פרוזה | נח ונעה

״לקחתי נשימה עמוקה. עליי להתעשת. הפיות במעילי הטרנץ' לא באות להציל אותי.״ סיפור קצר מאת דנה שמחיוף שחף

טל מצליח, פה גדול, שמן וטכניקה מעורבת על עץ, 80X61 ס״מ, 2012

נח ונעה

דנה שמחיוף שחף

.

קבענו להיפגש בפומפידו בחמש וחצי. רציתי לספר למישהו שקבעתי עם אנשים בפומפידו בחמש וחצי, סתם כדי לשמוע את עצמי אומרת דבר כזה. ניסיתי לשמור על קור רוח. עמדתי לפגוש איש ואישה מאוד נכונים, מאוד ברוח הזמן. הוא במאי נחשב שנבחר לביים הצגה באופרה בסטיליה, והיא רקדנית בלהקה ידועה.

הבמאי המפורסם היה מז'אנר היפה־לא־יפה. הפה שלו היה גלי ועייף, כמו בלון שנגרר על הרצפה בסוף מסיבה, והיה לו שיער חום כהה מבולגן. הרקדנית הייתה מסותתת עם עצמות לחיים של מישל פייפר ושפתיים עבות אך לא משורבבות, אדומות כאילו הזריקו להן דיו.

עוד בארץ נפגשנו בדירה היפה שלהם במרכז תל אביב. היא הייתה נחמדה אליי, ואמרה שהם ממש שמחים שיש להם בייביסיטר מסודרת לפריז. "נכון, נח? אתה תשחק עם נעה?" הילד הקטן ישב על הספה הקטיפתית הירוקה ולא הזיז את עיניו מהאייפד. פיו הזעוף דמה לזה של אביו, והוא נראה כמו איש מבוגר מכווץ ממדים. היא רכנה אליו, "נח חמוד, אתה יודע שנעה מאוד רוצה לבלות איתך קצת? תראה, אפילו יש לכם אפילו שם דומה, וגם נעה היא בלי ו'."

.לנח בן השלוש זה לא הזיז, והוא השליך את האייפד על הספה, קם והכניס את כל ידו לקנקן המים שהיה מונח על השולחן.

"נחצ'ה," היא אמרה ברכות, "מספיק. מה אמרנו?"

שמחתי. היא הבטיחה לי שהם יהיו המשפחה שלי בפריז ונעשה יחד ארוחות שישי. הנחתי שהבמאי לא בבית עד שפתאום הופיע בפתח הסלון, מלמל איזה משהו לעברי וגירד בעורפו. הוא לבש בוקסר עם פסים כמעט בלתי נראים וגופייה לבנה ומקומטת. הייתי נבוכה, מודעת לתנוחה שבה ישבתי, והיה לי חם. המזגן בדירה שלהם לא פעל והזעתי מתחת לשמלה הפרחונית הווינטג'ית העבה שלבשתי במיוחד לפגישה.

לא חשבתי שהם באמת יהיו המשפחה שלי בפריז אבל נהניתי להאמין לזה. ולמרות שהחום בדירה נדבק לי לידיים ולקרסוליים ואפילו לכפות הרגליים, הקרירות נדפה מכל עבר, גם ממנה, שחייכה כל הזמן והתאמצה להיות חביבה. היה נחמד לדעת שאכיר אנשים בפריז, ועוד כאלה שוודאי יערכו מסיבות בדירה שלהם ליד כיכר הבסטיליה ואולי גם יזמינו אותי. בייביסיטר על נח זו לא בדיוק עבודת חלומות, ועדיין משימה די פשוטה ובעיקר משתלמת.

ברכבת התחתית בדרך לפומפידו התחלתי לחשוד. אם הם גרים ברובע האחד־עשר, כפי שהרקדנית אמרה לי, למה לא קבענו שם? אנחנו נסתובב יחד ואז, איך אגיע איתו לבית שלהם? חשבתי לשלוח הודעה אבל לא עשיתי כלום. משהו היה מוזר, כן, אבל בחרתי להתעלם. אולי הריטלין שלקחתי באותו בוקר כדי ללמוד עזר בהדחקה הזאת. פחדתי גם שהם יחשבו שאני לא זורמת. עוד לפני שהכרתי אותם, רציתי לרַצות אותם.

כשהגעתי ראיתי את הבמאי עומד שפוף מעט ליד העגלה שבתוכה היה מקופל נח.

"היי," אמרתי, מקווה שהקול שלי לא רועד.

"היי," אמר בקול נמוך, אף תו לא זע בפניו.

"מה קורה?" שאלתי, תוהה איפה אשתו, "היי נח חמוד."

הילד הזעוף התפתל בתוך העגלה והסתיר את פניו בידו שאחזה בובת קוף מרופטת.

"הנה, היא מגיעה, היא הלכה לחפש אותך," אמר הבמאי והביט מעבר לראש שלי. היה ניכר שגם הוא חרד מלהיות איתי לבד.

"מה נשמע?" אמרתי כשהרקדנית חזרה, ואימצתי את החיוך הכי מתוק.

"בסדר, בסדר," היא אמרה ולרגע היה נדמה שסיגלה לעצמה מבטא לא ברור, כאילו ריככה את ה־ר'. "אוקיי נעה, אז אנחנו הולכים לסרט ונפגוש אתכם פה במטרו," היא דקלמה כמו מפקדת חדשה בצבא, ואז הסתכלה על בעלה, "רגע מאמי, זה מטרו פה או מקדונלד׳ס?"

הוא הסתכל על ה־M האימתנית והצהובה. "זה מטרו," מלמל כמעט בלי לרווח את שפתיו.

"מעולה, אז נפגוש אתכם פה ברבע לתשע, תשע כזה?" היא חייכה חיוך שחשף כמאה שיניים.

"אה… בסדר, אין בעיה," אמרתי והבטתי בנח באימה.

"יופי, יש לו פה בתיק כריך ומים וכל מה שצריך, קצת מכוניות, את רואה?" היא פשפשה בתחתית העגלה והראתה לי כמה צעצועי פלסטיק. הנהנתי למראה הצעצועים.

"אז כזה פשוט להסתובב איתו?" וידאתי, מנסה לא להישמע מופתעת, כאילו כל משימה שיטילו עליי אקבל על עצמי כחברת כת. השעה הייתה רבע לשש, יש לי שלוש שעות להיות עם הילד הרגזן הזה. מעולם לא הייתי עם ילד כזה קטן לבד.

"כן, את יודעת, הכי בצ'יל, תעשו מה שבא לכם. הוא ממש ישמח לשחק איתך תופסת. נכון, נח? את יכולה לקחת אותו פה לאיזו גינה, לקנות לו מיץ תפוזים, נחזיר לך כמובן."

שתקתי. הסתכלתי על הבמאי שהסתכל בנייד שלו.

"את גם יכולה להסתובב איתו בחנות צעצועים ורק להסתכל, הוא אוהב ככה."

"אוקיי.״

"אה," נזכרה, "רק אל תקני לו משהו עם ביצים, הוא אלרגי," ליטפה את שיערו החום והגלי של נח. "אז תיהנו, ביי חמודים, ביי נחצ'ה," היא אמרה והדביקה לו נשיקה על הלחי. הבמאי נופף לו לשלום מרחוק והתחיל ללכת, והיא נשרכה אחריו.

נח ואני נותרנו שם המומים, הוא מסתכל עליי מהעגלה ואני מסתכלת עליו מלמעלה. אין סיכוי שהוא זוכר אותי מהמפגש בתל אביב.

