי, וגם לו עניתי שיש לי ילדה קטנה. כאשר שאלני מי הוא הבחור שלי – עניתי לו שאין לי בחור. תשובתי הדהימה אותו: הוא לא ידע מה לעשות – הילך אתי או יעזבני. לא נתתיו לחשוב הרבה, אמרתי לו שלום והלכתי לדרכי.
… את מקום מגוריו של ירוחם מירקין לא ידעתי. חיכיתי לו בחנות דודו, אך הוא לא בא. הלכתי למקום עבודתו, ופגשתי אותו נוסע הביתה עם כל הפועלים. ירוחם מירקין ראה אותי מרחוק, ותכף קפץ מהעגלה מבולבל ופנה אלי:
– נו, מה נשמע אתך?
עניתי לו: " יש לי ילדה, אבל אל תחשוב שרוצה אני כי בתי תדע מי הוא אביה. לא! אסור לה לדעת שאביה הוא נבזה כל כך גדול! עכשיו תוכל להאשימני במה שאתה רוצה, יש לי תעודה מד"ר גריי".
הוא החויר כסיד ואמר לי בהתרגזות: " תני לי מיד את התעודה! מה ? את מפחדת שאקרע אותה? "
עניתי לו: " אינני מפחדת, כי ד"ר גרי חי, ואפשר לקבל תעודה אחרת".
הוא לקח את התעודה, עבר עליה במהירות, השיב לי אותה ומיד ברח.
נשארתי לבדי ודמי רתח בי. התחלתי לחשוב מה עלי לעשות עכשיו. החלטתי להכנס לממשלה ולשאול שם עצה, האם יש לי אפשרות לנקום בו. שאפתי רק לנקמה. באתי למשטרה וספרתי הכל לקצין כהן. תחלה שאל אותי למה לא פניתי לממשלה מיד אחרי המעשה. עניתי לו שהייתי תמימה מאוד, לא ספרתי לשום איש כי התבישתי. הקצין ענה לי שהממשלה יכולה לגלות את האמת, אבל לעשות איזה דבר אין לה רשות בלי עדים. עלי ללכת למשרד הרבנות ועל פי פסק דינם תוכל הממשלה להתערב.
יצאתי מהמשטרה, אבל למשרד הרבנות לא הלכתי: ידעתי את פסק דינה של הרבנות: שיתחתן עמי או שישלם לי דמי צער ובושת. לא רציתי להתחתן עם נבזה כזה ולא רציתי בתשלום כסף מידו. האם אפשר לרפא בכסף את חיי האומללים? לא! אם ישלם לי יחשוב שכפר את חטאו. ובזה לא רציתי בשום אופן. הרגשתי את עצמי חזקה למדי בשביל להרויח לפרנסתנו.
(מתוך פרקים ע"ב–ע"ד)
.
הניה (למטה משמאל) וחברותיה בחצר המשק של איכר בראשון לציון (אחרי העבודה)
.
מוות
היה לי חלב יותר מכדי הנקת הילדה, והרופאים ציוו לי "לשאוב" חלב כל פעם אחרי היניקה, שלא לקבל דלקת בשדים. וכיון שלד"ר אורבוך היתה אשה שלא היה לה די חלב ע"כ בקש ממני לבוא אליו לבדוק את חלבי. הלכתי אליו ואת הילדה עזבתי בבית היתומים, בחדר מיוחד שבו סדרה אותי אחות מהסתדרות נשים. הייתי אצל ד"ר אורבוך כחצי שעה, ובחזרי משם מצאתי את הילדה ערומה, בלי חתולים, בוכה בקול נורא ופניה משתנים מרגע לרגע. נבהלתי מאד: הן הילדה היתה בת חודש, וכל הזמן היתה שקטה מאד, ולא בכתה כמעט אף פעם. השארתי ילדה בריאה אחרי שרחצתיה באמבטיה, ותמיד היתה ישנה בחזקה, ועכשיו במשך חצי שעה כל כך השתנתה!
לקחתי תיכף את הילדה והלכתי ל"קופת חולים". המוסד היה כבר סגור והלכתי מיד לד"ר אורבוך (הוא עבד ב"קופת חולים") הרופא בדק אותה, אמר לי שזוהי התקררות ורשם לי רפואה בשבילה. מסרתי את הפתקה ל"קופת חולים" וחזרתי אחרי שעה לקבל את הרפואה. "קופת חולים" היתה שוב סגורה. הייתי אובדת עצות: הילדה השתנתה מרגע לרגע.
הלכתי לחברתי לבקש ממנה שתלך אתי לאיזה רופא, כי הייתי זרה בחיפה. בחדרה היו אז חברים אחדים, וכשהם שמעו שאני דורשת רופא בשביל הילדה הביטו אלי בתמהון רב: לפי דעתם היה עלי לחפש תחבולות להפטר ממנה ולא לרפא אותה… אני הרגשתי את מבטם, ופרצתי בבכי. אמרתי להם: מה איכפת לכם, ומה זה נוגע לכם, אם ילדה "כשרה" היא או לא? זו ילדה שלי, ולא שלכם, לא אתם תסבלו בגללה, כי אם רק אני. ואני מקבלת את סבלי באהבה, ובלבד שילדתי תהיה בריאה.
אחרי דברי אלה נשתלטה דממה בחדר. החברים הרגישו את עצמם אשמים בפני, כאלו בגללם אני סובלת. רק הזבובים שבחדר לא לקחו חלק בצערי, ועפו ממקום למקום. חברתי הפסיקה את הדממה וקראה לי ללכת לרופא-ילדים. הלכנו אך לא מצאנו אותו בבית. רצתי הביתה כמטורפת, בלי שום רפואה בשביל הילדה. מצבה הלך ורע. כל הלילה לא ישנה, וכל רגע הפנתה את ראשה, פשטה את ידיה והביטה אלי כמבקשת עזרה ורחמים. אמה האומללה לא יכלה לעזור בכלום, ורק שפכה דמעות כל הזמן. קשה לתאר את הענויים אשר סבלתי בלילה ההוא. כל תקוותי שאתמסר לילדה התחילו לעלות בתוהו. לא יכלתי להשלים עם המצב שילדתי תמות, אם כי ראיתי שהיא חולה מסוכנת.
בבוקר השכם, עוד לפני זריחת השמש, הלכתי עם הילדה לחברתי וחכיתי אצלה עד הבוקר. עם זריחת השמש הלכתי ל"קופת חולים" אך המוסד עוד היה סגור. במקרה הקדימה אז החובשת לבוא. ספרתי לה את מצב הילדה והיא שלחה אותי תכף ל"הדסה". רצתי ל"הדסה" במהירות כזאת שהגעתי לשם עוד לפני שהחובשת גמרה את שיחתה בטליפון.
*
ביום ההוא, אחרי הצהרים, מתה ילדתי. לא יכולתי להאמין שהיא מתה, וכאשר לקחו ממני את הילדה – התעלפתי.
ד"ר פארבר התחיל לנחמני שאני עוד צעירה מאד, ועוד יהיו לי ילדים. הוא לא ידע מה היא לי הילדה הזאת, איזו תקוה היתה לי ובמה נשארתי. תוך כדי דבור גם חקר אותי, ולבסוף אמר לי שהרעילו את הילדה. קודם הרעילו את חיי, ועכשיו הרעילו את הילדה שלי. אם אומללה ושכּולה! לא היה ליל פנאי אף לבכות את אבדתי היקרה, אשר השכיחתני את צרותי. בחודש האחרון שכחתי את נ' ואת כל העולם. הילדה נתנה לי ספוק באופן יוצא מהכלל, אשר לא פללתי לו כלל, והנה – נחטפה ממני באכזריות ובמהירות כזאת!
.
הניה פקלמן ובתה צפורה בשכונת מחלול בתל אביב
.
