ביום חמישי, העשרה בנובמבר 1938, התעוררה לילי טאובר בווִינֶר נוֹיְשְׁטַט (Wiener Neustadt), עיירה הממוקמת מעט דרומית לווינה. הבוקר היה מעונן ככל הבקרים בעונה, ולילי פתחה בשגרת יומה: היא אכלה ארוחת בוקר, צחצחה שיניים, נפרדה לשלום בנשיקה מאמה ושמה כרגיל פעמיה אל בית הספר היהודי – מבלי לדעת שבתוך שעות ספורות ישתנה הכול.

בשלב מוקדם באותו יום, במהלך שיעורי הבוקר, נכנס מישהו לכיתה שבה למדו לילי בת השתים-עשרה וחבריה. המבקר לחש משהו בדחיפות על אוזנה של המורה. זו בתורה שחררה מיד את התלמידים ואמרה להם למהר הביתה – קרה משהו, ועליהם ללכת הביתה בזה הרגע. לילי הבינה באחת, שמשהו אינו כשורה

.

'ליל הבדולח', כך התברר, הגיע אל עיירת הולדתה של לילי.

מעט אחרי שהגיעה הביתה, צלצל פעמון הדלת בבית משפחת טאובר. אנשי גסטפו במדים מלאים נכנסו אל הבית ועצרו את אביה של לילי מבלי לספק למשפחתו ההמומה כל הסבר. הגסטפו השחית את ביתה של משפחת טאובר, ניפץ את שערי הכניסה וסרק את המרפסת הקדמית ואת חדרי הבית. רק בשלב מאוחר יותר באותו היום גילתה המשפחה שגברים יהודים נוספים בשכונה נעצרו גם הם באורח דומה ונשלחו גם הם לכלא.

גבריה היהודים של וינר-נוישטדאט הושמו בתא מעצר כה קטן, עד שלא היתה להם אפשרות לשבת בו. הם נותרו בתא עד שהנאצים פיצלו את הקבוצה והחליטו מי מהעצורים יישלח למחנה העבודה 'דכאו' ומי יורשה לשוב לביתו.

לאחר שהורחקו הגברים מהאזור, קובצו הנשים והילדים שנותרו בעיירה וכל רכושם נגזל מהם. תחת איומים באלימות נאלצו הנשים לוותר על הבעלות על בתיהן, ולנגד עיניה של לילי היכו אנשי הגסטפו את הגברת גרסטל, אמה של חברתה, עד שהסכימה לוותר על הבעלות על ביתה.

עם רדת הערב על העיירה שנבזזה, הובלו הנשים והילדים אל בית הכנסת של הקהילה, הוכנסו פנימה בכוח וננעלו במקום למשך הלילה. הרצפה כוסתה בחציר כדי שתשמש כמיטות, ו-וילונות ארון הקודש ומעילי ספרי התורה שימשו כשמיכות.

לילי ושאר האסירים נאלצו להישאר בתוך בית הכנסת במשך שלושה ימים, מבלי לדעת מה עלה בגורל אבות המשפחה, הבנים והאחים, ובלי לדעת מה יהיה עליהם עצמם. בשלב מסוים הציצה לילי החוצה דרך חלונות בית הכנסת והבחינה בקהל מתגודד בסמוך לשערי הברזל של הבניין. הקהל הציץ מבעד למוטות הברזל של השערים ולטש ביהודים הכלואים בבניין מבט משועשע.

במהלך שלושת הימים שבהם היו כלואים בבית הכנסת המחניק, התפרצה מחלת השָׁנִית בין הכלואים בבניין. לילי נמנתה עם החולים והורשתה לצאת מבית הכנסת אל בית החולים בלוויית אמה. הן לוו בידי קצין נאצי כדי להבטיח שלא יברחו. בבית החולים טיפלו הרופאים בחולים היהודים בדיוק באותו אופן שבו טיפלו בחולים לא-יהודים והאחיות שעבדו במקום העבירו בחשאי ללילי ולאמה מעט מזון.

בסופו של דבר שוחררו הנשים והילדים שנכלאו בבית הכנסת, והועברו באוטובוס לקהילה היהודית בווינה. לילי שוחררה מבית החולים כעבור שישה שבועות. אביה, ששוחרר ממעצרו, הביא אותה לווינה ושם התאחדה עם משפחתה. הם לא שבו עוד לביתם, ומעולם לא השיבו אליהם את רכושם הגנוב.

אחרי המאורעות המזעזעים של 'ליל הבדולח' והקשיים שהפכו למנת חלקה של משפחת טאובר, החלה המשפחה עד מהרה להתמקד בתוכנית בריחה. מבחינת הוריה של לילי, משמעות הדבר היתה לשלוח את בתם הרחק מהם, על מנת לגונן עליה.

ביוני 1939 לקחו הוריה של לילי את בתם אל תחנת הרכבת בווינה. בקהל נראו לובשי מדים רבים, שעל שרוול בגדם מתנוססים צלבי קרס. חיילים במדי צבא גרמני שהתגודדו במקום היו סימן מובהק לכך שווינה שוב איננה אותה עיר חופשית שהיתה בעבר.

בנים ובנות שסביב צווארם תגים אדומים ומספרי זיהוי עלו על משלוח הילדים, הקינדר-טרנספורט, שעתיד היה לקחת אותם לאנגליה. לילי, מספר 39, גחנה החוצה מהחלון ונופפה בפעם האחרונה לפרידה מהוריה. חרף קשייה להסתגל לשפה ולתרבות חדשות והקושי של החיים ללא הוריה, לילי שרדה את המלחמה באנגליה. למרבה הצער, הוריה לא זכו לשרוד אותה גם הם.

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

לכתבות נוספות

תיעוד: החיים היהודיים שנמחקו בליל הבדולח

מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

בית הספר שעזר לילדים להחלים מזוועות השואה

כאשר יוצרי ספרות, אמנות והוגי דעות נאלצו לברוח מגרמניה הנאצית ב-1933 ויותר מאוחר אף מאוסטריה וארצות אחרות, לא נותר להם זמן, על-פי רוב, לארגן את ארכיוניהם האישיים בצורה מסודרת או אפילו להעבירם למדינה אחרת. הנדידה בין ערים וארצות, בריחה ברגע האחרון (אם הדבר התאפשר בכלל) וצמצום אורח החיים למינימום האפשרי היו התנאים העוינים ביותר להצטברות חומרים שניתן לכלול בארכיון אישי: תעודות, התכתבויות, כתבי יד וטיוטות בשלבים שונים.

הדבר נכון גם לגבי הספריות האישיות של היוצרים.

תולדות חייהם של יוצרים יהודיים שברחו מהמשטר הנאצי ממחישות את העניין בכל רבדיו. הסופר שטפן צווייג התחיל כבר ב-1934 לפזר את ארכיונו האישי (חלק ממנו נשלח לספרייה הלאומית בירושלים) והשאיר חלקים ממנו כמעט בכל תחנה בדרכו לברזיל. כאשר המשוררת והציירת אלזה לסקר-שילר נסה מגרמניה הנאצית ב-1933, חלקים ניכרים של חומריה הכתובים נשארו בברלין. עקבותיהם נעלמו וסביר להניח שלא יתגלו שוב לעולם. את הניירות של וולטר בנימין החביא חבר צרפתי בספרייה הלאומית בפאריס, חלקים אחרים בנימין שלח בעצמו לחברו הקרוב בירושלים, גרשם שלום. יש שמועות שבדרכו האחרונה (שהופסקה בפורט בו בגבול הצרפתי-ספרדי עם התאבדותו של בנימין) סחב אתו מזוודה עם כתב יד בלתי מוגמר. עד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של המזוודה.

מציאות זו גרמה לכך שמספר מוסדות ארכיוניים בעולם התמקדו אחרי 1945 באיתור ואיסוף החלקים המפוזרים של עיזבונות, אוספים וארכיונים אישיים ברחבי תבל. פעילותם של אותם מוסדות במדינות מערביות אמנם סייעה להציל ולחשוף את החומרים החשובים, אך גם יצרה תחרות מסוימת בין המוסדות במרדף אחרי כתבי יד, מכתבים או עיזבונות שלמים. כך קרה גם במקרה של ארכיונו האישי של הסופר, המלחין, הפילוסוף ואיש התיאטרון מקס ברוד (1968-1884), שאת יום מותו ה-50 מציינים ב-20 בדצמבר 2018.

ברוד אמנם הצליח להעביר בצורה מסודרת חלקים ניכרים של ארכיונו ארצה, אך כפי שנראה בהמשך, גורלו כמעט ולא היה טוב יותר מזה של הארכיונים הנזכרים למעלה. הדרך הארוכה שעבר ארכיון מקס ברוד עד שהגיע לספרייה הלאומית הייתה נושא לסיקור נרחב בתקשורת בארץ ובעולם.

אין צורך או מקום לחזור על פרטי הפרשה שהעסיקה ארבעה בתי משפט, עורכי דין רבים ועיתונאים רבים אף יותר. רק אציין כי מקס ברוד קבע בצוואתו מ-1961 שמזכירתו אסתר הופה תנהל את עיזבונו אחרי מותו ותדאג להעביר את החומרים הכתובים לספרייה הלאומית או למקום מתאים אחר. אסתר הופה לא עשתה זאת בצורה גורפת, אלא הסתפקה במכירת פריטים חשובים במהלך השנים החל מ-1971, כאשר נמכרו מכתבים של פרנץ קפקא אל ברוד, מכתבים אחרים אליו ואף שלושה כתבי יד קצרים מאת קפקא. בהמשך נמכרו פריטים נוספים.

פעילות מסחרית זו הגיעה לשיאה במכירה המסעירה של כתב היד לרומן "המשפט" מאת קפקא בשנת 1988 תמורת שני מיליון דולר. רוב המכירות נעשו בשוק החופשי ולא מול ארכיונים ציבוריים, כך שקשה לזהות כוונה מוצהרת לשמור על אחדות ארכיונו של מקס ברוד, שכלל ועדיין כולל גם מכתבים וכתבי יד של חברו קפקא. הארכיון הספרותי הגרמני במארבך ניסה לרכוש את הארכיון ממשפחת הופה ולהעבירו לגרמניה. עקב הפסיקה החד-משמעית של שלושה בתי משפט ישראליים לטובת הספרייה הלאומית נשאר עזבון מקס ברוד בארץ וחלקו הראשון עובר בימים אלא מיון ורישום במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. קבלת ארכיון זה מחזקת את האוספים הארכיוניים של הספרייה בתחום סופרי "חוג פראג", שארכיונים אישיים של כמה מהם (כמו פליקס וולטש, הוגו ברגמן, אוסקר באום ואחרים) כבר נמצאים בספריה.

ארכיון מקס ברוד הגיע בצורה מסודרת יחד עם יוצרו, שעלה ברגע האחרון מצ'כיה לפלשתינה במרץ 1939. כאן ברוד המשיך לכתוב ואף הרחיב את פעילותו בעולם התיאטרון בתפקידו כיועץ אמנותי בתיאטרון "הבימה".

במהלך כמעט 30 שנה שבהן חי מקס ברוד בארץ, ארכיונו האישי גדל והצטברו בו חומרים רבים. בשנות ה-40 של המאה הקודמת נתן ברוד את כתבי קפקא למשפחת שוקן לשמירה, אך את הפריטים שקיבל למתנה מקפקא העביר ב-1952 ו-ב1957 לכספות בנק. כל הכתבים האחרים של פרנץ קפקא, שלא היו שייכים לברוד מעולם, נמסרו בשנות ה-60 לאחייניותיו של הסופר ובסוף הגיעו לספריית בודלייאן באוקספורד. בשלב מסוים – לא ברור אם לפני מות ברוד או אחריו – הועברו גם חלקים של כתביו לכספות. מרבית כתבי קפקא שהיו בבעלותו של ברוד הועברו לכספות בנק בציריך ובמהלך השנים לקחה משם אסתר הופה פריטים על מנת למכור אותם במכירות פומביות.

בעקבות החלטת בית המשפט העליון פונו בדצמבר 2016 ובינואר 2017 הכספות שהיו בתל אביב ולאחר שינוי מעמדו המשפטי של ארכיון ברוד להקדש ציבורי, עתה הגיע זמן העבודה הארכיונית (מיון ורישום) על מנת לפתוח את החומרים החשובים לשימוש החוקרים (50 שנים לאחר שמקס ברוד הלך לעולמו). מדובר בכתבי יד, יומנים והתכתבויות של ברוד, שהיו שמורים בכספות בשני בנקים בתל אביב. בעקבות החלטת בית המשפט העליון מ-2016 נפתחו כספות אלו ותוכנם הועבר לספרייה הלאומית, שקיבלה את תפקיד נאמנו של ההקדש.

בין הפריטים שהיו בכספות הבנקים התגלו כתבי יד של ברוד למספר רומנים שחיבר: Der Meister – "הרבי" שפורסם ב-1952, רומן על ישו שמעולם לא תורגם לעברית, גלילי הכבול (Galilei) – רומן על האסטרונום גליליאו גלילי מ-1948, "חוג פראג" מ-1966 ועוד אחרים. רומנים אלה פורסמו (לפחות בגרמנית ואף בשפות אחרות) ואחדים מהם אף הפכו לרבי מכר. מה שישפוך אור חדש על חייו, יצירותיו ותקופתו של מקס ברוד הם יומניו שאחדים מהם התגלו בכספות (מלבד אלה שנלקחו בשנות ה-80 על ידי משפחת הופה וטרם התגלו שוב). ביומנים אלה ברוד כתב בעיקר הרהורים, שלבים בעבודתו כסופר וגם אירועים משמעותיים בחייו. לדוגמה הוא כתב ביומנו מהשנים 1925-1928 על מאמציו לסייע לזוגתו האחרונה של פרנץ קפקא, דורה דיאמנט, למצוא עבודה. ברשימה מאוקטובר 1926 תיאר ברוד רשת שלמה של ידידיו של קפקא שניסו לעזור לדורה: רוברט קלופשטוק שחשב שמוטב שדורה דיאמנט תעבוד כגננת וליזה וולטש (אחותו של רוברט וולטש) שמצאה לה מקום מתאים, אך דורה לא הסכימה להצעה זו. ברוד כתב לה המלצות למערכת כתב העת Neue Rundschau (המבט החדש) בברלין, לווילי האז, מייסד השבועון בעל השפעה רבה Die literarische Welt (העולם הספרותי) ואף לברטולד פירטל, סופר ובמאי נודע בימים אלה. שום מאמץ לא עזר, דורה המשיכה לגור בדירה לא מחוממת ובלי מספיק מזון, וקיבלה רק תמיכה מרוברט קלופשטוק. ממש ניתן לשמוע את אנחותיו של ברוד כשכתב את השורות האלו וסיים: "עתה אני חושב שקפקא אומר לי בעצמו: 'די עשית'."

ההתכתבות בחלק ראשון זה של ארכיון מקס ברוד ענפה ומרשימה. אפשר לאפיין אותה לסוג של Who's Who לעולם התרבות באירופה בארבעת העשורים הראשונים של המאה ה-20. נמצאים שם – בין היתר – מכתבים מאת הפילוסוף וולטר בנימין (שלא העריך במיוחד את מקס ברוד), מאת הוגו הלר, סוחר הספרים, המוזיקולוג וידיד של זיגמונד פרויד מווינה, מאת המלחין הקומוניסטי פאול דסאו ואף מהחלוץ של האקספרסיוניזם הספרותי, קורט הילר, אתו ברוד היה בקשר מכתבי לפחות 40 שנה ואף הופיע יחד אתו באירועים ספרותיים עוד בפראג. באופן מפתיע, הילר מוזכר רק פעם אחת בזיכרונות חייו של מקס ברוד "חיי מריבה". גם עם מייסד כתב העת הנודע Die Weltbühne, זיגפריד יעקבסון, ניהל מקס ברוד קשרים מכתביים. חלק זה של התכתבות ברוד שהיה בכספות בתל אביב ממחיש, עד כמה הוא היה מקושר עם סופרים, עיתונאים, מערכות של כתבי יד וגורמים אחרים. ניתוחם של מכתבים אלה יעשיר את התמונה של התקופה וייתכן שאפילו ישנה מספר הבנות לגביה.

כבר הוזכר למעלה כי פריטים מארכיונו של ברוד עדיין ספונים בכספות בשווייץ. נכון להיום הספרייה הלאומית פועלת למצוא פתרון על בסיס החוקים בשווייץ, על מנת להעביר גם פריטים אלה לירושלים. בכספות שבשווייץ מרוכזים החומרים היקרים ביותר בארכיון מקס ברוד: בראש ובראשונה מכתבי פרנץ קפקא רבים ואף כמה כתבי יד קטנים ("הכנות לחתונה בכפר", "מכתב לאבא"), רשימות קפקא בעברית ומספר ציוריו. בנוסף, נמצאים שם עוד חלקים חשובים של התכתבויות מקס ברוד, ביניהם מכתבים מאת קלאוס אריקה ותומס מאן, פרנץ וורפל, אלברט איינשטיין ומרטין בובר. יש לשער שחלקים אלה של עיזבון ברוד היו שמורים שם גם מחשש לשמירתם בארץ, אך גם היו מיועדים למכירה, כפי שקרה לשני כתבי היד של קפקא, "המשפט" ו"תיאור של מאבק" וגם כ-40 מכתבי שטפן צווייג אל ברוד.

אך לא די לפיזור הארכיון. לפני כעשר שנים פעמיים פרצו גנבים לביתה של חוה הופה, בתה של אסתר הופה, בתל אביב. בבית זה החזיקה עוד חומרי הארכיון וסירבה לתת דין וחשבון על מהותם וכמותם. לפני חמש שנים הופיעו אלפי דפים בכתב ידו של ברוד בשוק כתבי יד בגרמניה והוצעו למכירה. עמיתינו בארכיון הספרותי הגרמני במארבך הפנו את תשומת לבנו למסמכים אלה ובסופו של דבר נתפסו על ידי המשטרה הגרמנית. בתהליך ממושך נבדקו הניירות והסתבר שרובם שייכים חד-משמעית לעיזבון ברוד. בחלק זה התגלו מכתבים רבים בינו לבין אשתו אלזה, רשימות וכתבי יד למספר יצירותיו (כגון לרומן המוקדם Schloss Nornepygge – "טירת נורנפיגה"), מחברות מלימודיו בגימנסיום בפראג ואף תצלומים. בקרוב יועבר גם חלק זה לספרייה הלאומית.

המיקומים השונים שבהם ארכיון מקס ברוד היה שמור וחלקית עדיין נמצא שם מראים עד כמה השמירה הפרטית לא פועלת לטובת החומר. ארכיון אורגני שהובא הנה לפני כמעט שמונים שנה פוזר במהלך 50 שנים לאחר מות ברוד לכמה מקומות, שרובם אינם מיועדים לשמירת מסמכים היסטוריים-תרבותיים מהשורה הראשונה.

עד כמה השמירה בבית פרטי יכולה להיות לא הולמת ואפילו מסוכנת ראינו באמצע חודש ספטמבר, כאשר הגענו עם צוות ארכיונאים לבית חוה הופה בתל אביב על מנת לאתר חלקים נוספים של עיזבון מקס ברוד ולהעבירם לספרייה הלאומית. הדבר התאפשר עם פטירתה של הופה בתחילת אוגוסט. לפני הביקור הוזהרנו שניתקל בתנאים קשים ביותר – וכך היה.

חתולים ומקקים רבים צפו בנו בחשדנות, כאשר גילינו ואספנו כמות מכובדת של חומרים ארכיוניים וספרים. אין זה המקום לתאר את התנאים הקטסטרופליים בפרוטרוט, אך יש לשער שבעקבות השמירה הלא-מקצועית תהיה למעבדת השיקום של הספרייה הלאומית מלאכה רבה בחודשים הקרובים. כמה טוב שמראה זה נחסך ממקס ברוד.

הספרייה הלאומית מזמינה את הציבור לאירוע לכבוד יום מותו ה-50 ולרגל העברת ארכיונו לירושלים ביום שני, ה-12 בנובמבר. חוקרים מישראל ומגרמניה ידברו על דמותו הרב-גונית של מקס ברוד ובפעם הראשונה יוצגו פריטים נבחרים של הארכיון האישי.

"מקס ברוד – חייו, יצירותיו ועיזבונו" – אירוע לרגל יום מותו ה-50 ומסירת ארכיונו לספרייה הלאומית.

כתבות נוספות

בית המשפט פסק: כתבי קפקא וברוד ימצאו את מקומם בספרייה הלאומית

עברית למתחילים עם קפקא

הכותל של פרנץ קפקא

האש פרצה בשבת אחר הצהריים.

ניצוץ קטן הפך עד מהרה לתופת אדירה, שבתוך שעות ספורות הצליחה לכלות חלק גדול מהעיר. אף שסלוניקי ידעה שריפות בעבר לא עשו פרנסי העיר דבר על מנת להכין את התושבים לנזק העצום שעתידה היתה שריפה זו הותיר אחריה.

דוחות רשמיים טוענים, שהגורם לשריפה היה מקרי לגמרי. ביום 18 באוגוסט, 1917, ברחוב אולימפיאדוס מספר 3 בעיר, צלתה אישה שלושה חצילים בביתה. ניצוץ מהלהבות הוביל להתלקחות קירות הבית, וזו תפחה עד מהרה לשריפה במלוא מובן המילה. תאונת מטבח קטנה התפתחה במהירות לדליקה נרחבת, שנמשכה 32 שעות. רוחות חזקות העצימו את התפשטות הלהבות בסמטאות הצרות והצפופות, והציתו את בתי העץ, שהיו עתה לעצי בערה לאש שהלכה וכילתה את הרובע היהודי בעיר השנייה בגודלה ביוון.

הכבאים המקומיים עשו כל שביכולתם לכבוש את הלהבות, אבל מחסור במים עיכב אותם בפעולתם. בקיץ הקודם סבלה העיר מבצורת חמורה, בעוד שצריכת המים האמירה עד מאוד עם התמקמות כוחות בעלות הברית בסלוניקי ובנמל שלה. ללא מים לרפואה, הוסיפה העיר לבעור, תוך שהאש מתפשטת באין מפריע משכונות העוני שבפאתיה הישר אל מרכז העיר, ומחריבה עד היסוד בניין אחר בניין.

בערבו של יום ה-19 באוגוסט, 1917, השתלטו סוף סוף הכבאים על הלהבות, אבל הנזק כבר נעשה. ארבעים וחמישה אחוזים מאוכלוסיית סלוניקי, כ-70,000 נפש בקירוב, נותרו ללא קורת גג וללא שום זכר מחייהם, למעט הפחמים העשנים שהיו בעבר 9,500 בתים, שנקלעו בדרכה של האש המשתוללת.

ליהודי סלוניקי, שהיו רוב באוכלוסיית העיר, היה ההרס הנורא בבחינת אסון של ממש. לפני השריפה, נחשבה העיר "ירושלים של הבלקן" ולכור היתוך עשיר, משגשג ומשכיל של יהודים ממדינות שונות וממגוון תרבויות, שהגיעו אליה בניסיונם לבנות לעצמם חיים חדשים. נוסף על סניפי הדואר והבנקים המקומיים ומערכות העיתון המקומיות, חרבו גם בתי הספר היהודים המקומיים, מרכזים קהילתיים, המכללה היהודית במקום ושלושים ושניים בתי כנסת – לרבות הארכיונים הקהילתיים בשלמותם, ובהם תיעוד של מאות שנות היסטוריה יהודית בסלוניקי.

רבבות האנשים שזה עתה הפכו מחוסרי בית נאלצו למצוא פתרונות מהירים למצבם הבעייתי. בסיוע הרשויות היוונית, הבריטית והצרפתית, שוכנו חלקם בדיור זמני. חלק מהקהילה היהודית שוכנה במחנות אוהלים זמניים, שבקושי הצליחו לשמש קורת גג ולספק הגנה מפגעי מזג האוויר. 20,000 איש נותרו ללא מחסה זמני אפילו, ויהודים רבים נאלצו לעזוב לאתונה, לארצות הברית, לצרפת ולארץ ישראל בתקווה לפתוח שם דף חדש.

ההרס בארכיונים הקהילתיים אילץ את הקהילה היהודית להתחיל הכול מחדש. היהודים שנותרו בעיר אחרי גלי העזיבה נאלצו לייסד פנקס קהילה חדש על מנת לזכות כדין במעמד אזרחי ולתבוע פיצויים ושטח בעקבות השריפה.

בזה אחר זה התייצבו חברי הקהילה לרשום את עצמם ואת בני משפחותיהם, בזה אחר זה תועדו פרטיהם בכתב יד בעברית ובלדינו. כל רשומה לווותה בתמונות קטנות של כל בן משפחה, כדי להתאים לרשומות החדשות שהרכיבו מחדש פנקס קהילה.

בעבר, אחרי שריפות, נהגה הממשלה לאפשר לתושבים פשוט לבנות מחדש את בתיהם, אבל השריפה הגדולה של 1917 היתה בעיניה הזדמנות להקים בשטח שהחריבה האש עיר, שתהיה בעלת מאפיינים יווניים ומודרניים בתכלית. במסגרת התכנון-מחדש, שללה הממשלה את הזכויות הישנות ואת שטרות המכר הישנים על השטח, ולבעלים הקודמים ניתנה הזדמנות להשתתף במכרז על חלקותיהם. בדרך זו הקשתה הממשלה עד מאוד על הקהילה היהודית להשתקם.

חרף מיטב מאמציה של הממשלה וחרף האנטישמיות הגואה ברחבי המדינה, נאבקו היהודים כנגד כל הסיכויים ופעלו לבנות מחדש את שאבד. הקהילה הצליחה לחזור ולהקים כמה בתי כנסת, בתי חולים ומרכזים קהילתיים, אף שרבים מהבניינים הללו הועתקו לפאתי העיר בשל תוכניות הבנייה החדשות. היא גם שבה וייסדה הוצאה לאור יהודית מצליחה, שפרסמה שלושה עיתונים שונים בלדינו ובצרפתית ונהנתה מתפוצה יומית בהיקף של 25,000 עותקים.

ערב מלחמת העולם השנייה היו היהודים – שבעבר היו רוב בעיר – 40% מאוכלוסיית סלוניקי. כשכבשו הגרמנים את העיר בתחילת שנות הארבעים הם הרסו בשיטתיות את בית הקברות היהודי במקום ולמעלה מ-50,000 יהודים נשלחו לאושוויץ ולטרבלינקה, שם חיסלו הנאצים יותר מ-90% ממה שהיה בעבר קהילה משגשגת. אחרי המלחמה שבו קומץ ניצולים לבתיהם וניסו שוב לכונן מחדש את הקהילה היהודית במקום.

חלק גדול מהארכיונים שהותירה אחריה הקהילה היהודית בסלוניקי שמורים כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים והם שריד יקר מפז לתרבות שאבדה כמעט לגמרי.