"נח, איזה כיף הולך להיות לנו!" אמרתי, והוא שב והתקפל. הרמתי את המבט מעל העגלה, מעבר לה, והמבנה הסבוך של מוזיאון הפומפידו איים עליי בגודלו ובצינורותיו השקופים. הכעס התחיל לתסוס בתוכי. איך הם מעיזים להשאיר אותי ככה ברחוב בעיר שאני נמצאת בה יומיים עם ילד שאני לא מכירה? מה בדיוק אעשה איתו עכשיו שלוש שעות? לשחק תופסת עאלק. אנחנו במקום הכי הומה בעיר. ואם הוא יברח לי ויחטפו אותו?

עמדתי שם מול הרחבה הגדולה כשהצרפתית מתפתלת ומסתעפת סביבי. היו שם נערים שחיכו בתורים ארוכים כדי להיכנס למוזיאון, משפחות שטיילו לאורך השדרה מאחוריי ואכלו גלידה. גברים יפים עם משקפי שמש זהובי מסגרת שתו אפרול שפריץ. הבחנתי בשתי נשים במעילי טרנץ' בהירים ושמלות מבריקות מתקדמות לעברי, שיערן החלק־גלי־בוהק מתבדר ברוח כמו בפרסומת. הרגשתי שעוד רגע הן יגידו לי, "שרי, אבריסינג וויל בי אולרייט. קאם וויז אס," ואז נרחף יחד לאחד מבתי הקפה ונשאיר את נח מאחור.

אבל כולם חלפו על פנינו כאילו היינו בלתי נראים. כולם היו בתנועה ורק אני ונח היינו קפואים, אני נעוצה בתוך נעלי בובה לוחצות והוא כפות בתוך העגלה. לקחתי נשימה עמוקה. עליי להתעשת. הפיות במעילי הטרנץ' לא באות להציל אותי.

"היי נח," רכנתי אל העגלה והושטתי יד ללטף את פיתולי שערו הבתולי. הוא זעף והמהם, אז משכתי אותה מייד. שוב סרקתי את האזור, לאן אקח אותו? לא רציתי להתרחק מהרחבה הבטוחה. המחשבה על הסגת גבול והליכה ברחבי העיר הרועשת והענקית הפחידה אותי.

"רוצה שנלך לטייל?" גייסתי טון של מנחה בתוכנית ילדים והוא הסתובב לעברי והתמתח.

"כן!" הוא צעק.

נסתובב רק באזור הפומפידו, החלטתי. הרחבה שמול המוזיאון, המדרחוב שממשיך ממנה, והקניון הצמוד. כיתרתי אותנו בראשי, קבעתי גבולות גזרה וזה הרגיע אותי מעט. לא נצא מפה. לא נתקרב לכביש, לא נחפש גינה. רק שלא יבקש לשחק תופסת ויהיה בסדר.

התחלתי לדחוף את העגלה, היא הייתה כבדה באופן מחשיד, כאילו מתחבא עוד תינוק בתיק שתלוי מאחור. פתחתי את הרוכסן הכסוף של התיק המסוגנן. היו שם רק צעצועים, מוצץ ומגבונים. לפחות אני לא צריכה להחליף לו חיתול. אבל מה יהיה באמת כשהוא יצטרך להשתין?

"נח, אתה צריך פיפי?"

"לא־לא־לא־לא," הוא שר.

"כשתצטרך תגיד לי לפני, נכון?"

"כן־כן־כן־כן."

לא סמכתי על כובד העגלה וכל רגע הצצתי מעבר לחיפוי הראש כדי לראות שהוא עוד שם. פחדתי שייפול או ייעלם. פחדתי פחד אימים לילד הקטן הזה. מפעם לפעם שאלתי אותו בקול רם מדי, "אתה בסדר שם?" והוא רק היה מנענע את רגלו או מוציא את ידו מגבולות העגלה ומראה לי את בובת הקוף העצובה שלו.

הסתובבנו בערך עשרים פעם סביב רחבת הפומפידו, וכשעצרתי להציץ בשעון נחרדתי לראות שהשעה רק שש ורבע. אחרי שפענחתי איך לבלום את העגלה שלא תידרדר, סובבתי אותה אליי והתיישבתי על מדרגה לצד כניסה לחנות נעליים ענקית במדרחוב.

ישבנו לנו ככה, כשריחות הצ'יפס והבאגט מהביסטרו שמולנו מתמזגים בריח הגומי של נעלי הספורט. נח הסתכל לי לתוך האישונים ואז בחן את כולי בעיניו החומות הגדולות. לא ידעתי מה לומר לו. ריחמתי עליו קצת, הוא נראה לי עצוב. לחייו היו תפוחות, סביב שפתיו האדומות היו שאריות של שוקולד או משהו.

"אתה רוצה את הכריך שלך? אתה רעב?"

הוא לא ענה.

"אתה רעב, חמוד?" ניסיתי שוב.

הוא הנהן ואני שמחתי כמו שסבתא שלי שמחה בכל פעם שהייתה מכינה לי משהו לאכול. הוצאתי את הכריך החיוור מתחתית העגלה. הוא היה אכול והנייר הלח נדבק אליו.

נח חטף אותו ממני והחל ללעוס, לא מנתק ממני קשר עין.

"פטטה על הראש," הוא אמר פתאום בפה מלא.

"פ־ט־ט־ה על הראש," הוא שחרר קרקור של צחוק.

חייכתי אליו. "מה, יש לי פטטה על הראש?" אמרתי, והצחוק שלו התגבר והוא כמעט נחנק מהכריך. נלחצתי ומיהרתי לתת לו את בקבוק המים המקושקש שלו והוא שתה בהנאה.

המשכנו להסתובב וכשעברנו ליד חנות צעצועים מהודרת עם רצפה אדומה הוא רצה להיכנס, אז נכנסנו, וקיוויתי שהוא יישאר לשבת בעגלה. כל עוד הוא חגור שם לא יקרה לו כלום. הצצתי בשעון – שש וחצי. לא האמנתי. כאילו חוקי הזמן השתנו. הבטתי בשעון הגדול הבנוי מלגו צבעוני וגם הוא הורה על אותה השעה.

טיילנו קצת בחנות. הוא שלח את ידו הקטנה והשמנמנה מחוץ לעגלה והעביר אותה על הצעצועים ומשחקי הקופסה שנחו על המדפים הנמוכים. אולי הוא מסכן, חשבתי, אולי כדאי להוציא אותו קצת, שיהיה כמו כל הילדים בחנות.

"נח, אתה רוצה לצאת מהעגלה ולהסתכל על הצעצועים?" השתוחחתי מעל העגלה. הוא הניד בראשו כאחוז טירוף. "לא! לא רוצה," הוא אמר ושילב את ידיו. "אוקיי, אוקיי," אמרתי ויצאנו משם.

דחפתי את העגלה והרגשתי כמו סיזיפוס. בשלב מסוים רציתי לנוח אז הצעתי לו מיץ תפוזים. הוא הסכים באדישות והתיישבנו בבית קפה. שחררתי אותו מהעגלה וכשעמד נראה ילד של ממש ולא תינוק מגודל. הוא לקח כמה מכוניות פלסטיק מתחתית העגלה והתיישב מולי. אחר כך שתה מהמיץ בהנאה והשמיע "אהה" אחרי כל לגימה, ונקש עם המכוניות על השולחן. הוא התחיל להרגיש בנוח איתי והשמיע קולות של מנוע, "וורררם וורררם," ועכשיו כבר ממש הטיח את מכוניות הפלסטיק בשולחן וזו בזו. התביישתי קצת כי לכל המשפחות סביבנו היו ילדים שקטים וזקופים שאכלו בסכין ומזלג.

"נח," אמרתי וניסיתי לרסן את ידיו שהניעו את המכוניות ללא הרף, "נח, אתה יודע בכלל איך קוראים לי?"

