הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

פריטים נדירים מארכיונו של משה וילנסקי שהלחין שירים רבים שנעשו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי כמו "כלניות", "מול הר סיני", "בת שבע", "סתו", "דצמבר", ועוד רבים נוספים

משה וילנסקי ליד הפסנתר

"כשהגעתי לארץ לא הייתה אפשרות להתפרנס ממוזיקה, וחשבתי אז לעסוק בצילום שהיה התחביב שלי…". כך סיפר משה וילנסקי, באחד הראיונות העיתונאיים שנתן. וילנסקי, חתן פרס ישראל על פועלו המוזיקלי ועל תרומתו לזמר העברי, כתב מאות שירים ופזמונים: מחולות הורה, שירי קברט תל-אביביים, שירי תש"ח, שירים ללהקת הנח"ל וללהקות הצבאיות בימיהן הזוהרים ביותר, שירי משוררים ושירים שביצעו זמרות וזמרים מצמרת הזמר העברי. דורות של ישראלים גדלו על שיריו וקשה לתאר את חיינו בלי הצלילים שנתן לנו.

אז איך הגיע מלחין פולני לצמרת המלחינים הישראליים?

משה וילנסקי נולד ב-17 באפריל 1910 בוורשה שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היגרה המשפחה לעיירה מוזיר שברוסיה, ובשנת 1917 חזרה המשפחה לוורשה. את חינוכו היסודי רכש בגימנסיה היהודית "אסכלה" ששפת הלימוד בה הייתה פולנית ובד בבד למד עברית, תנ"ך ודברי ימי ישראל. את חוק לימודיו סיים בשנת 1928. בגיל 13 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", שם למד לראשונה את שירי ארץ ישראל של אנשי העליות הראשונות. בקן של התנועה הייתה מקהלה, אותה ייסד והדריך המוזיקאי יצחק אדל (1973-1896), אשר משה ראה בו את אביו הרוחני וייחס לו השפעה רבה על עיצובו כמוזיקאי.

 

תעודת זהות של משה וילנסקי בפלשתינה, 1939.

 

נטייתו וכשרונו למוזיקה נתגלו כבר בגיל ארבע, בעת שפרט על הפסנתר משמיעה, אך רק בתקופה מאוחרת יותר החל ללמוד נגינה בצורה מסודרת ושיטתית. הוא פנה ליצחק אדל ללימודי תיאוריה ולאחר כשישה חודשים המליץ לו אדל לפנות לקונסרבטוריון הממלכתי בוורשה למחלקת הקומפוזיציה של הפרופסור ריטל.

 

מחברת לימוד מוזיקה מהימים שבהם למד הנער וילנסקי בקונסרבטוריון בוורשה.

 

לקונסרבטוריון התקבל וילנסקי מיד לשנת הלימודים השנייה ובשנת 1932 סיים בו את לימודיו בקומפוזיציה ובניצוח.

 

מחברת ההרמוניה של התלמיד מקסה וילנסקייגו, שנת 1929.

 

נוסף על כישוריו המוזיקליים, היה משה וילנסקי גם צייר חובב.

ציורים של הנער משה וילנסקי על צדה האחורי של מחברת מוזיקה.

 

ב-1932, מתוך ציונות ואהבת ארץ ישראל, עלה עם משפחתו ארצה והתיישב ב-18 ביולי בתל אביב.

 

משה וילנסקי "מחבר מוזיקה", 1936.

בין השנים 1939-1936 למד וילנסקי הנדסה בטכניון ע"ש הינריך הרץ בתל אביב כיוון שאביו לא רצה שיהיה מוזיקאי, ורצה שיעסוק בצילום או במקצוע טכנולוגי אחר. ביוני 1939, נשא לאישה את ברטה יקימובסקה, אשר היתה שחקנית תיאטרון פופולרית.