*
פתאום התעוררתי כמו משנה חזקה, והשתדלתי להרגיע את עצמי : לא להשתגע, לא להשתגע, את צריכה להתגבר על הכל! את מוכרחה לחיות לשם נקמה! דם ילדתך לא ישקוט עד אשר תקחי נקם, נקמת חייך הצעירים אשר אבדת! כל המחשבות נתרכזו בדבר אחד: עלי להזדיין בסבלנות ובכחות להגנה עצמית, לשם נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה -נקמה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קשה היה לי לשבת בחדר ההמתנה של המשטרה והתחלתי שוב לדרוש מהקצין כהן שיכניסו אותי לבית הסוהר. הוא התנגד, בהיותו בטוח שיבואו מההסתדרות להוציאני. אך לי לא היה כל ענין בחופש; ידעתי שלא אמצא שום הנאה בחופש, וכל הגברים היו להם בעיני אותם הפנים. כל היום חכיתי בחדר ההמתנה ואיש לא בא, עד שהקצין כהן שמע לדרישתי ואמר לשומר לפתוח את הדלת. גם השומר הערבי היה מלא רחמים עלי, ולא רצה לפתוח לי את הדלת. עמד שם יהודי אחד, והשומר בקש מהיהודי לבאר לי שאין מאשימים אותי, ועלי רק לבוא תמיד לזמן החקירה. ועל זה יתן כל יהודי ערבות בעדי.
*
לא הספקתי לשכב על המחצלת והנה קראו לי שהרצשטיין בא להוציאני בערבות. אני יצאתי לחפש, אך החפש היה גרוע בשבילי מגיהנום. באשר פניתי שם עמדו לפני סקרנים "בעלי רחמים", שלבם כלב חיה רעה. לא היתה לי אף חברה אחת שתביט עלי כעל בן אדם. כולן כאחת חשדו בי שמרצוני התמסרתי למירקין ושאני הרעלתי את ילדתי. אחדות התיחסו אלי ברחמנות, ואחרות רצו להראות כ"מפותחות" וכחפשיות בדעותיהן, ועל כן התהלכו אתי. אחרות רצו פשוט להפיץ כל מיני שמועות בשוק, וכל אלה חשבו את עצמן לחברות שלי. חברה לבבית, חברה אמתית, לא היתה לי אף אחת. אין אני מאשימה אותן, כי לא היו עצמיות למדי, והיו כפופות להשגחת הסביבה. כולן דנו אותי לחובה. מעין זה היה פסק הדין שהוציאה עלי כל הסביבה.
ומאותו היום שיצאתי לחופש החלה הטראגידיה הנפשית שלי.
המהדורה החדשה של ספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה", הוצאת כנרת ומכון הקשרים, ראתה אור ביוזמת תמר ס' הס, בשנת 2007. ערך אותה יגאל שוורץ ונוספו לה שתי אחריות דבר: מאת דוד דה פריס וטליה פפרמן ומאת תמר ס' הס.
המון יהודים שנאספו ברחבת משרדי העליה בטריפולי שבלוב, ביום ה' באייר תש"ט, חשו את גודל השעה והמעמד. גברים ונשים, זקנים וטף מילאו את הרחבה. עליהם ניצח משורר הקהילה, ציון גויטע (מחלולה) שהפליא לשורר: "עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד, קוּלוּ לִי כִּיף֗ הַסִּירָה, אִלְיוֹם נְהָאר סַעִיד, עָלַקְנָא פִ֗יהָא לְבַּנְדִּירָה". ובתרגום: למה עשינו חג, אמרו לי מה הפשר, היום יום מאושר, בו הנפנו את הדגל.
עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד / ציון גויטע אלמחלולה (שני בתים מתוך השיר)
תפילת שחרית חגיגית בבית הכנסת "צלאת לפראנק" ביום העצמאות הראשון
השמחה המופגנת בראש חוצות הייתה סוג של שיחרור קיטור ולחצים לאור העובדה שקצת פחות משנה קודם, כחודש לאחר קום המדינה, קם המון ערבי מקומי, וכזה שהגיע ממדינות סמוכות בדרכו לארץ ישראל, על תושבי טריפולי, וניסה לטבוח (שוב) ביהודים , כפי שעשה בשנת 1945. הידיעה שהחלום הציוני שלהם הולך ומתגשם לנגד עיניהם, שקמה מדינה לעם היהודי ונפתחו שערי העלייה, הפיחה בהם ביטחון רב. והפעם היו היהודים מוכנים וערוכים, והפילו חללים רבים בקרב הערבים. אלה נסו על נפשם בהותירם מאחור יותר מ 100 הרוגים ופצועים רבים.
חגיגות יום העצמאות הראשון בטריפולי קהל חוגגים מול משרדי העלייה, דגל ומגן דוד מונפים ושלט על בד עם הכיתוב "תחי מדינת ישראל"
היהודים בלוב היוו מיעוט קטן (כ-35,000 איש בסה"כ) ובכל מדינה מוסלמית אחרת, המחשבה על חגיגות ושמחה על הקמת מדינה, ועוד מדינה יהודית, לאחר טבח נתעב ופוגרום בהפרש שנים קטן, נחשבו על ידי רבים כסוג של הזיה וכמעשה לא אחראי. אבל בלוב, ובטריפולי במיוחד, היהודים התהלכו כבעלי הבית, כאילו הם ורק הם בעולם.
ימים קודם, ב-ב' באייר תש"ט, ישב הרכב של בית הדין בטריפולי בראשות הרב שלמה ילוז, הדיינים ר' יששכר חכמון, ר' כמוס נחאייסי ור' חי גאביזון, התאמץ להחליט איזה אופי יינתן ליום הזה – יום עצמאות ישראל. אופיה הדתי של הקהילה מחד, וה"ציונות של הרצל" שהייתה חלק בלתי נפרד מכל אחד ואחת, הכתיבו באופן ברור את אופי וההתנהלות ביום הזה. החלטת בית הדין פורסמה במנשרים (פשקווילים) הכתובים עברית וערבית-יהודית שנתלו ברחובות העיר ובבתי הכנסת, בהם פרטו אחת לאחת את ההנהגות, ערב ובוקר וצהרים.
תקנות חגיגות יום העצמאות בשפה הערבית
המנשר העיקרי פותח במילים:
אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.
תרגום:
אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.
אחרי הפתיח מובאים עשרה סעיפים והוראות מדוייקות הנוגעות לתפילות.
התקנה הראשונה קובעת שלכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה". הקביעה לזוג צעיר בלוב שנולדו לו ילד או ילדה, באיזה שם יקרא איננה קביעה פשוטה, משום שבאותם ימים היו כללי ברזל למתן שם: בן ראשון נקרא על-שם הסבא מצד האב, בן שני על-שם הסבא מצד האם, וכך בבנות.
ההוראות השניה והשלישית נוגעות לאופי של היום – יום חג ומועד, שבו כל בתי העסק ומקומות העבודה סגורים, הלל והודיה ומשתה ושמחה ומתנות לאביונים וחובה על כל אדם מישראל להרבות במתנות לאביונים כל היום ולהרבות בסעודות. מי שאין לו, חובה עליו לעשות ביום זה לכל הפחות סעודה אחת בבשר וביין.
רחובות העיר טריפולי לבשו חג
רחובות העיר לבשו חג, חנויות נסגרו, דגלי המדינה, חלקם מעשה ידי תופרות ביתיות, נתלו על המרפסות. משקופים וקירות קושטו בחריות של עץ הדקל. איש לא נשאר בבית, כולם יצאו אל הרחובות. חניכי מועדון "בן-יהודה" יחד עם חניכי תנועת "מכבי", "גדוד מגיני השפה", "הצופים" ו"החלוץ הדתי" צעדו בתהלוכה, שרו ורקדו, בדרכם אל משרד העלייה שליד המונומנטו (אנדרטה לחייל האלמוני), שעל גגו הונף דגל ישראל ונתלתה כרזה – "ה' באייר מדינת ישראל".
ההוראות המשמעותיות והנועזות יותר במנשר, שאין להן אח ורע בכל קהילות ישראל, נוגעות לאופי הדתי של היום. בשונה מהרבנות הראשית לישראל, שבמשך שנים רבו הרבנים שלא רצו לשוות ליום ציביון דתי, ביקש במכוון בית הדין של טריפולי לקבוע לחג אופי דתי, והרבנים הורו ופסקו פסיקות מרחיקות לכת, שגם היום נתפסות כחריגות ומיוחדות. במכתב ששלחו רבני בית הדין לאחר החג אל משרדי הממשלה, הם כותבים: "לתשומת לב ולהוסיף כי מצאנו לנכון לקדש את החג בקריאה בתורה ובהפטרה בנביא כדי לקבוע לחג אופי דתי ושקדנו על כך שיתקבל כזה בכל רחבי טריפוליטניה".
הם גם חיברו תפילה מיוחדת לשלום המדינה, בנוסף לנוסח המקובל על-פי הרבנות הראשית לישראל.
זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם.
תפילה לשלום המדינה שחיבר בית הדין בלוב לכבוד החגיגות והתפילה בנוסח רבנות ארץ ישראל
החגיגות הללו בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות ישראל באותה שנה, אבל לגמרי שלא במקרה. התנועה הציונית והפעילות החינוכית בלוב, הן לילדים והן למבוגרים, פרחה עוד משנות העשרים, בעיקר לאחר הקמת "בן־יהודה" בטריפולי, שהיה הזרז להפצת השפה העברית בקרב גברים ונשים. בית ספר עברי "התקווה" ופעילות חינוכית אינטנסיבית יצקו בלב כולם, לא רק הילדים, אמונה. מצעדים ותהלוכות רחוב עם קופה ענקית של קק"ל רכובה על עגלה וסוס ומובלת ברחובות טריפולי היו מחזה שיגרתי. מחזות בעברית שהועלו על-ידי תלמידים, והוצגו בפני אולמות גדולים מלאים ביהודים, יצרו תחושת גאולה אמיתית ונטעו בלב רבים את האמונה התמימה שהנה, או טו טו עולים לארץ ישראל.
הנפת דגל ישראל מעל התיבה בבית הכנסת "צלאת לפראנק" בטריפולי ביום העצמאות הראשון
על חפצים וכלי קודש הודפס מגן דוד ובתוכו המילה "ציון". עיתונות עברית למבוגרים ולילדים ("חיינו", "לימדו עברית", "ניצנים", "סמדר" ואחרים) שראתה אור בטריפולי והעבירה רשמים ותמונות מארץ ישראל רק הגבירו את הערגה והעבירו רבים לפסים אופרטיביים שבאו לידי ביטוי בעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל, בדרכים לא דרכים, ובסיפורי כיסוי שונים ומשונים.
הוסיף לכך המפגש המרגש של היהודים עם החיילים הארצישראליים, שהגיעו ללוב יחד עם הכוחות הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והוסיפו לגעגוע שהיה נטוע בלבבות, ניחוחות טריים מארץ הקודש.
הקהילה בלוב עלתה כמעט ככולה לארץ ישראל בין השנים 1953-1948, ומיעוט קטן שנשאר בלוב עקב סגירת השערים, ברח לאיטליה ולישראל לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר פוגרום נוסף שנערך בהם.
(*) בנעטיה פדהצור משמש כיו"ר "אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים
על ארץ אהבתה של לאה גולדברג
"מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה– לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר", הסיפור מאחורי "משירי ארץ אהבתי"
ב-1951 כשהייתה בת ארבעים, שלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי את מחזור השירים "משירי ארץ אהבתי" וכתבה לו כי זהו "צרור קטן משונה במקצת והם דברים שאינני בטוחה בהם." בנובמבר 1951 שלונסקי פרסם את השירים בכתב העת "אורלוגין".
לאה גולדברג שנולדה ב-1911, העבירה את שנות חייה הראשונות בעיר קוֹבנה שבליטא – עיר גדולה ומפותחת שהייתה מרכז לתרבות עברית ויידית, עיר שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ורבת הישגים. בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי ליטא אל פנים רוסיה ולאה גולדברג ומשפחתה נדדו מעיר לעיר. עם תום המלחמה עשתה המשפחה את דרכה בחזרה, אך בדרך אביה של גולדברג שנחשד בהיותו קומוניסט הוכה ועבר התעללות על ידי חיילים ליטאים. הוא מעולם לא התאושש מהמקרה. אחרי תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לקובנה ולאה גולדברג נשארה תמיד עם יחס אמביוולנטי לעיר וגם למולדתה ליטא.
לאה גולדברג בתור ילדה בעיר קובנה. באדיבות: "גנזים" אגודת הסופרים.
"קובנה זו עיר אשר אני התחלתי לשנוא אותה מאוד, יותר ממוות, ושכל הרע אשר קרה איתי קרה דווקא פה", כתבה גולדברג ביומנה בשנת 1924. "אבל לפי דעתי אני אף פעם לא אצא מפה, ואפילו בקיץ הזה לא ניסע לקייטנה".