"אהה…" הוא חייך חיוך ממזרי, "לא."

"מה אתה אומר." הצצתי בטלפון, השעה הייתה שבע. רק עוד שעה וארבעים־וחמש דקות.

"נו, אז איך קוראים לך?" הוא צחקק.

"נעה. קצת דומה לשם שלך, לא?"

"למה קוראים לך ככה?"

"כי זה השם שההורים שלי בחרו לי."

"אבל למה?"

"לא יודעת. תמיד כשאני שואלת אותם הם לא יודעים להגיד לי."

"לי קוראים נח, כמו סבא נח."

"חשבתי שההורים שלך סתם היפסטרים," אמרתי בשקט בזמן שהוא המשיך לדפוק את המכוניות על השולחן ולהשמיע קולות משונים. פתאום לא הייתה לי סבלנות אליו. קודם, בחנות הצעצועים, הוא כבר התחיל להיכנס לי ללב, אבל עכשיו לא היה זכר לכך. התחלתי להרגיש שאני צריכה להשתין, ונוכחותו של נח העיקה עליי. איך אנשים עושים את זה? משאירים אותו קשור בעגלה מחוץ לתא? ביקשתי חשבון והלכנו משם כשנח שר לעצמו "סמי הכבאי" וכולם מסתכלים עלינו.

הוא רצה ללכת קצת ליד העגלה ונתתי לו, בתנאי שיחזיק בה כל הזמן ולא יברח, "נח, תישבע לי. תגיד אני נשבע שאני לא עוזב את היד מהעגלה." הוא לא ענה, רק קפץ במקום והנהן, ואז הניח את הקוף שלו בתוך העגלה וחגר אותו. זה היה מתוק כמו קרמל שיצא הרגע מהמחבת. איך להורים שלו לא אכפת ממנו יותר? איך הדאגה לא מכלה את זמנם? לרגע התחשק לי לקחת אותו איתי ולא להחזיר אותו להוריו ולתת לו חיים טובים. חיים טובים, איזה מונח משונה. בכל מקרה, לתת לו מלא אהבה ולרפא לו את האלרגיה לביצים עם הרבה חביתות נוטפות חמאה.

דחפנו את העגלה יחד ושאלתי אותו לאן הוא רוצה להמשיך, ימינה או שמאלה (גם אם זה היה חסר משמעות ממילא. מעניין אם הוא בכלל שם לב שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו כבר יותר משעה). הוא הבחין בכמה סקייטרים שעשו פעלולים והצביע עליהם, "לשם!" אמר, אז הלכנו לשם וצפינו בהם קופצים ונוחתים במגוון טכניקות. החזקתי לו את היד, היא הייתה עדינה וחמה.

משם המשכנו לספסל שהיה מוקף צמחייה וסתם דיברנו. אחרי זמן מה הוא אמר שהוא צריך פיפי. "אוקיי," נדרכתי מייד. עד אותו רגע כאילו שכחתי את הפיפי שלי עצמי, את הצורך שהתעורר כבר לפני זמן מה וכעת התעורר מחדש, חד ומכאיב לי בבטן התחתונה. התעלמתי ממנו.

"פי־פי," הוא הטעים.

"כן, כן, פיפי. מה אתה עושה בדרך כלל כשאתה בגינה עם אמא נגיד ואתה צריך פיפי?"

"אני משקה את הצמחים," הוא אמר ונקרע מצחוק.

"אז יאללה," אמרתי. לא ידעתי אם הוא מוריד את המכנסיים לבד או לא, לא ידעתי כמעט כלום על ילדים ומה הם עושים בכל גיל.

"תורידי לי," הוא אמר, אז סובבתי אותו ועזרתי לו. הוא השתין בהנאה והזיז את גופו מצד לצד ופתאום הוא שוב דמה לאבא שלו. קיוויתי שאף אחד לא יראה אותנו כי לא ידעתי מה נהוג פה, אצל הצרפתים. כשסיים התיישב לידי על הספסל ויחד תצפתנו על הציפורים השקטות ועל השיחים הגזוזים בסימטריה מענגת.

הוא הניח את ראשו על זרועי ואמר, "אני עייף." אמרתי לו שאני מבינה. התחיל להיות קריר אז כרכתי זרוע סביב כתפיו. הצצתי בשעון. השעה הייתה שמונה וחמישה. קיבלתי הודעה מאמא שלו, "איך אתם? הכול בסדר? אל תהססי להוציא אותי מהסרט, לכל דבר." שקרנית, חשבתי וליטפתי את ראשו של נח. לא עניתי לה בינתיים. שתדאג קצת. הפקירה את הילד שלה אצל בן אדם שהוא לא מכיר, שהיא לא מכירה. רעה.

"אז נח, מה בא לך לעשות? רוצה לנמנם קצת בעגלה?"

"מה זה למנמן?"

"זה לישון, אבל קצת כזה."

"אני רוצה עלייך," הוא אמר, וסימנתי לו שהוא יכול לשים ראש על הירכיים שלי. המגע הרך שלו פיזר איזו חמימות עמומה. מעניין אם אמא שלי הייתה שמחה או נעצבת למראה ההתרחשות הזאת. היא בטח הייתה אומרת לי, את רואה? את דווקא מצוינת עם ילדים. בטח הייתה שואלת בטון מתקתק, נו, זה לא עושה לך חשק?

"בוא נח, יש לנו עוד קצת זמן, בוא ננצל אותו," שמעתי את עצמי אומרת לו, מנסה להלהיב אותו. מה גם שרציתי לקום ולזוז כדי להרגיש קצת פחות את הפיפי הארור שחזר להציק. הוא התרומם ושתק לרגע ואז קרא "כן!" והניף את אגרופיו באוויר. זה קרה לו לא מעט, שהוא חשב כמה שניות לפני שהגיב.

הוא התיישב בעגלה, מכורבל עם הקוף שלו. שאלתי אותו איך קוראים לקוף והוא צחק כאילו אמרתי משהו מטופש וענה שאין לו שם. החלטתי לחרוג קצת מהמתחם, מהפארק, מהמדרחוב, ואחרי כמה דקות הגענו לכיכר גדולה שבמרכזה ניצבה קרוסלת סוסים מפוארת שפלטה מוזיקה מלאכותית וחורקנית. נעצרתי מולה, דרכתי על מעצור העגלה במיומנות, ובדיוק אז נדלקו על הקרוסלה כמה זרקורי ענק כי כבר התחיל להחשיך. ניגשתי אל נח וכרעתי לפניו. הוא היה שבוי במראה הקרוסלה המסתחררת וכמעט יכולתי לראות את השתקפותה בעיניו החומות. אצבעותיו ליטפו את הקוף בתנועות קצובות.

"עולים?" שאלתי.

הוא לא ענה.

"מה, אתה מפחד?" אמרתי בטון משתטה, מתחנף כמעט.

"לא," הוא פסק.

"אז רק מסתכלים?" שאלתי אותו והרגשתי שאני הילדה הקטנה עכשיו.

"כן."

אחרי כמה דקות התיישבתי לצד העגלה על כמה עלים יבשים ופציחים והתפניתי גם אני להתרכז בקרוסלה. הסוסים היו מבריקים וצבעוניים וכמעט יכולתי להריח את הלכה שכיסתה אותם. הילדים צחקו בפחד כי הסוסים נעו לא רק בסיבובים אלא גם מעלה מטה במהירות שעושה בחילה. לרגעים חשבתי שאני שומעת את ההקלטה הזו של הצחוק הילדי שפעם היו משתמשים בה בסרטים. בכל פעם שהקרוסלה עצרה ניצבו מולנו אותם סוסים קפואים עם עיניים מתות, עמודים מוזהבים נעוצים בגבם. הם המשיכו בדהרתם על הקרוסלה המסתובבת, וידעתי שעוד מעט נצטרך ללכת.

.

דנה שמחיוף שחף היא עורכת פרוזה בהוצאת "קתרזיס" ובוגרת תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. עבודת התזה שלה עסקה בפילוסופיה פמיניסטית ובקשר שלה לספרות דרך קריאה בספרה של מגי נלסון ״The Argonauts״. בימים אלה עמלה על ספרה הראשון.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשייה", סיפור קצר מאת עמנואל יצחק לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | מסע בעקבות האחדות

״התכלות וצמיחה, לידה ומוות, התעלות ונפילה.״ צביה ליטבסקי על ״הודו״ מאת חביבה פדיה

זיוה ילין, אור בחלונות, צבע פלסטי על בד, 135X100 ס״מ, 2022. מתוך התערוכה בתוך הבית פנימה, הגלריה לאמנות טבעון. אוצרת: ענת גטניו

״רגע אין חֲקֹר״: על ״הודו: שירי מסע והשתוות״ מאת חביבה פדיה

צביה ליטבסקי

.

כמשתמע משמו, הספר מתאר את מסעה של הדוברת בהודו תוך כדי אזכור של מקומות ומנהגים האופייניים למקום. כמעט כל מי שחוזר מהודו נושא עימו הארה כלשהי, גם אם לא הייתה זו תכלית נסיעתו. על אחת כמה וכמה מעמיקה ומתפשטת חוויית ההארה הזו כשמדובר בחביבה פדיה, חוקרת חסידות וקבלה ומנחה קריאה בספר הזוהר. אנו צוללים אל תוכה כבר בשיר הפותח:

"שָׁקֵט שָׁקֵט בְּתוֹךְ הַלֵּב מֻנָּח הָעֶרֶב / כְּשֶׁעַל גְּדוֹת הַגַּנְגֶס וּלְמַרְגְּלוֹת הָהִימָלָיָה / הָרַעַם מִתְגַּלְגֵּל  / … / וְהַמְּכוֹנִית בַּחֲשֵׁכָה נוֹסַעַת / בְּתוֹךְ הִלָּה שֶׁל מַיִם וְיַמִּים / בִּפְנִים נוֹצֵץ הַלֵּב כְּיַהֲלוֹם / אֲשֶׁר רָחוּץ שָׁטוּף מִכָּל חֲלוֹם / שָׁקֵט שָׁקֵט בְּתוֹךְ הַלֵּב הָעֶרֶב / כְּשֶׁחוֹלֵף חוֹלֵף כָּל הַצָּמֵא וְהָרָעֵב / כְּשֶׁעוֹזֵב עוֹזֵב כָּל הַמִּתְאַוֶּה כָּל הָאוֹהֵב… / הַלֵּב מַתִּיר קְשָׁרָיו אֶל הַנָּהָר" (עמ' 5).

הערב, נושא השיר, מתגלם בעת ובעונה אחת בשני מישורים מנוגדים: כהתרחשות חיצונית יומיומית למרגלות ההרים ולצד הנהר, ולעומתה, כהתרחשות פנימית ונסתרת בלב הדוברת. בממד הריאלי מתחוללת סערה עזה: גשם, רעמים וברקים. בממד הסמוי מן העין, בתוך הלב – דומייה של שלווה. שני קטבים אלה של הערב, החיצוני והפנימי, החושי והמופשט, כרוכים זה בזה, על אף הסתירה המובהקת ביניהם, וליתר דיוק, דווקא בעטיה. הניגודים מתאחדים רק בסוף השיר, כאשר תהליך של ויתור על כל משאלה, פיזית ונפשית, מאפשר את ההתמזגות הנכספת של הלב עם הנהר. הנסיעה במכונית מקבלת אפוא ממד מטפורי של מסע פנימי, תהליך המוביל לחוויה של אחדות ניגודים.

חוויה זו היא בעיניי עיקרו של הספר, והיא קרובה מאד לליבי. פרטיו הקונקרטיים של המסע – מקומות, אנשים, תופעות טבע, אירועים ומפגשים לסוגיהם – כולם משמשים נקודת מוצא לתהליך פנימי שמטרתו להגיע לחוויה של אחדות ניגודים. ניגודים שונים.

בייצוגה הטקסטואלי, ״אחדות ניגודים״ מכונה אוקסימורון (למשל, "שתיקה רועמת"). האוקסימורון מניח מצב בלתי אפשרי הן במציאות הגשמית, הן בעולם המחשבה. האתמול אינו יכול להיות מחר, שם איננו פה, אני איני אתה. יתר על כן, מציאות חיינו משתנה בלי הרף. כל תופעה היא יחסית ובת־חלוף. רגע אינו זהה למשנהו, כפי שכל עלה בצמרת העץ הוא ייחודי וחד־פעמי.

אלא שהאדם ניחן בערגה אל האחד, השלם, שמעבר לזמן ולחומר. ערגה זו היא מצד אחד מקור לסבל, שהרי אין באפשרותה להתממש, ומצד אחר אפשר לראות בה את המניע הראשוני של כל תהייה, חקירה ויצירה.

הניסיונות לגלות את מקורה של התשוקה הזו להרמוניה רבים מספור ומשתרעים על פני תחומי דעת מגוונים. בסיפור הבריאה, למשל, גורש האדם מגן העדן – סמל השלמות – אל חיי "דעת טוב ורע", אל תודעת הניגודיות והקונפליקט שאין ממנה חזרה. בתחום הפסיכואנליטי מתוארת אותה תשוקה כחֶסֶר קיומי יסודי מיום היוולדנו, בהיפרדות העצמי מן האם. אף הישות האלוהית המגלמת את אותו מצב נכסף היא בלתי נתפסת, שהרי היא מצויה בכול ובשום מקום כאחד.

גם כאשר אנחנו מצליחים לחוות את שלמות ההוויה – דרך מדיטציה על סוגיה, התמכרויות למיניהן, התמסרות טוטלית לאידאולוגיה כלשהי – אין מנוס מן ההכרה שמדובר ברגע בן חלוף, ואין אפשרות להיאחז בו לאורך זמן.

הכרה זו באשליית האחיזה, בחזרה הבלתי נמנעת למציאות הריאלית, מאכזבת ומייסרת ככל שתהיה, היא התקווה לחזרתם של רגעי חסד אלה. הכרה זו מחייבת התבוננות, קבלה והכלה של הסבל שבתשוקה ושל החרדה המתמדת שחוויית השלמות והחסד לא תחזור על עצמה, כפי שנאמר בשיר: "כְּשֶׁחוֹלֵף חוֹלֵף כָּל הַצָּמֵא וְהָרָעֵב / כְּשֶׁעוֹזֵב עוֹזֵב כָּל הַמִּתְאַוֶּה כָּל הָאוֹהֵב … / הַלֵּב מַתִּיר קְשָׁרָיו אֶל הַנָּהָר". רק בוויתור על סיפוק התשוקה ועל האחיזה בה מתפוגגת החציצה בין הפנים לחוץ, בין ריק למלאות, בין שקט לסערה, או במילים אחרות – מגיעים לחוויה של אחדות הניגודים.

הדוברת בהודו לא נוקטת בדרך של הינתקות מן הסביבה כדי להתפשט מן הגשמי. עבורה ההפך הוא הנכון. דווקא ההתבוננות המעמיקה בייחודיותו של פרט חולף כלשהו מאפשרת לה לחדור דרכו אל שלמות ההוויה. כפי שראינו בשיר הראשון, הממשי־החושי הוא, והוא בלבד, הערוץ אל רגע החסד האל־זמני: "עַכְשָׁו בָּהתְגַּלְּמוּת הַזֹּאת אֲנִי אֱגוֹז // חֲלַב הַקּוֹקוֹס כְּמוֹ נְקֻדָּה פְּנִימִית וְהַקְּלִפָּה הַיְּרֻקָּה הִיא אוֹר מַקִּיף" (עמ' 49).

בשיר אחר בספר, שעה שהדוברת מתבוננת בשמש, הוא (כך במקור) "פּוֹשֵׁט גַּשְׁמִיּוּתוֹ // עַד הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אֵין חֹשֶׁךְ אֵין אוֹר / רֶגַע אֵין חֲקֹר // כִּי כַּוָּנַת כָּל הַבְּרוּאִים לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ" (עמ' 39). עצימת העיניים, בהקשר זה, היא תכליתו של המבט. גם בעל חיים מזדמן מספק הזדמנות להגיע לאותה חוויה: "הַחַיָּה הַמַּמָשִׁית הַמַּחֲזִיקָה אֶת הָאֱלֹהוּת // אִטִּית אִטִּית אִטִּית / … בְּצַעֲדֵי פִּיל אִטִּיִים רַכִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / שִׁירָה אֵבֶל צִיּוּר תְּרוּעָה דְּמָמָה" (עמ' 54).

התפיסה שלפיה החוויה המטפיזית נובעת מהתמסרות לפרט גשמי קונקרטי כלשהו אופיינית למשוררים רבים, כמו יעקב פיכמן וח"נ ביאליק, ואף בשירתה של זלדה, "הַשֶׁמֶש הֵאִירָה עָנָף לַח / וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ  / הָאִישׁוֹנִים; … וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ / עַד הַנְשָׁמָה / עַד בְּדִידוּתָהּ / הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים / שֶׁל אוֹר, / לִרְמָזִים מִשָּׁמַיִם / מוֹפְתִּים עַתִּיקִים." (פנאי, הכרמל האי־נראה, אל תרחק, הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 100) זוהי סיטואציה חד־פעמית במובהק, המנוגדת להיגד מופשט והגותי, ככל שיר באשר הוא.

הקונקרטי־חושי והמטפיזי נשזרים לאחד: "הַבָּפָאלוֹ הַגָּדוֹל רוֹבֵץ בְּשַׁלְוָה גְּדוֹלָה בְּתוֹךְ הַמַּיִם / הָאוֹר שָׁרוּי בְּתוֹךְ הָעוֹלָם" (עמ' 24). בשורות אלה מתואר גוף כבד הרובץ נוכח התפשטותו הבלתי גשמית של האור. יש לציין בהקשר זה שהמים והאור הם גם יסודות בריאה ראשוניים, ולכן משווים לרגע החולף נופך בראשיתי־נצחי, כבמזמור קד, ב בספר תהלים: "עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה … הַמְּקָרֶה בַּמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו". מהותם של יסודות היוליים אלה היא להתפשט עד אין גבול, ולכן הצגתם בהרמוניה עם הבפאלו גדל הגוף הולמת את חוויית ההתמזגות של הדוברת עם היקום, כבשורות מרגשות אלה: "לִשְׁמֹעַ אֶת הַלְמוּת הַיָּם אַשֶׁר הִנּוֹ אֲנִי בְּקוֹנְכִִית עַצְמִי / וְכָל כֻּלִּי כְּבָר שָׁר אֲנִי קַיָּם / … אֲנִי הַקּוֹנְכִיָּה אֲנִי הַיָּם / אֲנִי קַיָּם אֲנִי אַגָּם" (עמ' 58) ואמנם, האור והמים מהווים מוטיבים מרכזיים בספר, כשם שהם מקודשים בטקס דתי: "יְרִידָה אֶל הַנָּהָר / יְרִידָה אֶל הָאַיִן וְאֶל הַיֵּשׁ // טְבִילָה" (עמ' 28). מימי קדם הטבילה משמשת אמצעי להיטהרות ולהתחדשות: "נָשׁוּב נִטְהַר נִרְחַץ בְּבוֹא הָעֵת לְלֹא כְּאֵב / בַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁל אוֹר הָאַהֲבָה" (עמ' 63-62) הביטוי "בבוא העת" חוזר ומזכיר שרגע החסד הוא זמני בלבד, וכך נאלצת הדוברת, ואנו עימה, להתמודד שוב ושוב עם סבל הקיום. ככל שמזדככת החוויה של אחדות הניגודים, שלמות ההוויה, כן מעמיקה והולכת חווית החֶסֶר במציאות החיים היומיומית.

בנקודה זו יש להתייחס אל המושג "השתוות", המופיע בכותרת המשנה של הספר. קטונתי מלהסבירו על כל רבדיו. אסתפק באמירה שהשתוות היא תהליך מתמיד של קבלת הפער המובנה בין הקיום הגשמי המתמיד להתנסות החולפת במטפיזי, וזאת, בחמלה ובהכלה. אם כן, מדובר בעבודה פנימית מתמדת, כפי שציינתי בתחילת הדברים.

הרי דוגמה להתמודדות החוזרת ונשנית הזו: בעיצומה של חדירת ה״אני״ אל פְּנים הווייתו של צב, אומרת הדוברת: "לְכָל מָקוֹם בָּעוֹלָם שֶׁהָלַכְתִּי נָשָֹאתִי עָלַי אֶת בֵּיתִי / לָכֵן נִצְבְּעוּ הַנּוֹפִים בִּכְאֵב מִמֶּנוּ הִשְׁקִיפָה נַפְשִׁי / הִתַּרְתִּי אוֹתָם שׁוּב וָשׁוּב אֶל הָאוֹקְיָנוֹס הַגָּדוֹל // עַד שֶׁנָּפַלְתִּי לְתוֹכוֹ נְפִילָה לְאֵין סוֹף וְשַׁבְתִּי נוֹלֶדֶת קְבוּרָה בְּגֻמַּת עָפָר לְיַד הַחוֹף / מִתּוֹךְ הַבֵּיצָה בָּקַעְתִּי בַּשֵּׁנִית" ("הצב", עמ' 55).

הבחירה בצב, יצור הנושא את ביתו על גבו, טעונה בסמליות עמוקה. אנו נושאים על עצמנו "בית" במובן של הגנה וביטחון, מקיפים את עצמנו במסגרות תרבותיות, חברתיות, מוסכמות ומטרות שיש להגשים. אלא שדווקא בכך נהפך הבית לכלא, לסוג של אחיזה. וכמו שכבר נוכחנו, רק אם נרפה מהאחיזות נוכל להתעלות מעֵבֶר (או אֶל תוך) התופעה החולפת. ועם זאת, אין בכך כדי לבטל את נחיצותו של בית. במילים אלה – "נָּפַלְתִּי לְתוֹכוֹ נְפִילָה לְאֵין סוֹף" – שזורה בשיר המחזוריות שבכל ממדי הקיום הגשמי: התכלות וצמיחה, לידה ומוות, התעלות ונפילה. הכרה בדינמיקה הזאת פירושה השתוות, ניסיון בלתי פוסק לקבל את המצב הדואלי הבלתי פתיר – "דעת טוב ורע", "אני–עולם", להשלים עימו ולשאוף לאיזון בין מצבי הנפש הקוטביים, בין חוויית אחדות הניגודים לתופעות החלקיות, היחסיות, המִשתנוֹת שבמציאות.

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

חביבה פדיה, ״הודו: שירי מסע והשתוות״, פרדס, 2022

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רוני צורף על ״הילד / הילדה״ מאת אפרת נחמה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | רדיד השכחה של האהבה

״האם אנו סך החוויות שאספנו, או שמא הזיכרון הוא מטען מעיק ומסוכן?״ שלמה וגנר על אהבה וזיכרון ב״הענק הקבור״ מאת קאזואו אישיגורו

הרן כסלו, כשנסענו לבורייג׳ אז את אמרת שזה משנה לך, שמן על עץ, 107X107 ס״מ, 2018

רדיד השכחה של האהבה: על "הענק הקבור" מאת קאזואו אישיגורו

שלמה וגנר

.

"חובתי היא, כדברייך, לחקור את כל מי שרוצים לשוט אל האי. אם אלה בני זוג מהסוג שציינת, שטוענים לקשר כה חזק, חובתי לבקש מהם לשטוח בפני את זיכרונותיהם היקרים ביותר. אני מבקש מהם לעשות זאת כל אחד בנפרד, וכך מתגלה עד מהרה אופיו האמיתי של הקשר ביניהם" (עמ' 49).

במילים אלה מתאר הסיראי, בן דמותו של משיט המתים המיתולוגי כארון, את תפקידו, בפני ביאטריס ואקסל, גיבורי ספרו של קאזואו אישיגורו הענק הקבור. בני הזוג הזקנים, הקשורים ביניהם בעבותות אהבה עזה, עזבו את כפרם העלוב ויצאו למסע שתכליתו למצוא את בנם, שעבר לגור בכפר אחר. בתחנתם הראשונה במסע זה, וילה רומית חרבה, הם פוגשים, בסצנה שכאילו נלקחה מתוך החותם השביעי של ברגמן, שתי דמויות – סיראי ואישה זקנה האוחזת בארנבון מבוהל. בקריאה אלגורית, מסמל הסיראי את המוות, והאישה הזקנה, שהארנבון המפרפר בידיה דומה ללב האנושי, מסמלת את האהבה. אלא ששתי הדמויות אינן חיות בשלווה זו עם זו – הן מסוכסכות, ומבקשות מבני הזוג לשפוט מי מהן היא הצודקת. הזקנה מוקיעה באוזניהם את הסיראי, על כי לא אפשר לה ולבן זוגה לשוט בסירתו יחדיו אל אי המתים ובכך הפריד ביניהם למרות אהבתם. הסיראי, לעומתה, מסביר להם כיצד משמש אותו הזיכרון כדי לנתח את טיבו האמיתי של קשר האהבה שבין בני זוג ולגלות אם אכן הוא חזק דיו להצדיק את השטתם אל אי המתים ביחד, או שמא ייגזר עליהם להגיע אליו אחד אחד, מה שיפריד ביניהם לעד. כך מציג לפנינו אישיגורו כבר בראשית העלילה את המתח שבבסיס הסיפור כולו – המתח שבין הזיכרון, המשמש בסיפור את המוות, והשכחה, המשרתת את האהבה.

הזיכרון הוא מצרך יקר ערך ונדיר בעולמם של זוג האוהבים הזקן, שכן הם חיים בתקופה הנשלטת בידי השכחה. אישיגורו ממקם את סיפורו באנגליה הבתר־רומית, במאה השישית, בתקופה שבין שני מלכיה האגדיים הגדולים – ארתור הבריטוני ואדווין הסקסוני. הארץ הקרה, הקשה והערפילית מוצפת באדי נשימתה העשנה של הדרקונית מפילת האימה קווריג, בהם נסך הקוסם מרלין כישוף המעמעם את הזיכרון. אי לכך, בני הזוג מתקשים לזכור את עברם ובעיקר מתי, מדוע ולהיכן עזב אותם בנם, שגם את שמו אינם זוכרים. אלא שבספריו של אישיגורו הסיפור הפרטי הוא תמיד גם סיפורה של החברה. עד מהרה אנו מגלים שהשכחה שולטת בכול, וגם שאר תושבי הארץ מתקשים לזכור דברים רבים, ובעיקר את מלחמות העבר האיומות שהתחוללו בין שני העמים, הבריטונים והסקסונים, החיים זה לצד זה בשלום ובדו־קיום. במציאות שמתאר הסיפור, ההווה השתלט על התודעה האנושית והעבר נשכח.

מסעם של בני הזוג, אם כן, הוא בעצם מסע אל הזיכרון ואל העבר. באין להם על מה להסתמך מלבד אהבתם בהווה, הם בטוחים בעוצמת הקשר שביניהם ורוצים להשיב לעצמם את הזיכרונות המאושרים של חייהם המשותפים ושל גידול פרי בטנם. למעשה, עם הצטרפותם של כמה בני לוויה אל בני הזוג, הולך והופך מסעם למסע ציד, שמטרתו לקטול את קווריג ולהחזיר את הזיכרון אל הארץ כולה. בני לווייתם, הגם שהם דמויות מלאות וריאליות לחלוטין, גם הם אלגוריים: הלוחם העילאי ויסטאן חונך במהלך המסע את הנער אדווין אל ייעודו המלכותי ומסמל את הכוח הסקסוני העולה. לעומתו, האביר הקשיש גאווין, שעליו מסופר כי המלך ארתור המנוח ייעד אותו בשעתו לקטול את הדרקונית, מסמל את הבריטונים השולטים, אך נמצאים במגמת ירידה. ביד אומן משרטט אישיגורו פנטזיה ימי־ביניימית מלאת דימיון ורגש, שיש בה נזירים חורשי רעה, קוסמים אפלים, דרקונים ומפלצים, קרבות אבירים, מלכודות קטלניות ומנהרות סודיות, המשולבים יחדיו בתעלומה בלשית רבת תהפוכות. הספר המעולה הזה היה מסעיר דיו כדי לגרום לי לנטוש לזמן מה את עיסוקי בחקר המוח ולכתוב לראשונה בחיי סקירה ספרותית.

אישיגורו הוא אומן פיזור המידע ואומנותו זו משתלבת באופן מופתי עם הסיפור עצמו. לאט לאט, פיסה אחרי פיסה, חוזרים הזיכרונות אל בני הזוג והם מגלים את האמת על עצמם, על בנם ועל בני הלוויה שלהם. תחנה אחר תחנה לאורך מסעם הם חושפים גם את האמת ההיסטורית המרה, על הסכם השלום ששרר בשעתו בין העמים, ואשר הופר בטבח אכזרי שערכו הבריטונים בהנהגת ארתור בסקסונים. מתברר כי רק כוחה הקסום של נשימת הדרקונית משכיח משני העמים את הטבח ומאפשר להם להתקיים זה בצד זה. בד בבד הולכים ונזכרים אקסל וביאטריס בתפקיד שהם עצמם שיחקו בחצרו של המלך ארתור ובהסכם השלום שהופר, כמו גם בבגידות, בקנטרנות ובנקמנות שחוו ביניהם בעבר. את האמת הקשה מכול מגלה לנו המספר במערכה האחרונה במסעם. רק אז, עם כלות השכחה שהושתה על הארץ מכוח נשימת הדרקונית, אנו מתוודעים אל הסוף הבלתי נמנע הנגזר על כל מערכות היחסים הלאומיות והאישיות עקב שובו של הזיכרון. כעת מתברר לנו כי המוות תמיד מנצח את האהבה והמחשבה שהיא תוכל לשרוד היא רק אשליה.

