יום שבת

גלית זרי

.

בשבת בבוקר אבא עמד מול המראה והתארגן ליציאה הקבועה שלו. הוא שרק להנאתו כשענד את השעון על היד וניער אותה קלות. הוא לקח את טבעת אריה הזהב שלו והשחיל אותה על הזרת השמאלית.

"תפסיק לשרוק, גם ככה הכסף בורח מאיתנו," אמרה אמא ושתתה קפה מהכוס הגדולה שלה. האחיות שלה תמיד צוחקות עליה שהיא שותה קפה בכוס של בירה. אמא אומרת שזה עדיף מלשתות בכוס קטנה ולקום להכין כל פעם מחדש.

אבא לבש את הסוודר האפור שאמא סרגה לו בחורף שעבר ואת המכנסיים השחורים, אלו שלבש בשבת, בחג ובאירועים משפחתיים. מפעם לפעם אמא הביטה באבא, בחנה את שלבי ההתארגנות שלו.

"מה יש?" שאל, "על מה את מסתכלת?"

"על היופי הנוטף," ענתה.

"גבר כמוני את לא תמצאי בחיים," התגרה בה, "בחיים."

"כן," וידאה שישמע, "בחיים." אמא צפתה בסרט שלה, לקחה נשימה עמוקה ולגמה מהקפה.

ככה מתחיל אצלנו יום שבת, אבא מתארגן ליציאה ואמא רואה את הסרט "נסיב" ושותה קפה בכוס של בירה. אָמיטאב באצ'אן שר לשחקנית ואמא מזמזמת את השירים יחד איתו. כמו תמיד היא נשארה עם הכותונת מהלילה, רק הפעם שמה מעליה את החלוק החום שהיא הכי אוהבת להתחמם בו.

אבא אמר לי להוציא את המגפיים השחורים מהארון וביקש שאבריק אותם. ישבתי על הכיסא בחדר האוכל והברקתי לאבא את המגפיים.

"רק את מבריקה אותם כמו שאני אוהב, רק את," אמר אבא ונעל את המגף הנקי, חיכה שאסיים גם עם השני, "איזה מזל שאת קיימת." כשאבא אומר את זה אני שמחה, זה סימן שהוא מרוצה.

"איפה האדיקלון?" שאל וחיפש בין המגירות של השידה.

אמא צחקה "או דה קולון, לא אדיקלון," הדגישה את ההבדל, "כמה אפשר להסביר לך?"

"רגע, אני יודעת," חיפשתי במגירות, לא באמת ידעתי אבל לא רציתי שיתעצבן.

"הנה מצאתי," פתחתי את הפקק ונתתי לו, הוא שפך על הידיים שלו וטפח על הפנים.

"הנה עוד הפעם הוא שופך את כל הבקבוק," אמא אמרה וכיסתה את האף בצווארון של החלוק.

אבא התקרב אליה ומרח את שאריות הבושם שלו על החלוק שלה, אמא ניסתה להתרחק והזיזה את הידיים שלו ממנה, הם צחקו, אבל לא הבנתי אם הם צוחקים או רבים, כי כמו מיכה ותמרה, האחים הקטנים שלי, ממשחק וצחוקים הם יכולים פתאום לריב רצח.

"הנה תלבש," לקחתי מהר את המעיל והגשתי לאבא.

אבא חזר למראה, בדק שהכול מסודר, יישר את החגורה במכנסיים, העיף חוט קטן מהשרוול ולבש את המעיל.

הוא שפך עוד אדיקלון על הידיים, שפשף אותן וסידר את התלתלים שלו.

"לבית של מי אתם הולכים הפעם?" שאלה אמא.

"לא יודע," ענה.

"אתה מתכוון לשתות?"

"לא עניינך."

אבא הרים את הצווארון של המעיל, יישר ומתח עד שהצווארון עמד כמו שהוא אוהב, העיף חוט קטן מהשרוול, נתן מבט אחרון במראה וכשהיה מרוצה ממה שראה, קרץ לי בחיוך  ויצא. הרגשתי הקלה והתחלתי לסדר את הבלגן שאבא השאיר. הסתכלתי על אמא, היא המשיכה לראות את הסרט שלה. הכנסתי את המסרק והאדיקלון למגרה הראשונה, את משחת הנעליים למגרה השלישית, יישרתי את המפה שהייתה על השידה וסידרתי את הכיסאות בחדר האוכל.

"תפסיקי לסדר, תיכף אני קמה," אמרה אמא, "לכי תשחקי עם האחים שלך."

חזרתי לחדר והסתכלתי על האחים שלי ששיחקו בגוגואים. דידי אחי הגדול הסתכל עליי בחזרה.

"הוא אמר לאן הוא הולך?"

"לא," עניתי והתיישבתי ליד תמרה.

מיכה ותמרה הקטנים התווכחו למי יש יותר גוגואים.

רציתי לעזור לתמרה לספור את הגוגואים, אבל היא התחילה לבכות.

"אני לא לוקחת לך, אני רק עוזרת לך לספור," אמרתי.

"תפסיקי לבכות מכל דבר, תינוקת," אמר מיכה.

תמרה הגבירה את הבכי ודידי נתן לה את כל הגוגואים שלו.

"למה אתה נותן רק לה, בגלל שהיא בוכה?" מיכה התרגז.

"הנה," אמרתי לו, "יש פה קצת משלי, קח אותם, את כולם."

ידענו שאם לא נוותר לתמרה, היא תגיד לאמא ואז אמא תכריח אותנו לוותר לה, אז כבר ויתרנו מראש וחוץ מזה, יום שבת היום, לא מפריעים לאמא בשבת.

הקטנים היו מרוצים מערמות הגוגואים שלהם וזה השתיק אותם לעוד קצת.

"אני רוצה למטה," אמרה תמרה.

"כן, גם אני רוצה," הצטרף מיכה.

"אי אפשר, קר," אמר דידי ואסף את הגוגואים שהקטנים פיזרו על כל הרצפה.

גם אני רציתי לרדת למטה אבל כשהסתכלתי מהחלון אף אחד מהחברים לא היה בחוץ, אולי הלכו לדודים או לסבא וסבתא. כיף להם, חשבתי לעצמי. רק הזקנות היו בחוץ. הן תמיד בחוץ ביום שבת, גם כשקר מאוד.

"בואו לאכול," אמא קראה לנו מפינת האוכל. המשכתי להסתכל בחלון בכיוון השביל, לראות אם אבא חזר. אבא לא היה שם, רק הזקנות. נזכרתי שאמא הזהירה אותי כשקראתי להן זקנות, "שששש.. שהן לא ישמעו אותך, רק הן חסרות לי עכשיו על הראש." היא אומרת שאם הן ידעו שאני קוראת להן זקנות הן יכעסו ממש, אבל לי לא באמת אכפת, מה כבר הן יעשו? יסתכלו עליי שוב במבט המוזר שלהן?

"נו בואי לאכול," צעק לי דידי, "אנחנו מחכים לך."

"אני באה," צעקתי חזרה והמשכתי לעמוד בחלון. חיבקתי את הבטן שלי שכאבה, לא רציתי לאכול.

הסתכלתי על השביל, קיוויתי שאבא יחזור מוקדם ורגיל, אבל ראיתי רק את הזקנות שלא הפסיקו לדבר. הן נאספות בבניין של הסבתות שלי במיוחד ביום שבת ומדברות על כל מי שעוברת לידן, הן יודעות הכול על כולן גם כשהן לא יודעות כלום. לפעמים כשאמא רואה את הנשים האלה במכולת או בשכונה, היא מחייכת אליהן ואומרת שלום בנימוס ולפעמים, אם צריך, ותמיד צריך, היא גם סוחבת להן את הקניות מהמכולת לבית שלהן. כשהיא מבקשת ממני לעזור, אני מרימה את הכתף ואומרת בשקט שאני לא רוצה, אבל אמא עושה לי מבט מפחיד, אז אני עוזרת.

"את כל הזמן אומרת לאחיות שלך שאת לא אוהבת אותן, אז למה את עוזרת להן?" אני מתרגזת עליה בדרך לבית שלנו.

 "צריך לכבד אנשים מבוגרים," היא מסבירה לי.

"הן מסתכלות עליי בצורה מוזרה כשאני משחקת בכדור, הן אומרות לי שאני בת ובת לא משחקת בכדור."

"נכון, הן צודקות," אמא אומרת, "בת צריכה להתנהג כמו בת."

"אז למה את מדברת עליהן עם אחיות שלך אם הן צודקות?"

אמא מאבדת סבלנות ואומרת,  "אוהו, טוב טוב, שקט עכשיו."

אמא נכנסה לחדר וקטעה את המחשבות שלי, "נו תעזבי כבר את החלון ובואי לאכול, האחים שלך כבר התחילו."

יצאתי מהחדר והתיישבתי ליד דידי. אמא קיפלה את הכביסה וזירזה אותנו לגמור את כל האוכל מהצלחת.

"למה את לא אוכלת?" שאלתי את אמא.

"אני לא רעבה," אמרה וניערה את המגבת לפני שקיפלה אותה.

"למה את לא אוכלת?" שאלה אותי אמא.

"אני אוכלת," אמרתי ולקחתי ביס קטן. תמיד כשאבא הולך לחברים ביום שבת, יש לי כאב בטן. אבל אני לא מספרת לאף אחד, גם לא לדידי. אני אף פעם לא יודעת איך הוא יחזור. לפעמים הוא חוזר שמח וצוחק ואז הכאב עובר ולפעמים כשאני שומעת אותו עולה במדרגות הכאב מתחזק.

סיימנו לאכול וסידרנו את השולחן. חזרנו לשחק בחדר כדי לא להפריע לאמא. דידי שיחק עם מיכה ותמרה ואני המשכתי לעמוד ליד החלון. רציתי לראות אם אבא יצליח ללכת ישר בשביל. הלוואי ויצליח ללכת ישר, התפללתי בלב. "בואי תשחקי איתם" אמר לי דידי, "אני יהיה בחלון."

הזמן בחדר עבר לאט. יצאתי לסלון ושאלתי את אמא אם היא רוצה עזרה. "כן, תיכנסי לחדר ותשחקי עם האחים שלך, זאת העזרה." נכנסתי לחדר והמשכנו להיות שם, אני שיחקתי עם מיכה ותמרה ודידי עמד בחלון. כולנו חיכינו שאבא יחזור.

כשדידי הסתכל עליי ורץ לכיוון הסלון, הבנו כולנו שאבא חזר. דידי תמיד מחביא את הוואזות במזנון כדי שלא יהיה הרבה רעש ואמא לא תיפצע. אני, מיכה ותמרה הסתכלנו מהחלון. אבא לא הלך ישר. יצאנו לסלון, ואמא אמרה שניכנס חזרה לחדר."אל תדאגו, הכול יהיה בסדר, תיכנסו לחדר ותשחקו בשקט," אמרה אמא, "ותזכרו, לא משנה מה יקרה, אל תצאו מהחדר."

שמענו את אבא עולה במדרגות, מדבר וצוחק בקול גבוה, כאבי הבטן שלי הלכו וגברו. הדלת נפתחה בחוזקה וידית הדלת הכתה בקיר, התחלתי לרעוד. לא שמענו מה אמרה אמא אבל אבא צעק שתסתום את הפה. שמענו משהו מתנפץ על קיר. אני ודידי הבטנו זה על זה. תמרה התחילה לבכות ודידי הרים אותה.

"די כבר, הילדים בחדר, תפסיק עם זה," שמענו אותה אומרת בשקט.

"אני יחליט מתי להפסיק, שמעת אותי? את לא תגידי לי מתי להפסיק," שמענו את הסטירות והמכות אבל לא שמענו את אמא.

דידי פתח את הדלת ורצה לצאת מהחדר, עצרתי אותו, "אמא אמרה שלא נצא."

דידי העביר את תמרה לידיים שלי ויצא החוצה. שלושתנו יצאנו אחריו. אבא בעט באמא ונתן לה אגרופים. היא שתקה, חיכתה שיירגע, כמו שקורה כל פעם. לא יודעת מה קרה לו, אבל הפעם זה היה אחרת. הוא קילל אותה בגרוזינית, זרק כיסאות על הקיר, העיף את השולחן של הסלון לתוך המראה. הוא משך לה בשיער  ושוב נתן לה אגרופים.

"אמרתי לכם לא לצאת מהחדר," אמא נעמדה וסידרה את השערות שלה כשראתה אותנו מחוץ לחדר. "תחזרו לחדר."

ירד לה דם מהאף. המשכנו לעמוד.

"אתם אל תדאגו," נעצר אבא, "לכם אני לא יעשה כלום."

הוא הוציא מהווידאו את הקלטת של נסיב.

"לא את הסרט," אמא צעקה, "לא את הסרט."

אבא תפס את הקלטת ודפק אותה בקיר עד שנשברה, משך את הסליל וקרע לחתיכות. אמא בכתה, פעם ראשונה שראיתי את אמא בוכה כשאבא הרביץ לה. היא ניסתה להרים את החתיכות. הוא דחף אותה למטבח ותוך כדי דרך על החתיכות. היא דחפה אותו חזרה, והוא קיבל מכה בראש.

"היום זה הסוף שלך, היום אני ירצח אותך," אמר ודחף אותה למטבח.

שמעתי אותו מחפש במגירות, מושך החוצה כל מגירה ומעיף אותה לרצפה, כנראה מתעצבן יותר ויותר שהוא לא מוצא את מה שחיפש. שמעתי את הכד של המים שהיה מונח על השיש מתנפץ על המקרר, וגם את הסירים שהוציא, בטח זרק על אמא ואולי היא ניסתה לעצור אותו. מהמטבח עלו צלילים של צלחות וכוסות מתנפצות על הרצפה. הוא כנראה שבר כל מה שראה ואז התחיל גם לצעוק, "יא בת זונה, יא שרמוטה, היום את תמותי."

עמדנו בין הסלון לפינת האוכל. תמרה ומיכה בכו, הם התחבאו מאחוריי ומאחורי דידי. התקרבתי קצת למטבח, רציתי לראות את אמא, רציתי לדעת שהיא בסדר. כל המטבח שלנו היה על הרצפה. הכול היה מבולגן, היו זכוכיות ודם. הרבה דם.

פתחתי את דלת הבית ודידי תפס אותי. "לאן את הולכת?"

השתחררתי ממנו וירדתי בבכי אל הזקנות. "בואו מהר, בואו מהר, אבא הורג את אמא, אבא הורג את אמא," צעקתי לסבתות שלי.

הסבתות שלי רצו לתוך הבניין שלנו, "הוא יהרוג אותה, הוא יהרוג אותה," בכיתי.

"אל תדאגי," אמרו הזקנות וחיבקו אותי, "אל תדאגי."

אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל ראיתי את אמא של אבא שלי יוצאת מהבניין, היה לה מבט רציני, היא קראה לי שאבוא הצידה ואמרה לי, "פעם הבאה שקורה דבר כזה בבית, את לא צועקת את זה ברחוב שכולם ישמעו, את באה אליי ואומרת לי בסוד, הבנת?"

הנהנתי בראש וכעסתי בלב. שנאתי אותה ושנאתי את הבן שלה.

"והוא לא הרג אותה," הוסיפה, "בסך הכול נשפך קצת יין."

באותו היום לא עלינו חזרה הביתה. הלכנו לבית של סבתא שלי, אמא של אמא שלי. היא וסבא והאחיות של אמא שלי שמרו עלינו כי אבא ואמא הלכו למסיבה בעבודה שלו.

הדודות שלי הכינו לנו אוכל במטבח. הן דיברו בלחש, שסבא לא ישמע: "עוד הלכה איתו למסיבה, מסכנה, מה יהיה איתה בסוף?"

"מוֹמְטמֵנִיס דֵדָה אָר טִירִיס," סבא אמר לסבתא בגרוזינית. זה אומר "האמא של הסבלנות לא בוכה". אמא אומרת לנו אותו כל הזמן כשאנחנו לא מצליחים בשיעורי בית או כשאנחנו רבים. היא מסבירה לנו שסבלנות זה חשוב, אבל אותי זה מרגיז.

"זה טוב שהיא הלכה איתו למסיבה," סבא המשיך, "ושלא עשתה יותר גרוע ממה שכבר קרה. הכול יעבור, ומחר יהיה בסדר."

הלכתי לחלון וחיכיתי לאמא. לא הייתה לי סבלנות, רציתי שתחזור כבר הביתה. ידעתי שלא משנה מה סבא אומר, כלום לא יהיה בסדר.

 

.

* המחברת מודה לשרון גרינברג ליאור, אשר עבדה איתה על עריכת הסיפור.

.

גלית זרי גרה בבאר שבע ועוסקת בתחום היופי. בימים אלה שוקדת על כתיבת סדרת טלוויזיה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "קריית אונו", סיפור קצר מאת מיכל יהודה חנאל ו"נח ונעה", סיפור קצר מאת דנה שמחיוף שחף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 שִבעה שירֵי אֵבֶל | אוקטובר 2023

נמרוד ברקו

.

1.

אַי, עוֹלָם.

.

הִנֵּה הָרַע מִכֹּל:

שֶׁאִם הוֹצֵאתָ אֶת הָרַע מִכֹּל מֵהָעוֹלָם

כִּי אָז הוֹצֵאתָ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִמֶּנּוּ.

.

אִי אֶפְשָׁר לְטַהֵר אֶת הָעוֹלָם.

.

תְּקוּמַת הָעוֹלָם תְּהֵא זַעֲרוּרִיּוּתוֹ־שֶׁל־הָעוֹלָם:

.

לִפְנֵי שֶׁהָאֱנוֹשִׁי

הִשְׁחִית אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד,

הוּא,

הָאֱנוֹשִׁי,

לִטֵּף בְּרֹךְ אֶת שְׂעָרוֹ, שָׁמַעְתִּי; אַחַר כָּךְ

שְׂעָרוֹ הִתְנוֹפֵף בָּרוּחַ כְּמוֹ שֵׂעָר שֶׁל גּוּפוֹת בָּרוּחַ.

.

2.

שַׁן, יֶלֶד;

שַׁן נְצָחִים;

שַׁן בַּתְּהוֹמוֹת;

הָרֹעַ מְטוֹפֵף לְפָנֶיךָ, עַגְמוּמִית פֻּרְעָנוּתוֹ,

אֲבוּדָה בִּבְשָׂרָהּ –

פַּרְצוּפָהּ אָיֹם

וּפַרְצוּפָהּ מְבֹהָל

וּפַרְצוּפָהּ מִתְרַבֶּה.

