"יחד ננצח" או "אנו נתגבר"?

"מה שלומכם?", שואלים אותנו חברינו, מכרינו ובני משפחתנו במציאות הלא אפשרית של אחרי ה-7 באוקטובר.

מה עונים לזה?
"בסדר"? "יהיה בסדר"? יש בכלל תשובה מתאימה?

אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק, היטיב לנסח את הכאב, חוסר האונים והבלבול שחשנו אחרי המתקפה הרצחנית, כשאמר בסרטון עוצמתי ומרגש "אנחנו לא בסדר!".

האמת שזה בסדר גמור לא להיות בסדר.

אבל פתאום, בלי שמישהו החליט על זה בדיוק, נולד לו הביטוי "יחד ננצח!". צמד מילים שתפס מדינה שלמה וניסה להעביר אותה בבת אחת מטראומת האסון לחתירה לניצחון.

לא כולם מתלהבים מהסיסמה הזו. האם בכלל אפשר לדבר על ניצחון בימים אלה? אבל תאהבו את זה או לא, הסיסמה החדשה תפסה. כמעט כל פרסומת שאנחנו רואים או שומעים מלווה בצמד המילים הללו. כך גם בשלטים, במודעות ובערך בכל מקום.

עכשיו, ברשותכם, בואו נחזור אחורה 50 שנה.

7 באוקטובר 1973. יום קודם לכן פלשו סוריה ומצרים אל מדינת ישראל במטרה להשמידה. אף אחד לא באמת ידע עד כמה קשה מצבנו.

והנה עמודו הראשון של "מעריב" מאותו יום בדיוק:

רואים את הקריקטורה שם משמאל? זוהי קריקטורה של קריאל גרדוש, הלוא הוא "דוש", קריקטוריסט הבית של "מעריב" ובמידה מסוימת של מדינת ישראל. גם הוא הבין את גודל השעה וצייר את דמותו "שרוליק", הצבר האולטימטיבי, נלחמת במצרים וסוריה שפלשו לשטחה.

בתוך ערפל הקרב, החליט עורך "מעריב" לשים את הקריקטורה הזו בעמודו הראשון של העיתון, במקום הכי בולט שיש, לצד הידיעה על "קרבות הבלימה הכבדים בסיני ובגולן".

הרבה עבר על "שרוליק" של דוש במהלך השנים.

בשנים הראשונות הוא היה ארץ ישראל התמימה, היפה והנכונה.

אך כמו שישראל השתנתה במהלך השנים, כך גם שרוליק השתנה. הוא נהיה ציני יותר, ביקורתי יותר כלפי העולם כולו וגם כלפי ישראל עצמה. כדרכה של סאטירה, גם שרוליק למד לבעוט בפוליטיקאים, בקובעי המדיניות, במפלגות וגם בחברה הישראלית. אבל גם שרוליק הבין שרגע אחרי המשבר הגדול של אוקטובר 1973, העם זקוק לנחמה. העם צריך לקבל אישור מחדש לצדקת דרכנו. שרוליק של דוש חזר במידה רבה לדמותו המקורית, הצבר התמים המייצג את ישראל הנלחמת על קיומה.

נקפוץ שלושה חודשים קדימה.

ינואר 1974. שלושה חודשים חלפו מאז פרצה מלחמת יום כיפור, ואמנם זהות המנצחת הייתה ברורה אז (כזכור המלחמה הסתיימה בניצחון גדול לישראל ששמרה על שטחה והכריעה את אויביה), אבל המחיר היה כבד. כבד מאוד. אלפי הרוגים ואלפי פצועים. למדינה שרק חגגה כמה שנים קודם לכן את הניצחון המוחץ של ששת הימים, היה קשה מאוד להתמודד עם השבר הזה.

גם ב-1974 מצב הרוח של ישראל היה שפוף. גם אז, כמו היום היה קשה לענות על השאלה "מה שלומך?".

וגם אז, כמו היום, היה צורך בתשובה. תשובה שתעלה את המורל הלאומי. תשובה שתאפשר לישראל להמשיך הלאה.

מי שהחליט לעשות מעשה היה "האיגוד הישראלי לפרסום" שמצא תשובה לשאלת ה"מה יהיה" בשתי מילים: "אנו נתגבר".

הסיסמה נבחרה, ולצידה דימוי כל כך ברור ומתאים: דמותו של "שרוליק" המביטה אלינו במבט חודר ונחוש.

"מה יהיה", תשאלו?

"אנו נתגבר!", נענה.

"תוחדר לתודעת הציבור", קראה הכותרת, וכך באמת נעשה. בעיתונים, בלוחות המודעות, ואפילו אצל הפוליטיקאים "אנו נתגבר", נכנס ללקסיקון.

אך כמו "יחד ננצח", לא כולם התלהבו. שרוליק הפך פתאום למטרה.

העיתונאי אריה פלגי מ"על המשמר" כיוון את חיציו ישר אל לבו של שרוליק בטור שזכה לכותרת "שטיפת מוח לעצמנו?":

הסיסמה השאולה מעוטרת בסמל של הישראלי מאת דוש, הקרקטוריסט הנושא באחריות ראשית בתחומו לשבר הנפשי אשר גרם לירידת המורל שפקד את הציבור. ישראל של דוש היא ישראל שחצנית, לאומנית... אני רק רואה את הסמל ומיד מקבל מצב רוח"

כן כן, לא טעיתם. מי שאחראי למחדל יום כיפור הוא לא אחר מאשר שרוליק שלנו!

והיו גם כאלו שפשוט רטנו על עצם הניסיון לעודד את הציבור בעזרת קלישאות כמו "אנו נתגבר". הנה מה שכתבה בנושא דורית פלד מ"על המשמר":

"האם רואים את העם בצורה כה מסולפת, כעדה אינפנטילית, הזקוקים לאיזו סיסמה קולעת כדי להחזיק מעמד?"

"אנו נתגבר" הפך, לפחות בעיני חלקים מהציבוריות הישראלית, לבדיחה של ממש, ול"אורח" בטורי ההומור בעיתונים:

אבל את הביקורת החריפה ביותר אולי, מצאנו אצל יוסף (טומי) לפיד. די מפתיע בהתחשב בעובדה שהעיתון בו עבד ("מעריב") היה הרי ביתו של דוש:

מה אומר לכם, חברים, עצוב לשוב הביתה לישראל, ולמצוא כאן אותה האווירה השחצנית, שכבר המיטה עלינו אסון במלחמת יום הכיפורים.

על כל צעד ושעל אתה נתקל בפרצופו השוביניסטי של ישראלצ'יק ובסיסמה היהירה, המגעילה והריקה מתוכן: 'אנחנו נתגבר'.

בא לי להקיא, חברים. האם בסיסמאות שדופות כאלה, חסרות טעם ומשמעות, אנחנו מבקשים לתקן את העוול הנורא שבעצם קיומנו כאן? ואם כבר רצו הלאומנים למיניהם לתקן מה שהם מכנים 'מורל', האם לא יכלו למצוא להם סיסמה קצת יותר חכמה, קצת יותר מביעה, מן הקריאה האווילית הזו 'אנחנו נתגבר'?

אני שואל אותם, עם כל הכבוד, את חמומי המוח הללו: מי יתגבר, מה יתגבר איפה יתגבר?!"

רק בקריאה שנייה ושלישית, ניכר שטומי עשה לנו פה "הפוך על הפוך". טומי, בדרכו השנונה והמושחזרת, למעשה מלגלג על המבקרים את הסיסמה, ומחבק אותה בשתי ידיים. כמה מחבק?

מספיק מחבק שאת טקס נסיכת ישראל של מגזין "את" לשנת 1974 בעריכתו הוא בחר לקיים תחת הסיסמה "אנו נתגבר".

ו"דוש"? הוא שתק. שמע את הביקורת ושתק, עד שלא יכול היה לשתוק יותר.

שלוש שנים אחרי המלחמה ההיא, לכבוד יום כיפור של שנת 1976, פרסם דוש מאמר נוקב תחת הכותרת "על חטא שלא חטאנו". דוש תוקף שם את מקטרגיו, את הביקורת העולמית ואת הביקורת הפנימית, את הניסיון לחפש אשמים ואת האובדן של "הרוח הישראלית" הבוטחת בצדקת הדרך:

מדינת ישראל ניצבת מול אפשרות סבירה של אסון גדול. אנחנו משננים לעצמנו השכם והערב, שעיקר כוחנו וערובת קימונו אינם בחומר, אלא ברוחו של האדם. אין צורך בדמיון מפותח כדי לתאר מה צפוי לנו, אם נשק בלתי סוד זה נפגע, נחלש, מתפורר. 

אנקדוטה לסיום:

בשנת 1974 הוציא יגאל בשן ז"ל את אלבומו "קפה אצל ברטה". באלבום הזה מצאנו גם שיר בשם "אנו נתגבר"!

אבל הפעם השיר לא נכתב על מלחמת יום כיפור, אלא על ירידת הליגה של קבוצתו האהובה של יגאל שמשון ת"א.

ובנימה אישית

אינני בטוח מה מחשבותיי על "יחד ננצח" מודל 2023-2024.

האם באמת "יחד ננצח?". האם באמת אפשר לדבר על ניצחון אחרי מה שעברנו כולנו ב-7 באוקטובר?

ננצח? לא בטוח.

נתגבר? בטוח! איזו ברירה אחרת יש לנו?

תודה רבה לדניאלה גרדוש סנטו, בתו של דוש, על העזרה בהכנת הכתבה. ארכיון דוש שמור בספרייה הלאומית.