אשליית האהבה השורדת, או לפחות דוחה את המוות, היא תמה חוזרת אצל אישיגורו. גם בספרו לעולם אל תיתן לי ללכת חיה הגיבורה תקופה ארוכה תחת האשליה שאהבתה תציל אותה ואת בן זוגה, שתפקידם בחיים הוא לתרום את אבריהם, מסכין המנתחים. גם שם, התנפצות האשליה אל סלעי המציאות גורמת לה ולבן זוגה להיפרד לקראת סוף חייו, כשהוא מתכונן לקראת תרומת האברים האחרונה שלו. עם זאת, בהענק הקבור עורך אישיגורו תרגיל מעניין ביחס לאהבה ומנסה להעמיד אותה ללא רכיב הזיכרון. המספר מתאר את אהבתם של אקסל וביאטריס כמין מסירות אמפתית, המתקיימת על בסיס תרגול יומיומי ומתמיד של קריאת שמות חיבה, דאגה רחומה ועזרה הדדית. לעומת זאת, הזיכרונות של חייהם המשותפים ההולכים ושבים אליהם חושפים את הפערים ביניהם ופוגמים באהבתם. בקריאה ראשונה התרגיל של אישיגורו מצליח ותיאור אהבתם של ביאטריס ואקסל מפעים את הקורא, אבל בקריאה שנייה העמדה זו של האהבה היא מטרידה: האם אהבתם של בני זוג אינה מבוססת גם על זיכרון עמוק המוטבע בתודעתם ומסוגל לשרוד תקופות ארוכות של פרידה ושבר? אהבתם של אקסל וביאטריס היא בעצם תשליל אהבתם של פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה, גיבורי אהבה בימי כולרה של גבריאל גרסיה מרקס, השבים זה לזרועותיה של זו דווקא לקראת סוף ימיהם, לאחר פרידה בת יותר מיובל. מסופקני אם ההבדל בין הסיפורים נובע רק מן ההבדל בין אהבה לטינית לאהבה אנגלית. להבנתי, הנושא העיקרי של הענק הקבור אינו האהבה אלא הזיכרון, ואישיגורו משתמש באהבה בעיקר כאבן בוחן לתפקידו של הזיכרון בקביעת הזהות האנושית. האם אנו סך החוויות שאספנו וממילא הזיכרון הוא שמגדיר אותנו, או שמא הזיכרון הוא מטען מעיק ומסוכן ההולך ומעוות את אישיותו של האדם שעל גבו הוא מצטבר? האם דווקא השכחה היא המשחררת אותנו מכבלי העבר המוחזקים על ידי זיכרונותינו, ומאפשרת לנו לגלות את פנינו האמיתיות ולחוות את מערכות היחסים שלנו כפי שהן באמת, ולא כפי שהן משתקפות בפריזמה של הזיכרון? בתור חוקר של זיכרון וההשלכות הקשות שלו על חרדה חברתית, קשה לי שלא להזדהות עם הרעיון הזה. הכרתי פעם אדם שסיפר לי על אימו, אשר הפכה בעיניו לעת זקנתה מדמות אימתנית ומדכאת לבריה מתוקה ואוהבת, אך ורק מתוך השכחה שניחתה עליה עקב מחלת האלצהיימר. הספר, אם כן, מנסה להאיר מחדש ובאופן שונה את המתח בין זיכרון לשכחה, מתח ההופך טעון יותר ויותר בעולם המערבי המזדקן.

מעבר להרהורים על טיבם של הזיכרון והאהבה, לא יכולתי לקרוא את הענק הקבור בלי לחשוב על מדינת ישראל, אשר תחושות הלכידות והערבות ההדדית של אזרחיה הלכו והתפוררו בשנה האחרונה בקצב מהיר, ממש כמו התפוגגות השפעתה הקסומה של נשימת הדרקונית, וחשפו את הפערים שבין המגזרים השונים ואת משקעי העבר הקשים שביניהם. הטבח הנורא שאירע לאחרונה ביישובי עוטף עזה הופך את הסיפור למטריד עוד יותר. מצאתי את עצמי חושש שמא יתגשמו דבריו הנבואיים של ויסטאן על הבריטונים והסקסונים כאן ועכשיו – "הענק, שפעם היה קבור היטב, מתחיל להתעורר. עוד מעט, כשיקום, דבר שבלי ספק יקרה, יתברר שקשרי הידידות בינינו הם כמו הקשרים שילדות עושות עם גבעולים של פרחים קטנים. גברים ישרפו את בתי שכניהם בלילות. יתלו ילדים על עצים עם שחר… אתם תברחו או תחוסלו. ומחוז אחר מחוז תקום כאן ארץ חדשה, ארץ סקסונית, בלי שריד לתקופת עמכם כאן" (עמ' 311-310).

.

פרופסור שלמה וגנר הוא חוקר מוח, המכהן כיום כראש החוג לנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה. מחקריו מתמקדים במנגנונים עצביים המתווכים התנהגות וזיכרון חברתיים ובגורמים להפרעות על קשת האוטיזם. חובב ספרות פנטזיה בכלל ופנטזיה יהודית בפרט.

.

קאזואו אישיגורו, ״הענק הקבור״, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2020. מאנגלית: אלינוער ברגר

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עד התלם האחרון: מחיר הדמים של נחל עוז

בוקרו של חג שמחת תורה 2023 היה אמור לפתוח יום של הכנות נרגשות לאירוע גדול - 70 שנה להקמתו של נחל עוז, אבל בדמיון מצמרר לאירוע אחר שהתרחש כשלוש שנים לאחר הקמת הקיבוץ, היום הזה הסתיים אחרת לגמרי - בטרגדיה בלתי נתפסת. האם כך נראים חייהם של אלה שביתם הוא הגבול עצמו?

ילדות בנחל עוז, 1957. התמונה מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בהתחלה לא הייתה שם גדר. 

היו רק שדות. וצעירים שליבם מלא באמונה, אומץ ואהבת הארץ, חרשו אותם. 

קיבוץ נחל עוז החל את דרכו כהיאחזות הנח"ל הראשונה בארץ. חברי הגרעין המייסד הגיעו לשם במטרה מוצהרת ליישב את קו הגבול. הם היו אנשי צבא צעירים (חלקם צעירים מאד) שעברו הכשרה חקלאית על מנת שיוכלו למלא תפקיד מעורב: יישוב הארץ והגנה עליה. תלמי שדותיהם היו הגבול, הם עצמם – משמר הגבול. 

חברים בגרעין הראשון, 1953. התמונה מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-10-19-007)

הם חרשו וזרעו ונטעו ובנו והקימו להם בית על אדמות קיבוץ בארות יצחק הישן, שחבריו בחרו לעבור צפונה אחרי קרב הירואי במלחמת העצמאות. "נחלאים א' – מול עזה" כך הם נקראו בשנתיים הראשונות, במעין הצהרה כי הם יודעים מול מה הם עומדים. איזה נוף יישקף מחלונותיהם. 

מעבדים את האדמה, 1954. התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-02-09-02-031)

בצל האבל הכבד על הטבח הנורא בשמחת תורה 2023, שוחחנו עם יענקל'ה כהן – אחד משני אנשי הגרעין המקורי שעדיין חברים בקיבוץ. 70 שנה הוא מתגורר שם, בין השדות המוריקים, מול שכונת שג'אעיה העזתית שבאופק. הוא מספר על חבורה אידיאליסטית שהצליחה להקים, למרות ואולי דווקא בעזרת המתח הבטחוני, קהילה משפחתית. "הביחד", הוא אומר, "היה תמיד חזק יותר מאשר במקומות אחרים. התקבצות של אנשים מאירי פנים שהיו הרבה פחות אינדיבידואליסטים".  

מס הדמים שולם כמעט מהרגע הראשון. זמן קצר לאחר חג העלייה בשנת 1953, נרצח יעקב (טומי) טוכמן. לאחר הרצח המשיכו חברי הקיבוץ לסבול מהסתננויות של הפדאיון, מיקוש השטח ובזיזת השדות. השיא הגיע באביב 1956, עם הרצח הטרגי של רועי רוטברג. 

רועי רוטברג על סוסתו ליד קיבוץ נחל עוז, שנות ה – 50 המוקדמות. התמונה מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

רועי רוטברג היה נח"לאי לדוגמא – ישראלי יפה תואר, משכיל שלא נתן להשכלתו לפגוע בכושרו הפיזי, קצין וחקלאי שלא נתן לעבודה הקשה לפגום בעדינות אורחותיו, ומעל הכל – רע וחבר אהוב על כולם שלא נתן לחיי הספר הקשים לפגום בשמחה הטבעית ובהומור החד שלו. 

הוא התנדב לצבא כשהיה צעיר מגיל הגיוס הרשמי, ונרשם לקורס קצינים ברגע שהתאפשר לו. בגיל 21 הוא היה מְרַכֵּז הביטחון האזורי (מא"ז), נשוי לאמירה היפה ואב לתינוק – בועז. 

רועי ואמירה רוטברג. התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-02-03-01-060)

באותו בוקר אביבי בו קופחו חייו, חברי הקיבוץ היו עסוקים בהכנות נרגשות לאירוע ענק: חתונה "מרובעת" של ארבעה זוגות צעירים מהמשק. הוקמה במה שקושטה בפרחים ובזרדים, חלק מהאוכל כבר מילא את המטבח, ואפילו התחילו להגיע אורחים, ביניהם הרמטכ"ל משה דיין וצוות של העיתון הצה"לי "במחנה", שהיה אמור לתעד את האירוע המשמח. 

מוקדם בבוקר התקבל דיווח על פדאיון שפושטים בפעם המי יודע כמה על השדות. רועי עלה על סוסתו האהובה עמליה ויצא להבריח אותם. זו הייתה פעולה שכיחה שנהג לבצע על בסיס יומיומי. אלא שהסוף הפעם היה אחר. הוא נקלע למארב, נרצח באכזריות וגופתו הושחתה ונגררה מעבר לתלם האחרון – אל שטח רצועת עזה. 

רק לאחר איומים של הצמרת הבטחונית ובתיווך האו"ם, הוחזרה גופתו דרך השדות עליהם הגן. 

במקום לרקוד בחתונות (שדווקא כן התקיימו באותו ערב, אבל הועברו בדמעות ליישוב אחר), חפרו חברי הקיבוץ את הקבר הראשון באדמתם. 

משה דיין נשאר להלוויה של מְרַכֵּז הביטחון הצעיר, ממנו התרשם עמוקות במפגשם הקצר יום קודם לכן, ונשא הספד מיתולוגי שקיבל עם השנים פרשנויות פוליטיות מורכבות. 

"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?" הוא אמר בקול צלול מעל הקבר הטרי, כאילו ידע כמה כבדים הולכים להיות השערים האלו. כמה דומים הם יכולים להיות לשערי הגיהנום עצמו. 

שומרים על השדות, 1956. מתוך ארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-10-18-088)

"איך ממשיכים לגור במקום כזה, שנים רבות כל כך?" שאלנו את יענקל'ה. "הרבה מאוד ציונות. ואמונה" הוא עונה בלי להסס. עניינים שברוח. 

כשנכבשה עזה במבצע קדש, המצרים נסוגו מאותו תלם אחרון, אבל שקט אמיתי לא היה. 

פחות משנה לאחר רצח רועי, הגיע בן גוריון בעצמו, יחד עם דיין, לביקור בנחל עוז. הם ישבו עם החברים בחדר המועדון ופרשו את משנתם – למה ואיך עזה הולכת לשוב לידיים מצריות. אל תדאגו, הם ניסו לומר לחברות וחברי הקיבוץ – יהיה שקט עכשיו. האו"ם ישמור. 

ימים של שקט? נערי נחל עוז עובדים בשדות הקיבוץ. התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-08-09-049)

בן גוריון (שדעתו על האו"ם הייתה מפורסמת כבר אז) כיבד את חברי ההתיישבויות הבטחוניות, כפי שהן כונו לעיתים, והזכיר לא פעם את אמונתו שבלעדיהם "לא יכון בטחון המדינה". הוא הגיע עד אליהם כדי להבטיח להם שהוא מאמין באמת בשקט שיבוא, אבל כשהוא יצא מאותה פגישה בחדר המועדון, הוא השאיר מאחוריו גברים ונשים מתוסכלים וחוששים. 

עד כאן הסיפור ידוע ומוכר. יענקל'ה מספר לנו מה קרה אחר כך: בן גוריון יצא, אבל משה דיין נשאר והחברים דיברו על חששותיהם ביתר חופשיות. הוא לא התרשם. להיפך, הוא התרעם על "הקיטורים", הזכיר להם את הפיצויים שיקבלו אם יקרה משהו והפטיר בבוז – מי שלא נאה לו, יכול לחזור לרמת השרון. 

החברים הפגועים כתבו לבן גוריון, והוא – שהעריך תמיד מעשים יותר מאשר דיבורים – הכריח את דיין לחזור לנחל עוז ולהתנצל בפני חבריו, שהיו לדעתו, שריון המגן של המדינה. 

קהילה שהיא משפחה. ילדים בנחל עוז, התמונה מארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-03-10-14-056)

עברו שנים, עזה נכבשה ואז התנתקה, עזרתו של ה"או"ם שמום" בשמירה על הגבול הייתה מוגבלת מאד. השדות פרחו, נשרפו לפעמים בפעולות טרור או בהפגזות ונזרעו בכל פעם מחדש. קברים חדשים מילאו את בית העלמין הקטן. התלמים המשיכו להיות מטופחים בקפידה אבל היו רחוקים מלהספיק כמחסום נגד ההתקפות החוזרות ונשנות שיצאו מתוך עזה. נבנתה גדר, ואז עוד אחת, ואז אחת שמגיעה עמוק מתחת  לפני השטח. 

חיים לצד שגרה בטחונית קשה. ילדי נחל עוז על "טיל" בלונה-פארק. התמונה מתארכיון קיבוץ נחל עוז (סימול IL-NAOZ-001-p01-01-18-01-007)

אבל כמו את אותו התלם, גם את הגדר הזאת חצו יורשיהם של הפדאיון, באותה שבת ארורה של 7 באוקטובר, 2023. 

בדמיון מצמרר לאירועי 1956, בוקר השבת, שהיה גם בוקרו של חג שמחת תורה היה אמור לפתוח יום של הכנות נרגשות לאירוע גדול – 70 שנה להקמתו של נחל עוז. 

בברכות שהוקלטו לרגל החגיגות המתוכננות איחלו חלק מהמבקרים "שנשמע מכם ועליכם לא רק בחדשות העצובות והמפחידות, אלא דווקא בטוב, ממנו יש אצלכם כל כך הרבה".

אבל לא היו חגיגות. בשבת של ה-7 באוקטובר 2023, פרצו מחבלים צמאי דם לקיבוץ נחל עוז וטבחו באנשיו, כשהם רוצחים משפחות שלמות ולוקחים אחרות בשבי. לא היה כמעט בית שלא נפגע. 

"רועי" ספד אז משה דיין, "האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו." 

"אבל אנחנו נקום" אומר בפשטות מצמררת יענקל'ה, 67 שנים לאחר מכן, כשברקע אנחנו שומעים על החזרתה לפעילות של רפת הקיבוץ. "אין לנו דרך אחרת". 

גם אם כבדו שערי עזה, לנחל עוז – לרוח ולאנשים – הם לא יוכלו. 

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף – מחווה לישובי עוטף עזה"

תודה גדולה ליענקל'ה כהן, חבר קיבוץ נחל עוז על הסיוע בהכנת הכתבה

התמונות המופיעות בכתבה שמורות בארכיון קיבוץ נחל עוז וזמינות דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.