.

3.

דּוֹמֶה כִּי עֲמֻקּוֹת־עֲמֻקּוֹת־יָשַׁנְתִּי

וַעֲמֻקּוֹת־עֲמֻקּוֹת־פֶּתַע אֲנִי נִסְתָּר־חַי בְּתוֹכְכֵי הַגּוּפוֹת שֶׁל הוֹרַי.

שְׁמִי הוּא אַבְרָהָם. חוּס עֵינֶיךָ עָלַי.

אַבְרָהָם מְדַמֵּם, שָׁמַעְתִּי;

סְבִיבוֹ אֵילוּ גַּפַּיִם מֻתָּזִים.

וְגוּפִי דָּמוּם כָּל כָּךְ וְגוּפִי נֻקְשֶׁה כָּל כָּךְ שֶׁאֵינִי בָּטוּחַ

לְמִי שַׁיָּכוֹת הַגַּפַּיִם הַלָּלוּ.

סְבִיבִי אֲגָלִים־אֲגָלִים שֶׁל כְּרוּתֵי־גַּפַּיִם.

.

וְגוּפִי דָּמוּם כָּל כָּךְ וְגוּפִי נֻקְשֶׁה כָּל כָּךְ שֶׁאֵינִי בָּטוּחַ

לְמִי שַׁיָּכוֹת הַגַּפַּיִם שֶׁרָאִיתִי מְבֻדָּרוֹת סְבִיבִי.

אֵדַע אוּלַי כְּשֶׁמְּאֻחָר יוֹתֵר כְּשֶׁאוּלַי אֵלֵךְ.

.

4.

בְּעָמְקֵי הַיָּם אוֹיְבֵי־הַבָּשָׂר מִתְרַכְּכִים פֶּתַע;

אֵלֶּה הַזְּוָעוֹת שֶׁל הָעֵינַיִם־שֶׁל־הָעוֹלָם.

.

5.

מְאֻחָר יוֹתֵר

אֵצֵא בְּגַפִּי אֶל הֶהָרִים.

זֶהוּת הַבְּדוּיָה־מִלֵּב שֶׁמָּאן דְּהוּ

הִשְׁלִיךְ עָלַי – הֲזֶהוּ הָרֹעַ? –

תִּתְמוֹסֵס רַכִּיכָתִית וְיִתְגַּדְּלוּ בָּהּ אַצּוֹת

וּצְבָתוֹת־שֶׁל־סַרְטָנִים יְעַכְּלוּהָ חֲרִישִׁית־חֲרִישִׁית.

.

6.

חַכֵּה, אָדָם.

אֵלֶּה לְחָשִׁים שֶׁל קֹמֶץ־אֵיבָרִים־פְּנִימִיִּים־בַּאֲפֵלָה־מֻחְלֶטֶת.

אֵלֶּה אֲגָלִים־שֶׁל־אוֹר.

.

7.
אַי, עוֹלָם.

.

שָׁמַעְתִּי וַי וַי

וַי וַי וַי

שָׁמַעְתִּי וַי וַי וַי

.

עוֹלָם, עוֹלָם!

.

שָׁמַעְתִּי וַי וַי

צוֹעֶקֶת וַי וַי

וַי וַי וַי

וְצוֹעֶקֶת וַי וַי וַי

 

נמרוד ברקו הוא משורר ועורך לשון. יצירותיו (שירה ופרוזה) פורסמו בכתבי עת שונים, ובהם "הו!", "הבה להבא", "סְפָר" ו"מאזניים". ספרו הראשון, "תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים", ראה אור בקיץ 2020 בהוצאת פרדס.

.

במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: ״קומי״, מחזור שירים מאת רמי לאון יולזרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לומר חנוך

עדו סתר

.

"חנוך" היא המילה הכי חשובה בתיאטרון הישראלי, ואני מבטא אותה באופן ששמור למי שהכיר אותו באמת, כלומר למי שהשתתף בהצגות שלו. זאת לא הקפדה מיותרת על גינונים, אלא הבנה של מערכי הכוח בעולם – דבר בסיסי שצריך להבין כשעוסקים בחומרים של חנוך. יש את אלה שעבדו עם חנוך ויש את כל השאר, שמנסים לזייף קרבה אליו בדיעבד. אני משחק בהצגה שכתב וביים חנוך. כן, מְשחק, בזמן הווה, למרות שעברו יותר מעשרים שנה מאז מותו. ולא, אני לא מתכוון לאשכבה. רגע לפני שאתם נזכרים בכל הפעמים שהלכתם לראות אותה, עם חברים או משפחה, או סתם עם אנשים שרציתם להרשים, ובכיתם ובכיתם ובכיתם, כי חוסר התכלית והחיים והמוות, ועשו על זה חזרות בחדר הבריתות של תל השומר, תנו לי להזכיר לכם שההצגה הזאת מציגה ארבע פעמים בשנה, כל הקאסט שלה כבר הוחלף וחצי מהקיואים של התאורה נכנסים באיחור של בין שלוש לארבע שניות, אם הם בכלל נכנסים. בקיצור אשכבה הפכה כבר מזמן מהצגה שכתב וביים חנוך, לפגר שהעיסוק המוגזם בו השכיח את ההצגה האחרונה האמיתית שלו.

לא הייתי מהשחקנים המרכזיים שעבדו עם חנוך. הוא לא עשה לי אודישן של שעה וחצי באיפור ובתלבושת, ולא התקשר אליי אחרי בכורות כדי שאקריא לו את הביקורות שנכתבו בעיתונים. יום אחד הוא פשוט פגש אותי במסדרון התיאטרון ושאל אם אני יכול לשחק תפקיד של חייל סמוק בהצגה הבאה שלו. למה החייל צריך להיות סמוק, שאלתי, והוא ענה שהוא בעצמו לא יודע, אבל זה מה שהמחזאי כתב, כלומר זה מה שהוא כתב, ושאבוא לחזרה ואולי נצליח להבין ביחד למה הייתה הכוונה. האמת? לא רציתי לבוא. הייתי בשלב קצת רגיש של הקריירה, השלב שבו נקבע אם אצליח להתפרנס מתיאטרון בשארית חיי או אצטרך לפרוט את שאריות היכולות שלי להנחיית קבוצות משחק ולהעמדת פנים שמה שאני באמת רוצה לעשות בגיל שבעים זה להיסחב בתחבורה ציבורית לאיזה מקלט ברמת גן כדי לדגדג חלום של חבורת אנשים לא מוכשרים. חנוך אומנם היה אז בשיא תהילתו, וההצעה להשתתף בהצגה שלו נראתה מפתה במיוחד, אבל לאחר כמה בירורים חשאיים הבנתי שהתפקיד שהציע לי הוא משני, במקרה הטוב, ושחנוך ידרוש ממני, כפי שהוא נוהג לדרוש מכל מי שעובד איתו, לתת את כל כולי. חששתי שאחרי שנים רבות של עבודה עם מחזאים ובמאים בינוניים אתמסר בכל ליבי לחוויית העבודה עם חנוך, שהיא ודאי מרטיטה ותובענית, ואסיים את הקריירה שלי כשחקן שמבלה עשר דקות בממוצע על הבמה.

ובכל זאת הסכמתי. אמרתי לעצמי שעד עכשיו השתדלתי לעשות את כל הצעדים הנכונים בקריירה, והם הביאו אותי למצבי העגום. אולי צעד שנראה על פניו שגוי יפתח בפניי אפשרויות חדשות? ובכלל, הגיע זמני להצטרף לחבורת השחקנים המצומצמת והאיכותית שמשחקת בהצגות של חנוך לוין.

כשהגעתי לחזרה הראשונה נחרדתי לראות את המנהל האומנותי יושב ליד חנוך. חנוך ואני החלטנו שאני אביים את המחזה, הוא אמר, וחנוך שתק ונראה סמוק יותר מהחייל הסמוק שהייתי אמור לשחק. מתברר שאפילו חנוך, בשיא תהילתו, לא יכול לעמוד בפני רצונו של מנהל אומנותי שמתעקש לביים את המחזה בעצמו.

מצד אחד לא רציתי לעבור עוד תהליך חזרות עקר עם המנהל האומנותי ושקלתי לפרוש, בו במקום. אולי חנוך יעריך את המחווה הדרמטית? מצד שני, חשבתי, אולי הוא דווקא ייפגע ממנה וגורל הקריירה שלי ייחרץ סופית? ישבתי קפוא כמה דקות ארוכות, ולאחריהן הבנתי שאישאר בהפקה.

כל השחקנים שהשתתפו בהצגה היו מתוחים יותר מהרגיל לקראת הבכורה. אפילו אני, שמעולם לא עבדתי עם חנוך עד אז, ניסיתי לדמיין מה תהיה דעתו על ההצגה. הבכורה התחילה והסתיימה, וחנוך נעלם מייד אחריה. אחד השחקנים היה מוכן להישבע שבכלל לא היה באולם. בפעם הבאה שפגשתי את חנוך במסדרון ניסיתי לשאול אותו מה חשב על ההצגה, אבל עוד לפני שהספקתי הוא הזמין אותי, באותו חצי חיוך טיפוסי, לשחק בהצגה הבאה שלו. איך קוראים למחזה? עוד הספקתי לקרוא לעבר גבו שהתרחק במרץ. ההולכים בחושך, הוא צעק ונעלם במעלה המדרגות.

השתתפתי בקריאה הראשונה של המחזה. למרות שהתפקיד שלי גם הפעם לא היה גדול, וחנוך לא אמר דבר במהלך הקריאה, נהניתי ממנה מאוד. גם מהמחזה, כמובן, אבל בעיקר מהתגובות הקטנות של חנוך שהצלחתי לקלוט פה ושם. חשבתי לעצמי שסבלתי לא מעט במהלך הקריירה, אבל שכל הסבל היה שווה כדי להגיע לרגעים האלה, שבהם נופלת בחלקי ההזדמנות לעצב על הבמה דמות שחנוך דמיין. חשבתי לעצמי שסוף סוף, אחרי עשרות שנים בתיאטרון, מצאתי את מקומי.

בהפסקת הקפה אחרי הקריאה דיבר חנוך עם השחקן הראשי, ואני נעמדתי לידם והקשבתי והשקפתי על העולם במבט אופטימי למדי. שמעתי את חנוך אומר לשחקן הראשי, קיבלתי את המחלה. לא נשאר לי הרבה זמן. ככה סתם, בהפסקת הקפה הראשונה של ההפקה החדשה. בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה כלשהי. אומנם בדיחה אכזרית, אפילו בסטנדרטים של חנוך, אבל בדיחה. הרי מי שכותב כל כך הרבה על מוות ומת כל כך הרבה פעמים על הבמה לא יכול באמת למות. הסתכלתי על פניו של השחקן הראשי והבנתי שלא מדובר בבדיחה. שוב מיהרתי לקוות, חשבתי. חנוך בטח יפסיק עוד מעט ליצור הצגות, והדבר היחידי שיישאר לי מההפקה הזאת הוא תחושות של החמצה ומפח נפש. כשהפסקת הקפה הסתיימה אמרתי לעוזרת הבמאי שאני עוד רגע מגיע וברחתי הביתה. ידעתי ששם אף אחד לא יאכזב אותי.

חנוך כעס, ומאז לא דיברנו. לכן גם לא הזמין אותי לשחק באשכבה. אני, מצידי, לא הלכתי לראות אותה. כששמעתי שהוא שוכב בבית חולים במצב סופני, באתי להתנצל. הזעתי כל הדרך וחששתי שיעיף אותי בצעקות מהחדר, או גרוע מכך – שיתעלם ממני. אבל בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, בעצם בניגוד לכל מה שחושבים האנשים שקוראים לו "חנוך" ללא צידוק, חנוך היה איש עדין ופחד למות, כמו כולנו. הוא קיבל אותי בחיבוק ובנשיקה והזמין אותי לשחק בהצגה הבאה שלו, הבכיינים: מחזה על חולים סופניים בכלכותה שמנעימים את זמנם בצפייה בהצגה על רצח אגממנון. זאת באמת תהיה ההצגה האחרונה, אמר לי חנוך, חזרה ראשונה מחר בעשר, בחדר הזה, מלמל כשעיניו עצומות. לאחר כמה רגעי דממה הבנתי שאני בוכה.

עשינו חמש חזרות. לא אגזים אם אומר שאלה היו חמש החזרות הכי טובות שהיו לי בחיי המקצועיים, ורגעים מהחזרות האלה ילוו אותי לנצח. חנוך כבר ידע שלא יספיק להעלות את ההפקה על הבמה, ולכן השאיר לנו הוראות מפורטות כיצד לעשות זאת. למה דווקא את המחזה הזה? שאלתי את חנוך. כי זה המחזה שעכשיו עובדים עליו, אמר. זו הייתה התשובה הקבועה שענה במשך שלושים שנה, והפעם הוסיף: ההצגה, ההצגה זה מה שיישאר.

אחרי הלוויה והשבעה המשכנו לערוך חזרות. הביאו במאי אחר, בחור נחמד שלא היה חנוך. זה אמנם היה ברור מהרגע הראשון, ובכל זאת לא הפסיק לאכזב ולהכעיס אותנו בכל פעם מחדש. למרות מאמציו, כל ניסיונותיו לביים את ההצגה כמו שנראה לו שחנוך היה מביים אותה, הובילו לסתמיות נוראה. להיט זה לא יהיה, וההצגה תרד מהר יחסית, אמר לי אחד השחקנים, זאת תהיה הנקמה. מה אעשה אז? שאלתי את עצמי. אישאר בלי ההצגה ובלי חנוך? אז עלה בדעתי הרעיון להפוך את הבכיינים להצחקנים.

ברגע ששיתפתי את שאר השחקנים ברעיון, היה ברור שחייבים להוציא אותו לפועל. אחרי כל הצגה של הבכיינים חזרנו לאולם הריק והתחלנו לעבוד על ההצגה הצחקנים, שהייתה אותה הצגה בדיוק, אבל בצורה שבה חנוך היה מביים אותה, לפי ההוראות המדויקות שהשאיר לנו. את מרב המאמצים לא השקענו בהצגה עצמה מול הקהל – שרצה לאחוז בפיסה האחרונה שכתב חנוך לוין במיטת חוליו בעודו סובל מכאבים נוראים ומנהל מאבק הרואי לשמור על צלילותו – אלא לאחר מכן, בחזרות הסודיות שקיימנו באולם הריק. ההצגה, ההצגה זה מה שיישאר, חשבתי, ומה שיישאר מחנוך לוין צריך להיות הצגה של חנוך לוין.

מעולם לא הרגשתי ממוקד כל כך כמו בחזרות על הצחקנים, למרות שנערכו בשעות לילה מאוחרות. יכולתי לעבוד עם הקולגות שלי אך ורק על ההצגה, ולא לעסוק בשאלה אם הקהל יבין וכמה הצגות נציג. התפאורה כללה שלושה וילונות בלבד, שחילקו את הבמה לשלושה שלישים. באחת החזרות הקדשנו יותר מחצי שעה לדיון במיקומו המדויק של אחד מהווילונות על הבמה – דיון שקיימנו לרוב במשך דקה, או לא קיימנו בכלל. בסיום הדיון הזזנו את הווילון האמצעי שניים וחצי מטרים ימינה והרגשנו שעולם חדש של אפשרויות משחקיות נפתח בפנינו.

אחרי שהבכיינים ירדה הבנו שהצחקנים מוכנה, וגם שעלינו להציג אותה מול שורות שורות של כיסאות ריקים. חנוך יהיה הקהל שלנו, אמרנו זה לזה פה אחד.

לפני הבכורה נתקפתי פתאום ספקות. חששתי שההצגה לא תצליח בלי נוכחות של קהל, בטח הרגעים הקומיים שלה. זכרתי את התחושה המתוקה שעולה באולם כשהקהל נלכד בקורי ההצגה, תחושה שכמעט אפשר לאחוז בה ומקרינה מהאזור החשוך שבו יושב הקהל אל פני השחקנים שעל הבמה המוארת. ברגעים הראשונים של הבכורה התקשיתי וחשבתי להפסיק, אלא שאז שמעתי צחוק קצר יבש עולה מקצה האולם. איש הסאונד צחק. שאר השחקנים שמעו גם הם את הצחוק, ולאחר כמה רגעים של בלבול המשכנו בהצגה כרגיל, ובסופה זכינו למחיאות כפיים סוערות מאנשי הצוות, ואפילו למטח של פרחים שהופיעו יש מאין.

ככה זה נמשך. בשנתיים הראשונות הצגנו רק בימי שישי בערב, בלי לגלות לשום גורם רשמי בתיאטרון, ולאחר מכן גם בימי שישי בצוהריים, בגלל הביקוש של אנשי סאונד ותאורה, שהגיעו מכל הארץ לעבוד  בהצגה רק כדי לצפות בה. הצגנו, כמובן, גם ביום הולדתו וביום פטירתו של חנוך. הקאסט המקורי ואיתו כל האלמנטים האחרים שמרכיבים את ההצגה נשמרו במלואם. הצלחתי לשחק ביותר מאלף הצגות מול אולם כמעט ריק ואחרי כל הצגה הרגשתי שהרגליים שלי מרחפות קצת מעל הקרקע.

אני לא אוהב להעיד על איכות ביצועיי על הבמה, אבל אין לי ספק שמעודי לא שיחקתי טוב יותר. אני בעל ביטחון עצמי, אני יצירתי, אני ממושמע. בסוף כל הצגה אני מביט בעיני הקולגות שלי ורואה את הקשר העוצמתי והסמוי שנוצר בינינו. אני עובר בשמחה את כל התלאות המקצועיות שמזמנים לי שאר ימי השבוע כדי להגיע להצגות בימי שישי. אני רואה בהן אירועים קדושים. סוף כל סוף יש לי משפחה. סוף כל סוף גם אני יכול לומר "חנוך".

.

עדו סתר כותב בעיקר מחזות שמוצגים בתיאטרוני פרינג׳ שונים. מתרכז בז’אנר האבסורד, שדרכו הוא בוחן ומנתח תופעות חברתיות ופוליטיות. בקרוב יראה אור בהוצאת קרן רומן הביכורים שלו "תיאטרליה".

.

במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "קריית אונו", סיפור קצר מאת מיכל יהודה חנאל ו"נח ונעה", סיפור קצר מאת דנה שמחיוף שחף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן