"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

על הלילה בקיבוץ שהוליד את שירה של לאה גולדברג

ילדים בקיבוץ אפיקים, ברקע פעוטון תמר שלימים הפך לארכיון אפיקים

את השיר "ערב מול הגלעד" כתבה לאה גולדברג לפני כמעט שמונים שנה. היא פרסמה אותו לראשונה ב-1938 בעיתון "דבר לילדים" והקדישה אותו לילדי קיבוץ אפיקים.

ילדי אפיקים לא ידעו, אבל הסיבה שגולדברג הקדישה להם את השיר הייתה שהם היו ההשראה לכתיבתו. זה קרה כשהמשוררת והסופרת, נסעה להרצות בקיבוץ אפיקים. כשהסתיימה ההרצאה היה כבר מאוחר והיא נשארה ללון בקיבוץ.

הפרסום הראשון של "ערב מול הגלעד" ללאה גולדברג בשער "דבר לילדים", 20 בינואר, 1938. אייר: נחום גוטמן. לחצו על התמונה לשער המלא של העיתון

בלילה ההוא היא ראתה למולה את נוף הרי הגלעד וגם את ילדי הקיבוץ שהלכו לישון בלינה המשותפת כמו שהיה מקובל אז בקיבוצים.

יעל נאמן בספרה האוטוביוגרפי על ילדות בקיבוץ "היינו העתיד" (אחוזת בית ומשכל, 2011) כותבת על הסיפור מאחורי השיר, כפי שהכירו אותו ילדי הקיבוצים:

"יום אחד הגיעה לאה גולדברג לבקר ולהרצות באפיקים שבעמק, הקיבוץ השכן של דגניה, ונשארה לישון שם. באותו לילה כתבה שם שני שירי ילדים, שאותם הקדישה לילדי אפיקים (את ההקדשה אפשר לראות בספר 'מה עושות האיילות').
באפיקים, כמו בכל קיבוצינו, ושלא כמו בדגניה, ישנו הילדים בבתי הילדים. לאה גולדברג כתבה שם, ב'ערב מול הגלעד', את תחושותיה לגבי הלינה המשותפת. היא ריחמה על האם שבנה אבד, והחזירה בשיר את הבן לחיק אמו. שמענו והשמענו את הסיפור על שיר הערש כמו שיר ערש מאוחר אחד לשני":

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

אולי באמת כמו שמספרת יעל נאמן, ילדי הקיבוצים שגדלו בבתי הילדים גדלו גם עם הידיעה ש"ערב מול הגלעד" נכתב עבורם וכדי ל"תקן" את החוויה של הלינה המשותפת, אך האם באמת לכך התכוונה גולדברג כשכתבה את שירה?

מאיה אשכנזי, מנהלת ארכיון קיבוץ אפיקים, מטילה ספק בכך ומבקשת להעמיד דברים על דיוקם: "הלינה המשותפת הייתה הפתרון המיטבי לאותם אנשים שבנו והקימו את המפעל הזה שנקרא קיבוץ. הילדים היו בראש סדר העדיפויות, בתקופה שבה מבחינה ביטחונית היה איום תמידי, כשהתברואה היתה ירודה, כשתנאי המקום לא איפשרו לילדים לישון עם הוריהם – זה היה הפתרון המוצלח לעת ההיא. בהמשך כשהצורך הפך לאידאולוגיה – זה כבר סיפור אחר. לאה גולדברג לא הזדעזעה מהלינה המשותפת בקיבוץ, ללאה גולדברג היו קשרים הדוקים עם מיטיה קריצ׳מן ועם יוסף אופין מקיבוץ אפיקים והיא היתה אורחת רצויה ואהובה בקיבוץ אפיקים. כל השאר אלה פרשנויות אישיות ללא סימוכין או הוכחות ורק ללאה גולדברג הפתרונים אם היא כתבה את השיר מתוך זעזוע וביקורת. בארכיון אפיקים יש שיר נוסף שהיא כתבה והקדישה לילדי אפיקים."

השיר הנוסף שאותו מזכירה אשכנזי הוא ככל הנראה השיר על הנמלה ועל בתה הנמלונת ששכבו לנוח על הדשא הירוק בקיבוץ. גם הוא שיר ערש בדרכו, בו יש אם ובת וגם בו מופיעים בתי התינוקות, ויש בו ביקורת על אלה "שרק יושבים בישיבות ורק דנים":

אך מיהם אותם קריצ׳מן ואופין מקיבוץ אפיקים שאשכנזי מזכירה בדבריה? ומה הקשר של לאה גולדברג אליהם?

בחיפוש ביומני לאה גולדברג גיליתי כמה פעמים שגולדברג מתייחסת אל השניים, מראשוני קיבוץ אפיקים, יוצאי בריה"מ, חובבי ספרות שגדלו כמו גולדברג על ברכי הספרות הרוסית, ושמאוד העריכו את כתיבתה של המשוררת. קריצ'מן היה ידיד נפש של גולדברג ובמסגרת תפקידו בקיבוץ נשלח הרבה לתל אביב. הוא היה חבר של אנשי "הבימה", ישב איתם ב"כסית" וככה בעצם גם פגש את גולדברג.

ברשימה ביומניה משנת 1941, מזכירה גולדברג את החברים מאפיקים: "אמש איחרתי שבת בקפה אחרי הצגת הבכורה. חברי אפיקים אחדים, אריה [נבון], רודי [רפאל אליעז]. לא הייתה הרגשה של שמחת פגישה, אף כי את יוסף אוּפּין מחבבת אני עד מאוד. רציתי לחזור הביתה. [חנה] רובינא ניגשה ודיברה. נשארתי בעיקר בגלל אלה מאפיקים – משום שהם נהנו מחברתה." (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, עמ' 273)

אופין היה גבר יפה תואר, טייס ומדריך חניכי טיס, חקלאי שאליו הייתה גולדברג קשורה מאוד. ביומנים מופיע מכתב אל יוסף אופין שמעולם לא נשלח, עולה ממנו שאופין היה האהוב של גולדברג (לפחות מצידה). במכתב הגנוז היא כותבת לו: "חומה זו של בדידות שמסביבי, אשר חייתי בה שנים רבות מאוד – מדוע נדמה לי לפתע שבא מישהו והבקיע אותה? הרגשה זו 'שיש לי מישהו' התגנבה מחמת חוסר הבנה, מחמת אי הבנה שבקריאת מכתבך, שהיה כה מעורפל וכה פתאומי, ורגע קל האמנתי, כי הנה, כי כך הוא. אזי באה שתיקתך הארוכה כתשובה, ולבסוף מכתבך זה האחרון."  (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, נספח ד').

על הקשר הזה בין אופין וגולדברג בעקבות המכתב הזה ולאור עוד 42 מכתבים שמצאה, כתבה שרה בן-ראובן ("הארץ", דצמבר 2010).

נראה שהקשר הקרוב עם שני ידידיה מאפיקים הוא באמת זה שהביא לכך שגולדברג הוזמנה פעמים רבות להתארח בקיבוץ ולהרצות בו, וכך כנראה הביא גם לכתיבת השירים שהקדישה המשוררת לילדי אפיקים.

אבל גולדברג רצתה להעניק לילדי אפיקים ולאופין דבר אחד נוסף: כשעבדה יחד עם הצלמת אנה ריבקין בריק על התרגום לעברית של "סדרת ילדי העולם" במסגרתה ראו אור הספרים האהובים "אלה-קרי הילדה מלפלנד (1951) נוריקו-סאן הילדה מיפן (1957) ואחרים, עלה הרעיון שריבקין בריק וגולדברג יחברו ביחד ספר מקורי ישראלי לסדרת הספרים. את הספר הן רצו לצלם באפיקים. גיבור הספר אמור היה להיות בנו של יוסף אופין, הילד שמואל אופין בן השש. מכל מיני סיבות הספר הזה לא ראה אור מעולם, במקומו התפרסם ספר הילדים "הרפתקה במדבר" שעלילתו וצילומיו התרחשו בקיבוץ רביבים.

גולדברג לא ויתרה על הרעיון להקדיש למולי אופין סיפור. בכתב העת שערכה "אורות קטנים" לילדי הגולה, פרסמה גולדברג סיפור בשם "פינת החי" על ילד שאוהב חיות, ילד שרוכב יום אחד על חמור ומאז חולם שיהיה לו חמור גם בפינת החי בקיבוצו. את הסיפור ליוו צילומים של אנה ריבקין בריק. הילד היה שמואל אופין בן השש. וכך נפתח הסיפור "פינת החי":

"בְּקִיבּוּץ אֲפִיקִים גָּר יֶלֶד שְׁמוֹ שְֹמוּאֵל אֲבָל קוֹרְאִים לוֹ מוּלִי."

שמואל (מולי) אופין. מתוך הסיפור "פינת החי" צילמה אנה ריבקין בריק. פורסם בכתב העת "אורות קטנים", גיליון י"ד (תשכ"ד)

 

מהסיפור "פינת החי" על מולי נולד הספר הנדיר (עד כדי כך שאפילו בספרייה הלאומית אין עותק שלו!) "גדי והחמור הקטן: סיפור מישראל" (1959), כאשר גיבור הספר גדי הוא בעצם אותו הילד שמואל אופין, רק קוראים לו גדי בסיפור, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

בחזרה ל"ערב מול הגלעד". שנים אחרי שכתבה אותו גולדברג והקדישה אותו לילדי אפיקים, נולד השיר מחדש כשמיקי גבריאלוב הלחין אותו וכשאריק אינשטיין נתן לו את קולו. מאז הוא אחד השירים העבריים היפים, האהובים והמנחמים מכל. בין שלאה גולדברג כתבה את השיר בתור ביקורת על הלינה המשותפת ובין שלא, ודאי הייתה שמחה לדעת שילדי הקיבוצים בבתי הילדים היו שרים אותו זה לזה בתור שיר ערש, ומוצאים בו נחמה.

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

נִסְתַּר הַלַּיִל בֵּין הַבַּדִּים,
וְהַנָּבִיא הַגִּלְעָדִי
יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה
לַחְזוֹת בִּשְׁנַת הַיְּלָדִים.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג




הדר בן-יהודה

מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו. צילום: טל ניניו
לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו