גל הלאומיות האדיר ששטף את אירופה ואת אמריקה במאה ה-19 שכנע שורה ארוכה של קבוצות אתניות ותרבותיות לראות בעצמן, לעתים לראשונה בתולדותיהם, עמים מובחנים וייחודים. הכלים שנוצרו כדי לחזק את התודעה הלאומית הרכה היו רבים ומגוונים. אחד המעניינים שבהם היה האנשה מצוירת של העם והמדינה בדמות יחידה.
סוגי הדמויות הללו, מוצאן ואופיין מלמדים אותנו רבות על הדרכים שבהן בחרו אותם לאומים חדשים להציג את עצמם לעצמם. הדוד סם למשל, גבר מזוקן וחמור סבר שצריך את עזרתך בהצלת הרפובליקה, הוא הדימוי המקובל של ארצות הברית בשעותיה היותר פטריוטיות. דמותה של מריאן, המובילה את העם הצרפתי לעבר עתיד של חירות ושוויון, ייצגה עבור מיליוני צרפתים את ערכי מהפכת 1789 ואת המאבק חסר הרחמים שלהם באויבי הרפובליקה (מבחוץ ומבפנים).
שרוליק – הצבר האולטימטיבי
עם ישראל הצטרף באיחור אל העגלה הלאומית. ולמרות שאת מדינתו הקים רק בשנת 1948, ראה את עצמו ראוי לדמות משלו. את המשאלה הזאת הגשימה ישראל בשנת 1951; באותה שנה הופיעה לראשונה דמותו של שרוליק, פרי עטו המושחזת של הקריקטוריסט והמאייר הנודע קָרִיאֵל "דוֹש" גַרדוֹש.
מרגע שנוצר שרוליק, דמותו המצוירת מיהרה למלא את תפקיד הצבר האולטימטיבי – שובב אידיאליסט חבוש כובע טמבל וסנדלים המהווה את התשובה הקריקטוריסטית לדימוי היהודי הגלותי הכפוף והמזוקן. בזמן תקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים התגייס גם שרוליק לצה"ל, ויחד עם אלפי אזרחי ואזרחות המדינה החליף את החולצה הזרוקה בחולצת דגמ"ח, את הסנדלים במגפיים ואת כובע הטמבל בכובע צבאי סטנדרטי – שהיה, למרות הכל, דומה להפליא לכובע הידוע שלו.
האהדה העצומה שזכה לה שרוליק הביאה רבים מאזרחי ישראל לזהות אותו עם מדינתם, ובשנת 1998 נבחרה דמותו לעטר בול מיוחד שהנפיק דואר ישראל לרגל יובל המדינה.
באותה השנה, החל דוש בעבודה על פרויקט סודי שנקרא "ספר שרוליק". היה זה הפרויקט הגדול האחרון של הקריקטוריסט.
קריאל "דוש" גרדוש נפטר בפברואר 2000, והפרויקט מעולם לא הושלם. הסקיצות שהכין שמורות בארכיון דוש שבספרייה הלאומית, ובאמצעותן נוכל לעקוב אחר המחשבות והתכנונים שלו לגבי מה שהיה אמור להוות סיכום ליצירתו האהובה והמוכרת ביותר – שרוליק.
בן חמישים! סיפור המדינה הציונית
בארכיון דוש נמצאים שני תיקים ארכיונים המהווים את מכלול הרעיונות והניסיונות שהספיק דוש לגבש. הכריכה השמורה בארכיון מלמדת על ההקשר של הפרסום – ספר החוגג יום הולדת חמישים ל"ישראל הקטן", הלוא הוא שרוליק שלנו. כותרת המשנה מלמדת כי דוש תכנן את הספר כדו-שיח בינו ובין שרוליק.
כבר במבוא לספר נשאלת השאלה הראויה: "מה פתאום?!". איך ייתכן ששרוליק חוגג 50? הרי מדובר בנער הנראה "בגיל בר-מצווה בקירוב ולבוש בהתאם, אם כי בסגנון מיושן במקצת". ההסבר לגילו המופלג של שרוליק פשוט: היות שמדובר בדמות מצוירת שאמורה לסמל את מדינת ישראל הכבר-לא-כל-כך-צעירה, גילו יכול להיות כל גיל. ובאמת, אם נדייק, גילו של שרוליק אינו בדיוק זהה לגילה של המדינה.
גם לכך ענה שרוליק בהקדמה (בעקיפין). "בקיצור אני סמל. דמותי, אישיותי, תיפקודי מסמלים את מדינת היהודים ואת העם שיושב בתוכה. וסמלים, כידוע, לא מזדקנים".
בשלב הזה מתערב דוש עם ספק הרהור ספק התנצלות. "נשאלת השאלה בתקופתנו הפמיניסטית: מדוע לא בחר דוש בדמות אישה-בת בתור סמל המדינה". על כך הוא גם עונה – אסור לשכוח "שבשנות החמישים המוקדמות לא היתה עוד מודעות ציבורית רחבה לשוויון המינים".
ועדיין, מפשפש דוש בזיכרונו, ונזכר בדמותה של רותי.
כשנתיים לפני שרוליק, הופיעה רותי ב"Comic Strip" שבועי בעיתון "העולם הזה".
"ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה"
דוש היה ככל הנראה מודע לגודל ההישג, ובעיקר לגודל הפאתוס העצמי שנוצר בעצם העלאת הנושא, ועוצר את עצמו, "לפני שאני מתחיל להשוויץ, ולהוזיל דמעות". הגיע הזמן לחזור למשימה שלשמה התכנסנו – "ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה".
זו כבר התגלתה כמשימה מסובכת בהרבה, ולה מוקדשים שאר דפי הסקיצה. במה להתמקד? עד כמה להתמקד במה שכבר הוחלט להתמקד בו? ומה בעצם אמור להיות הנרטיב הכללי, הסיפור שראוי לספרו? את כל השאלות האלה אנו מוצאים צצות מבין תכנוניו של דוש.
קחו לדוגמה את השאלה הראשונה שהעלנו: במה להתמקד? על פניו – תשובה פשוטה לשאלה. אם מדובר בספר הסוקר את תולדותיה של מדינת ישראל, ראוי לפתוח באותו יום שישי גורלי של ה' באייר ה'תש"ח, ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה. אך היות ששום מאורע לא מתחולל בוואקום, וכל מאורע נעזר בשורה ארוכה של אישים והתפתחויות המסייעים בהולדתו – לא ניתן לספר את סיפור הקמת המדינה מבלי לספר על התנועה הציונית שהולידה אותה. וגם, אולי, על המאורעות ההיסטוריים הגדולים שהקשו או סייעו במאבק לעצמאות.
רק רגע, חשב ודאי דוש לעצמו, כיצד ניתן לספר את סיפורה של התנועה הציונית מבלי להגיד משהו על העם שהיא מעוניינת ראשית לעורר ואחר-כך לשחרר? מהר מאוד התרחבה הפרספקטיבה של הספר, ובסקיצה מאוחרת אנו כבר רואים עיסוק ב"ימי קדם" – כנראה שתקופת התנ"ך, ציון "האסונות" – כנראה שחורבן שני הבתים, ומבט אל "הגלות" – ממנה ביקשה הציונות להירפא, בין היתר בעזרת כל מיני טיפוסים שרוליקיים.
המסגרת ההיסטורית אפשרה לדוש לחקור כמה קווי עלילה לא שגרתיים. "מכונת זמן?", כתב בצד אחד הדפים. אולי שימוש ב"אינטרנט – מחשב – משקפיים". והרעיון המעניין והמסתורי ביותר – "צ'יפס – מאפשר לחזור בזמן". הכוונה היא לשבב חדשני ממוחשב ולא – כפי שנדמה במבט ראשון – למאכל העשוי מתפוחי אדמה המטוגנים בשמן עמוק.
כשהתביית על מרכז הכובד של הספר, שנות המדינה, השתעשע דוש במספר דרכים לייצג אותן: חלוקה לעשורים, כשלכל עשור מוטיב משלו (לידה, התבגרות ואכזבה). או, אולי, חלוקה סכמטית יותר של צבעים ושל שנים. שנות ההקמה, למשל, נצבעו בראשו של הקריקטוריסט בתור "השנים הירוקות" – שנות "התחלה, צמיחה, תקוה", בעוד "השנים האפורות" – ככל הנראה שנות כתיבת הספר, הצטיירו כשנים משמימות של קיום גרידא.
אולי כדי ליצוק אירוע משמעותי יותר לתוך הקטגוריה הזו השתעשע דוש עוד קצת עם רעיון מכונת הזמן. לאן יחזור שרוליק? מה יראה? על מלחמת השחרור ויום הכיפורים הרי אי אפשר לוותר. שנת 1968 הציבה שאלה קשה יותר. "כיבוש" או "מלחמה" – תהה דוש על הדף.
כדי לבחון את הרעיון יותר לעומק, עבר דוש לפרט את "הנפשות הפועלות". הדמויות שיסייעו לשרוליק לספר את סיפורה של המדינה. בפרק שהיה אמור לעסוק במלחמת העצמאות יפגוש שרוליק את ראש הממשלה דוד בן-גוריון ("ב.ג. כמובן"), אך גם כמה דמויות גנריות. המגויס והמשתמט מהפלמ"ח, חברי המחתרות, בריטים ובאופן כללי אף יותר את ה"יפה" וה"מכוער" של עידן ההקמה.
דוש לא נשאר בשלב התכנונים וניסה את כוחו בחיבור שני סיפורים. בראשון, מוצא שרוליק את עצמו "על צג של מחשב" באדיבותו של "גבר צעיר במבטא אמריקני מובהק" בשם דוק – מעין הכלאה בין מדען מטורף "ומחשביסט מקצועי".
תחילה מנסה שרוליק להימלט מתוך הצג, אך כל ניסיונותיו נכשלים. כשהוא כבר מסכים להירגע, מסביר לו דוק את התוכנית. היות ש"רק אתה ויצורים דימיוניים מהסוג שלך מסוגלים לנצל את התופעה" (הכוונה ליכולת לחזור בזמן), מציע דוק לשרוליק הצעה מפתה: לחזור בזמן לאיזו תקופה שירצה ולספר על חוויותיו. וכאילו שההצעה לא מפתה מספיק, מיידע דוק את גיבורנו – "שנינו נהיה עשירים ומפורסמים. פרס נובל באופק. וזה רק ההתחלה".
"מה צריך לעשות?", שואל שרוליק המסוקרן.
"קח את הסמן ותעביר אותו אל התקופה שנראת לך"
"תפסתי את החץ הקטן, היססתי, ושמתי אותו ליד המאה הרביעית לפני הספירה".
(…)
"מצאתי את עצמי במורד סלעי תחת עץ תאנה, מול גבעה שהזכירה את נבי סמואל", הן המילים האחרונות של הסיפור הראשון.
את הסיפור הבא מקדיש דוש לפלמ"ח ולמלחמת העצמאות. ופה, לצערנו, מסתיים "ספר שרוליק".
לקריאה נוספת
מרותי ועד שרוליק : עולם הקריקטורות והקומיקס של דוש
ספר שרוליק – צפו בתיק הארכיון המקוון
פריטים דיגיטליים בארכיון דוש שבספרייה הלאומית
כתבות נוספות:
איך בישרו לילדי ישראל על נס כ"ט בנובמבר?