בראיון שנתנה גולדברג בבגרותה (ושמצוטט בספרו של גדעון טיקוצקי "האור בשולי הענן") אמרה על עירה קובנה: "הייתה זו עיר זעיר-בורגנית, פרובינציאלית. בשבת הלכו הגבירות לטייל באותו רחוב, כולן באותם מעילי פרווה, אותם כובעים. הייתי נחנקת שם. הליטאים כאן כועסים עלי כאשר אני אומרת דברים כאלה. והשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה! הן כמו קוֹשְׁמַאר [סיוט (צרפתית)] בשבילי."
ובכל זאת קובנה וליטא לא עזבו את לאה גולדברג אף פעם.
ליטא היא ככל הנראה גם הארץ הגשומה שאליה התייחסה גולדברג בפתח המחזור "משירי ארץ אהבתי". רמז לכך אפשר למצוא ברשימה שכתבה לאה גולדברג ביומנה ב-15.11.29:
"אני כמו תמיד בודדה ולכתוב איני יכולה. איני יכולה עדיין. אתמול דיברתי עם אחדים מן 'הסופרים' שלנו. פני כולם מועדים לחוץ לארץ. יש תקוות. ואני? החיים ריקים עד אין סוף. מאה ושישים יום בשנה יורד גשם בליטא. וסערות גדולות אין כאן. פרק בגיאוגרפיה של הנפש."
בראשית שנות השלושים למדה גולדברג בגרמניה וראתה מקרוב את עליית הנאצים לשלטון. היא ביקשה כבר מאוד לעלות ארצה. היו לה בארץ חברים ומכרים ואנשים שהעריכו את שירתה, והיא כתבה בעברית והיא ראתה את עתידה בארץ. גולדברג עלתה סוף סוף לארץ בינואר 1935 ובשנותיה הראשונות בארץ אפשר היה לחוש מקריאת שיריה הן בתחושות של זרות והן במתח בין התרבות האירופית שהשאירה מאחור ובין התרבות הארץ ישראלית שמצאה פה.
ואז פרצה המלחמה.
בקובנה, שהייתה קרובה לגבול, פונו כל אנשי הצבא והמנהל כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות. בעידוד הגרמנים החלו פורעים ליטאים לאומנים בקובנה לתקוף, לחטוף ולהרוג את היהודים שנותרו בה ואת הפליטים היהודיים שהגיעו אליה. יהודי קובנה אולצו לענוד טלאי צהוב והוטלו עליהם הגבלות וגזרות. גם כשהוקם הגטו בעיר, המשיכו החטיפות והרציחות. בסתיו 43', בעקבות התקדמות הרוסים, נעשה הגטו בקובנה ל"מחנה קובנה" – מחנה ריכוז. היהודים שהיו בו הועברו ממנו למחנות עבודה קשים ונספו מחמת רעב, קור ומחלות. ב-1 באוגוסט 1944 שיחררו הסובייטים את קובנה. מיהודי קובנה שרדו כ-3,000 בני אדם. גם אם היו יהודים ששבו לקובנה אחרי השואה, החיים היהודיים בה מעולם לא שבו לקדמותם.
גם אביה של גולדברג נספה בקובנה, יחד עם יתר בני המשפחה שנותרו מאחור.
יהודים עם מטלטליהם ברחוב בגטו קובנה לפי גירושם, 1943. צילום: יד ושם
לאה גולדברג לא רצתה לכתוב על המלחמה אך בכל זאת, עם חלוף השנים, אותם ימים נוראים מצאו דרך גם לכתיבתה.
"המשוררת מביעה את המעט מזעיר שהלב יכול לגלות לעט על מה שקרה באירופה בשנים 1945-1939", כותבת טובה הראל על השיר ב-1962. "זוהי התגובה שלה למה שאירע באירופה באותן שנים בלתי נשכחות. כך, באמצעות השיר מקימה גולדברג גל-עד לארץ אהבתה."
"אין להבין את המחרוזת משירי ארץ אהבתי אלא כמצבה סמלית נהדרת לגולה שהיתה 'ביתנו הישן' והיא איננה עוד", מסכם חוקר הספרות דוד כבר ארן כבר בשנת 1955. אכן לא נותרו מארץ אהובה זאת אלא 'חומות חריבות'."
"במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם"
בשנת 1970 ביקשה חוה אלברשטיין מדפנה אילת להלחין את השיר הראשון במחזור – "מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה" והוא נעשה לשיר הנושא של אלבומה שיצא באותה שנה.
בראיון ליונתן ריגר בסדרה "שירים עד כאן" אלברשטיין מספרת: "במידה מסוימת זה השיר האישי ביותר ששרתי אי פעם. מהרגע הראשון שקראתי אותו ידעתי שזה השיר שלי, של חיי, של הביוגרפיה שלי – עבר, הווה וגם עתיד. אני שומעת אותו כמו שהוא ואני נפעמת. זה שיר חשוב כי הוא מצליח לשמר איזשהו עבר. בכל שיר יש איזשהו נס קטן. זה דווקא ה'לה לה לה לה לה לה'. יש משהו עדין וצנוע ולא מתייהר בשיר הזה."
אלברשטיין שהייתה רק בת 22 כשהקליטה את השיר מוסיפה: "אני זוכרת שקראתי את השיר הזה והיה לי ברור שאני חייבת לשיר אותו. הקלטתי אותו עם הרבה פאתוס כי הרגשתי שזה שיר שאפשר לזעוק אותו ולשיר אותו בקול רם."
על המשפט שחותם את השיר "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה אלך עם שיר ותיבת נגינה לתנות דלותך הזוהרת" אומרת אלברשטיין: "'דלותך הזוהרת' לחלוטין לוקח אותי לילדות שלי לשיכוני העולים הקטנים שבהם גדלתי עם כל האנשים הצנועים והפשוטים שהגיעו מסוף העולם במובן הכי טראומתי והתחילו הכול מהתחלה, והכול בנועם ובנחת. (…) ההתחייבות הזו להופיע מעיר לעיר וממדינה, [זו ההתחייבות] שלקחתי על עצמי מגיל מאוד צעיר – להופיע בכל מקום בעולם ובארץ ולספר את הסיפור של האנשים שלי."
כשנשאלה מה דעתה על כך שאומרים שהשיר מדבר על ישראל, השיבה אלברשטיין: "אפשר להגיד גם על הארץ הקטנה הזו 'עלובה שלי', וזה לא כדי להעליב. זה להגיד אני מקבלת אותך, אני מקבלת אותך ככה כמו שאת, אין מה לעשות, את לא מושלמת."
לאה גולדברג הייתה חולה מאוד ונפטרה בשנה שבה יצא השיר לרדיו. היא כנראה לא זכתה לשמוע את השיר הראשון ממחזור "משירי ארץ אהבתי" מולחן ומושר כה יפה.
סוף דבר
"טעות לחשוב שגולדברג כותבת ב'משירי ארץ אהבתי' על ארץ ישראל", אמר איש הרדיו והתרבות מולי שפירא באירוע לזכרה של לאה גולדברג, והוסיף: "הארץ ששבעה ימים בשנה יש בה אביב וכל השאר גשמים, היא מכורתה. ליטא. אז יושבים אנשים בצוותא ומעריצים משוררת עברית כל כך, ארצישראלית כל כך, ולא יודעים שאחד השירים היפים ביותר שלה, הוא בעצם שיר אהבה למכורה אחרת לגמרי".
ייתכן שעבור לאה גולדברג עצמה, השיר אכן נכתב על חורבנה של ליטא, אך במסע חייה היו לה ודאי עוד הרבה ערים ומולדות: הייתה גרמניה והיו עריה בון וברלין שלמדה בהן והייתה פאריס שאהבה והיו תל אביב וירושלים והיו ערים ומולדות ספרותיות, שהילכו עליה קסם. ואפשר שהשיר שוזר בתוכו זיכרונות מכל המקומות שבהם השאירה לאה גולדברג את ליבה. אפשר גם, כמו שכתבה המשוררת גלית מסה, ש"ארץ אהבתי" אינה ארץ מסוימת שאותה אהבה, אלא – "ארץ האהבה שלי" – אותה חלקה בתוך הנפש השייכת לאהבה, ומחכה לה ולאורח שיאיר אותה.
