"כשאתה מתמוטט אתה חופשי": על "סיפורים בלתי־רצוניים" מאת אורלי קסטל־בלום
(במלאת שלושים שנה לצאתו לאור)
רתם פרגר וגנר
.
א
מסתירה יוצא כל דבר, אמר המורה ללוגיקה בעודו מתנדנד על הקתדרה. הוא היה עדין למראה וכולו אומר זרוּת, סימני הגירה חורצים את פניו, תמיד לבוש במין הידור שאינו מכאן – למשל חולצה לבנה בוהקת ששרווליה תפוחים – תמיד סבלני כלפי קשיי ההבנה של אלה מאיתנו שלא ניחנו בלוגיקה. השמועות גרסו שהוא מבלה את לילותיו בפאב מסוים בעיר, ולכן העננה הזו שאופפת אותו בעודו כותב נוסחאות על הלוח. אני, בכל אופן, עוד בהיתי באמירה הזו, שנדמתה בעיניי מרהיבה כמו גביש וסתומה כמו בראשית ברא. האם מורה שיכור ללוגיקה הוא דובר אמת? שאלתי את אוויר הר הצופים שחבט בחלון.
ב
"מי יכול לשאת את הסתירה ללא בושה?" שואל רולאן בארת ועונה:"הרי זה קורא הטקסט, בשעה שהוא נהנה ממנו". (הנאת הטקסט | וריאציות על הכתב, מצרפתית: אבנר להב, רסלינג, 2007, עמ' 26).
ג
אורלי קסטל־בלום יודעת היטב שמסתירה יוצא כל דבר. המספרת שלה עולה על הקתדרה של הסיפור, מסוחררת ופיכחת להחריד היא מטיחה בנו: אל תתנהגו כמו קוראות, אל תעשו בסיפור הזה כהרגלכן. תקפצו אליו ראש. אני קופצת.
ד
סיפורים בלתי־רצוניים (זמורה־ביתן, 1993) שינה את פני הסיפורת הישראלית. אנסח את זה כך: ממנו ואילך את נדרשת לשאול: איך לכתוב סיפור אחרי אורלי קסטל־בלום? אפשר לתאר אותו כקובץ שכולו המחשות סיפוריות של מצבים סותרים. בכל אחד מהסיפורים הדמות – על פי רוב, ולא בכדי, אלו נשים – נתקלת במשהו ממשי מאוד ובלתי נסבל שלא מתיישב עם תפיסת המציאות שלה. למשל, המספרת יושבת על ספסל ציבורי שתחתיו שוכבת אישה מצחינה שבגדיה מרופטים וטוענת שהיא אמא שלה (היא יודעת שהיא לא אמא שלה); או, איש בודד ורעב נכנס לבית קפה שומם ונתקל בחיזיון מבעית של איש שנהפך לעיתון ( הוא יודע שאיש לא יכול להיהפך לעיתון); או, יש מלחמה, בצורת וכמה מגפות, ואישה אחת רעבה מחפשת אוכל (היא יודעת שעם אוכל לא משחקים). בכל אחד מהמצבים האלה הבלתי נסבל נובע מסתירה בין הידע של הדמות – ידע במובן הרחב ביותר – לבין המציאות עצמה.
ה
צורה אחרת של מופעיו של הבלתי נסבל נובעת לא מהיתקלות שבין הדמות למשהו בעולם, אלא מהדמות עצמה. היא רוצה משהו, על פי רוב משהו גדול, חריג – תוקף אותה מעין רצון עז, מגלומני, להתערב בגוף העולם, לשנות אותו – משהו שהוא עצמו נושא סתירה או שאינו מתיישב עם השכל הישר. למשל אישה שרוצה להרוג בן אדם אבל לא ממש רוצה שמישהו ימות. היא בעצם רוצה לקחת את החוק לידיים ולחבק אותו, להחליף לו חיתול ולעשות לו אמבטיה טובה; או אישה שרוצה ווקי טוקי וגם קונה אחד, אבל אין לה בעצם עם מי לדבר; או אישה שיולדת תאומים וקוראת להם חמורבי ונבוכדנאצר; או, אישה שחולמת בלילה שעם אורז לא מתווכחים.
