צילה חיון כותבת על מפגש מיוחד עם הסופר אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות שהלך לעולמו השבוע.
אהרן אפלפלד, כך אמרו לי, נוהג לכתוב בבית קפה. בדמיוני שיוויתי את דמותו ישובה אל השולחן, איש בקסקט כותב בעט נובע במחברת שורות עם כריכה קשה בבית קפה אירופאי, שיצא מדפי ספר של סטפן צוויג שמלצרים מאומנים מגישים בו כוסות מהבילות עם קצפת. אבל ידעתי כמובן שמדובר בבית קפה ירושלמי, לכן עלי לדמיין קפה עגנוני, כזה ששותים בו ספלי קהווה וניחוח עוגת שמרים עומד בו באוויר, "טעמון" או "עטרה" במרכז העיר. כשהתקשרתי וביקשתי כי נתאם פגישה לקראת האירוע שהוא ישתתף בו בפסטיבל הסופרים, קולו החרישי נענה בחיוב והציע לי לבוא ולפגשו בקפה שלו, "ארומה" בקניון מבשרת ציון.
כולכם יכולים לשער בדיוק איך נראה קפה "ארומה" בקניון מבשרת ציון, ממוקם ממש ליד הכניסה למכון הכושר ומעברו כל חנויות המותגים הקניוניות הרגילות לכלי בית ולמצעים, מותגי אופנה, דלפקי מזון, תכשיטים ומכשירים סלולריים. חללו הומה מקולות האנשים ומהכריזה שקוראת לבאי הקפה בשמם ומציעה מבצע רק לשעה הקרובה למוצרי סבון. שם הוא ישב, ליד אחד השולחנות, גבו מופנה לפתח הכניסה בשלט המואר של מכון הקוסמטיקה ופניו אל גרם המדרגות הנעות. הוא חיכה עד שיקראו בשמי ברמקול ואבוא אל השולחן שלו נושאת מגש פלסטיק ועליו כוס הקפה שלי, הוא לא רצה אחת נוספת. ישבנו שם בלב הקניון ושוחחנו על הפסטיבל ועל האורחים הבאים ועל הנושאים עליהם היה רוצה לדבר באחד האירועים המרכזיים בתכנית. הוא דיבר בשקט. בקול שהייתה לו איכות מיוחדת רק לו. חיתוך דיבור שהינו בעת ובעונה אחת גם רך ומלטף וגם חד כסכין משובחת המבחינה בין המילים ובין ההגאים והעיצורים בדיוק מושלם. קול שהינו גם פיתוי וגם קריאה לדריכות קשובה. האיש שפיליפ רות תיאר אותו כ"ספרן אנקדוטות אוראקלי וככשפן פולקלוריסט, מנתח כפייתי של הלכי רוח, רתיעות, תעתועים, זיכרונות ושיגעונות יהודיים" (פיליפ רות, ענייני עבודה, זמורה ביתן).
בתום הפגישה כאשר הכל סוכם ואני כבר הייתי לגמרי שבויה בקסמו, לא יכולתי להתאפק ושאלתי, תגיד אהרן, איך זה שאתה כותב במקום כזה כמו ארומה בקניון, לא מפריע לך כל הרעש והאנשים שמסביב? והוא פקח אלי את עיניו, עיניים חכמות וממזריות ואמר לי, מפריע? אבל להיפך, למה שהאנשים והרעש יפריעו לי? אני יושב כאן ממש באמצע החיים של כל האנשים וטוב לי להיות באמצע החיים. הנה הביטי, הצביע בידו אל עבר המדרגות, האיש הזה שיורד קנה עכשיו תנור חימום לאמבטיה, האישה הזו שעולה אל עבר חנות התיקים הולכת עם הילדה שלה לקנות לה תיק. אלו שכאן לידינו יוצאים מחדר הכושר ואחרים באים ונכנסים. אני מסתכל עליהם ורואה מה הם עושים ואוהב להיות במרכז כל החיוניות הזו שסביבי. לרגע אחד, זה נפתח לי, המראה הזה, וגם אני לא ראיתי צרכנים טרודי שגרה חסרת דמיון וייחוד בקניון שנראה כמו כל אחיו הקניונים בכל עיר ועיירה בישראל, אלא ראיתי אנשים ונשים, ילדים וילדות לבושי ג'ינסים, חובשי כיפות ועוטות חיג'בים, כולם ביחד נעים במחול חיים חיוני עסקני והומה בששונו.
וכשנכנסתי למכונית בדרך לירושלים והדלקתי את החימום שכיסה את החלונות באד ערפילי וכמעט לא ראיתי דבר מלבד את המכונית שלפני בטור הפקוק בכביש הכניסה לעיר, חשבתי על הילד אהרן שנותק מאביו ואמו שברח מן המחנה והוא משוטט לבד ביערות. וחשבתי שאם שוטטת לבד ביער בגיל שמונה, לעולם אינך רוצה לשוב ולהיות לבד ביער. וטוב לך להיות מוקף באנשים והמולת חייהם השגרתית והיומיומית. ובמקום שבו אני רואה מסחור ובנאליה, רוח הסופר והיוצר מחברת אותו אל עורק עמוק יותר, זורם ומפכה ומלא חיים. וכשהוא מחובר אל העורק המזין הזה, הוא יכול לשוב אל מחוזות ילדותו שמעולם לא נטש. שם, באמצע הקניון, הוא שב לזיכרונותיו ולסיוטיו וטווה עליהם סיפורים ועוד סיפורים ודומה כי לעולם לא יקצר דמיונו, ואין לו שום צורך לעסוק בסערות חדשותיות ובהוויה ההומה והדחוסה של הישראליות המסובכת בעליותיה ומורדותיה, הגאולה, והמלחמה, האדמה והפילוגים הסודקים בחברה. הוא ניזון מסיפור עמוק ונצחי הרבה יותר. וסיפוריו וספריו מחברים אותנו לסיפור הזה שאנו כולנו, הממהרים והקונים, המחליפים והמתאמנים והולכי הבטל המשוטטים – כולנו חלק ממנו.
תגובות על כתבה זו