 

משה וברטה וילנסקי בתל אביב. לחצו להגדלה

וילנסקי דבק במוזיקה והיה למלחין ולמלווה בפסנתר ואקורדיון, ולאחר מכן למנצח ולמעבד למוזיקה "קלה". הוא הלחין שירים רבים שנעשו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי כמו "כלניות" (שאף תורגם לפולנית ולשפות נוספות), "מול הר סיני", "בת שבע", "סתיו", "דצמבר", ועוד רבים נוספים.

 

תרגום לפולנית של השיר "כלניות" לחצו להגדלה

המלחין-הספרן

עוד בחייו החליט משה וילנסקי לתרום את האוסף שלו, שכלל את כתבי ידו, ביקורות, הקלטות, תכניות, מסמכים אישיים ועוד לספרייה הלאומית. וילנסקי נהג להגיע באוטובוס מדי חודש בחודשו עם כמה שירים בידו, והביאם לדריה ישראלי ז"ל שהייתה ספרנית מחלקת המוזיקה ושוחחה איתו בפולנית. הוא דאג לבדוק שהחומר אכן קוטלג ונגיש. השירים שהביא הגיעו ארוזים בתיקיות ממוספרות. המספרים על גבי התיקיות לא היו רציפים ונהירים ועל כן דריה ישראלי מספרה אותם מחדש. לאחר פטירתו, תרמה האלמנה ברטה את העיזבון, אז נתגלתה מחברת, רשומה בכתב יד מסודר ויפה של משה וילנסקי, ובה קטלוג שערך ליצירתו ובו גם אינדקסים לפי שמות המשוררים, תאריכים, מחזות, סרטים וכדומה. בעקבות מציאת מחברת הקטלוג, קוטלג הארכיון מחדש בהתאם לסדר שקבע וילנסקי.

 

קטלוג השירים של משה וילנסקי. לחצו להגדלה

 

מבין המלחינים והמוזיקאים הרבים שארכיונם שוכן במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית, ארכיונו של משה וילנסקי הוא הארכיון שהגיע בצורה המסודרת ביותר. לכל מסמך באוסף יש תאריך. עובדה זו מלמדת רבות על תולדות הזמר ויכולה ללמד על אישיותו ועל החשיבות שהעניק לתיעוד, שימור וקטלוג של המוזיקה שיצר.

 

https://www.youtube.com/watch?v=bhd0inDMi9w

​ד"ר ציפי פליישר ונחמה הנדל, בשיחה עם משה וילנסקי בביתו בתל אביב, ב-1995.

 

הקשר של וילנסקי לפולין ולתרבות הפולנית נשמר כל השנים. השיר "סתו" שהלחין וילנסקי למילותיו של שמשון חלפי ייצג את ישראל בפסטיבל בפולין וזכה במקום הראשון בתזמור ובמקום השני כשיר.

וילנסקי מספר: "יש שירים שמונחים לך על הפסנתר ואתה לא יודע מה לעשות איתם. אחד מהשירים האלה היה 'סתו'. קיבלתי טקסט משמשון חלפי, חיברתי לזה מנגינה והשיר נדבק לפסנתר וזהו."

וילנסקי, שהביא לנו לחנים לשירים הישראליים היפים ביותר, מעולם לא התנתק לגמרי מהתרבות הפולנית שממנה בא. כל חייו נשאר בוורשה, גם אם הייתה זו ורשה אשר בתל אביב, שבה נפטר ב-3 בינואר 1997.

 

משה וילנסקי – השירים הנפלאים

 

כתבות נוספות:

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

 

 

פגישה עם הסופר אהרן אפלפלד

צילה חיון כותבת על מפגש מיוחד עם הסופר אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות שהלך לעולמו השבוע.

