המילים הראשונות של רוני קובן

רוני קובן חושף מהן המילים הראשונות שלו ואיך הן השפיעו על חייו והפכו אותו למי שהוא היום

רוני קובן. צילום: אבישג שאר-ישוב

לרכישת כרטיסים למפגש הראשון עם אבי נשר לחצו כאן

"נדמה לי שהמילים הראשונות שלי היו שאלות.

אני מתכוון למילים ראשונות שהתחברו לתחושה פנימית, למשהו שארצה לעשות בעתיד.

אלה שאלות שהקלטתי ברדיו טייפ דאבל קאסט שקיבלתי מהוריי כשהייתי ילד. ישבתי שעות מול הפלא הזה, מגיש שירים וביניהם מראיין את…אחותי הקטנה חנה. בגיל 4 היא התגלתה כמרואיינת נפלאה –  מצחיקה, ספונטנית, סקרנית.

הרגעים הכי טובים היו כשהיא הייתה מגיעה לשיא של סיפור או בדיחה ושותקת. ופתאום הייתה בינינו הבנה כזאת –  שקטה – שיכלה להתקיים רק בין שנינו. את התוכניות המשותפות האלה שלה ושלי היינו שומעים באוטו, בנסיעות משפחתיות בחו״ל.

מאז גדלתי. שאלתי שאלות בארץ ובעולם. הדלאי לאמה, אהרון ברק, נעמי שמר, יהודה עמיחי. את כולם זכיתי לפגוש, לשאול שאלות. מכולם השכלתי. עם השנים למדתי שהשאלות שלי פחות חשובות. מה שחשוב זה התשובות. ובעיקר הכמיהה לרגע הזה שבו קורה ביני ובין המרואיין משהו חדש, לא צפוי, רגע של אמת.

הרבה פעמים הרגע הזה שבו האמת סוף סוף יוצאת החוצה הוא רגע של שתיקה. של מבט. רגע של התרחשות. אתם יודעים מה – הרבה פעמים זה רגע ללא מילים. ככה זה, עוברים חיים שלמים רק כדי לחזור לרגעים ההם מול הטייפ עם אחותי כשנהננו לשתוק יחד. וכאילו אז כשהיינו ילדים היו בין שנינו כל האפשרויות, כל המילים שבעולם.

אני מזמין אתכם לחזור איתי למילים הראשונות של אבי נשר, שלמה ארצי, אתגר קרת ועוד דמויות מרתקות ומפתיעות (פרטים בהמשך)."

המפגש הראשון, עם איש הקולנוע אבי נשר, ייערך ב- 22 בינואר, בשעה 20:00, באודיטוריום הספרייה הלאומית בירושלים – נותרו כרטיסים אחרונים!

קצת על סדרת "מילים ראשונות":

זו סדרה בת 6 מפגשים, פעם בחודש, שייערכו כולם במשכן החדש של הספרייה הלאומית, מול מספר מוגבל של צופים. בכל מפגש חד-פעמי כזה, ישוחח רוני קובן עם דמות מרתקת ומוכרת ממרכז הציבוריות הישראלית ויחד איתו ישוב קובן אל המילים הראשונות שלו – בילדות, בכתיבה, ביצירה – ואל הסיפורים, הסודות והתובנות שמסתתרים מאחוריהן.

 במהלך השיחה ידברו קובן ואורחיו גם על היצירות האחרונות שכתבו ויבחנו גם אותן בראי היצירות הראשונות.

במפגש הראשון ישוחח קובן עם הבימאי והתסריטאי המוערך, אבי נשר, שהשפיע על הקולנוע הישראלי בסרטים שכתב וביים וגם כמנטור ליוצרים ויוצרות צעירים. מה היה התסריט הראשון שכתב, מתי החליט להיות יוצר קולנוע ולמה ג'וליה רוברטס חייבת לו את הקריירה שלה? נשר מגיע לשיחה אינטימית עם רוני קובן ופותח בפנינו את המגירות בהן הוא שומר תסריטים ראשונים וזיכרונות.

פרוזה | גוזלה

"הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד." סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

מיכל בלייר, חוטי הצלה, אקוורל על נייר, 26X18 ס״מ, 2020

גוזלה

יעל לאוקומוביץ

.

נוּר כרעה על ברכיה מעל האסלה הסגורה, משקיפה החוצה מן החלון. על הענף עמדה צוצלת, קפואה על מקומה, חיה־מתה, בלי תנועה, אף לא קלה שבקלות. עיניה של נור נחו על קן קטנטן שעליו גוננה הצוצלת, היא צמצמה אותן כדי לחדד את התמונה, אך לשווא. היא לא הצליחה לראות מה בתוך הקן. נור סקרה את הצוצלת. היא מפחדת ממנה, חשבה. נור ירדה מהאסלה, רגל אחרי רגל. השעה הייתה שעת צהריים. היא התיישבה על הספה ומתחה את רגליה. עיניה נדדו אל החלון בדאגה, הווילון היה מוסט מעליו. על העיתון שלצידה הופיעו תמונות ודיווחים מאירועי הלחימה האחרונים, אנשים היו שכובים על הקרקע מדממים, את פניהם טשטשו. היא העבירה יד על פניה היבשים, ניסתה לרכך את שפתיה במגע רוק. פיה היה יבש. עורה התקלף סביב העיניים, סביב האף, סביב פרקי אצבעות הידיים ובמרפקים. לעיתים קרובות גירדה בציפורניים ארוכות ועבות מדי מתוך שינה, עד שפצעה את עצמה בשריטות קטנות. בבוקר, כשהתעוררה, ניסתה לחטא אותן עם אצבעות רטובות מרוק, אבל השריטות רק שרפו יותר. כאב השריפה גרם לה לחשוב. משהו יפרוץ. היא נרעדה. הוא לא יפרוץ ממש ברגע. אבל עדיין משהו יפרוץ. נדמה לה שמה שצריך לפרוץ, יפרוץ מתוכה. ברגעים מסוימים היא חשבה שזה קשור בפִיאָנִי, אבל באותו הרגע נדמה לה שלא זה העניין. יש שם משהו אחר.

היא הביאה זוג משקפיים שמצאה בדירה. הם לא היו במידה שלה, מי שגר כאן קודם בטח צריך אותם. היא גילתה אותם באחד הימים כשחיטטה במגירות, ומצאה שהם דווקא מתאימים לה. היא עדיין לא ראתה ממוקד, אבל קצת יותר טוב. היא שוב נכנסה לחדר השירותים והניחה את ברכיה על מושב האסלה המכוסה. הקן היה מוסתר בין צינורות פלסטיק שחורים וענפים של צמח מטפס שכבר היה מת כשנור מצאה מסתור בדירה. הקן נראה קטן וקול לא נשמע ממנו. הטלפון צלצל ונור נבהלה, נתקלה במשקוף השירותים כשרצה אל הספה. מספר חסוי.

״הלו? הלו?״ היא שמעה קול מוכר.

״נור, הלו, זאת פיאני, תגידי משהו.״

נור היססה, ״הלו, זאת אני,״ היא אמרה. ליבה הלם חזק בחזה וזרם קר עבר מקצה ראשה ועד לבהונות.

הקול של פיאני נעשה מבודח מאוד, ״נוּרָה! טוב לשמוע ממך. יופי שאת עונה לטלפון, כבר פחדתי שלא יהיה לך אותו או משהו כזה. תקשיבי, התקשרתי להגיד לך ששלומי טוב, אני בסדר גמור,״ פיאני עצרה לרגע את שטף הדיבור והוסיפה ברצינות, ״ואני נורא מתגעגעת.״

רכיב זר דבק בקולה, ונור לא הצליחה להבין מה הוא. האם היה קשור בבית הסוהר? האם דיברה עכשיו כמו שמדברים האסירים?

״פיאני, איך את מתקשרת בכ—״ שאלה, מתגברת על המבוכה. זמן רב לא שמעה מפיאני.

פיאני היסתה אותה. ״ששששש…״ היא אמרה, ״אל תשאלי שום דבר כי אני לא יכולה לענות, מותק. מה שחשוב זה שהשגתי טלפון, ואני יכולה עכשיו להתקשר אלייך. תקשיבי, די נורא פה. יש כאן המון בנות ורובן לא יודעות אפילו מה הן עשו, כמוני. סתם, סתם, בסדר, אני יודעת מה עשיתי. תשמעי, אני אומרת לך, די נורא פה, אבל יש גם כמה דברים נחמדים, למשל, האוכל פה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לפחות יש פה אוכל. מה את אוכלת בכלל?״

נור רצתה לומר שהחשמל לא עובד רוב הזמן ובאמת היא לא אוכלת הרבה, אבל פיאני לא השתהתה מספיק כדי שנור תוכל לענות. ״תקשיבי, יש עניין עם הציפורים.״

נור נבהלה. מה עם הציפורים. איך פיאני יודעת.

״הם משחררים עכשיו ציפורים למעקב, אני לא יודעת בדיוק,״ והיא לחשה כשאמרה לה, ״שמעתי את הסוהרים מדברים.״

נור מלמלה שיש קן מחוץ לחלון שלה.

״קן זה בסדר גמור, קן זה טבעי, מותק, בקן אמורות להיות ביצים, לא?״ פיאני אמרה, קולה שוב מבודח, ״כמה זמן לא אכלתי ביצים. אוי, חכי, אני חייבת לנתק, מישהו מגיע, אני אתקשר אלייך.״ ואז היא לחשה, בקול רציני מאוד, ״אם מהביצה יוצא גוזל זה בסדר.״ היא אמרה וניתקה.

גוזלים! חשבה נור.

היא חזרה אל השירותים לתצפת. הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת. היא הסתכלה סביב במקום מגוריה הארעי. אם פיאני תשחרר היא תוכל להגיע, הן יוכלו לחיות כאן יחד, המקום מתאים לזוג, אפילו למשפחה. היא הוציאה את ראשה מהחלון וניסתה לראות גוזלים. גוזלה, ככה אח שלה היה קורא לה כשהיה נכנס לחדר בלי לדפוק ואומר לה, בואי תראי לי כמה השיער שלך ארך, והיא הייתה מפזרת את הצמה הארוכה שלה, והוא היה מושך את השיער כלפי מטה. אַייי, היא הייתה אומרת, רגע, גוזלה, הוא היה אומר, תהיי בשקט, ומצמיד את ידיו לגבה. ארוך מאוד, היה פוסק. תאריכי עוד קצת. אחר כך היה מסיט את השיער מהפנים שלה ומנשק את שתי הלחיים, מותיר אחריו חספוס זיפים וריח של אפטרשייב.

השיער שלה תמיד ארך. כשפיאני תבוא גם היא תגיד, כמה ארך לך השיער, נורה. בטח פיאני גם תאמר, כמה את יפה, ותתעלם מהקילופים סביב עיניה, מהעור המחוספס. שברי זיכרון ריחפו בראשה מהחלום שחלמה בלילה. רק עכשיו נזכרה שחלמה על פיאני. הן עומדות יחד ליד תל מכוסה בקש. היא מכירה את המקום הזה. הוא מזכיר לה משהו. היא מתחילה ללכת, אבל פיאני תופסת אותה בידה, זרמים נעימים בגופה. היא מצביעה על מין עמק קטן ובו מים, שׁוּחַת מים, והמים עולים על גדותיהם. היא רואה את התל המוכר לה מוצף מים, ועוד אנשים מתאספים סביבו. השׁוחָה מלאה, אבל אף אחד לא שֹוחֶה, המים עומדים עכורים, ובכל רגע שחולף הם נעשים עכורים עוד יותר. רעש בנייה סמוך לבניין שבו התבצרה העיר אותה מזיכרון החלום. מרחוק שמעה יריות. עבור מי בונים, היא לא ידעה. כמה אנשים חיים בכלל בבניין. היא שוב גירדה את עיניה. העור על עפעפיה היה קשקשי. כל אותו היום הצוצלת לא נראתה שוב בקרבת הקן.

כנראה שני גוזלים היו שם בקן הרעוע. הקן נבנה מאסופה של ענפים יבשים, נשען על צינור הפלסטיק ועל הצמח שקמל. פעם, אחד השכנים, היא לא ראתה אותו כבר זמן רב, ניסה להסיר את הענפים היבשים. הוא הסתובב למטה בלי חולצה, הזיע והקים מהומה כשהתקוטט עם המסור החשמלי והענפים, אבל לא הצליח להתיר את הסבך. הענפים היבשים נותרו מלופפים בצינורות הפלסטיק, והודות לשכן היו מנותקים מהאדמה. השכן נעלם אל תוך ביתו. נור חשבה שהוא היה הבעלים החוקיים של הדירה שלו. לאשתו קראו שיראל. שם ארוך ומסורבל, לדעתה. היא שמחה ששמה קצר, הברה אחת, וחשבה שאם יהיה צריך להעיר אותה באמצע הלילה כדי לברוח מהבית העולה באש, למשל, היא תתעורר מהר יותר מהשכנה, שהייתה לה אז בטן עגולה ותופחת. נור, נור, יצעקו, והיא תתעורר. כשנור הגיעה לבניין שיראל הציגה את עצמה, שלחה אליה יד ענוגה ואמרה, אם את צריכה משהו רק תגידי לנו, אבל נור לא חשבה שהיא באמת התכוונה לזה. השכנים האלו נעלמו מזמן עם התינוק החדש שעשו להם. עכשיו חשבה שטוב שהשכן לא הצליח להסיר את המטפס, כי היא הייתה מרוצה מאוד מהגוזלים הקטנטנים, בני חסותה החדשים.

בימים שחלפו גבר בה הביטחון שיש שניים בקן. הם גדלו מעט. מדי שעה בשעה היא טיפסה על מכסה השירותים והתבוננה בהם. הגוזלים הצטופפו בקן הקטן והשברירי, הצוצלת הגיעה לעיתים רחוקות. היא עמדה על אחד הענפים היבשים האחרים והתבוננה בגוזליה. לפעמים היא עמדה על כבל החשמל שהיה מעט מרוחק. לפעמים עמדה לידה עוד צוצלת. אולי גם לה קן בסביבה. היא דמיינה את כל קיני הצוצלות מתמלאים קול המיה.