ו
סיפורים בלתי־רצוניים מתפקע ממצבים שכאלה. הוא גורם לך להתפקע מצחוק על אף שהוא מלא בפלצות. הוא עשוי סיפורים קצרצרים, שנמסרים בלשון דיבור מלאת חזרות, דיגרסיות וסתירות, ומדמים מסירה של סיפור בעל פה. הדיבור הכמו־מבולבל שמאפיין את מסירתם מחולל לא פעם ריאליזציה של תפיסות שהתאבנו או נעשו לקלישאות, של צירופים שהשתגרו, של סתירות שהוכחשו, ריאליזציה שממחישה את היחסים המתעתעים שבין השפה למציאות. כמו למשל הפסקה הבאה מתוך הסיפור שנקרא "סיפור":
"האיש שלנו בבית הקפה, הביטחון העצמי שלו בסביבה, אף פעם לא היו לסביבה השגות בקשר לזה. זה שהוא התמוטט כלכלית זה יכול לקרות לכל אחד. זה הכלכלה החופשית, אתה חופשי להתמוטט. כשאתה מתמוטט אתה חופשי. אם אני מתמוטט משמע אני חופשי. כשאני מתעשר אני חופשי להתעשר וחופשי להתמוטט, אני חופשי." (עמ' 107-106)
הפסקה הזו עשויה משני עמודי־יסוד־עולם של התרבות המערבית המודרנית והפוסט־מודרנית: הקוגיטו המפורסם של דקארט, אני חושב משמע אני קיים, שכל תפיסת הסובייקט המודרנית וכל תפיסת ההכרה המודרנית, כמעט, יצאו תחת גלימתו, ומושג הכלכלה החופשית, שעליו מושתתת תפיסת העולם הליברלית־קפיטליסטית שנוהגת במקומותינו. הדיבור החזרתי, הלא תחבירי, הנסוג ומתקדם ושוב נסוג, יוצר הכלאה פרודית שנונה של שני מושגי המחץ האלה, ומפרק אותם ליחידות היסוד, כמו היו קלפי משחק. בה בעת זו פרודיה לא פחות חריפה על טיבו הצורני של היסק לוגי, שהוא אדיש לתוכן או לערך של המושגים המשתנים שנדונים בו. מה, אחרי הכול, ההבדל בין "אני חושב משמע אני קיים" לבין "אני מתמוטט משמע אני חופשי"? כל מגדל הקלפים הפילוסופי־חברתי־כלכלי שעליו אנו עומדים מתעקם ונטרף ומתבדר ברוח.
ז
אם כן, סיפורי הקובץ הם מעין ביצועי ג'אז לשוניים מלאי הברקות, שחושפים את האי־סדר שרוחש תחת המעטה הדקיק של הסדר. הנשים האלה שמחפשות אוכל, שמחכות למכתב, שרוצות אלף שקל לסיפור, שהופכות את החוק לתינוק שצריך לחבקו, וקולה של המספרת הזו, שהופכת מילים לממשויות, לדמויות מואנשות, לרוחות רפאים, למיצגים, עושים את הסתירות ללחם חוקנו, או, בעיתות רעב, לשני חרובים. אפשר לומר שיוצא מהם כל דבר. ואפשר לומר שהם סיפורי מחאה עזים, מטרידים, מצחיקים־עצובים, על עולם שכל השלד האנושי־מוסרי שלו מעוקם ומפורק. מפורק אפילו מסתירותיו.
ח
מה תפקיד הסתירות ביקום הזה של סיפורים בלתי־רצוניים? הן חלק משפה פואטית שחותרת תחת הלוגוס ככלל ותחת הלוגיקה בפרט, ומתגלה בסיפורים כשפה של נשים. לא בכדי היא מומחשת בעיקר בדמויות נשים, בקול ובדיבור "נשיים" ובמצבי קיום של נשים. נשים הן עצמן וגופן סתירה בעולם שבו נוהג חוק הסתירה. הן יולדות, ומיניקות, ויוצא מהן ומבנות מינן בעולם החי כל דבר חי, כמעט כמו שמסתירה יוצא כל דבר: "'העובדה שהאישה אינה מובאת בחשבון אלא quoad matrem [בתור אֵם]', רשומה במסורת הפילוסופית כולה. זהו תנאי אחד מתנאי התקיימותה, כמו גם הכרח מהכרחי ייסודה: ייצור הלוגוס ינסה להחזיר לעצמו את השלטון מהאדמה־אם־טבע היצרנית־מתרבה". כך תיארה לוס איריגארי את האופן שבו הלוגוס מכוּנן אל מול הגוף הנשי (מין זה שאינו אחד, מצרפתית: דניאלה ליבר, רסלינג, 2003, עמ' 45). קסטל־בלום הופכת והופכת ביחס הזה. זאת ועוד, המספרת שלה נוטה לספר סיפורים שמורכבים מהיסקים משובשים כגון: "יש אנשים שמסוגלים לקפוץ לבריכה מגובה של שבעה מטרים, יש אנשים שמסוגלים להיכנס למים בקפיצה" ("סיפור", עמ' 103), סיפורים שחוליותיהם קשורות ביניהן בקשרים חלשים, רופפים, אפשריים אך לא הכרחיים. הביקורת הפמיניסטית הצביעה על שפה אנטי־לוגית כאחד המאפיינים שמייחדים כתיבת נשים (לא בלבד ולא באופן גורף). שתי טענות שעלו בהקשר זה נוגעות לכתיבתה של קסטל־בלום: האחת, נשים חשופות יותר לסתירות בשל היותן קבוצת שוליים (ובזה הן חולקות את ניסיונן עם קבוצות שוליים אחרות); אזורי השוליים החברתיים מתאפיינים בהתנגשויות בין־תרבותיות ובין־מעמדיות ומשום כך הם עתירי סתירות. והאחרת, כתיבה נשית סותרנית ממחישה את ניסיונן של נשים ובה בעת היא עצמה מייצרת ריבוי – ריבוי שמרחיב את גבולות האפשרי, שמייצר חיים (מסתירה הרי יוצא כל דבר).
ט
ובכל זאת למה נשים? למה להסתבך בטענה האנכרוניסטית שסתירות הן ממוגדרות? בעולמה הסיפורי של קסטל־בלום נשים הן על פי רוב אלו שמסתכסכות עם חוקי הלוגיקה, בעיקר משום שחוקים אלה מייצגים חוק גברי וככאלה הם מנותקים מהניסיון האנושי, ונשים עדיין, ככל הנראה, קרובות יותר אצל זולתן, ידיהן בטיפול, בהאכלה, בתוך המעשים, בגוף העולם. מה בין הגוף הממשי, הקונקרטי, המסוים, השברירי, החש, המתכלה, לבין השיח הלוגי והמבנים המנטליים המשוכללים שהוא מייצר? חוק הסתירה, יש לומר, הוא שימושי ומועיל לעניינים מסוימים – למעשה הוא משמש היטב גם את אורלי קסטל־בלום – אבל מגבלותיו וקצותיו הטובלים באבסורד מוכחשים פחות אצל אלו שלא היו בכיתה כשניסחו את כללי הלוגיקה.
י
בסיפור "אֹמִּי פֶה שֹׁרְל", שפותח את הקובץ, המספרת, אישה שחייבת לברוח מהבית בשעות מסוימות, יושבת על ספסל בשכונתה, ואישה חסרת בית ששוכבת מתחת לספסל עוקצת אותה וטוענת בפניה שהיא אמא שלה. הדיאלוג ביניהן הוא סוריאליסטי – הוא נטוע בסיטואציה כמו־ריאליסטית אבל הדינמיקה שלו היא דמויית חלום. האישה חסרת הבית יודעת עליה דברים רבים; היא יודעת למשל שהיא עוסקת בכתיבה ושהשאלה מה היא עושה עם עצמה בחיים מטרידה אותה. כמו בחלום, הזקנה היא בבואה מעוותת הן של המספרת הן של אימה. היא מגלמת צד מסוים של המספרת, שכלפיו היא חשה אימה וגועל ובה בעת היא מעין כפילה משובשת של דמות האם, זו שהולכת לעבוד. כדי להדוף את הבבואה המאיימת עליה היא עוברת לדבר בשפת אימה, ערבית, והמעבר לשפת האם חושף בעוצמה את המוכר והזר, הקרוב והמבעית, כמו התפרצות של האלביתי. השפה הזרה, בתוך סיפור שכתוב עברית ומתרחש בעברית, משמשת כמו אנטי־חומר, כמו מילת כישוף, כמו מנטרה מאגית, כמו שפת אמת. אפשר לראות במהלך הזה דוגמה אחת לאופן שבו קסטל־בלום מציעה אלטרנטיבה ללוגוס – היא משתמשת בשפת האם הקונקרטית (הערבית) כדי לשבש את שפת האב הסמלית (העברית), ולהשתיל לתוכה זרות, אי־מובנות, שוליות, וזאת ללא בדל אידיאליזציה של שפת האם.
יא
אולם למעשה, ועל אף האמור לעיל, הרבייה הפרועה של כל מה שיוצא מסתירות ביקום של סיפורים בלתי־רצוניים לא מוגבלת לנשים בלבד. אדרבה, היא מתפצלת והולכת וטווה מערכת סבוכה של קשרים והקבלות בין סתירה כמצב של הסובייקט הנשי לבין סתירות שטבועות במבנה ובשיח החברתי־פוליטי בכללותו. העמדתה הגלויה של הסתירה כמין גילום אבסורדי של החוק האוניברסלי־פטריארכלי ובה בעת ניכוס שלה, מתריסה כנגד עולם פוסט־הומני ונוגעת לא רק לנשים אלא לכלל מצבי הסובייקט, מגדריים ושאינם מגדריים. הסתירות המגולמות בדמויות, בגופים ובמצבי חיים שמאכלסים את הסיפורים, הן כעין מפרקים שבורים בשלדה של חברה מנוכרת ומפוררת, שמין שיגרון אנוּש ואדיש פשה בה. סיפורים בלתי־רצוניים הם אכן סיפורי מחאה, אבל המחאה הזו גופא מסובכת מתוכה כיוון שהיא נתונה במצב כמו־סכיזופרני בין תחושה של ריבוי; ריבוי של דיבור, של דוגמאות, של חיים, לבין תחושה של מלכוד מבעית, שמותיר את הפרט בתוך מבוך של מבנה חברתי קורס, ללא חוט אריאדנה שיוליכו אל מחוצה לו. אדרבה, בסיפורים אלה, שהם אולי הביטוי הספרותי המזהיר ביותר של העידן שבו אנו חיים, אין מציאות שמחוץ למבוך, להוציא זקנה אחת טובת לב שאוספת את הגיבור אחוז הסיוט ונותנת לו מרק חם.
.
.
רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה, "הילד הלז אני הוא ולא אחר – ילדים וילדות בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2018. חברת מערכת המוסך.
.
אורלי קסטל־בלום, סיפורים בלתי־רצוניים, זמורה־ביתן, 1993
.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רוני אלדד על "כמה אנשים תהיה" מאת עמוס נוי ו"מלכת הנשף האחרונה באנטארקטיקה" מאת אושן וונג
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
