"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

שנתיים לפני מותו עמל הקריקטוריסט דוש על "ספר שרוליק" לכבוד חגיגות חמישים שנות עצמאות למדינה. הצצה לספר שהיה אמור לסכם את שיתוף הפעולה הפורה בין היוצר ליצירתו המוכרת ביותר

שרוליק מתלוצץ עם יוצרו

גל הלאומיות האדיר ששטף את אירופה ואת אמריקה במאה ה-19 שכנע שורה ארוכה של קבוצות אתניות ותרבותיות לראות בעצמן, לעתים לראשונה בתולדותיהם, עמים מובחנים וייחודים. הכלים שנוצרו כדי לחזק את התודעה הלאומית הרכה היו רבים ומגוונים. אחד המעניינים שבהם היה האנשה מצוירת של העם והמדינה בדמות יחידה.

 

הדוד סאם רוצה אותך! פוסטר שעיצב ג'ימס מונטגומרי פלאג, שנת 1917

 

סוגי הדמויות הללו, מוצאן ואופיין מלמדים אותנו רבות על הדרכים שבהן בחרו אותם לאומים חדשים להציג את עצמם לעצמם. הדוד סם למשל, גבר מזוקן וחמור סבר שצריך את עזרתך בהצלת הרפובליקה, הוא הדימוי המקובל של ארצות הברית בשעותיה היותר פטריוטיות. דמותה של מריאן, המובילה את העם הצרפתי לעבר עתיד של חירות ושוויון, ייצגה עבור מיליוני צרפתים את ערכי מהפכת 1789 ואת המאבק חסר הרחמים שלהם באויבי הרפובליקה (מבחוץ ומבפנים).

 

"החירות מובילה את העם", אז'ן דלקרואה

 

שרוליק – הצבר האולטימטיבי 

עם ישראל הצטרף באיחור אל העגלה הלאומית. ולמרות שאת מדינתו הקים רק בשנת 1948, ראה את עצמו ראוי לדמות משלו. את המשאלה הזאת הגשימה ישראל בשנת 1951; באותה שנה הופיעה לראשונה דמותו של שרוליק, פרי עטו המושחזת של הקריקטוריסט והמאייר הנודע קָרִיאֵל "דוֹש" גַרדוֹש.

מרגע שנוצר שרוליק, דמותו המצוירת מיהרה למלא את תפקיד הצבר האולטימטיבי – שובב אידיאליסט חבוש כובע טמבל וסנדלים המהווה את התשובה הקריקטוריסטית לדימוי היהודי הגלותי הכפוף והמזוקן. בזמן תקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים התגייס גם שרוליק לצה"ל, ויחד עם אלפי אזרחי ואזרחות המדינה החליף את החולצה הזרוקה בחולצת דגמ"ח, את הסנדלים במגפיים ואת כובע הטמבל בכובע צבאי סטנדרטי – שהיה, למרות הכל, דומה להפליא לכובע הידוע שלו.

 

האבולוציה של שרוליק, מתוך האתר המוקדש לפועלו של דוש

 

האהדה העצומה שזכה לה שרוליק הביאה רבים מאזרחי ישראל לזהות אותו עם מדינתם, ובשנת 1998 נבחרה דמותו לעטר בול מיוחד שהנפיק דואר ישראל לרגל יובל המדינה.

באותה השנה, החל דוש בעבודה על פרויקט סודי שנקרא "ספר שרוליק". היה זה הפרויקט הגדול האחרון של הקריקטוריסט.

קריאל "דוש" גרדוש נפטר בפברואר 2000, והפרויקט מעולם לא הושלם. הסקיצות שהכין שמורות בארכיון דוש שבספרייה הלאומית, ובאמצעותן נוכל לעקוב אחר המחשבות והתכנונים שלו לגבי מה שהיה אמור להוות סיכום ליצירתו האהובה והמוכרת ביותר – שרוליק.

 

בן חמישים! סיפור המדינה הציונית

 

כריכת הספר שלא הושלם מעולם

 

בארכיון דוש נמצאים שני תיקים ארכיונים המהווים את מכלול הרעיונות והניסיונות שהספיק דוש לגבש. הכריכה השמורה בארכיון מלמדת על ההקשר של הפרסום – ספר החוגג יום הולדת חמישים ל"ישראל הקטן", הלוא הוא שרוליק שלנו. כותרת המשנה מלמדת כי דוש תכנן את הספר כדו-שיח בינו ובין שרוליק.

 

מה פתאום "אני בן חמישים"?!

 

כבר במבוא לספר נשאלת השאלה הראויה: "מה פתאום?!". איך ייתכן ששרוליק חוגג 50? הרי מדובר בנער הנראה "בגיל בר-מצווה בקירוב ולבוש בהתאם, אם כי בסגנון מיושן במקצת". ההסבר לגילו המופלג של שרוליק פשוט: היות שמדובר בדמות מצוירת שאמורה לסמל את מדינת ישראל הכבר-לא-כל-כך-צעירה, גילו יכול להיות כל גיל. ובאמת, אם נדייק, גילו של שרוליק אינו בדיוק זהה לגילה של המדינה.

גם לכך ענה שרוליק בהקדמה (בעקיפין). "בקיצור אני סמל. דמותי, אישיותי, תיפקודי מסמלים את מדינת היהודים ואת העם שיושב בתוכה. וסמלים, כידוע, לא מזדקנים".

בשלב הזה מתערב דוש עם ספק הרהור ספק התנצלות. "נשאלת השאלה בתקופתנו הפמיניסטית: מדוע לא בחר דוש בדמות אישה-בת בתור סמל המדינה". על כך הוא גם עונה – אסור לשכוח "שבשנות החמישים המוקדמות לא היתה עוד מודעות ציבורית רחבה לשוויון המינים".

 

הכירו את רותי

 

ועדיין, מפשפש דוש בזיכרונו, ונזכר בדמותה של רותי.

רותי של דוש

כשנתיים לפני שרוליק, הופיעה רותי ב"Comic Strip" שבועי בעיתון "העולם הזה".

סטריפ של "רותי", שפורסם ב"עולם הזה", 1952

 

 

"ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה"

דוש היה ככל הנראה מודע לגודל ההישג, ובעיקר לגודל הפאתוס העצמי שנוצר בעצם העלאת הנושא, ועוצר את עצמו, "לפני שאני מתחיל להשוויץ, ולהוזיל דמעות". הגיע הזמן לחזור למשימה שלשמה התכנסנו – "ננסה לשחזר את יובל השנים שחלפו מאז הלידה".

 

ראשית המדינה – בתנועה הציונית

 

זו כבר התגלתה כמשימה מסובכת בהרבה, ולה מוקדשים שאר דפי הסקיצה. במה להתמקד? עד כמה להתמקד במה שכבר הוחלט להתמקד בו? ומה בעצם אמור להיות הנרטיב הכללי, הסיפור שראוי לספרו? את כל השאלות האלה אנו מוצאים צצות מבין תכנוניו של דוש.

 

מחשבות ראשונות לגבי הסיפור הכללי

 

קחו לדוגמה את השאלה הראשונה שהעלנו: במה להתמקד? על פניו – תשובה פשוטה לשאלה. אם מדובר בספר הסוקר את תולדותיה של מדינת ישראל, ראוי לפתוח באותו יום שישי גורלי של ה' באייר ה'תש"ח, ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה. אך היות ששום מאורע לא מתחולל בוואקום, וכל מאורע נעזר בשורה ארוכה של אישים והתפתחויות המסייעים בהולדתו – לא ניתן לספר את סיפור הקמת המדינה מבלי לספר על התנועה הציונית שהולידה אותה. וגם, אולי, על המאורעות ההיסטוריים הגדולים שהקשו או סייעו במאבק לעצמאות.

 

לעם הנצח לא תזיק קצת פרספקטיבה היסטורית

 

רק רגע, חשב ודאי דוש לעצמו, כיצד ניתן לספר את סיפורה של התנועה הציונית מבלי להגיד משהו על העם שהיא מעוניינת ראשית לעורר ואחר-כך לשחרר? מהר מאוד התרחבה הפרספקטיבה של הספר, ובסקיצה מאוחרת אנו כבר רואים עיסוק ב"ימי קדם" – כנראה שתקופת התנ"ך, ציון "האסונות" – כנראה שחורבן שני הבתים, ומבט אל "הגלות" – ממנה ביקשה הציונות להירפא, בין היתר בעזרת כל מיני טיפוסים שרוליקיים.

המסגרת ההיסטורית אפשרה לדוש לחקור כמה קווי עלילה לא שגרתיים. "מכונת זמן?", כתב בצד אחד הדפים. אולי שימוש ב"אינטרנט – מחשב – משקפיים". והרעיון המעניין והמסתורי ביותר – "צ'יפס – מאפשר לחזור בזמן". הכוונה היא לשבב חדשני ממוחשב ולא – כפי שנדמה במבט ראשון – למאכל העשוי מתפוחי אדמה המטוגנים בשמן עמוק.

 

השנים הירוקות והכחולות

 

כשהתביית על מרכז הכובד של הספר, שנות המדינה, השתעשע דוש במספר דרכים לייצג אותן: חלוקה לעשורים, כשלכל עשור מוטיב משלו (לידה, התבגרות ואכזבה). או, אולי, חלוקה סכמטית יותר של צבעים ושל שנים. שנות ההקמה, למשל, נצבעו בראשו של הקריקטוריסט בתור "השנים הירוקות" – שנות "התחלה, צמיחה, תקוה", בעוד "השנים האפורות" – ככל הנראה שנות כתיבת הספר, הצטיירו כשנים משמימות של קיום גרידא.

 

לאן חוזרים בזמן?

 

אולי כדי ליצוק אירוע משמעותי יותר לתוך הקטגוריה הזו השתעשע דוש עוד קצת עם רעיון מכונת הזמן. לאן יחזור שרוליק? מה יראה? על מלחמת השחרור ויום הכיפורים הרי אי אפשר לוותר. שנת 1968 הציבה שאלה קשה יותר. "כיבוש" או "מלחמה" – תהה דוש על הדף.

 

"ב.ג. כמובן"

 

כדי לבחון את הרעיון יותר לעומק, עבר דוש לפרט את "הנפשות הפועלות". הדמויות שיסייעו לשרוליק לספר את סיפורה של המדינה. בפרק שהיה אמור לעסוק במלחמת העצמאות יפגוש שרוליק את ראש הממשלה דוד בן-גוריון ("ב.ג. כמובן"), אך גם כמה דמויות גנריות. המגויס והמשתמט מהפלמ"ח, חברי המחתרות, בריטים ובאופן כללי אף יותר את ה"יפה" וה"מכוער" של עידן ההקמה.

 

שרוליק על צג מחשב

 

דוש לא נשאר בשלב התכנונים וניסה את כוחו בחיבור שני סיפורים. בראשון, מוצא שרוליק את עצמו "על צג של מחשב" באדיבותו של "גבר צעיר במבטא אמריקני מובהק" בשם דוק – מעין הכלאה בין מדען מטורף "ומחשביסט מקצועי".

תחילה מנסה שרוליק להימלט מתוך הצג, אך כל ניסיונותיו נכשלים. כשהוא כבר מסכים להירגע, מסביר לו דוק את התוכנית. היות ש"רק אתה ויצורים דימיוניים מהסוג שלך מסוגלים לנצל את התופעה" (הכוונה ליכולת לחזור בזמן), מציע דוק לשרוליק הצעה מפתה: לחזור בזמן לאיזו תקופה שירצה ולספר על חוויותיו. וכאילו שההצעה לא מפתה מספיק, מיידע דוק את גיבורנו – "שנינו נהיה עשירים ומפורסמים. פרס נובל באופק. וזה רק ההתחלה".

"מה צריך לעשות?", שואל שרוליק המסוקרן.

"קח את הסמן ותעביר אותו אל התקופה שנראת לך"

"תפסתי את החץ הקטן, היססתי, ושמתי אותו ליד המאה הרביעית לפני הספירה".

(…)

"מצאתי את עצמי במורד סלעי תחת עץ תאנה, מול גבעה שהזכירה את נבי סמואל", הן המילים האחרונות של הסיפור הראשון.

 

את הסיפור הבא מקדיש דוש לפלמ"ח ולמלחמת העצמאות. ופה, לצערנו, מסתיים "ספר שרוליק".

 

לקריאה נוספת

 

 

האתר המוקדש ליצירתו של דוש

מרותי ועד שרוליק : עולם הקריקטורות והקומיקס של דוש

ספר שרוליק – צפו בתיק הארכיון המקוון

פריטים דיגיטליים בארכיון דוש שבספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות:

איך בישרו לילדי ישראל על נס כ"ט בנובמבר?

כששושנה דמארי סירבה לשיר את כלניות

האם העתיק פיקאסו את יונת השלום של נחום גוטמן?

מיוחד למוסך | "המבקש לחם" מאת עדי שורק

"ואין בית ולכן יש להקים את הבית שוב ושוב ומרוב שיש להקימו הוא מתפרק פעם ועוד פעם ואז צריך לשאת אותו בשקיות מפה לשם." טקסטים קצרים מאת הסופרת עדי שורק, מתוך תערוכה העוסקת בדרי-רחוב ובחסרי-בית

מתוך: התעמלות היזכרותית, אפי ואמיר. וידאו, 16 דקות (בוסנית, תרגום לעברית), 2015

עדי שֹורק

המבקש לחם
(פרגמנטים מתוך מיצב-כתב)

"המבקש לחם הוא קרוי נעזב"
רש"י על בראשית כח, כ

איש לבוש במכנסיים מהוהים ובחולצה לבנה מחפש בפחי הזבל. הוא עובר, החולצה מוכנסת למכנסיים, גופו יציב, רחב. הגוף לא נענה לתנועת הנפש. הוא הולך כמו מיכל תקין למראה, רק העור מלוכלך והשיער קצת, אבל הרוחב הזה והכוח. זהו כפי הנראה כוח למראית עין בלבד כי במבט הדוק יותר שמים לב להליכה משונה, מעט צידית, למעידה שעלולה להתרחש בכל רגע.

דרום רחוב אבן גבירול, 2013

אישה בשיער ארוך לבן ופנים חרושות. האם גם לה הייתה משפחה ושני ילדים? האם התהיות על קצוות ודברים המתפרקים לקבוצות קטנות מדי של פעולות גרמו לה להתרחק?

היא מבצעת בשדרה מופע של מעין בית – תולה בגדים על עץ אחד ואחרים על עץ שני, הולכת בנחת מזה לזה ומשתמשת בהם כבארון, תולה שקית על ענף.

זו כוראוגרפיה של גוף, רחוב ובית. אני מנסה שהיא תירשם בזיכרוני בעדינותה ובנועזותה.

היא מארגנת את הדברים סביב. אולי משום שרק אם הדברים מאורגנים סביב אפשר להיות בסביבתם, שאחרת מתפרק ואין בית ולכן יש להקים את הבית שוב ושוב ומרוב שיש להקימו הוא מתפרק פעם ועוד פעם ואז צריך לשאת אותו בשקיות מפה לשם. איך היא הולכת עם כל זה? ומעבירה את המכנסיים האדומים לעץ אחד ובנחת, בשקט, את החולצה הצהובה לעץ אחר. איך היא מעבירה את כל זה?

העוברים ושבים עולים ויורדים במעלה ובמורד השדרה. הם אינם עוצרים. הם עוברים ושבים.

האם יש בזה פעולה של אבל וזיכרון? האם יש בזה משום שחרור? האם זהו תיעוד של שכחה?

שדרות רוטשילד, 2012

 


"וּמִסְתַּכְּלִים הָעֵינַיִם לְכָתְלֵי בֵּית אִמֵּנוּ – וְהִנֵּה נֶחֱרַב, וְלֹא מָצָאנוּ אוֹתָהּ".

"כָעֵת מִסְתַּכְּלוֹת הָעֵינַיִם לְכָל צַד, וּמְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ הִתְבַּלְבֵּל, וְהִנֵּה נֶחֱרַב. נַכֶּה הָרֹאשׁ לְכָתְלֵי הַבַּיִת וּמוֹשָׁבָהּ. מִי יְנַחֵם אוֹתָנוּ, וּמִי יְדַבֵּר עַל לִבֵּנוּ וְיָגֵן עָלֵינוּ"

"נִקְרַב כָּל יוֹם לְמִטַּת אִמֵּנוּ – וְלֹא נִמְצָא אוֹתָהּ שָׁם. נִשְׁאַל עָלֶיהָ – אֵין מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ. נִשְׁאַל לְמִטָּתָהּ – הִתְבַּלְבְּלָה. נִשְׁאַל לְכִסְאָהּ – נָפְלָה. נִשְׁאַל לְהֵיכְלוֹתֶיהָ – הֵם נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא יוֹדְעִים מִמֶּנָּה. נִשְׁאַל אֶת הֶעָפָר – רֹשֶׁם שֶׁל עֲקֵבוֹת אֵין שָׁם."

זוהר, "מדרש הנעלם על איכה"
תרגום מארמית זוהרית: מתרגם אנונימי

 


הבחור הצעיר ששותה ולפעמים יושב על הספסל ולפעמים מבקש כסף. בבוקר מוקדם הוא יוצא מביתו וקונה שישיית בירות. עיניו כחולות, שערו מתולתל, הפנים עדינות והגוף רחב חזק וגבוה. מה הקשר בין המיכל לבין הריקנות הזו ששותה את עצמה?

רחוב לסקוב, 2016

על-פי תנועותיהם של בעלי עגלות-הקניות הרוויות שקיות ההולכות ומצטברות, השקיות חסרות הפשר, המלאות במה? ועל-פי הדגלים המונפים עליהן העשויים ממגב וחולצה סוף העולם הגיע; גם על-פי סבבי הרכבים הקטנים שהורכבו כשעטנז – תלת גלגליים ומעין קרון קטן מחובר להם מאחור וגגון, ואישה שהיא כבת שישים נוסעת באחד מהם, רכונה, אפורה והיא אוספת לתוכה עוד, עוד, מה יש שם? עוד של כלום שיש לו נוכחות כלשהי, בחירה שאינה יכולה להילקח והופכת לבעלת נפח, אלפי בחירות שלא נבחרו, שלא הוכרעו, מצטרפות שם לסבבי בעלי השקיות החגים סביב, מפעילים מנוע סמוי שקרס.

בין הרחובות לסקוב, אבן-גבירול וקפלן, 2014

העורבים כושלים תחת מעמסת זיכרונם הקושר בין קצוות. לכן הם מתהלכים על משטחי האדמה בעודם משלבים את ידיהם מאחורי גבם, מרכינים ראש בידענות שמעטים מכירים בה וקוראים את קריאותיהם הנואשות.

קריית ספר, 2015

 


"תְּפִלָּה לְעָנִי […] אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי […]  דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת .שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג.

כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ  כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי"

תהילים קב, א–י


 

 

עדי שֹורק היא סופרת החיה ועובדת בתל אביב. ספרה הרביעי, רומן בשם "נתן", יראה אור בקרוב בהוצאת כתר. שורק היא עורכת-מייסדת של סדרת "ושתי" לפרוזה מתורגמת בהוצאת רסלינג. בימים אלו היא חוקרת את יצירתו של ש"י עגנון במסגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

מיצב-הכתב "המבקש לחם" הוא חלק מאירוע האמנות "המקרר 2017". תוצג בו אסופת טקסטים פרגמנטריים המתעדים דרי-רחוב, חסרי-בית וקבצנים בתל אביב. זאת, לצד פרגמנטים מתוך מסורות קדומות על מצבי עוני וחוסר בית. מרביתם מהמסורת היהודית וחלקם מהמסורת המוסלמית.

הטקסטים – מעורבבים וללא סדר מארגן – יונחו מקומטים בתוך עגלת-סופר ששונתה למין רכב כלאיים וכבר אינה מתפקדת כרגיל. הקהל מוזמן לקרוא בהם ואף לקחת דפים. על הכול צופה מן הצד עורב.

"המקרר 2017" הוא אירוע אמנות רב-תחומי, בחלל תעשייתי בן 1900 מ"ר תחת פני האדמה, ששימש בשעתו בית הקירור של השוק הסיטונאי בתל אביב. אוצרות: גילי זיידמן ואיריס פשדצקי.
פתיחה: 28.12.17, החשמונאים 90. הכניסה חופשית.

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 17

אלומת אור על שירתה של משוררת היידיש הנפלאה מלכה חפץ-טוזמאן לרגל שלושים שנה לפטירתה, יהונתן דיין יוצא בעקבות יותם ראובני לעירו אשדוד, אישה נמשכת לבטון בסיפור פיוטי מאת ננה אריאל, מיוחד למוסך: הסופרת עדי שורק מתבוננת בחסרי-בית ובדרי-רחוב, ועוד.

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה ייסדנו את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

מערכת המוסך אבלה על לכתה בטרם עת של הסופרת רונית מטלון.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 17

   

   

   

   

 

שירה | שירים חדשים מאת רוית ראופמן, שיח'ה חליווה, אורין רוזנר ורות חוף

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי מִפְלַס מֵי הַנַּחַל וְלֹא שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי מֵעוֹלָם / כֵּן מְעַנְיֵן אוֹתִי לִזְכֹּר מַדּוּעַ כִּמְעַט טָבַעְתִּי בּוֹ / וּמַדּוּעַ לֹא.

Photo by Kace Rodriguez on Unsplash

רוית ראופמן

בסוף היום

1.
אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הַסַּבּוֹן בְּמוֹרַד גַּבָּהּ, מַזְכִּירָה לְעַצְמִי: זוֹ מִין חוֹבָה כָּזֹאת, לְנַקּוֹת
אֶת כָּל הַלִּכְלוּךְ הַזֶּה שֶׁמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן
חוֹשֶׁבֶת אֵיךְ עוֹד מְעַט אֶכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר
אֵיךְ אֶכְתֹּב עַל זֶה שִׁיר, דּוֹחָה
אֶת אֵימַת הַשִּׁיטוּט מֵהַגַּב לְפָנִים,
לִפְנֵי שֶׁאֲזַהֵם אֶת הַדַּף, וְאֶכְתֹּב: אֲנִי רוֹחֶצֶת לָהּ אֶת הַשָּׁדַיִם, וְאֶת הַבֶּטֶן, הִנֵּה אֲנִי מוֹלִיכָה אֶת הָאֶצְבָּעוֹת אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי.

2.
גּוּפָהּ הַמֻּנָּח מוּל אֲרוּחַת הָעֶרֶב.
כַּמָּה רַעַשׁ
כַּמָּה רַעַשׁ
אוּלַי פָּשׁוּט אֶכְתֹּב: לֶחֶם. קוֹטֶג'. אָבוֹקָדוֹ.

3.
עַכְשָׁו הִיא הוֹלֶכֶת לִישֹׁן.
יֵשׁ לָהּ פְּרָחִים כְּחֻלִּים עַל הַפִּיגָ'מָה, שֶׁמִּישֶׁהוּ פַּעַם שִׂרְטֵט בְּמִפְעַל טֶקְסְטִיל, לִפְנֵי מִילְיוֹן שָׁנָה, אוֹ אוּלַי בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, וְדַוְקָא הֵם, יוֹתֵר מֵהַכֹּל,
מַקְשִׁים עַכְשָׁו.

4.
מִדֵי פַּעַם מִתְעוֹרְרִים בְּתוֹכָהּ זִכְרוֹנוֹת,
כְּמוֹ אֶפְרוֹחִים קְטַנִּים שֶׁבּוֹקְעִים מֵהַבֵּיצָה בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, כְּדֵי לָעוּף לְשׁוּמָקוֹם.

5.
עָשׂוּ לָהּ נִתּוּחַ קָטָרַקְט, וְכָל מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
נִשְׁאָר בְּלִי תֵּרוּץ

6.
חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי יַלְדַּת שֶׁמֶשׁ
שֶׁזּוֹרַחַת בְּאֶמְצַע הַחַיִּים.
כַּמָּה נָעִים יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת יַלְדַּת שֶׁמֶשׁ אֲבָל בְּעֶצֶם
הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁמִּתְרוֹצֶצֶת בַּשְּׁבִילִים וּמַסְתִּירָה לָהּ אֶת הַצֵּל.

רוית ראופמן היא פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בין ספריה: ספר הפרוזה "משחקי חברה" (רימונים), ספרי העיון "שתי השפות של האדם" (האוניברסיטה המשודרת), "חלומות ומעשיות" (רסלינג), "השפה ההיא" (רסלינג, במשותף עם יואב יגאל).

.

שיח'ה חליווה

מחוץ לעונות

בַּחֹרֶף נָהֲגָה אִמִּי לְהַנִּיחַ דְּלִי בְּפֶתַח הַצְּרִיף שֶׁלָּנוּ. בַּבֹּקֶר הָיְתָה רוֹחֶצֶת אֶת פָּנַי וְאוֹמֶרֶת: מֵי הַגֶּשֶׁם טוֹבִים לְעוֹר פָּנַיִךְ.
בַּקַּיִץ הָיְתָה מִסְתַּנֶּנֶת וְאוֹסֶפֶת אֶת לְבָנַי אֲשֶׁר תָּלִיתִי עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה וְאוֹמֶרֶת:
אֵיזוֹ בּוּשָׁה! עוֹבְרִים וְשָׁבִים רוֹאִים אֶת לְבָנַיִךְ!
אֵין עוֹבְרִים וְאֵין שָׁבִים רַק עֵדֶר צֹאן וְרוֹעֶה עִוֵּר.
בָּאָבִיב הָיִיתִי נוֹשֵׂאת אֶת קוֹלִי בְּשִׁירָה וְהִיא הָיְתָה נוֹזֶפֶת בִּי: דַּי עִם הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁלָּךְ.
וַאֲנִי רוֹדֶפֶת שִׁגָּעוֹן וְצֶדֶק. מֵאָז הִתְאַהַבְתִּי בַּשִּׁירָה.
בַּסְּתָו לֹא הָיָה דָּבָר מְעַנְיֵן.
בֵּין הָעוֹנוֹת נָהֲגָה לוֹמַר: צָרִיךְ לִכְרוֹת אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁצּוֹמְחוֹת לַיַּלְדָּה,
וְ־אַל תִּשְׁבְּרִי אֶת עֵין אָחִיךְ לְיַד חֲבֵרַיִךְ (כְּלוֹמַר: אַל תְּבַיְּשִׁי אוֹתוֹ).
מִחוּץ לָעוֹנוֹת לָמַדְתִּי לָעוּף.

נחל

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי הַנַּחַל הַצָּמוּד לַכְּפָר שֶׁלִּי הַמֵּת לִמְרַגְּלוֹת הַר הַכַּרְמֶל
לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי הַכְּבִישׁ שֶׁהִפְרִיד בֵּין הַצְּרִיפִים לַנַּחַל
לֹא מְעַנְיֶנֶת אוֹתִי גַּם הַהִתְנַחֲלוּת הַיְהוּדִית מֵאֲחוֹרֵי הַנַּחַל (שָׂנֵאתִי אֶת אוֹרוֹתֶיהָ הַנּוֹצְצִים בַּלַּיְלָה)
לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי מִפְלַס מֵי הַנַּחַל וְלֹא שְׁמוֹ, שֶׁלֹּא זָכַרְתִּי מֵעוֹלָם
כֵּן מְעַנְיֵן אוֹתִי לִזְכֹּר מַדּוּעַ כִּמְעַט טָבַעְתִּי בּוֹ
וּמַדּוּעַ לֹא.

מולדת

הָיִיתִי יַלְדָּה קְטַנָּה.
קְטַנָּה מְאֹד.
בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי חֳרַפִים רְצוּפִים סָבַרְתִּי שֶׁמּוֹלֶדֶת הִיא שַׂקִּית הַנַּיְלוֹן הַחֲזָקָה
שֶׁעוֹטֶפֶת אֶת הַנַּעֲלַיִם שֶׁלָּנוּ יוֹם שָׁלֵם וְלֹא נוֹתֶנֶת
לַבֹּץ לַחֲדֹר דַּרְכָּהּ.
הָיִיתִי בְּטוּחָה שֶׁהַחֹרֶף הוּא הַגָּלוּת.
הַנַּעַל הָיְתָה מוֹלֶדֶת חֲלוּפִית.

מים

מַיִם זַכִּים זָרְמוּ לְפֶתַע בַּבְּרָזִים הָעֲקָרִים שֶׁל הַכְּפָר שֶׁלִּי
בֵּין כֶּלֶא גִּלְּמָה לְאֵל־מַנְסוּרָה, הַמְנַצַּחַת הַמּוּבֶסֶת.
הַכְּפָר קָם לִתְחִיָּה זְמַנִּית. הָאֲדָמָה תִּבְלַע אוֹתוֹ בְּכָל רֶגַע.
לֹא הָיָה שָׁם נֵס גָּדוֹל וְלֹא מַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים:
הַחַיָּל הַבֶּדוּאִי הָרִאשׁוֹן נָפַל בְּמִלְחַמְתֵּנוּ מוּל אוֹיֵב רָשָׁע. יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ.
וְיִהְיוּ מַיִם.

חָשַׁשְׁתִּי שֶׁרֵיחַ הַמָּוֶת יְחַלְחֵל לַצִּנּוֹרוֹת הַטְּמוּנִים בָּאֲדָמָה
אַךְ אִמִּי דָּאֲגָה, כְּכָל נְשׁוֹת הַכְּפָר,
לָקוּם בְּחֶשְׁכַת הַשַּׁחַר וּלְמַלֵּא כַּד חֶרֶס בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים
בְּמֶרְחַק נְשִׁימָה מִקִּבְרוֹ שֶׁל הַחַיָּל הַבֶּדוּאִי הַמֵּת.
וּכְמִנְהַג הַבֶּדוּאִים הָיִינוּ אֲסִירֵי תּוֹדָה:
בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים חֲשׁוּכוֹת יָנַקְנוּ חֲלֵב אֵם וּמַיִם מְסָרְסִים.
לְכָל הַיִּלּוֹדִים הָיוּ אֵיבְרֵי מִין מֻשְׁלָמִים
וְלָשׁוֹן אִלֶּמֶת.
בַּבְּקָרִים הִתְפַּלְּלוּ זִקְנֵי הַכְּפָר לְחַסְדֵי שָׁמַיִם
בַּלֵּילוֹת קָשְׁרוּ אֶת רַגְלֵינוּ וּלְשׁוֹנוֹתֵינוּ לְעַמּוּד הַבַּיִת.
יִחַלְתִּי לְמָוֶת הֲמוֹנִי בַּכְּפָר,
אוּלַי בִּזְכוּתוֹ נְקַבֵּל אוֹר חִוֵּר בִּצְרִיפֵנוּ הָרָעוּעַ.
אַךְ כָּל אֵלֶּה שֶׁבָּחֲרוּ לָמוּת הַרְחֵק מִמִּלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל
זְקֵנִים וּצְעִירִים לֹא הֵבִיאוּ אֶת גְּאֻלַּת הָאוֹר.
סָפַרְתִּי: אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, עֲשָׂרָה…
כַּמָּה עוֹלֶה חֹפֶן שֶׁל אוֹר?

סַקְרָנִית שָׁאַלְתִּי אֶת לְבָנָה, הַשְּׁכֵנָה הַכּוּרְדִית מִכְּפָר אַלְרוֹאִי:
"כַּמָּה חַיָּלִים שִׁלַּמְתֶּם עֲבוּר לַיְלָה מוּאָר?"
נָתְנָה מַבָּט תָּמֵהַּ וְהִפְלִיגָה בְּנִפְלְאוֹת הַמְּלוּחִיָּה וְהַכֻּסְבָּרָה
(מַה מְקַשְׁקֶשֶׁת הַיַּלְדָּה הַזּוֹ?).
דַּחְפּוֹרִים עֲנָקִיִּים אָסְפוּ אֶת הַכְּפָר לַעֲרֵמָה יְדִידוּתִית לַסְּבִיבָה
בְּבִרְכָּתוֹ שֶׁל צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל.
לְבָנָה עָבְרָה מִן הָעוֹלָם,
אֲנִי עָבַרְתִּי לְיָפוֹ לְפִי חוֹזֵה נִשּׁוּאִים מָסָרְתִּי.
הִשְׂכַּלְתִּי לְהָבִין דָּבָר וָחֵצִי עַל הָעוֹלָם הֶעָלוּב
וַאֲנִי עֲדַיִן מְפַטְפֶּטֶת עִם הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי:
טוֹב כְּפָר מֵת בַּחֲשֵׁכָה עַל בֶּדוּאִי שֶׁמּוֹכֵר אֶת נִשְׁמָתוֹ
לִ"יהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ".
וְזֶה נִשְׂגָּב מִבִּינָתָהּ.
נִשְׂגָּב מְאֹד.

 

תרגום מערבית: המשוררת ('מים' נכתב בעברית). עריכת התרגום: רחל פרץ.

שיח'ה חוסין חילאווי נולדה בכפר בדואי לא-מוכר ליד חיפה ב-1968. למדה ערבית ועברית (תואר ראשון ושני) באוניברסיטת תל אביב. עסקה בהוראה ובהדרכה, ובפיתוח תכניות למודים. כיום עוסקת בהדרכה ובהובלת תהליכי שינוי בבתי ספר במזרח ירושלים. סיפורים ושירים פרי עטה תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית, פולנית, גרמנית. פירסמה שלושה ספרים: "מחוץ לעונות למדתי לעוף" (שירה, ירדן 2015), "גבירות האפילה" (סיפורים קצרים, ירדן 2015), "החלונות ספרים מקולקלים" (סיפורים קצרים, ירדן 2016). בקרוב יראה אור קובץ שלישי של סיפורים קצרים.

.

אורין רוזנר

בפעם הראשונה

כַּמָּה בּוֹדֵד יָכֹלְתָּ לִהְיוֹת, הָאָדָם הָרִאשׁוֹן
בְּכָל עֶרֶב לְהַדְלִיק אֵשׁ
בְּכָל לַיְלָה לִשְׂרֹד
בְּכָל בֹּקֶר, הֶעָשָׁן הַמַּחֲנִיק בָּרֵאוֹת –

אֲבָל אָז אָדָם שֵׁנִי מוֹפִיעַ
וּמַנִּיחַ אֶת מְחִלַּת יָדְךָ
בְּשֶׁקַע יָדוֹ, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
אָדָם בְּתוֹךְ אָדָם
מְעָרָה בְּתוֹךְ מְעָרָה.

אורין רוזנר, בת 26, גרה בתל אביב. מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובהיסטוריה, עוסקת בתקשורת ועובדת על ספר ראשון.

.

רות חוף

לא

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא אֶשְׁלַח לְךָ
אֶת הַגֹּלֶם אַשְׁאִיר נָתוּן לְקַוֵּי הַיָּד הַמִּשְׁתַּנִּים
אֶת הַכָּנָף הַבּוֹדֶדֶת
אָשִׂים לְךָ הֵיכָן שֶׁלֹּא תִּרְאֶה

יָדַעְנוּ לְהַמְצִיא שֵׁמוֹת
דִּבַּרְנוּ אֶת הַשֵּׁמוֹת עַד שֶׁנֶּעֶלְמוּ הָאוֹתִיּוֹת
עַד שֶׁנִּצְטַעֲקוּ מִפִּינוּ לְתוֹךְ הַחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ

אַתָּה הָיִיתָ כָּל שֶׁיָּכֹלְתָּ עַד שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ
אֲנִי הָיִיתִי כָּל שֶׁיָּכֹלְתִּי וְיוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁרָצִיתָ

עָמְדוּ הַזְּכוּכִיּוֹת שְׁבוּרוֹת בָּאֲוִיר
עָמַד הַנֵּר וְלֹא דָּלַק
לַהַבְתּוֹ צֵל

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה אַנִּיחַ עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
שֶׁיִּפֹּל מִמֶּנִּי

אַל נָא תֹּאחַז בִּי שִׁיר

תעתוע

וְתָאֵר לְךָ זֶה לְפֶתַע הָיָה נִגְמָר
הִנֵּה הֵם מַעֲבִירִים אֶת הַכֹּל, שַׂקִּיּוֹת־שַׂקִּיּוֹת
וְהַכֹּל בֶּחָלָל שׁוֹכֵחַ
רַק הַצְּלִיל שֶׁל שִׁמְךָ מְהַדְהֵד לִי מֵהַפֶּה.
וְתָאֵר לְךָ שֶׁהָיִיתִי עִם חֹרִים בַּכִּיסִים
מְנַסָּה לֶאֱסֹף זִכְרוֹנוֹת מֵהַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים
שֶׁאוּלַי הָיוּ גֵּאוּת שֶׁל רֶגַע
אוֹ חֲלוֹם

וּתְתָאֵר לִי כֵּיצַד אוּכַל לְתָאֵר לְךָ עַד כַּמָּה וְאֵיךְ הָיִיתִי אִתְּךָ
וַאֲפִלּוּ שֶׁחִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ חִפַּשְׂנוּ אוֹתְךָ יַחַד

תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם בַּיִת וּבַבַּיִת הַזֶּה חֶדֶר וּבַחֶדֶר הַזֶּה מִישֶׁהִי
יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא וְכוֹתֶבֶת
הִיא כּוֹתֶבֶת כִּי דַּף וְעֵט מֻנָּחִים לְפָנֶיהָ
וְכָל שְׁאַר הַחֶדֶר רֵיק

רות חוף, אמנית רב-תחומית, חיה בירושלים.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 17