אהרן אפלפלד, כך אמרו לי, נוהג לכתוב בבית קפה. בדמיוני שיוויתי את דמותו ישובה אל השולחן, איש בקסקט כותב בעט נובע במחברת שורות עם כריכה קשה בבית קפה אירופאי, שיצא מדפי ספר של סטפן צוויג שמלצרים מאומנים מגישים בו כוסות מהבילות עם קצפת. אבל ידעתי כמובן שמדובר בבית קפה ירושלמי, לכן עלי לדמיין קפה עגנוני, כזה ששותים בו ספלי קהווה וניחוח עוגת שמרים עומד בו באוויר, "טעמון" או "עטרה" במרכז העיר. כשהתקשרתי וביקשתי כי נתאם פגישה לקראת האירוע שהוא ישתתף בו בפסטיבל הסופרים, קולו החרישי נענה בחיוב והציע לי לבוא ולפגשו בקפה שלו, "ארומה" בקניון מבשרת ציון.

כולכם יכולים לשער בדיוק איך נראה קפה "ארומה" בקניון מבשרת ציון, ממוקם ממש ליד הכניסה למכון הכושר ומעברו כל חנויות המותגים הקניוניות הרגילות לכלי בית ולמצעים, מותגי אופנה, דלפקי מזון, תכשיטים ומכשירים סלולריים. חללו הומה מקולות האנשים ומהכריזה שקוראת לבאי הקפה בשמם ומציעה מבצע רק לשעה הקרובה למוצרי סבון. שם הוא ישב, ליד אחד השולחנות, גבו מופנה לפתח הכניסה בשלט המואר של מכון הקוסמטיקה ופניו אל גרם המדרגות הנעות. הוא חיכה עד שיקראו בשמי ברמקול ואבוא אל השולחן שלו נושאת מגש פלסטיק ועליו כוס הקפה שלי, הוא לא רצה אחת נוספת. ישבנו שם בלב הקניון ושוחחנו על הפסטיבל ועל האורחים הבאים ועל הנושאים עליהם היה רוצה לדבר באחד האירועים המרכזיים בתכנית. הוא דיבר בשקט. בקול שהייתה לו איכות מיוחדת רק לו. חיתוך דיבור שהינו בעת ובעונה אחת גם רך ומלטף וגם חד כסכין משובחת המבחינה בין המילים ובין ההגאים והעיצורים בדיוק מושלם. קול שהינו גם פיתוי וגם קריאה לדריכות קשובה. האיש שפיליפ רות תיאר אותו כ"ספרן אנקדוטות אוראקלי וככשפן פולקלוריסט, מנתח כפייתי של הלכי רוח, רתיעות, תעתועים, זיכרונות ושיגעונות יהודיים" (פיליפ רות, ענייני עבודה, זמורה ביתן).

בתום הפגישה כאשר הכל סוכם ואני כבר הייתי לגמרי שבויה בקסמו, לא יכולתי להתאפק ושאלתי, תגיד אהרן, איך זה שאתה כותב במקום כזה כמו ארומה בקניון, לא מפריע לך כל הרעש והאנשים שמסביב? והוא פקח אלי את עיניו, עיניים חכמות וממזריות ואמר לי, מפריע? אבל להיפך, למה שהאנשים והרעש יפריעו לי? אני יושב כאן ממש באמצע החיים של כל האנשים וטוב לי להיות באמצע החיים. הנה הביטי, הצביע בידו אל עבר המדרגות, האיש הזה שיורד קנה עכשיו תנור חימום לאמבטיה, האישה הזו שעולה אל עבר חנות התיקים הולכת עם הילדה שלה לקנות לה תיק. אלו שכאן לידינו יוצאים מחדר הכושר ואחרים באים ונכנסים. אני מסתכל עליהם ורואה מה הם עושים ואוהב להיות במרכז כל החיוניות הזו שסביבי. לרגע אחד, זה נפתח לי, המראה הזה, וגם אני לא ראיתי צרכנים טרודי שגרה חסרת דמיון וייחוד בקניון שנראה כמו כל אחיו הקניונים בכל עיר ועיירה בישראל, אלא ראיתי אנשים ונשים, ילדים וילדות לבושי ג'ינסים, חובשי כיפות ועוטות חיג'בים, כולם ביחד נעים במחול חיים חיוני עסקני והומה בששונו.

וכשנכנסתי למכונית בדרך לירושלים והדלקתי את החימום שכיסה את החלונות באד ערפילי וכמעט לא ראיתי דבר מלבד את המכונית שלפני בטור הפקוק בכביש הכניסה לעיר, חשבתי על הילד אהרן שנותק מאביו ואמו שברח מן המחנה והוא משוטט לבד ביערות. וחשבתי שאם שוטטת לבד ביער בגיל שמונה, לעולם אינך רוצה לשוב ולהיות לבד ביער. וטוב לך להיות מוקף באנשים והמולת חייהם השגרתית והיומיומית. ובמקום שבו אני רואה מסחור ובנאליה, רוח הסופר והיוצר מחברת אותו אל עורק עמוק יותר, זורם ומפכה ומלא חיים. וכשהוא מחובר אל העורק המזין הזה, הוא יכול לשוב אל מחוזות ילדותו שמעולם לא נטש. שם, באמצע הקניון, הוא שב לזיכרונותיו ולסיוטיו וטווה עליהם סיפורים ועוד סיפורים ודומה כי לעולם לא יקצר דמיונו, ואין לו שום צורך לעסוק בסערות חדשותיות ובהוויה ההומה והדחוסה של הישראליות המסובכת בעליותיה ומורדותיה, הגאולה, והמלחמה, האדמה והפילוגים הסודקים בחברה. הוא ניזון מסיפור עמוק ונצחי הרבה יותר. וסיפוריו וספריו מחברים אותנו לסיפור הזה שאנו כולנו, הממהרים והקונים, המחליפים והמתאמנים והולכי הבטל המשוטטים – כולנו חלק ממנו.

קמפיין גיוס הכספים המבריק בהיסטוריה היהודית

800 גברים עשירים הוזמנו לארוחת ערב מפנקת ועשירה. אך משהו בסעודה היה חסר וגרם להם לפתוח את הארנק.

לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

אתגרים קשים לפיצוח עומדים לפני הארכיונאי העוסק בתצלומים, בהיעדר מידע כתוב. לא פעם נדרשת תושייה רבה כדי להבין מהו האירוע המצולם, מיהם המצולמים והיכן צולמה התמונה, כאשר אין כל מידע בכתב שניתן להיעזר בו. כזה הוא התצלום שנתקלתי בו באוספי הספרייה באחד הימים: הדפס כסף איכותי וגדול, המתעד אירוע חשוב, ככל הנראה, שנערך בארצות הברית.

מהו האירוע המשונה הזה, שבו מסובים אנשים רבים ליד שולחנות ריקים שעליהם ניצבים נרות גדולים? ומיהם אותם גברים חנוטים בחליפות, המחייכים בחמיצות למצלמה? כל המידע שעמד לרשותי היה שם חברת הצילום, קאופמן את פאברי, בעיר שיקגו, שנכתב בפינתו הימנית התחתונה של התצלום. תחת השם נוספו חמש ספרות, מופרדות במקף: 21-6591. הכרה של צורת המיספור שהיתה נהוגה על ידי צלמים על גבי תשליליהם, העלתה את ההשערה שהמספר הראשון מהווה את השנה – 1921 – ואילו המספר השני הוא המספר הסידורי של התשליל באותה שנה. עם הנתונים הבסיסיים של שם הצלם, שנה (שהיתה עדיין משוערת בלבד), מקום הצילום ושם, שהוא כנראה שמו של תורם התצלום לספרייה, יצאתי למסע קצר של חיפושים.

עיון בספרו המרתק של ארווין קוטלר על יהודי שיקגו (The Jews of Chicago:‎ from shtetl to suburb) העניק לי את פתרון החידה, ומלוא התמונה נפרשה לעיניי – כעת התצלום היה רב משמעות! ועדות הסיוע שקמו בשיקגו לעזרת יהודי רוסיה, כך מספר קוטלר, היו פעילות ביותר בגיוס כספים במשך קרוב לעשור. החל מאמצע מלחמת העולם הראשונה הצליחו חבריהן לגייס מיליוני דולרים לעזרתן של קהילות יהודיות במזרח אירופה, אשר סבלו מרדיפות, פוגרומים ומלחמות. לבבותיהם של יהודי שיקגו העשירים נמסו לנוכח סיסמאות כגון: "הצילו את אחינו הגוועים!" והם פתחו את כיסם בנדיבות רבה. ואולם, בעיניו של אחד מראשי הקהילה בשיקגו, ג'ייקוב לב, כל זה לא היה מספיק. הוא ביקש לערוך התרמה גדולה באירוע רב-רושם, שתכניס לקופת הסיוע סכום משמעותי, בבת אחת. את תשומת ליבו תפסה אחת הסיסמאות החזקות שהשפיעו על יהודי שיקגו העשירים: "Suppose you were starving!" ("תארו לעצמכם שאתם הייתם רעבים!"). הוא החליט לקחת סיסמה זו, ולממשה הלכה למעשה.

ג'ייקוב לב אירגן ארוחת ערב חגיגית שאליה הוזמנו כל שמנה וסלתה של יהודי מדינת אילינוי, ובראשם גדולי התעשיינים ואנשי העסקים של שיקגו. באחד מן המפוארים שבבתי המלון בשיקגו, Drake Hotel, התכנסו בערב ה-7 בדצמבר 1921 כ-800 גברים לבושים במיטב מחלצותיהם, לאירוע חברתי שברור היה כי במרכזו תעמוד ארוחת ערב דשנה. ואולם, לקהל הנוכחים ציפתה הפתעה. עם כניסתו של אחרון המוזמנים לאולם הנשפים שבמלון, ננעלו כל הדלתות. על הבמה עלה ג'ייקוב לב והכריז: "הסעדת כל האישים הרבים הנוכחים כאן פירושה הוצאה של לפחות 3,500 דולר, שהיא בזבוז ראוותני לשמו – במיוחד כשאנו חושבים על כל אלה הרעבים כעת ללחם. כלפיהם זהו פשע של ממש. 3,500 דולר יסייעו לנו להאכיל את הרעבים, להלביש את העירומים ולרפא את החולים. איזו זכות יש לנו לבזבז על עצמנו סכום כסף שחשוב להם כל-כך? וכדי שנוכל לחסוך ולאסוף עוד עבור אותם הנצרכים – באתם אתם לכאן הערב, למסיבה נטולת-מזון זו!"

תוך כדי הנאום חוצב הלהבות, שמו לב הנוכחים הנדהמים כי על השולחנות אף לא נפרשו מפות, ולא היה עליהם דבר – פרט לנרות ארוכים, שהאירו רק במעט את האירוע המוזר שנקלעו אליו. כשבטנם מקרקרת והם אינם יודעים כיצד להגיב, הבהיקו אל מול פניהם מבזקי המצלמות של קאופמן ופאברי, הצלמים שהעניקו לנו תיעוד ייחודי של אותו ערב.

האירוע שיזם ג'ייקוב לב הסתבר כהצלחה עצומה: פנקסי ההמחאות נשלפו במהירות והמחאות שמנות נרשמו לטובת הוועד לעזרת נפגעי המלחמה היהודים. מכולם הגדיל לעשות איל ההון יוליוס רוזנוולד (Julius Rosenwald), שתרם באותו ערב מיליון דולר מכיסו. אפילו בעבור נדבן כמותו, שלימים מימן את הקמת מוזיאון התעשייה והמדע בשיקגו, היה זה סכום חסר תקדים.

הידיעה על התרומה הכספית העצומה הגיעה עד מהרה לאזניו של הנשיא האמריקני, וודרו וילסון. הנשיא, שהיה מודע היטב לניסיונות הסיוע של יהדות ארצות הברית לאחיהם במזרח אירופה, שיגר מייד מברק נרגש אל רוזנוולד, ובו הודה לו על תרומתו הנדיבה, המשרתת את ערכי הדמוקרטיה וההומניזם האמריקני.

נדיבותה של יהדות אילינוי סייעה לעוד אינספור מפעלים הומניטריים וציוניים, במשך עשרות שנים. ואולם, דומה כי ההצלחה שנחלו מגייסי הכספים באותו ערב, שבו לא הוגשה ארוחה במלון דרייק שבשיקגו, לא חזרה על עצמה שנית.

500 שנה לגטו ונציה: הסכסוך העסקי שהצית מהומות דת

לכבוד ציון חמש מאות שנה להקמת גטו ונציה - הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה: ​כיצד הצית סכסוך עסקי בנאלי שפרץ בשנת 1551 מהומות דת וגזרות קשות ברחבי איטליה?

מפה עתיקה של ונציה משנת 1572, הנמצאת באוסף המפות שבספרייה הלאומית

בשנת 1516 הוקם הגטו היהודי בוונציה ובו צופפו כל יהודי העיר המשגשגת. על היהודים החיים בין כותלי הגטו הוטלו הגבלות ואיסורים רבים: מהגבלות תנועה ועד איסור על מלאכות ועיסוקים שונים, וביניהם מלאכת הדפוס. אם רצו היהודים להדפיס את ספריהם, היו צריכים לפנות למדפיס נוצרי לשם כך.

מפת ונציה מתחילת המאה ה-16, הגטו במרכז המפה.

בדיוק מסיבה זו פנה הרב מאיר קצנלבוגן באותה שנה גורלית, היא שנת 1551, לבית הדפוס יושטיניאן והציע לו לפרסם את משנה תורה לרמב"ם בצירוף פירוש שחיבר רבי מאיר לספר. בעל הדפוס, פסימי לגבי הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהצעה, סירב. מאוכזב אך לא מיואש, המשיך ופנה הרב מאיר עם אותה ההצעה אל בית דפוס מבוסס פחות – לה ברגדינה, בהנהלתו של אלויז ברגדין. הפעם הצעתו התקבלה.

משנה תורה לרמב"ם בהוצאת לה ברגדינה

ההצלחה הפנומנלית של הספר החדש-ישן משכה את תשומת הלב של בית הדפוס המתחרה והוא מיהר להדפיס בעצמו מהדורה זהה של משנה לרמב"ם יחד עם גרסה מקוצרת לפירוש שחיבר הרב אותו דחה זמן לא רב קודם לכן. הסכסוך העסקי גרר אחריו סכסוך תיאולוגי סוער והביא את גדול פוסקי אשכנז בתקופתו, הרב משה איסרליש מקרקוב, לקרוא להחרמת מהדורת יושטיניאן, אשר הודפסה ללא ידיעתו או אישורו של הרב מאיר.

משנה תורה לרמב"ם בהוצאת יושטיניאן

כאן ביצע בית הדפוס יושטיניאן טעות גורלית: הוא סירב להכיר בתבוסה ופנה ישירות לאפיפיור בכדי שיישב את העניין. על מנת לפגוע האחד באמינותו של השני, האשימו בעלי הדפוס היריבים אחד את השני בשילוב דברי כפירה כנגד הדת הנוצרית והכנסייה הקתולית בהדפסותיהם. החלטתו של האפיפיור הדהימה את שני הצדדים: בקיץ 1553, הורה האפיפיור יוליוס השלישי לקבץ את כל הספרים העבריים (ובראשם התלמוד) בכיכר המרכזית ברומא ולהעלותם באש. מדורת ענק דומה הוקמה גם בוונציה.

שני בעלי בתי הדפוס נאלצו לסגור את חנותם עד שיעבור הזעם. כמעט עשור חלף עד שבשנת 1563 התיר האפיפיור לפתוח מחדש בוונציה בתי דפוס שהתמחו באות עברית: הפעם תחת צנזורה חריפה ומעקב צמוד.

מפה עתיקה של ונציה משנת 1572, הנמצאת באוסף המפות שבספרייה הלאומית.