בעבודה | "אשת חיל"

"הרחתי את אלוהים כל הזמן, לכן חשבתי שהוא קרוב, שניסיון היציאה הוא האחרון וניצחוני ממשמש ובא. תהיתי למה ניתן לי בתור תהלוכת ניצחון ניסיון כה מסריח ומביש. "לעולם לא אוכל לספר עליו ולהתגאות בו," אמרתי בלבי, "איזו גבורה כבר יכולה להיות בהתמודדות עם יציאה? האם זה יכול להביא את אלוהים ולהשכין שלום נצחי בעולם?" סיפור מאת שרה כוי על עצירות בבית חולים פסיכיאטרי בדרך אל הגאולה

Woman on a Bench, Mary Cassatt, 1881

מאת שרה כוי

הייתי מאושפזת במחלקה פתוחה בבית חולים פסיכיאטרי. אשפוז קצר שהרגיש כמו עידן, עידן השרייה במים חומים של טרום הגאולה. הייתי בעיצומו, ואולי בסופו של מסע מיוחד, מסע אל עצמי, אל הכוח הפנימי שלי, אל נפשי. במהלך המסע היה עליי לחוות תחושות פיזיות קשות מנשוא. בימי האשפוז חשבתי שאני עוברת ניסיון אחרון שיביא לי את מבוקשי בעולם. הוא נדמה לי כאחרון בגלל ריחו. נגרם לי רצון ללכת לשירותים וכאשר הלכתי לשם נמנע ממני לשחרר יציאה. וגם הייתי אפופה כל הזמן ענן של ריח דוחה, ריח שאליו רמז ישעיהו כשכתב שמשיח יריח את אלוהים.

הרחתי את אלוהים כל הזמן, לכן חשבתי שהוא קרוב, שניסיון היציאה הוא האחרון וניצחוני ממשמש ובא. תהיתי למה ניתן לי בתור תהלוכת ניצחון ניסיון כה מסריח ומביש. "לעולם לא אוכל לספר עליו ולהתגאות בו," אמרתי בלבי, "איזו גבורה כבר יכולה להיות בהתמודדות עם יציאה? האם זה יכול להביא את אלוהים ולהשכין שלום נצחי בעולם? היציאה?!"

בסופו של דבר החלטתי שזה מעט מצחיק והצחוק הרי אינו זר לגאולה. החלטתי להתמודד עם כל ניסיון שבא, ולא משנה כמה מביש הוא.

לא היה מה לעשות בבית חולים אחרי הצהריים, אבל לא השתעממתי. קראתי את "דון קיחוטה", ספר שהשאיל לי אחד החולים' ובאופן כללי התחברתי לזרימה איטית וכהה, הרשיתי לעצמי לא להיות שום דבר ולא לעשות שום דבר. היה לי חוּם ומעיק וזה היה בסדר. קיבלתי.

השותפה לחדר עזבה לחדר אחר, שבו חיו אנשים עם דופק, שלא מוכנים לזרום בכניעה עם ביוב ההוויה. נכנסה שותפה חדשה, אישה בשנות החמישים המאוחרות, שדיברה עם עצמה בקול רם והייתה אחוזת דיבוק האהבה למנחה התזה שלה. פטפוטיה הפריעו לי לקרוא את "דון קיחוטה" וגרמו לי כאב ראש משום שלא פסקו לאורך זמן. אבל לא נותרה לי ברירה אלא להקשיב.

בזכות ההקשבה למדתי את המיתולוגיה הייחודית של האישה הזאת, נקרא לה רינה. היה שם אהוב אצילי, שמו אהרון, שתקשר עם רינה כביכול דרך האוזניות שהושתלו לשניהם. הוא אהב אותה אבל משום מה היה רחוק ונעלם, ולמרות זאת רינה דיברה על תוכנית משותפת להתחתן בסוף המסע שגם היא, כמוני, עברה בחייה.

היה שם גם אויב רם מעלה, שמו שמעון אלוני, שחרש תככים ומזימות נגד זוג האוהבים כדי למנוע מהם להתחתן, שיבש את התדר שבו דיברו ובכלל מירר את חייהם. הוא שיקר לאהרון לגבי רינה, הכפיש אותה באוזניו ואהרון, בדומה לגיבור טלנובלה, האמין ורחק מאהובתו, ובכך עיכב את גאולת אהבתם. בנוסף שמעון הורה לספרית של רינה לשפוך לה דבק על השיער וכדבריה "תפר לה תיק פסיכיאטרי", כלומר גרם לכך שיאשפזו אותה בכפייה כדי להעמיק את עיכוב הגאולה.

שכבתי שעות במיטה והקשבתי לסיפור הבריאה הזה, אפופה בריחו המביש של אלוהים, וכל יום נוספו פרטים חדשים ותפניות מפתיעות בסיפור. בסופו של דבר העדפתי את הסיפור על פני "דון קיחוטה", מה גם שהמספרת הייתה גם היא סוג של אביר בעל דמות היגון. לפעמים רינה קראה בסידור בקול רם, פעם את איגרת הרמב"ן ופעם תהילים. כשהגיעה לפרק מולחן וידוע, הכריזה "עכשיו אני שרה" ואכן שרה את הפרק. למשל "מי האיש חפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב".

מצאתי מזון רוחני רב בפטפוטיה של שותפתי לחדר ואפילו נתקפתי רצון עז לשיר איתה "אהרון לוי לעולם, אוהבים אותו כולם", שיר שהיא חיברה לכבוד אהובה ומצא חן בעיניי בזכות פשטותו וחמימותו התמימה. לתהילים הקשבתי בצמא ומצאתי בהם מילים לנשמתי, מילים שנחוצות בביוב ההוויה כמו קרן אור באפלה. מאז שרינה שרה "אוהב ימים לראות טוב" המשפט "לאהוב את הימים" הפך לסיסמה שלי במאבקי בניסיון הקשה שעברתי ובפחדים וחרדות המלווים אותו. כשעמדתי להיכנס לפינת עישון שבה כולם היו זרים לי, מנוכרים ומנועים מלדבר אליי, שבה הרגשתי את הניכור הזה כמעט פיזית בתור שבר זכוכית בראשי, וכאב לי והרחתי משהו, אולי זרות נודפת ריח כזה, אולי יתמות, אולי פשוט הימים. לפני שפתחתי את דלת הזכוכית לעולם הכואב הזה, אמרתי לעצמי "לאהוב את הימים" כדי לא להרגיש את הזכוכית הנשברת בראשי, וזה עזר כי אפשר היה לאהוב את הימים האלה שם, גם אם היו שרייה בחשכה ותו לא. כל פחד שקם בי קיבל את התשובה המושלמת הזאת, "לאהוב את הימים", וזה תמיד עזר, אם עשיתי מאמץ לראות טוב דרך המסך החום.

עם הזמן הוסיפו לנו שותפה שלישית, בחורה קווקאזית מהכת המשיחית. נקרא לה מירה. היא האמינה שישוע הוא המשיח היחיד ובבוא האפוקליפסה יציל רק את מי שמאמין בו. לא הבעתי התנגדות להיות ישוע משיח. זה נראה לי מובן מאליו שדויד המלך וישוע הם אותו דבר ומשיח הוא אותו דבר, לא הפריע לי להאמין בעוד אלף דברים. אמרתי לה את זה. היה לילה. היא ניסתה לקרוא את התנ"ך באור החיוור שדלף מהמסדרון. "אז את מאמינה?" היא שאלה בחצי חיוך, חצי תקווה, חצי שמחה זהירה, כי לא גיליתי את הפנאטיות הנחוצה לה. "כן אני מאמינה," אמרתי בלי שום להט והלכתי לישון. רציתי להוסיף שגם ישוע ואני זה אותו דבר, אבל ויתרתי. החלטתי להציל גם את מי שלא מאמין בי.

בערבים אני ומירה היינו רעבות וביקשנו מרינה "משהו לנשנש". היא האכילה אותנו בשוקולדים וממתקים, כל ערב, כמו שתי כלבות ים מאולפות נטינו אל הממתקים שלה ובלי שום נקיפות מצפון גמרנו את הכול. בבוקר ישבנו שלושתנו בחדר הריפוי בעיסוק, וכמו נסיכות שבויות רקמנו גובלנים, ציירנו ותפרנו. אני טוויתי שטיח קטן בצבעי טירוף לא אסתטיים – שילבתי שחור-לבן עם כתום. החלטתי לנסות עיסוק נשי עתיק כדי שהנפש שלי תכיר בנשיותה סופסוף.

מירה השתחררה לסופשבוע והביאה מהבית פלאפון פשוט עם שיחות ללא הגבלה (סמארטפונים אסורים בבית החולים). רינה מיד ביקשה להתקשר לאהוב שלה. ומכיוון שהאהוב הנעלם לא ענה, ביקשה לשלוח לו אס-אם-אס. היא הכתיבה הודעה ארוכה מאוד שבה גוללה את כל סיפור תלאותיה הנגרמות לה על ידי שמעון אלוני וביקשה מאהרון שלא יאמין לעלילות שווא, יבוא לבית חולים לראות אותה, ייקח אותה לאיכילוב להוריד את האוזניות המושתלות ויתחתן איתה.

האהוב המכושף לא ענה דבר אף פעם. רינה שלחה עוד ועוד הודעות ארוכות, ביקשה שוב ושוב להתקשר, בין היתר גם למוסד "נאות רחל" לבקש שיתפללו בשבילה שתשוחרר בקרוב מבית החולים ושאהרון יתחתן איתה. כשמימיה של מירה הגיעו עד נפש היא הזדעקה וסירבה לתת לרינה טלפון והוסיפה עוד קללות אחדות על חוצפתה וחוסר המידה שלה.

רינה התכווצה תחת מטח הקללות והסירוב ופרשה לשבת בחוץ על יד שולחן מעץ מכוסה בצואה של ציפורים. עברתי שם בדרכי לעשן סיגריה. היא ישבה בפנים נפולות ולא אמרתי לה דבר. יותר מאוחר, בחדר, כשמירה שוב התפוצצה וסערה, אמרתי לרינה "תקראי לי קצת תהילים", ולא ידעתי שהיא תסכים בשמחה ולא ידעתי שקריאת תהילים תהפוך למנהג קבוע שלנו ושגם לאחר שמירה תשתחרר, אני ורינה נמשיך לאהוב את הימים החומים בדברי דויד הבכיין הנשגב.

ובכן, החל מאותו יום, רינה הקריאה לי תהילים באופן קבוע. היו מילים ומשפטים שלמים שלא הבנתי או לא הצלחתי להבחין בהם בשטף קריאה מהיר מדי ולא ברור. הבנתי רק את המילים הפשוטות כגון "מאין יבוא עזרי? עזרי מעם השם". כמו חולה שאוכל רק את המזון הרך, ספגתי רק את המילים הפשוטות, הנשמעות, הברורות. פרק קצר אחד הלהיב אותי עד עמקי נשמתי ויום שלם הסתובבתי מפזמת "זמרו אלוהים זמרו זמרו. אלוהים מלך על כל הגויים. יושב אלוהים על כסא קודשו". חזרתי ואמרתי את המילים האלה והרגשתי שהן נוסחת הקסמים לימים האחרונים האלה, לאהוב אותם ולחיותם.

הגיע יום שישי ובמקום פרקי תהילים שמעתי פתאום שיר אחר. "התנערי, מעפר קומי. לבשי בגדי תפארתך". "אז ישיש עלייך אלוהייך כמשוש חתן על כלה". "עורי עורי כי בא אורך". האם עליי לקום מעפר דווקא עכשיו, כשחיי מסורים לשירותים ולריח מבזה, כשאני מפוחדת ומבוישת ולחוצה? האם עליי לחיות דווקא עכשיו, לאהוב צבעים וצורות, להרגיש, לשמוח דווקא עכשיו, כשאני טבולה בריח של צואה ורחוקה מכל נועם ואהבה? ברגע זה עפה כמו רוח לחדר השותפה הקודמת שלי, הראשונה, ובידיה מכנסי ג'ינס יפהפיים. "תראי אם זה עולה עלייך," היא אמרה "אם לא, אני זורקת". מדדתי והם התאימו לי בדיוק, כאילו נוצרו בשבילי. לבשתי אותם וידעתי שבריח הזה ובמועקה אני לובשת את בגדי תפארתי וחתני שמח עליי ובא אורי.

אחר כך רינה שרה את "אשת חיל" וברגע שחשבתי, מתמוגגת, "זה אלוהים שר לי אשת חיל" נשמע רעש אדיר מהמסדרון, שכיסה את כל מילות השיר. "עוד לא, כנראה, עוד לא," הבנתי. וכשהרעש עבר שמעתי "מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה" ופרצתי בצחוק כי בדיוק אתמול סיימתי לטוות את השטיח שלי בריפוי בעיסוק.

ספר שיריה של שרה כוי, 'מלכת הזמנים העצובים', ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיריה פורסמו ב'מטעם', 'עיתון 77', 'נקודתיים', ווינט, ובמות רבות נוספות. הסיפור "אשת חיל" הוא חלק מקובץ סיפורים קצרים בכתובים. שרה כוי עובדת בחנות הספרים 'סיפור חוזר'.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

רָעַד קולֵך | "לא יוצאים" מאת טהא מוחמד עלי, בלחן וביצוע של ענת גוטמן עם ההרכב 'יפני אדום'

רחובות שוממים כזיכרון של נזיר / פנים מתפוצצות בלהבות כמו בלוטים / והמתים / גודשים אופק ומפתנים

2006 Dodge Poetry Festival

לא יוצאים / טהא מוחמד עלי
מערבית: אנטון שמאס

 

רחובות שוממים כזיכרון של נזיר

פנים מתפוצצות בלהבות כמו בלוטים

והמתים

גודשים אופק ומפתנים

 

שום וריד אינו יכול לשתות יותר ממה שכבר שתת

שום צעקה לא יכולה להתנשא עוד לגבהים יותר משהתרוממה

לא לא לא לא

 

אנחנו לא יוצאים!

 

וכולם בחוץ מגיפים את היציאות

מברכים את הרודן

צועקים מתפללים ומבקשים מאלוהים הכול-יכול שנמות

לא! אנחנו לא יוצאים!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

אסי דיין: התמונות, המכתבים והשירים הגנוזים

ארכיונו של אסי דיין נמסר לספרייה הלאומית ובקרוב יונגש באתר הספרייה. זהו ארכיון גדול ועשיר במיוחד הכולל מאות פריטים: תסריטים, תצלומים, שירים ומכתבים ועוד

האחים יעל (במרכז), אהוד (מימין) ואסי (משמאל) דיין בנהלל. תמונה מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת

אסי דיין, שנפטר ב-2014 בגיל 68, נחשב לאחד הבמאים הגדולים והחשובים שהיו בישראל וזכה בפרסים רבים, לרבות פרס אופיר על מפעל חיים בשנת 2009. הוא החל את דרכו הקולנועית כשחקן כריזמטי שסימל את דמותו של הצבר הגיבור וכעבור כמה שנים פיתח קריירה גם בתחומי הכתיבה, ההפקה והבימוי. בין סרטיו הידועים, שרבים מהם הפכו לסרטי פולחן: "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1975), "החיים על פי אגפא" (1992) ו"מר באום" (1997).

אסי דיין בתפקיד מוקי בצר בסרט "מבצע יונתן"

ארכיונו האישי של אסי דיין נמסר לאחרונה לספרייה הלאומית, ודרך היצירות ששמורות בו אפשר לעקוב אחרי דרכו המקצועית והאמנותית – מימיו כשחקן באמצע שנות השישים, דרך יצירתו הפורה בכמה תחומי אומנות, ועד לעשור האחרון לחייו שבו התרופף מצבו הבריאותי, דבר שבא לידי ביטוי בשירים, במכתבים וביצירותיו מאותם ימים.

שיר אהבה שחיבר אסי דיין לאשתו הרביעית ורד. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

ניסיון מעניין של אסי דיין בכתיבת מה שהוא מכנה, 'שירה מטאפיזית'. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

אסי דיין בן ה-6, התמונה צולמה במושב נהלל

 

מה בארכיון? 

התסריטים של סרטיו הרבים נמסרו לספרייה הלאומית ולצידם נמסרו גם טקסטים ורעיונות לתסריטי המשך, תיאורי הדמויות וחלוקת תפקידים, הערות, מסמכים, תעודות ומכתבים הקשורים לסרטיו. כמו כן, יש בארכיון טיוטות רבות לתסריטים שנכתבו כהצעות לסרטים וסדרות טלוויזיה בארץ ובחו"ל, אך לא הבשילו לכדי ביצוע. התסריט המוכר ביותר, זה שהפך ברבות השנים למיני אגדה בתעשיית הקולנוע הישראלית, הוא כמובן התסריט ל'גבעת חלפון אינה עונה 2", שאותו חיבר בשנת 2006. פטירתו של ישראל "פולי" פוליאקוב שנה מאוחר יותר, הובילה לגניזת הפרויקט.

 

התסריט שחיבר אסי דיין ל"גבעת חלפון 2"

 

בנוסף, כולל הארכיון איורים של אסי דיין לדמויות ולסצנות שביים, מעט תצלומים משפחתיים משנות ילדותו ונעוריו, מכתבים שכתב להוריו ולנשים בחייו, וכן מכתבים רבים שכתב לאישים ולדמויות ידועות בישראל ובחו"ל.

"הוראות בסיסיות לכתיבת סדרה" שחיבר אסי דיין עבור בנו ליאור

מנהל הספרייה, אורן ויינברג, אמר כי "הכמות הגדולה והאיכותית של החומרים והפריטים בארכיון אסי דיין יאפשרו לחוקרים, לסטודנטים ולכלל הציבור ללמוד ולהכיר את יצירתו – מתחילת דרכו הקולנועית ועד לימיו האחרונים, ובכך להיחשף למכלול העצום של עשייתו, לרבות לעבודות וליצירות רבות שכתב במשך עשרות שנים ושלא פורסמו בפומבי".

לאחר תהליכי קליטת ארכיון אסי דיין הוא יונגש באתר האינטרנט של הספרייה ויעמוד, בחלקו, לרשות הציבור כבר בחודשים הקרובים.

 

כתבות נוספות

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד




הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

פריטים נדירים מארכיונו של משה וילנסקי שהלחין שירים רבים שנעשו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי כמו "כלניות", "מול הר סיני", "בת שבע", "סתו", "דצמבר", ועוד רבים נוספים

משה וילנסקי ליד הפסנתר

"כשהגעתי לארץ לא הייתה אפשרות להתפרנס ממוזיקה, וחשבתי אז לעסוק בצילום שהיה התחביב שלי…". כך סיפר משה וילנסקי, באחד הראיונות העיתונאיים שנתן. וילנסקי, חתן פרס ישראל על פועלו המוזיקלי ועל תרומתו לזמר העברי, כתב מאות שירים ופזמונים: מחולות הורה, שירי קברט תל-אביביים, שירי תש"ח, שירים ללהקת הנח"ל וללהקות הצבאיות בימיהן הזוהרים ביותר, שירי משוררים ושירים שביצעו זמרות וזמרים מצמרת הזמר העברי. דורות של ישראלים גדלו על שיריו וקשה לתאר את חיינו בלי הצלילים שנתן לנו.

אז איך הגיע מלחין פולני לצמרת המלחינים הישראליים?

משה וילנסקי נולד ב-17 באפריל 1910 בוורשה שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרה המשפחה לעיירה מוזיר שברוסיה, ובשנת 1917 חזרה המשפחה לוורשה. את חינוכו היסודי רכש בגימנסיה היהודית "אסכלה" ששפת הלימוד בה הייתה פולנית ובד בבד למד עברית, תנ"ך ודברי ימי ישראל. את חוק לימודיו סיים בשנת 1928. בגיל 13 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", שם למד לראשונה את שירי ארץ ישראל של אנשי העליות הראשונות. בקן של התנועה הייתה מקהלה, אותה ייסד והדריך המוזיקאי יצחק אדל (1973-1896), אשר משה ראה בו את אביו הרוחני וייחס לו השפעה רבה על עיצובו כמוזיקאי.

 

תעודת זהות של משה וילנסקי בפלשתינה, 1939.

 

נטייתו וכשרונו למוזיקה נתגלו כבר בגיל ארבע, בעת שפרט על הפסנתר משמיעה, אך רק בתקופה מאוחרת יותר החל ללמוד נגינה בצורה מסודרת ושיטתית. הוא פנה ליצחק אדל ללימודי תיאוריה ולאחר כשישה חודשים המליץ לו אדל לפנות לקונסרבטוריון הממלכתי בוורשה למחלקת הקומפוזיציה של הפרופסור ריטל.

 

מחברת לימוד מוזיקה מהימים שבהם למד הנער וילנסקי בקונסרבטוריון בוורשה.

 

לקונסרבטוריון התקבל וילנסקי מיד לשנת הלימודים השנייה ובשנת 1932 סיים בו את לימודיו בקומפוזיציה ובניצוח.

 

מחברת ההרמוניה של התלמיד מקסה וילנסקייגו, שנת 1929.

 

נוסף על כישוריו המוזיקליים, היה משה וילנסקי גם צייר חובב.

ציורים של הנער משה וילנסקי על צדה האחורי של מחברת מוזיקה.

 

ב-1932, מתוך ציונות ואהבת ארץ ישראל, עלה עם משפחתו ארצה והתיישב ב-18 ביולי בתל אביב.

 

משה וילנסקי "מחבר מוזיקה", 1936.

בין השנים 1939-1936 למד וילנסקי הנדסה בטכניון ע"ש הינריך הרץ בתל אביב כיוון שאביו לא רצה שיהיה מוזיקאי, ורצה שיעסוק בצילום או במקצוע טכנולוגי אחר. ביוני 1939, נשא לאישה את ברטה יקימובסקה, אשר היתה שחקנית תיאטרון פופולרית.

 

משה וברטה וילנסקי בתל אביב. לחצו להגדלה

וילנסקי דבק במוזיקה והיה למלחין ולמלווה בפסנתר ואקורדיון, ולאחר מכן למנצח ולמעבד למוזיקה "קלה". הוא הלחין שירים רבים שנעשו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי כמו "כלניות" (שאף תורגם לפולנית ולשפות נוספות), "מול הר סיני", "בת שבע", "סתיו", "דצמבר", ועוד רבים נוספים.

 

תרגום לפולנית של השיר "כלניות" לחצו להגדלה

המלחין-הספרן

עוד בחייו החליט משה וילנסקי לתרום את האוסף שלו, שכלל את כתבי ידו, ביקורות, הקלטות, תכניות, מסמכים אישיים ועוד לספרייה הלאומית. וילנסקי נהג להגיע באוטובוס מדי חודש בחודשו עם כמה שירים בידו, והביאם לדריה ישראלי ז"ל שהייתה ספרנית מחלקת המוזיקה ושוחחה איתו בפולנית. הוא דאג לבדוק שהחומר אכן קוטלג ונגיש. השירים שהביא הגיעו ארוזים בתיקיות ממוספרות. המספרים על גבי התיקיות לא היו רציפים ונהירים ועל כן דריה ישראלי מספרה אותם מחדש. לאחר פטירתו, תרמה האלמנה ברטה את העיזבון, אז נתגלתה מחברת, רשומה בכתב יד מסודר ויפה של משה וילנסקי, ובה קטלוג שערך ליצירתו ובו גם אינדקסים לפי שמות המשוררים, תאריכים, מחזות, סרטים וכדומה. בעקבות מציאת מחברת הקטלוג, קוטלג הארכיון מחדש בהתאם לסדר שקבע וילנסקי.

 

קטלוג השירים של משה וילנסקי. לחצו להגדלה

 

מבין המלחינים והמוזיקאים הרבים שארכיונם שוכן במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית, ארכיונו של משה וילנסקי הוא הארכיון שהגיע בצורה המסודרת ביותר. לכל מסמך באוסף יש תאריך. עובדה זו מלמדת רבות על תולדות הזמר ויכולה ללמד על אישיותו ועל החשיבות שהעניק לתיעוד, שימור וקטלוג של המוזיקה שיצר.

 

https://www.youtube.com/watch?v=bhd0inDMi9w

​ד"ר ציפי פליישר ונחמה הנדל, בשיחה עם משה וילנסקי בביתו בתל אביב, ב-1995.

 

הקשר של וילנסקי לפולין ולתרבות הפולנית נשמר כל השנים. השיר "סתו" שהלחין וילנסקי למילותיו של שמשון חלפי ייצג את ישראל בפסטיבל בפולין וזכה במקום הראשון בתזמור ובמקום השני כשיר.

וילנסקי מספר: "יש שירים שמונחים לך על הפסנתר ואתה לא יודע מה לעשות איתם. אחד מהשירים האלה היה 'סתו'. קיבלתי טקסט משמשון חלפי, חיברתי לזה מנגינה והשיר נדבק לפסנתר וזהו."

וילנסקי, שהביא לנו לחנים לשירים הישראליים היפים ביותר, מעולם לא התנתק לגמרי מהתרבות הפולנית שממנה בא. כל חייו נשאר בוורשה, גם אם הייתה זו ורשה אשר בתל אביב, שבה נפטר ב-3 בינואר 1997.

 

משה וילנסקי – השירים הנפלאים

 

כתבות נוספות:

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש