אהרן אפלפלד, כך אמרו לי, נוהג לכתוב בבית קפה. בדמיוני שיוויתי את דמותו ישובה אל השולחן, איש בקסקט כותב בעט נובע במחברת שורות עם כריכה קשה בבית קפה אירופאי, שיצא מדפי ספר של סטפן צוויג שמלצרים מאומנים מגישים בו כוסות מהבילות עם קצפת. אבל ידעתי כמובן שמדובר בבית קפה ירושלמי, לכן עלי לדמיין קפה עגנוני, כזה ששותים בו ספלי קהווה וניחוח עוגת שמרים עומד בו באוויר, "טעמון" או "עטרה" במרכז העיר. כשהתקשרתי וביקשתי כי נתאם פגישה לקראת האירוע שהוא ישתתף בו בפסטיבל הסופרים, קולו החרישי נענה בחיוב והציע לי לבוא ולפגשו בקפה שלו, "ארומה" בקניון מבשרת ציון.
כולכם יכולים לשער בדיוק איך נראה קפה "ארומה" בקניון מבשרת ציון, ממוקם ממש ליד הכניסה למכון הכושר ומעברו כל חנויות המותגים הקניוניות הרגילות לכלי בית ולמצעים, מותגי אופנה, דלפקי מזון, תכשיטים ומכשירים סלולריים. חללו הומה מקולות האנשים ומהכריזה שקוראת לבאי הקפה בשמם ומציעה מבצע רק לשעה הקרובה למוצרי סבון. שם הוא ישב, ליד אחד השולחנות, גבו מופנה לפתח הכניסה בשלט המואר של מכון הקוסמטיקה ופניו אל גרם המדרגות הנעות. הוא חיכה עד שיקראו בשמי ברמקול ואבוא אל השולחן שלו נושאת מגש פלסטיק ועליו כוס הקפה שלי, הוא לא רצה אחת נוספת. ישבנו שם בלב הקניון ושוחחנו על הפסטיבל ועל האורחים הבאים ועל הנושאים עליהם היה רוצה לדבר באחד האירועים המרכזיים בתכנית. הוא דיבר בשקט. בקול שהייתה לו איכות מיוחדת רק לו. חיתוך דיבור שהינו בעת ובעונה אחת גם רך ומלטף וגם חד כסכין משובחת המבחינה בין המילים ובין ההגאים והעיצורים בדיוק מושלם. קול שהינו גם פיתוי וגם קריאה לדריכות קשובה. האיש שפיליפ רות תיאר אותו כ"ספרן אנקדוטות אוראקלי וככשפן פולקלוריסט, מנתח כפייתי של הלכי רוח, רתיעות, תעתועים, זיכרונות ושיגעונות יהודיים" (פיליפ רות, ענייני עבודה, זמורה ביתן).
בתום הפגישה כאשר הכל סוכם ואני כבר הייתי לגמרי שבויה בקסמו, לא יכולתי להתאפק ושאלתי, תגיד אהרן, איך זה שאתה כותב במקום כזה כמו ארומה בקניון, לא מפריע לך כל הרעש והאנשים שמסביב? והוא פקח אלי את עיניו, עיניים חכמות וממזריות ואמר לי, מפריע? אבל להיפך, למה שהאנשים והרעש יפריעו לי? אני יושב כאן ממש באמצע החיים של כל האנשים וטוב לי להיות באמצע החיים. הנה הביטי, הצביע בידו אל עבר המדרגות, האיש הזה שיורד קנה עכשיו תנור חימום לאמבטיה, האישה הזו שעולה אל עבר חנות התיקים הולכת עם הילדה שלה לקנות לה תיק. אלו שכאן לידינו יוצאים מחדר הכושר ואחרים באים ונכנסים. אני מסתכל עליהם ורואה מה הם עושים ואוהב להיות במרכז כל החיוניות הזו שסביבי. לרגע אחד, זה נפתח לי, המראה הזה, וגם אני לא ראיתי צרכנים טרודי שגרה חסרת דמיון וייחוד בקניון שנראה כמו כל אחיו הקניונים בכל עיר ועיירה בישראל, אלא ראיתי אנשים ונשים, ילדים וילדות לבושי ג'ינסים, חובשי כיפות ועוטות חיג'בים, כולם ביחד נעים במחול חיים חיוני עסקני והומה בששונו.
וכשנכנסתי למכונית בדרך לירושלים והדלקתי את החימום שכיסה את החלונות באד ערפילי וכמעט לא ראיתי דבר מלבד את המכונית שלפני בטור הפקוק בכביש הכניסה לעיר, חשבתי על הילד אהרן שנותק מאביו ואמו שברח מן המחנה והוא משוטט לבד ביערות. וחשבתי שאם שוטטת לבד ביער בגיל שמונה, לעולם אינך רוצה לשוב ולהיות לבד ביער. וטוב לך להיות מוקף באנשים והמולת חייהם השגרתית והיומיומית. ובמקום שבו אני רואה מסחור ובנאליה, רוח הסופר והיוצר מחברת אותו אל עורק עמוק יותר, זורם ומפכה ומלא חיים. וכשהוא מחובר אל העורק המזין הזה, הוא יכול לשוב אל מחוזות ילדותו שמעולם לא נטש. שם, באמצע הקניון, הוא שב לזיכרונותיו ולסיוטיו וטווה עליהם סיפורים ועוד סיפורים ודומה כי לעולם לא יקצר דמיונו, ואין לו שום צורך לעסוק בסערות חדשותיות ובהוויה ההומה והדחוסה של הישראליות המסובכת בעליותיה ומורדותיה, הגאולה, והמלחמה, האדמה והפילוגים הסודקים בחברה. הוא ניזון מסיפור עמוק ונצחי הרבה יותר. וסיפוריו וספריו מחברים אותנו לסיפור הזה שאנו כולנו, הממהרים והקונים, המחליפים והמתאמנים והולכי הבטל המשוטטים – כולנו חלק ממנו.
500 שנה לגטו ונציה: הסכסוך העסקי שהצית מהומות דת
לכבוד ציון חמש מאות שנה להקמת גטו ונציה - הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה: כיצד הצית סכסוך עסקי בנאלי שפרץ בשנת 1551 מהומות דת וגזרות קשות ברחבי איטליה?
מפה עתיקה של ונציה משנת 1572, הנמצאת באוסף המפות שבספרייה הלאומית
בשנת 1516 הוקם הגטו היהודי בוונציה ובו צופפו כל יהודי העיר המשגשגת. על היהודים החיים בין כותלי הגטו הוטלו הגבלות ואיסורים רבים: מהגבלות תנועה ועד איסור על מלאכות ועיסוקים שונים, וביניהם מלאכת הדפוס. אם רצו היהודים להדפיס את ספריהם, היו צריכים לפנות למדפיס נוצרי לשם כך.
מפת ונציה מתחילת המאה ה-16, הגטו במרכז המפה.
בדיוק מסיבה זו פנה הרב מאיר קצנלבוגן באותה שנה גורלית, היא שנת 1551, לבית הדפוס יושטיניאן והציע לו לפרסם את משנה תורה לרמב"ם בצירוף פירוש שחיבר רבי מאיר לספר. בעל הדפוס, פסימי לגבי הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהצעה, סירב. מאוכזב אך לא מיואש, המשיך ופנה הרב מאיר עם אותה ההצעה אל בית דפוס מבוסס פחות – לה ברגדינה, בהנהלתו של אלויז ברגדין. הפעם הצעתו התקבלה.
משנה תורה לרמב"ם בהוצאת לה ברגדינה
ההצלחה הפנומנלית של הספר החדש-ישן משכה את תשומת הלב של בית הדפוס המתחרה והוא מיהר להדפיס בעצמו מהדורה זהה של משנה לרמב"ם יחד עם גרסה מקוצרת לפירוש שחיבר הרב אותו דחה זמן לא רב קודם לכן. הסכסוך העסקי גרר אחריו סכסוך תיאולוגי סוער והביא את גדול פוסקי אשכנז בתקופתו, הרב משה איסרליש מקרקוב, לקרוא להחרמת מהדורת יושטיניאן, אשר הודפסה ללא ידיעתו או אישורו של הרב מאיר.
משנה תורה לרמב"ם בהוצאת יושטיניאן
כאן ביצע בית הדפוס יושטיניאן טעות גורלית: הוא סירב להכיר בתבוסה ופנה ישירות לאפיפיור בכדי שיישב את העניין. על מנת לפגוע האחד באמינותו של השני, האשימו בעלי הדפוס היריבים אחד את השני בשילוב דברי כפירה כנגד הדת הנוצרית והכנסייה הקתולית בהדפסותיהם. החלטתו של האפיפיור הדהימה את שני הצדדים: בקיץ 1553, הורה האפיפיור יוליוס השלישי לקבץ את כל הספרים העבריים (ובראשם התלמוד) בכיכר המרכזית ברומא ולהעלותם באש. מדורת ענק דומה הוקמה גם בוונציה.
שני בעלי בתי הדפוס נאלצו לסגור את חנותם עד שיעבור הזעם. כמעט עשור חלף עד שבשנת 1563 התיר האפיפיור לפתוח מחדש בוונציה בתי דפוס שהתמחו באות עברית: הפעם תחת צנזורה חריפה ומעקב צמוד.
מפה עתיקה של ונציה משנת 1572, הנמצאת באוסף המפות שבספרייה הלאומית.
סע לאט: נוסעים במכונית הישנה עם אריק איינשטיין
הצטרפו לנסיעה אל הסיפורים והאירועים שמהם נולד "סע לאט"
"קסיוס קליי נגד חלפון", אוסף הכרזות בספרייה הלאומית
בניגוד לדעה המקובלת, "החלפון של הגשש" לא קשור לסרט "גבעת חלפון אינה עונה" וזאת מהסיבה הפשוטה שהסרט עדיין לא יצא בזמן כתיבת השיר. "החלפון של הגשש" בשיר מתייחס למערכונים הפופולריים של הגשש מהתכנית "קסיוס קליי נגד חלפון".
ומי זה אותו צבי, שתמיד יש לו משהו חשוב לומר? "'צבי אומר' זה צבי שיסל כמובן…", סיפר איינשטיין. "תמיד עם טיפות אף, ותמיד הרוח הזו, שנושבת מן החלון ונכנסת לאוזן. וכמובן הוויכוחים הבלתי פוסקים באוטו, חלק רוצה שהחלונות יהיו סגורים וחלק אומר אוויר, אוויר, תפתח…". שיסל – השחקן, הבמאי והמפיק – היה חבר קרוב של איינשטיין ושותף שלו גם ב"חבורת לול".
את אהדתו של איינשטיין להפועל תל-אביב כולם מכירים. בשנה שבה נכתב השיר, הפועל תל אביב סבלה מעונה גרועה במיוחד, וכמעט שירדה ליגה – כך שאין ספק שמסכנים היו האוהדים (ואריק ביניהם) שאכלו להם ת'לב…
כתבה שפורסמה בעיתון "דבר" במרץ 1973. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
השנים 1974-1973 היו אכן שנים מסעירות מאוד בעולם חקר החלל. בין היתר בזכות תכנית מארינר של נאס"א ששלחה גשושיות אל כוכבי הלכת השכנים לכדור הארץ. "האם כדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד במערכת השמש עליו מסוגלים להתקיים חיים?", שאלו את עצמם האסטרונומים ככל שהתגלו עוד ועוד פרטים על השכנים שלנו בשביל החלב.
הכתבה פורסמה ב"דבר", 3 בינואר, 1971. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
שורה של פיגועי טרור שמקור מבצעיהם ברצועת עזה התרחשו בתחילת שנת ה-70. אחד מהפיגועים המזעזעים ביותר בגל הטרור של אותה תקופה, היה רצח שני הילדים מרק ואביגיל ארויו ז"ל לאחר שמחבל השליך רימון למכונית המשפחה. ככה שהפחד "שיעוף איזה רימון" היה חשש מוחשי מאוד באותה תקופה.
בסרט "סע לאט" בכיכובם של אריק איינשטיין, צבי שיסל ואחרים, אלמנט "סע לאט" מככב ממש בתחילתו של הסרט. כבר בדקות הראשונות של הסרט איינשטיין מבקש לפתוח חלון ודורש: "סע לאט!":
"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם
שנתיים לפני מותו עמל הקריקטוריסט דוש על "ספר שרוליק" לכבוד חגיגות חמישים שנות עצמאות למדינה. הצצה לספר שהיה אמור לסכם את שיתוף הפעולה הפורה בין היוצר ליצירתו המוכרת ביותר
גל הלאומיות האדיר ששטף את אירופה ואת אמריקה במאה ה-19 שכנע שורה ארוכה של קבוצות אתניות ותרבותיות לראות בעצמן, לעתים לראשונה בתולדותיהם, עמים מובחנים וייחודים. הכלים שנוצרו כדי לחזק את התודעה הלאומית הרכה היו רבים ומגוונים. אחד המעניינים שבהם היה האנשה מצוירת של העם והמדינה בדמות יחידה.
הדוד סאם רוצה אותך! פוסטר שעיצב ג'ימס מונטגומרי פלאג, שנת 1917
סוגי הדמויות הללו, מוצאן ואופיין מלמדים אותנו רבות על הדרכים שבהן בחרו אותם לאומים חדשים להציג את עצמם לעצמם. הדוד סם למשל, גבר מזוקן וחמור סבר שצריך את עזרתך בהצלת הרפובליקה, הוא הדימוי המקובל של ארצות הברית בשעותיה היותר פטריוטיות. דמותה של מריאן, המובילה את העם הצרפתי לעבר עתיד של חירות ושוויון, ייצגה עבור מיליוני צרפתים את ערכי מהפכת 1789 ואת המאבק חסר הרחמים שלהם באויבי הרפובליקה (מבחוץ ומבפנים).
"החירות מובילה את העם", אז'ן דלקרואה
שרוליק – הצבר האולטימטיבי
עם ישראל הצטרף באיחור אל העגלה הלאומית. ולמרות שאת מדינתו הקים רק בשנת 1948, ראה את עצמו ראוי לדמות משלו. את המשאלה הזאת הגשימה ישראל בשנת 1951; באותה שנה הופיעה לראשונה דמותו של שרוליק, פרי עטו המושחזת של הקריקטוריסט והמאייר הנודע קָרִיאֵל "דוֹש" גַרדוֹש.
מרגע שנוצר שרוליק, דמותו המצוירת מיהרה למלא את תפקיד הצבר האולטימטיבי – שובב אידיאליסט חבוש כובע טמבל וסנדלים המהווה את התשובה הקריקטוריסטית לדימוי היהודי הגלותי הכפוף והמזוקן. בזמן תקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים התגייס גם שרוליק לצה"ל, ויחד עם אלפי אזרחי ואזרחות המדינה החליף את החולצה הזרוקה בחולצת דגמ"ח, את הסנדלים במגפיים ואת כובע הטמבל בכובע צבאי סטנדרטי – שהיה, למרות הכל, דומה להפליא לכובע הידוע שלו.
האבולוציה של שרוליק, מתוך האתר המוקדש לפועלו של דוש
האהדה העצומה שזכה לה שרוליק הביאה רבים מאזרחי ישראל לזהות אותו עם מדינתם, ובשנת 1998 נבחרה דמותו לעטר בול מיוחד שהנפיק דואר ישראל לרגל יובל המדינה.
באותה השנה, החל דוש בעבודה על פרויקט סודי שנקרא "ספר שרוליק". היה זה הפרויקט הגדול האחרון של הקריקטוריסט.
קריאל "דוש" גרדוש נפטר בפברואר 2000, והפרויקט מעולם לא הושלם. הסקיצות שהכין שמורות בארכיון דוש שבספרייה הלאומית, ובאמצעותן נוכל לעקוב אחר המחשבות והתכנונים שלו לגבי מה שהיה אמור להוות סיכום ליצירתו האהובה והמוכרת ביותר – שרוליק.
בן חמישים! סיפור המדינה הציונית
כריכת הספר שלא הושלם מעולם
בארכיון דוש נמצאים שני תיקים ארכיונים המהווים את מכלול הרעיונות והניסיונות שהספיק דוש לגבש. הכריכה השמורה בארכיון מלמדת על ההקשר של הפרסום – ספר החוגג יום הולדת חמישים ל"ישראל הקטן", הלוא הוא שרוליק שלנו. כותרת המשנה מלמדת כי דוש תכנן את הספר כדו-שיח בינו ובין שרוליק.
מה פתאום "אני בן חמישים"?!
כבר במבוא לספר נשאלת השאלה הראויה: "מה פתאום?!". איך ייתכן ששרוליק חוגג 50? הרי מדובר בנער הנראה "בגיל בר-מצווה בקירוב ולבוש בהתאם, אם כי בסגנון מיושן במקצת". ההסבר לגילו המופלג של שרוליק פשוט: היות שמדובר בדמות מצוירת שאמורה לסמל את מדינת ישראל הכבר-לא-כל-כך-צעירה, גילו יכול להיות כל גיל. ובאמת, אם נדייק, גילו של שרוליק אינו בדיוק זהה לגילה של המדינה.
גם לכך ענה שרוליק בהקדמה (בעקיפין). "בקיצור אני סמל. דמותי, אישיותי, תיפקודי מסמלים את מדינת היהודים ואת העם שיושב בתוכה. וסמלים, כידוע, לא מזדקנים".
בשלב הזה מתערב דוש עם ספק הרהור ספק התנצלות. "נשאלת השאלה בתקופתנו הפמיניסטית: מדוע לא בחר דוש בדמות אישה-בת בתור סמל המדינה". על כך הוא גם עונה – אסור לשכוח "שבשנות החמישים המוקדמות לא היתה עוד מודעות ציבורית רחבה לשוויון המינים".
הכירו את רותי
ועדיין, מפשפש דוש בזיכרונו, ונזכר בדמותה של רותי.
רותי של דוש
כשנתיים לפני שרוליק, הופיעה רותי ב"Comic Strip" שבועי בעיתון "העולם הזה".
סטריפ של "רותי", שפורסם ב"עולם הזה", 1952
"ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה"
דוש היה ככל הנראה מודע לגודל ההישג, ובעיקר לגודל הפאתוס העצמי שנוצר בעצם העלאת הנושא, ועוצר את עצמו, "לפני שאני מתחיל להשוויץ, ולהוזיל דמעות". הגיע הזמן לחזור למשימה שלשמה התכנסנו – "ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה".
ראשית המדינה – בתנועה הציונית
זו כבר התגלתה כמשימה מסובכת בהרבה, ולה מוקדשים שאר דפי הסקיצה. במה להתמקד? עד כמה להתמקד במה שכבר הוחלט להתמקד בו? ומה בעצם אמור להיות הנרטיב הכללי, הסיפור שראוי לספרו? את כל השאלות האלה אנו מוצאים צצות מבין תכנוניו של דוש.
מחשבות ראשונות לגבי הסיפור הכללי
קחו לדוגמה את השאלה הראשונה שהעלנו: במה להתמקד? על פניו – תשובה פשוטה לשאלה. אם מדובר בספר הסוקר את תולדותיה של מדינת ישראל, ראוי לפתוח באותו יום שישי גורלי של ה' באייר ה'תש"ח, ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה. אך היות ששום מאורע לא מתחולל בוואקום, וכל מאורע נעזר בשורה ארוכה של אישים והתפתחויות המסייעים בהולדתו – לא ניתן לספר את סיפור הקמת המדינה מבלי לספר על התנועה הציונית שהולידה אותה. וגם, אולי, על המאורעות ההיסטוריים הגדולים שהקשו או סייעו במאבק לעצמאות.
לעם הנצח לא תזיק קצת פרספקטיבה היסטורית
רק רגע, חשב ודאי דוש לעצמו, כיצד ניתן לספר את סיפורה של התנועה הציונית מבלי להגיד משהו על העם שהיא מעוניינת ראשית לעורר ואחר-כך לשחרר? מהר מאוד התרחבה הפרספקטיבה של הספר, ובסקיצה מאוחרת אנו כבר רואים עיסוק ב"ימי קדם" – כנראה שתקופת התנ"ך, ציון "האסונות" – כנראה שחורבן שני הבתים, ומבט אל "הגלות" – ממנה ביקשה הציונות להירפא, בין היתר בעזרת כל מיני טיפוסים שרוליקיים.
המסגרת ההיסטורית אפשרה לדוש לחקור כמה קווי עלילה לא שגרתיים. "מכונת זמן?", כתב בצד אחד הדפים. אולי שימוש ב"אינטרנט – מחשב – משקפיים". והרעיון המעניין והמסתורי ביותר – "צ'יפס – מאפשר לחזור בזמן". הכוונה היא לשבב חדשני ממוחשב ולא – כפי שנדמה במבט ראשון – למאכל העשוי מתפוחי אדמה המטוגנים בשמן עמוק.
השנים הירוקות והכחולות
כשהתביית על מרכז הכובד של הספר, שנות המדינה, השתעשע דוש במספר דרכים לייצג אותן: חלוקה לעשורים, כשלכל עשור מוטיב משלו (לידה, התבגרות ואכזבה). או, אולי, חלוקה סכמטית יותר של צבעים ושל שנים. שנות ההקמה, למשל, נצבעו בראשו של הקריקטוריסט בתור "השנים הירוקות" – שנות "התחלה, צמיחה, תקוה", בעוד "השנים האפורות" – ככל הנראה שנות כתיבת הספר, הצטיירו כשנים משמימות של קיום גרידא.
לאן חוזרים בזמן?
אולי כדי ליצוק אירוע משמעותי יותר לתוך הקטגוריה הזו השתעשע דוש עוד קצת עם רעיון מכונת הזמן. לאן יחזור שרוליק? מה יראה? על מלחמת השחרור ויום הכיפורים הרי אי אפשר לוותר. שנת 1968 הציבה שאלה קשה יותר. "כיבוש" או "מלחמה" – תהה דוש על הדף.
"ב.ג. כמובן"
כדי לבחון את הרעיון יותר לעומק, עבר דוש לפרט את "הנפשות הפועלות". הדמויות שיסייעו לשרוליק לספר את סיפורה של המדינה. בפרק שהיה אמור לעסוק במלחמת העצמאות יפגוש שרוליק את ראש הממשלה דוד בן-גוריון ("ב.ג. כמובן"), אך גם כמה דמויות גנריות. המגויס והמשתמט מהפלמ"ח, חברי המחתרות, בריטים ובאופן כללי אף יותר את ה"יפה" וה"מכוער" של עידן ההקמה.
שרוליק על צג מחשב
דוש לא נשאר בשלב התכנונים וניסה את כוחו בחיבור שני סיפורים. בראשון, מוצא שרוליק את עצמו "על צג של מחשב" באדיבותו של "גבר צעיר במבטא אמריקני מובהק" בשם דוק – מעין הכלאה בין מדען מטורף "ומחשביסט מקצועי".
תחילה מנסה שרוליק להימלט מתוך הצג, אך כל ניסיונותיו נכשלים. כשהוא כבר מסכים להירגע, מסביר לו דוק את התוכנית. היות ש"רק אתה ויצורים דימיוניים מהסוג שלך מסוגלים לנצל את התופעה" (הכוונה ליכולת לחזור בזמן), מציע דוק לשרוליק הצעה מפתה: לחזור בזמן לאיזו תקופה שירצה ולספר על חוויותיו. וכאילו שההצעה לא מפתה מספיק, מיידע דוק את גיבורנו – "שנינו נהיה עשירים ומפורסמים. פרס נובל באופק. וזה רק ההתחלה".
"מה צריך לעשות?", שואל שרוליק המסוקרן.
"קח את הסמן ותעביר אותו אל התקופה שנראת לך"
"תפסתי את החץ הקטן, היססתי, ושמתי אותו ליד המאה הרביעית לפני הספירה".
(…)
"מצאתי את עצמי במורד סלעי תחת עץ תאנה, מול גבעה שהזכירה את נבי סמואל", הן המילים האחרונות של הסיפור הראשון.
את הסיפור הבא מקדיש דוש לפלמ"ח ולמלחמת העצמאות. ופה, לצערנו, מסתיים "ספר שרוליק".