פיאני שוב התקשרה. נור החזיקה את הטלפון בין הכתף לראש, שוב אותו רכיב זר בקולה. נור עמדה באזור הקליטה של האינטרנט, ליד החלון.

״תקשיבי, אני משתעממת לגמרי, אני לא יודעת מה לעשות, מזל שיש לי את הטלפון להתקשר אלייך,״ פיאני אמרה בקול מתרגש, ונור לרגע חשבה אבל לא שאלה בקול רם, למה את לא מתקשרת יותר. ״איי, נורה, נורה, עוד מעט אני משתחררת ואני באה אלייך. אם לא משתחררת, אז בורחת, את שומעת אותי?״ פיאני צחקה.

נור ניסתה לדמיין איפה פיאני נמצאת, אבל לא הצליחה לדמיין, ופיאני מצידה לא נידבה מידע.

יום אחד, זה כבר היה מזמן, אחרי שלא ראתה אותה כמה שבועות, פיאני כתבה לה מכתב: אני בבית הכלא, הדברים השתבשו. את המכתב ההוא הביא לה הדוור בעצמו. נור הייתה בחוץ באותה שעה, אולי יצאה להשיג אוכל, היא לא הצליחה לזכור. ״יש לי מכתב לגברת,״ אמר הדוור והתקרב אליה. נור לא שאלה איך הוא יודע להביא את המכתב דווקא אליה, היא הפסיקה לשאול שאלות שלא תקבל עליהן תשובות מניחות את הדעת. ״בואי, קחי,״ הוא אמר והושיט יד לעברה. הוא אחז את המכתב בין אצבעות שמנמנות וציפורניים שחורות. נור התקרבה והדוור משך את ידו אליו, היא נאלצה להתקרב עוד יותר. פיו היה לח ומעט ריר נזל על סנטרו. העיניים שלו היו אדומות ופקוחות לרווחה. נור חטפה את המכתב מידו והתרחקה.

״נורה, את שומעת אותי?״ אמרה פיאני בקול גבוה. נור הסתחררה, את עיניה כיסה ערפל דק, ובבטנה שהתהפכה התעוררה בחילה. ״נורה, אני חייבת ללכת, נשיקות.״

השיחה שוב נותקה. הקול של פיאני התרחק ממנה, ונור הסתכלה על המכשיר ונשענה על הזכוכית החמה של החלון. היא הקלידה בצ׳אט של מנוע החיפוש: תספרי לי על צוצלות וגוזלים. על גבי המסך החלו להופיע אותיות. נור רפרפה על המילים. צוצלות מטילות בדרך כלל שתי ביצים, בוקעים מתוכן שני גוזלים. הצוצלות, זכר ונקבה, מתחלפים בדגירה ומטפלים יחד בגוזלים. נור נזכרה בצוצלת הנוספת שראתה, הצוצלת האב. גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב. היא שוב סגרה את מכסה האסלה, וטיפסה להסתכל בגוזלים. הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב.

היא ירדה לבדוק אם קיבלה דואר. בתיבת דואר מתפקעת של דירה אחרת הייתה חבילה קטנה, עטופה בנייר חום. לא היה עליה מען. בתיבה שלה היה מכתב מאחיה. גם שמו היה בנוי מהברה אחת. כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה. היא עלתה לדירה ומיהרה לפתוח את המכתב. במעטפה היו שתי תמונות: הר געש לאורו של השחר, ושני שֵֹיִים קטנים, משחקים ומכשכשים בזנב לבן. היא הסתכלה בתמונה ויכלה לדמיין אותם צוהלים ומתרגשים. היא התגעגעה להרגיש בעצמה מרחבים כמו אלה בתמונות מאקוודור. קר, הוא כתב לה, קר פה מאוד. בבוקר קרה מכסה את כל הצמחים שלי, בשבועות האחרונים התחלתי לכסות אותם ביריעת פלסטיק, זה נושא שנוי במחלוקת, כתב, הצעירים אומרים שחייבים והמבוגרים אומרים שהצמחים יכולים לשרוד את הקרה. אתמול בלילה שכחתי לכסות את הצמחים, ועכשיו בוקר וכולם נראים כמו חסות שקפאו והפשירו במקרר. ממעמקי זיכרונה העלתה תמונה של חסות צמודות לדופן מקרר, רקובות ואומללות. הוא כתב לה שהוא מקווה שהירקות יקומו לתחייה, הנה עכשיו מתחילה השמש לזרוח, אני מקווה מאוד, כתב. מה שלומך, הוא שאל במכתב. אני שומע מפה שהמלחמה לא מסתיימת, אבל שהמצב יחסית רגוע, אַיי גוזלה, אם הייתי יודע מה זה אומר. אני כל כך רוצה לראות אותך, אני מתגעגע ומקווה שאת בטוב.

מה שלומה, נור שאלה את עצמה. היא גירדה את העיניים שלה ואצבעותיה עברו על אפה המקולף. הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד. היא לא ידעה מה מהדברים האלו כדאי לכתוב. כדי לענות לאחיה היא תצטרך לפגוש בדוור. היא נאנחה.

עיניה נחו על החבילה שסחבה מהדואר של השכנים. היא קרעה את העטיפה, ומתחתיה הציץ ספר קטן, בגודל של כף יד. על הספר התנוססו ריבועים צבעוניים ולמטה שם הצייר – קלה. היא פתחה את הספר ודפדפה בו. הציורים היו צבעוניים ויפים. היא רצתה לראות את כל הציורים בבת אחת. היא חשבה לתלוש ציור ולשלוח לו, אולי תמצא אחד שייטיב לתאר את שלומה. דמות בצבעים דהויים, שראשה נראה כמו ירח, צפה בין צורות אחרות שנראו כמו חלקים מהעיר והבית: גגות, פנסי רחוב, מדרגות, מעברי חצייה. מסביב היה חושך. היצור הקטן צף ופניו אטומים. הוא נראה לא מרוצה.

במכתב ששלח לה אחיה הוא כתב שעכברי שדה מצאו מקלט בטנדר שלהם. העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים. אומרים שזה יחסית נורמלי פה, לי זה לא נשמע נורמלי, הוא כתב. הם לכאורה מחפשים מקלט מהקור, יצורים אומללים. שאלנו את הכפריים ואת המוסכניק, נור לא ידעה למי התכוון כשכתב ״שאלנו״, מה נעשה עם אותם עכברונים פולשים, והם אמרו לנו בחיוך שצריך לתת להם "מזון". היא דמיינה אותו קורא בקול את מילותיו. הקול שלו, העמוק, בכל פעם ששמעה אותו, עשה לה חשק גדול להתקרב אליו, להתחפר בין כפות ידיו הגדולות. תווי הפנים הגסים שלו הזכירו לה עגל, בהמי ומתוק. בין תווי פניה לתווי פניו לא היה דמיון. היא ניסתה לדמות אותו בראשה. הם לא התראו כמה שנים.

נור התחמקה מהשאלה המתבקשת, את מי היא רוצה יותר לראות, את פיאני או את אחיה. היו מפגשים שבלאו הכי לא עמדו על הפרק, כי כמה מהאנשים חיו רחוק מהסכנה, מול הרי געש ושיים מכשכשים בזנבם, ונראה שלא היו לבדם. היא שוב הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות.

היא שוב הסתכלה בטלפון. בצ׳אט היה כתוב שהגוזלים נשארים בקן שישה עד עשרה שבועות. אין לדעת כמה ימים עברו מאז בקעו מהביצים והחלו לשתות חלב יונה, הם כבר לא כל כך קטנים, די גדולים. היא הלכה להתבונן בהם שוב. שני יצורים בעלי עיניים קטנות ושחורות מצמצו לעברה, אם תושיט יד מהחלון היא תוכל לתפוס אותם, היא תוכל ממש לגעת בהם. הצוצלות ההורים שוב לא נראו בסביבה. היא לא ראתה את הגוזלים זזים, אבל מדי פעם בפעם הסתכלה ובדקה, לעיתים הם החליפו את הכיוון, ופנו אל חלון האמבטיה ואל החלון של חדר השינה לסירוגין. הקן היה קטן וצפוף. היצורים המסכנים בקושי יכלו להסתובב בתוכו.

מול עיניה אחד מהגוזלים פתאום פרש את כנפיו. ליבה הלם. הגוזל פרש את כנפיו ונפנף בהן, ואז החזיר אותן למקומן. הגוזלים עלולים לעזוב בקרוב. המחשבה הבעיתה את נור. היא תהתה מי הולך ללמד אותם לעוף, אם ההורים מתרשלים בגידולם. היא תהתה גם בנוגע למזון שהצוצלות ההורים מביאים לצאצאים שלהם. האם גם הם מאכילים אותם בחלקים של חוטי חשמל?

היא הלכה לארון המטבח והוציאה תירס בקופסת שימורים. היא השאירה את הקופסה פתוחה על אדן החלון, קרוב אל הקן, אולי הצוצלות יאכלו ממנה. השעה הייתה שעת ערב, והיא נזכרה שלא אכלה היום שום דבר. לא התחשק לה לאכול. שוב חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו.

איש אחד נמצא בדרך לשדה, היא נזכרה פתאום בחידה שסיפר לה אחיה. גוזלה, הוא אמר, איש אחד נמצא בדרך לשדה, יש לו תיק על הגב, כשיגיע לשדה הוא ימות. בשאלות כן ולא ארוכות נאלצה לפלס את דרכה אל הסיפור המלא. היא שאלה: יש לו משהו חשוב בתיק? כן. זה קשור לזה שימות? כן. הוא רוצה למות? לא. האיש בחידה לא רצה למות. בסוף היא גילתה, או אולי אחיה הוליך אותה אל התשובה, שהאיש צנח ממטוס בדרך לשדה אבל המצנח לא נפתח, הוא התקלקל, ולכן, כשהאיש יגיע לשדה הוא ימות.

היא הסתכלה בצוצלות. הצטערה שלא יכלה לספור כמה ימים עברו, בקושי יכלה להפריד בין יום ליום. אבל ודאי עבר זמן רב. הגוזלים כבר כמעט נפלו מהקן. היא הסתכלה בהם, הם הסתכלו בה, עוד מעט יפרשו כנף ויעופו משם. האם מהקן הרעוע הם יכולים לראות באיזה גובה הם נמצאים? האם הם פוחדים ליפול? היא הסתכלה למטה. מתחת לבניין היו חתולים, ודאי רעבים. מה אם הגוזלים ייפלו, גוזל נמצא בדרך לשדה, וכשיגיע לשדה ימות. היא הכניסה את ראשה הביתה.

״נוּרקָה.״ הבעיה עם פיאני, חשבה נור, שאם הבית יבער והיא תקרא לי בשמות האלה שלה, אז לא אספיק להתעורר, הבית יישרף ואני בתוכו. זה כל מה שטוב בהברה אחת. ״נורקה, אני באה אלייך, את שומעת? אני יוצאת, אני בדרך, ועוד מעט אני אגיע.״ קולה של פיאני נשמע מהטלפון, ״את לא מבינה מה קרה בבית המשפט, אבל את יודעת איך זה היום, בקיצור, אני רוצה להגיד לך, טוב, יותר מדי אני לא יכולה לספר עכשיו, אבל אני רוצה לספר לך הכול, מותק, אני באה אלייך,״ אמרה פיאני, וקולה נשמע מרוחק. עדיין היה בו רכיב זר. ״נורה, אני חייבת לסיים, אבל אני מגיעה, טוב, אנחנו מתראות עוד כמה שעות.״

נור הנהנה, ואמרה בקול רם, "יופי, אני מחכה לך.״ נור לקחה בידה את הספר עם הציורים המודפסים של קלה. בתחילתו היה כתוב שהיצירות של האמן לא תופסות את הצופה במבט ראשון, כי אלה ציורים שאינם מיועדים למשוך את תשומת הלב האנושית. רק היכרות מעמיקה עם עבודתו יכולה להביא את הצופה להבנה של הציורים שלו, שהם כמו ארכיטקטורה ושירה בעת ובעונה אחת. אבל נור דווקא מיד התרשמה מיופיים של הציורים בספר הקטן. הספיק לה מבט אחד, אז מה כל העניין הזה שצריך מאוד להתעמק בהם. היא התעצבה. אולי יש משהו שהיא לא מבינה. היא הסתכלה שוב בריבועים שנראו מחוברים אלו לאלו, מצוירים בקווים דקיקים שעשו עיר, ומעליה שמש או אולי ירח. מעניין אם פיאני תבין כבר בהתחלה, או שהיא תצטרך להתעמק, היא תהתה.

נור המשיכה להסתכל בציורים, אולי תמצא דבר־מה עמוק יותר שנחבא קודם מעיניה. אחר כך הניחה את הספר, הלכה אל השירותים ושוב טיפסה על האסלה. כשהסתכלה החוצה היא ראתה שגוזל אחד נעמד על ענף יבש, והגוזל האחר נותר בקן. כנראה אין מקום לשניהם. ההורים התרשלו, אין ספק. הצוצלת האם נחתה על הענף היבש ופנתה אל הגוזל שעמד מחוץ לקן. היא תפסה את מקורו במקורה בתנועה שנראתה אלימה, המקורים חיברו את פניה לפניו, הם נעו בתנועה אחת כמו גל שעובר ממנה אליו.

רק כששוב החשיך בחוץ חשבה נור על פיאני, שבעצם לא הגיעה, ותהתה מתי התכוונה להגיע. היא התעלמה מקול חלוש שאמר לה שפיאני לא יודעת את הכתובת, וכשלא הצליחה להתעלם מהקול אמרה לעצמה שגם הדוור לא יודע את הכתובת, ובכל זאת מכתבים מגיעים מאחיה. והרי גם פיאני כתבה לה פעם. נור הסיטה את המחשבה מפניה כמו זבוב וגירדה בעיניה היבשות. היא המשיכה לגרד את הסדקים בפניה היבשים והם נהפכו לשריטות. הכניסה אצבע לפה והוציאה אותה רטובה, ניסתה לרכך אותן. השריטות שרפו. היא שוב הלכה להסתכל בגוזלים. הם כבר היו גדולים. שוב ראתה אותם מתאמנים בפרישת הכנפיים. כמה זמן עוד יש לה להתבונן בהם. הגוזל הבריא יותר שוב עמד על ענף מחוץ לקן, הוא נראה מטופל יותר, מוכן להמריא. השני עדיין היה בתוך הקן, נראה קטן יותר, חלש, ודאי קיבל פחות אוכל.

נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון. היא הניחה אותו על הרצפה ואת הקופסה לצידו, והתיישבה בישיבה מזרחית. היא לא תתרשל. הגוזל הסתכל בה בעיניו השחורות ותקע את ראשו בתוך הפחית. אחר כך שוב הרים אליה את מבטו. היא חייכה. הוא צייץ.

.

יעל לאוקומוביץ היא כותבת ומתרגמת. דוקטורנטית לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית. מחקרה מתמקד במשמעות ותפיסות טבע בספרות המסופוטמית העוסקת בביצות. כלת פרס הרי הרשון לשנת 2023. יצירותיה פורסמו בבמות שונות, לרבות גיליון המוסך מיום 02.09.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | ובאמת, מה על הגופים הלכודים שלנו?

"לימון חורגת שוב ושוב מהאישי שלה אל הקיום שלנו כאן מאז 7 באוקטובר 2023״. מזל קאופמן קוראת בספר שיריה של אדה לימון "הנחיות למניעת יאוש"

אביבה אורי, מופשט, פחם על נייר, 1967, אוסף המשכן לאמנות עין חרוד

"כאן בחוץ, אפילו העצים מקשיתים" – י"ח הרהורים על "הנחיות למניעת ייאוש" מאת אדה לימון

מזל קאופמן

.

א. "קְלִפַּת עֵץ שְׁחֹרָה, עָלִים צְהֻבִּים חֲלַקְלַקִּים, דְּמָמָה / כֹּה אִלֶּמֶת, כְּאִלּוּ שַׁיֶּכֶת לְשָׁנָה אַחֶרֶת" (אדה לימון, הנחיות למניעת ייאוש, קשב לשירה 2023, תרגמה והקדימה פתח דבר מרב פּיטוּן, עמ' 38). אני שבה וקוראת בשיריה של לימון לאחר השבת השחורה, 7 באוקטובר 2023, ושבועות ספורים לאחר 25 בחודש, היום שבו נפל אחייני, סגן אלוף מידן ישראל, בעת מילוי תפקידו. בעודי מהלכת בתהומות מדבר אני מתכוונת לבחון ברצינות את הספר הזה, להעביר אותו בכור המצרף, לנסות אותו באש ובמים. האומנם אוכל למצוא בשירים הנחיות למניעת ייאוש? ואולי הכותרת אירונית, מרמזת לדלותה של השפה אל מול מהותו של הקיום? אבל לא, מהשירים עולה שלימון מתכוונת לזה, שהיא דווקא מאמינה בכוחה של השירה להבקיע חיים.

ב. עבודתו של אורי גרשט, המופיעה על כריכת הספר, יפיפייה (אורי גרשט, רקפת D01, מתוך התערוכה "ארץ שברירית", גלריה נגא, 2018). בטרם השבר לא הבחנתי בשם התערוכה, עיני הלכו אחר היופי הנוצר בריחוף עלֵי הכותרת הנעים מלב הרקפת, מהמרכז החוצה אל מרחב גלקטי, כריחוף פרפרים, כריקוד מהבהב בחשכה. עכשיו, מתוך תוהו הנפש, אני שמה לב לכך שעלי הכותרת נקרעים מבסיסם כמו בהילוך איטי. העין מתמקדת כעת במרכז הפצוע ולא בפיזור הנוצר סביבו. אבל הפקעת הבשרנית, האדמתית, הבוקעת ממעמקי החשכה בסגול כהה, שורשיה גלויים, והיא מלאה וחמה כרחם, מבטיחה מזון לגבעולים הצומחים מתוכה, שלמים וזקופים. הנה כי כן, ממעמקי הכאב בוקע יופי נשגב, רסיסי אור כוכבי מרחפים, נושאים בה בעת כאב מפציע. "היופי צריך להישבר מדי יום כדי להישאר יפה" (וירג'יניה וולף, הגלים, ידיעות אחרונות, 2008. מאנגלית: ליה נירגד, עמ' 260).

ג. אני קוראת בשיר הפותח, "הדבר האחרון", לומדת כי אולי בזה העניין, לעשות עניין מן השולי, הפרטי והמזערי ביותר; להעניק תשומת לב לפרטים ולארוג אותם לכדי אירוע חי, מעורר פליאה. מתוך פתח הדבר שכתבה מרב פיטון אני למדה כי אדה לימון כתבה את השיר כתזכורת לעצמה, לאופן שבו "אל מול הכיעור והפחד הגודשים את העולם עשויה השירה להיות תזכורת, פתק של תקווה והכרת טובה, שהיא זקוקה להם כשם שצמח זקוק לאור" (עמ' 7). אני קוראת שורות אלו לנוכח מציאותי שלי ומבקשת בהן מרחב שהייה. מקלט.

ד. "הֶעָשׁ הַכְּחַלְחַל־שָׁחֹר שֶׁמָּעַד בְּשִׁכְרוּת מִלַּהַב לְלַהַב" (עמ' 15) – האין זו פיגורה לאסוני? להישמטות שלי? ושוב האימה והיופי נכרכים כאן.

ה. כותרת השיר, "הדבר האחרון", כמענה ל"בראשית היה הדבר" (הבשורה על פי יוחנן א,1). המילה הבוראת, היוצרת, אבל גם התהוות הדבר מתוך עצמו (בלעדינו). ה"לְעוֹלָם לֹא אַפְסִיק לַעֲשׂוֹת / עִנְיָן מִכֹּל דָּבָר"[1]  (הדבר האחרון, עמ' 15), הכתיבה כראשית ואחרית, כסוף דבר (וכיצד לעשות עניין? השירה היא רק דרך אחת; עצירה, נשימה, תשומת לב, הצבעה, קריאה, היי תראי, התפעלות, צעקה, בכי, הודיה – גם הם דרכים לעשות עניין).

ו. הדבר הוא הדיבור, והוא גם ה"זה הדבר", כלומר העיקר, ה"לראות נכוחה", הנגלה (לפתע) לעין. המה שמתייצב לפניי עכשיו.

ז. אני מבינה את השיר גם כפנייה אליך, אתה הנמען (בדרך כלשהי אתה נוכח ביקום ורק גופך באדמה הרטובה עכשיו מגשם), ואני העדה, המספרת לך שהנה "גֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת / עֲנָנִים נְפוּחִים קְרוֹבִים מֵעָלֵינוּ, / הָאֲוִיר כְּמוֹ רֶשֶׁת שֶׁעֲתִידָה לְשַׁחְרֵר / אֶת מִינֵי הַדָּגִים שֶׁנִּתְפְּסוּ בָּהּ, / צוֹפַר סְעָרָה בַּמֶּרְחָק" (עמ' 15). כמה יופי יש בשורות הללו, מעין היפוך עולם, תנועה גדושה, שופעת, נס הדגים של הטבע. איפה מתחיל הכול? איפה מתחיל כל המתחולל?

ח. לימון ממשיכה: "תֵּן לִי לְהַצְבִּיעַ עַל הַטִּפּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁנּוֹחֲתוֹת עַל הָאֲבָנִים / קוֹלָן כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת מְתוֹפְפוֹת עַל עוֹר" (עמ' 15). האומנם תיפוף האצבעות על אבן מצבתך יהיה כתיפוף על עורך? האין כאן ביטוי לאשליית (לשקר) השירה, לחוסר יכולתה ליצור ממשות במילים? האבן היא אבן היא אבן, העור הוא עור. תיפוף הטיפות על אבן אינו כתיפוף אצבעות על עור. אני נזכרת בסיפור של יהודית הנדל "תפוחים בדבש", איך האלמנה עולה בכל שנה ביום חתונתה לקברו של אהובה שנפל במלחמה, ועונדת את הצמידים שקיבלה ממנו: "זה של השנה הראשונה… עם האבן ענבר צהובה גדולה… ושבשנה השניה קנה לה את הענבר האדום, ואחר כך את הטורקיז ואחר כך את האלפיס, ואחר כך את הקוראל […]. היא אמרה: ליום החתונה העשירי שלנו אמר שיביא לי גראנאטים… היא ישבה שקטה משחקת בצמידים שהשמיעו צליל נקישה של נחושת וקול עמום של דין דן דין דן". (סימן קריאה 21, 1990, עמ' 29-28)

ט. כתבי את רגעי הילדים, את שאלות הילדים, את מחוות הגוף. את הילדה הקטנה שמעדה במדרגה על הארץ בתנועת השתחוויה, כתחינה לאלוהים, בבכי. את שאלת הבת לקצין של אביה: אבא סידר לפני שהוא מת שהצבא יהיה מוכן? (כן, השיב החייל). "לְעוֹלָם לֹא אַפְסִיק לַעֲשׂוֹת עִנְיָן מִכָּל דָּבָר". אולי זה הציווי עכשיו כשהשמיים שותקים. להביא את רגעי הילדים שנייה לשנייה, רגע לרגע. כי אתה הבן־האב בהם, בילדים שלך, ניצוצות שפיזרת, ועכשיו הם בנו, באימך, באביך, ברעייתך, בי, בילדיי (בלילה חלמתי שברי זכוכית ננעצים בבשר).

י. אני קוראת את "הסיבה האמיתית" ומרגישה איך האש המצלקת את השיר, העוברת מהאם לבת הכותבת אלינו, נוגעת ב־7 באוקטובר: " מַה שֶּׁאֵינְכֶם יוֹדְעִים… / הוּא שֶׁאִמִּי מְצֻלֶּקֶת מִכְּוִיּוֹת עַל פְּנֵי חֵלֶק גָּדוֹל מִגּוּפָהּ / … / שָׂרְדָה שְׂרֵפָה, // אֶת קִצּוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁלֹּא נוֹלַד. חֹם וּלְהָבָה וּמָוֶת, כֻּלָּם הָפְכוּ /  אוֹתָהּ לִדְבַר־מָה קָסוּם, לְעוֹף חוֹל. כָּעֵת אֲנִי יוֹדַעַת // שֶׁהִיא רָצְתָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר בִּשְׁבִילִי. רָצְתָה שֶׁאֶתְעוֹרֵר מִדֵּי בֹּקֶר וְאַכִּיר אֶת בְּשָׂרִי שֶׁלִּי, שֶׁהַדָּבָר שֶׁהִיא יָצְרָה – // אֲנִי – יִשָּׁאֵר כְּפִי שֶׁהִתְכַּוְּנָה, שֶׁאַחַת מֵאִתָּנוּ תִּשְׂרֹד לְלֹא פֶּגַע" (עמ' 19). השיר כתוב בלשון פרוזאית, בנוי מארבעה עשר בתים, שתי שורות בכל אחד מהם, והמרווח הכפול בין בית לבית הוא תהום שיש לדלג מעליה, פסיחה מעל "חֹם וּלְהָבָה וּמָוֶת", שמהם נולדת תשוקה לשלמות, לשיבה אל תום הבשר, אל השקט של העור, אל מנוחת הבלי פגע. והימים הללו של הפגע. העכשיו הפגוע, המצולק. האם הזמן ייתן שקט לילדים? ואיך הורים מצליחים לַהֲדוף את להבות האש? לימון חורגת שוב ושוב מהאישי שלה אל הקיום שלנו כאן מאז 7 באוקטובר 2023: קולה צועק בקולי: "אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר 'אֲבָל מַה בְּנוֹגֵעַ לְכָל הַחַיּוֹת הַמֵּתוֹת? כַּדּוּר הָאֶרֶץ? הַגּוּפִים הַלְּכוּדִים שֶׁלָּנוּ?" (עמ' 22). ובאמת, מה על הגופים הלכודים שלנו? פשוטו כמשמעו לכודים, וגם לא כפשוטו, וגם המרוחקים וגם הקרובים וגם החיות המתות, הירויות, הכלבים. לכודה בכאב אחותי, עצם מעצמי, בשר מבשרי, אנו הומות על הבן שאיננו.

יא. שירים רבים עוסקים באימהות, בלידה, בהגנה על ילדים, גם בחוסר היכולת ללדת, בריק הזה של הרחם העקרה. מחשבותיה של לימון בשיר על הסוסה הנושאת את הסייח ברחמה, נוגעות לליבי: "בְּמֶרְחָק כַּמָּה חַוּוֹת מִכָּאן נִמְצֵאת הַסּוּסָה שֶׁלָּנוּ,/ בִּטְנָה מִתְעַגֶּלֶת כְּחָבִית סְבִיב סְיָח … / פַּרְוָתָהּ / מְעֻבָּה מִלִּכְלוּךְ הָעוֹנָה, שְׁעוֹּנָה עַל / הַגָּדֵר הַשְּׁחוֹרָה, וְהַתְּמוּנָה הַזֹּאת כְּבֵדָה / בְּתוֹכִי. אַךְ גּוּפִי, הָרֵיק, / הַחַף מִסּוֹדוֹת, יוֹדֵעַ לָשֵׂאת אוֹתָהּ, / יוֹדֵעַ שֶׁכֻּלָּנוּ נוֹעַדְנוּ לָשֵׂאת דְּבַר־מָה" (עמ' 21); ובשיר אחר, "הנשר והגוף", היא כותבת: "מָה אִם בִּמְקוֹם לָשֵׂאת יֶלֶד, עָלַי לָשֵׂאת צַעַר?" (עמ' 23). השירים מלמדים אותי גם על הסוד שבנו, על נשיאתו בי עכשיו, על הגורל המבקש אותנו שָׂאֵנִי נָא.

יב. תנועת זמן פנימית, סמויה, עוברת בשירים. תשוקה שמשתרגת בהוויה עצמה, אורגת חוטי זמן בין לימון לבין העולם: "כָּאן בַּחוּץ, אֲפִלּוּ הָעֵצִים מַקְשִׁיתִים. / … / בְּיָמִים כָּאֵלֶּה אֲנִי רֶשֶׁת קוּרֵי עַכָּבִישׁ: קֵן שֶׁל הִשְׁתַּדְלוּת" (עמ' 38). אני מבקשת עכשיו להתפלל. איני יודעת למי, אבל להתפלל, ליצור איזה פתח נשימה עם התפילה, "לִנְטוֹת אִתְּךָ בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים שֶׁל תְּאוּרַת הָרְחוֹב, אֶל עֵבֶר / מַה שֶּׁגָּדוֹל מֵאִתָּנוּ, אֶל אֵיךְ שֶׁנּוֹלַדְנוּ" (עמ' 38).

יג. הדברים שאקרא ולא אצטט כי הם כואבים מדי, הולכים על הסף, מפחידים.

יד. את כותבת: "הַנִּיחוּ לַמַּבּוּל לָבוֹא, / חַיּוֹת הַמַּיִם / הַגּוֹעֲשׁוֹת הוֹלְמוֹת, הוֹלְמוֹת. // … / וְקַוּוּ לֶאֱלֹהֵיכֶם. / לִבְּכֶם הַטּוֹב יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת" (עמ' 27). האומנם? האומנם?

טו. השיר "לב בוער" מצליח להזרים דם בעורקיי. משהו במוחשיות, אפילו בחושניות שבו, כה מרוכז וחזק, מתפרץ, מחיה. הנה הסב, שבהיותו ילד רץ הביתה כשבכיס חולצתו קופסת גפרורים שעליה כתוב "נִדְלָקִים בְּקַלּוּת"; והילד "הוּא רָץ מַהֵר כֹּל כָּךְ… / עַד שֶׁבִּשְׁעַת הָרִיצָה הַקֻּפְסָה כֻּלָּהּ נִצְּתָה, עַד שֶׁהָיָה / לְיֶלֶד שֶׁרָץ בְּמוֹרָד הָרְחוֹב עִם מַה שֶּׁנִּרְאָה / כְּמוֹ לֵב בּוֹעֵר" (עמ' 63). כוח החיות מפעם בסב גם בזקנתו "וְאָז, מִתּוֹךְ קֻפְסָה שֶׁעַל הָאָח בַּסָּלוֹן, הוּא / שׁוֹלֵף אֶת הַמַּפּוּחִית שֶׁלּוֹ וּמְנַגֵּן". אני מתאהבת בילד־הסב הזה שלך, לימון, מתגעגעת לסבי שלי ולמפוחית של עזריאל, המפוחית שניגן בה כאן, בבית שלנו.

טז. האש בשיריה של לימון חורכת ומלבה חיים בה בעת. כמו הזמנים שלנו, "עַל פְּנֵי מַפַּת הַנֶּפֶשׁ/ הַגְּדוֹלָה / … / הַזְּמַן בּוֹלֵעַ אֶת עַצְמוֹ / לוֹעֵס כְּמוֹ סוּס / רָעֵב מְנוֹת שִׁבֹּלֶת הַשּׁוּעָל" (עזריאל קאופמן, זמן בולע את עצמו, נתן־נטע, 2004, עמ' 27-26). אולי עכשיו אני מבינה מעט יותר את השורות הללו שלךָ. אולי.

יח. "הִגַּעְתִּי לְכָאן מֵהָאֲבָנִים, מֵהַצֹּר דְּמוּי הָעֶצֶם, / מִסֶּלַע הַגַּעַשׁ, מֵהַלָּבָּה. בָּאתִי לְכָאן מֵהָעֵצִים – // עַרְמוֹן, דַּפְנָה, קְטָלָב, שִׁטָּה, סְקוֹיָה, אֶרֶז" (עמ' 75). אני רוצה לכתוב על כוחות הטבע, על נוכחותם הממלאת את השירים כמעט בכל עמוד, מאפשרת את העלאתם בדמיון – ובדרך כלשהי גם את המגע איתם או את התשוקה למגע איתם. לווייתנים, נחשים, חיפושיות זבל, גחליליות, לטאות, מערכות כוכבים, צמחים, עשבים, נקרים, נהרות, בזלת, ינשופים, עצי אשור, עצי ערמון, עוזרר, שמש, גשמי אביב, "עַד לִיסוֹד כָּל הַיְּסוֹדוֹת, / כּוֹכָב עָמֹק בָּאֹפֶק, חִזָּיוֹן רְחָב יָדַיִם בֶּהָרִים" (עמ' 67). והשורות האלה שאני חותכת אותן לעצמי: "אֲנִי מַאֲמִינָה בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לְכֻלָּנוּ / עִם הַטֶּבַע, זֶה עִם זֶה, עִם הַיְּקוּם. / וְהִיא אָמְרָה – כֵּן, אֱלֹהִים. עָמַדְנוּ שָׁם, / חַיּוֹת נְמוּכוֹת בֵּין אַלּוֹנִים לְבָנִים, טַחַב סְפָרַדִּי / וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ, רְסִיסֵי זְכוּכִית גַּעֲשִׁית תְּחוּבִים בְּכִיסֵינוּ, / נַקָּרִים נוֹדְדִים מֵעַל, וְסֵרַבְתִּי לִקְרֹא לָזֶה כָּךְ" (עמ' 68).

21 בנובמבר 2023, תל אביב

 

ד"ר מזל קאופמן היא חוקרת ומרצה לספרות. פרסמה מאמרים בכתבי עת שונים. ספרה "אני הוא גופי: עיונים פנומנולוגיים בשירת עזריאל קאופמן" ראה אור בהוצאת כרמל (2016); ערכה עם חיים דעואל לוסקי את הספר "מִלַּת צלמו בראש בלב, עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן" (הוצאת כרמל 2020).
.
אדה לימון, "הנחיות למניעת ייאוש", קשב לשירה, 2023. מאנגלית: מרב פיטון

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר חוזרת אל "סיפורים בלתי־רצוניים" מאת אורלי קסטל־בלום במלאת שלושים שנה לפרסומו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

ארוכים | הנפש היא מדבר

שיר מאת מיכל כהן

יעל יודקביק, ללא כותרת (שחורות), דיו ועט פיילוט על נייר, 2012

במדבר

מיכל כהן

.

1

הַנֶּפֶשׁ עֵינֶיהָ בּוֹעֲרוֹת

וְהִיא תְּפוּרַת זְרוֹעוֹת מְחַבְּקוֹת

אֶת עַצְמָן

אֲסוּרָה בְּשֶׁלָּהּ

הַלְּבָנָה מִזְדַּהֶרֶת עַל כָּרְחָהּ עִם כָּל נְסִיקָה, מַעֲלִימָה כּוֹכָבִים, וְהִיא

רַגְלַיִם

קָמוֹת, מֻנָּחוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּצְעָדִים מְדוּדִים, מוּדָעִים, בִּשְׁרִירִים מֻחְזָקִים, מֵהַצַּד הִיא נִרְאֵית אֲסוּפָה בְּטֶקֶס פְּרָטִי, כֻּלָּהּ מַתְרָה אִי-הַפְרָעָה, אֲבָל הֵן מְבַקְּשׁוֹת לַעֲבֹר

מִתַּבְנִית לִתְחוּשָׁה

מֵאֲחִיזָה לִשְׁמִיטָה

מִדְּבֵקוּת בְּשִׁיטָה לְהִתְמַסְּרוּת לִבְחִירָה

הַנֶּפֶשׁ צִפּוֹר מִסְתַּוֵּית בֵּין זִרְדֵי עַלְעַלִּים בַּמָּקוֹם בּוֹ הָרִים נִשְׁחָקִים, נִסְחָפִים, נִכְתָּשִׁים לְמֶרְחֲבֵי אָבָק וַאֲבָנִים תְּקוּעוֹת

בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הֵן תְּקוּעוֹת

הַנֶּפֶשׁ מַזְמִינָה אֶת עַצְמָהּ לְהַסְכִּין עִם מִשְׁכָּן

בְּמֶרְחָב שֶׁנֶּעֱתַק, שֶׁנִּסְדַּק, שֶׁהִתְפּוֹרֵר, שֶׁנִּשְׁבַּר

עַל קַו מָצוּק מְשֹׁעָר

בֵּין לָלֶכֶת אֶל כָּל הָרוּחוֹת לְבֵין לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָר

כְּשֶׁכָּל נְחָלֶיהָ שׁוֹטְפִים וַחֲרֵבִים

כָּל חֲלָקֶיהָ נָעִים

פֵּרוּרֶיהָ מִסְתַּחְרְרִים, וְהִיא

שְׁמוּרָה,

הַחַי בָּהּ מִסְתַּוֶּה, מְלַוֶּה בְּמַבָּט כָּל זַהֲרוּר שֶׁמַּבְזִיק בָּאֲפֵלָה

וּמְקַשֵּׁת אֶת הַמֶּרְחָב – הַנֶּפֶשׁ הִיא כּוֹכָב

שֶׁנּוֹפֵל

וְהִיא פּוֹעֶמֶת

מִשְׁאָלָה נוֹשֶׁפֶת

כְּמִיהָה נִפְרֶשֶׂת

בִּדְמָמָה מֵהַר לְהַר, הַנֶּפֶשׁ

הִיא פַּרְפַּר

חוּם, נִטְמָע בַּשְּׁמָמָה, נָח דּוֹמֵם אֲרֻכּוֹת עַל אֶבֶן קְטַנָּה, בַּסּוֹף הוּא עָף, וְהִיא

נוֹף בִּלְתִּי נִתְפָּשׂ, לֹא נַעֲנֶה לְמִסְגְּרוֹת, הִיא גָּלֶרְיַת לְחִישׁוֹת לְכָל מָה שֶׁעָבַר, כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מְדֻבָּר, לִצְעֹק בָּהּ בְּלִי קוֹל סְעִיפָיו שֶׁל הֶסְכֵּם יְסוֹדִי שֶׁהוּפַר, הַנֶּפֶשׁ

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ, הִיא בָּאָה

אֶל מָה שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד

אֶל מַכְתֵּשׁ שֶׁנּוֹתָר מֵהַר שֶׁעֻרְעַר

אֶל יָם יָבֵשׁ וְנִגְמָר

הִיא דִּמְמַת צֵל גֶּשֶׁם, מְקַבֶּלֶת אֶת הַדִּין, אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת עוֹד מָטָר, יוֹדַעַת שֶׁדָּבָר לֹא נִשְׁאָר

כְּשֶׁהָיָה, הַנֶּפֶשׁ

הִיא מִדְבָּר.

.

2

הַמִּדְבָּר מַחְזִיק

לְנֶגֶד עֵינָיו

אוֹתִי וְאוֹתָךְ

אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁנִּמְתָּח

אֶת כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מֻבְטָח

כָּל מָה שֶׁמִּשְׂתָּרֵג מִנֶּפֶשׁ לִרְעוּתָהּ

חַי

וּמֵאֵלָיו

וְנִכְרָךְ

הוּא מַחְזִיק אוֹתָנוּ

שְׁתֵּי לִבּוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת

מִצִּלְלֵי מְצוּק הַהֶעְתֵּקִים

הוֹגוֹת בְּמִלִּים דְּבָרִים לֹא חֲשׁוּבִים

כְּאִלּוּ רַק כְּדֵי לְהוֹסִיף וְלִשְׁמֹעַ זוֹ

אֶת קוֹלָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל

אֱלֹהִים, עַד שָׁעוֹת נְקוּבוֹת צִפּוֹרִים

לֹא עוֹזְבוֹת

לֹא נֶאֱחָזוֹת

מִתְמַסְּרוֹת

לַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ בָּעוֹלָם

לְפֶלֶא נָסוֹג וְנֶעֱלָם

וּלְשֶׁמֶשׁ חַסְרַת רַחֲמִים

בִּנְקֻדַּת תַּצְפִּית

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

כְּשֶׁהִזְמַנְתְּ אוֹתִי לִכְתֹּב

עַל שׁוּרוֹת סוֹרָגִים

דְּבָרִים

שֶׁהִתְאַבְּכוּ מִיָּד כְּשֶׁנֶּהֱגוּ

בַּמִּדְבָּר

אֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר

צְרוּבוֹת לוֹ בָּרִשְׁתִּית

חֲקוּקוֹת בְּגַרְגֵּר אָבָק

שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד בְּמָקוֹם אֶחָד

מִתְרוֹמֵם וְנֶחְבָּט

כָּמוֹנוּ

שֶׁהַמִּדְבָּר רִכֵּךְ וּפָתַח

וּלְרֶגַע הָיִינוּ כָּל

כָּךְ

.

3

מַלְכֹּדֶת הַנּוֹף נוֹעֲדָה לִנְסֹךְ אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה שֶׁל

מִי שֶׁרָאָה מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ וּכְבָר

אֵין לוֹ דֶּרֶךְ חֲזָרָה, הִיא מוֹבִילָה

כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ אֶל שְׂפַת

הַמַּכְתֵּשׁ, בְּפִתְחָהּ

מָצָאתִי

לֵב

.

מיכל כהן היא מתרגמת במקצועה, בעלת תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב.  מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית השרון.  חברה בקהילת בית הספר הדו־לשוני ערבי־עברי של "יד ביד" בבית ברל.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "שבעה שירי אבל", מחזור שירים בעקבות מאורעות אוקטובר מאת נמרוד ברקו

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן