נח ונעה
דנה שמחיוף שחף
.
קבענו להיפגש בפומפידו בחמש וחצי. רציתי לספר למישהו שקבעתי עם אנשים בפומפידו בחמש וחצי, סתם כדי לשמוע את עצמי אומרת דבר כזה. ניסיתי לשמור על קור רוח. עמדתי לפגוש איש ואישה מאוד נכונים, מאוד ברוח הזמן. הוא במאי נחשב שנבחר לביים הצגה באופרה בסטיליה, והיא רקדנית בלהקה ידועה.
הבמאי המפורסם היה מז'אנר היפה־לא־יפה. הפה שלו היה גלי ועייף, כמו בלון שנגרר על הרצפה בסוף מסיבה, והיה לו שיער חום כהה מבולגן. הרקדנית הייתה מסותתת עם עצמות לחיים של מישל פייפר ושפתיים עבות אך לא משורבבות, אדומות כאילו הזריקו להן דיו.
עוד בארץ נפגשנו בדירה היפה שלהם במרכז תל אביב. היא הייתה נחמדה אליי, ואמרה שהם ממש שמחים שיש להם בייביסיטר מסודרת לפריז. "נכון, נח? אתה תשחק עם נעה?" הילד הקטן ישב על הספה הקטיפתית הירוקה ולא הזיז את עיניו מהאייפד. פיו הזעוף דמה לזה של אביו, והוא נראה כמו איש מבוגר מכווץ ממדים. היא רכנה אליו, "נח חמוד, אתה יודע שנעה מאוד רוצה לבלות איתך קצת? תראה, אפילו יש לכם אפילו שם דומה, וגם נעה היא בלי ו'."
.לנח בן השלוש זה לא הזיז, והוא השליך את האייפד על הספה, קם והכניס את כל ידו לקנקן המים שהיה מונח על השולחן.
"נחצ'ה," היא אמרה ברכות, "מספיק. מה אמרנו?"
שמחתי. היא הבטיחה לי שהם יהיו המשפחה שלי בפריז ונעשה יחד ארוחות שישי. הנחתי שהבמאי לא בבית עד שפתאום הופיע בפתח הסלון, מלמל איזה משהו לעברי וגירד בעורפו. הוא לבש בוקסר עם פסים כמעט בלתי נראים וגופייה לבנה ומקומטת. הייתי נבוכה, מודעת לתנוחה שבה ישבתי, והיה לי חם. המזגן בדירה שלהם לא פעל והזעתי מתחת לשמלה הפרחונית הווינטג'ית העבה שלבשתי במיוחד לפגישה.
לא חשבתי שהם באמת יהיו המשפחה שלי בפריז אבל נהניתי להאמין לזה. ולמרות שהחום בדירה נדבק לי לידיים ולקרסוליים ואפילו לכפות הרגליים, הקרירות נדפה מכל עבר, גם ממנה, שחייכה כל הזמן והתאמצה להיות חביבה. היה נחמד לדעת שאכיר אנשים בפריז, ועוד כאלה שוודאי יערכו מסיבות בדירה שלהם ליד כיכר הבסטיליה ואולי גם יזמינו אותי. בייביסיטר על נח זו לא בדיוק עבודת חלומות, ועדיין משימה די פשוטה ובעיקר משתלמת.
ברכבת התחתית בדרך לפומפידו התחלתי לחשוד. אם הם גרים ברובע האחד־עשר, כפי שהרקדנית אמרה לי, למה לא קבענו שם? אנחנו נסתובב יחד ואז, איך אגיע איתו לבית שלהם? חשבתי לשלוח הודעה אבל לא עשיתי כלום. משהו היה מוזר, כן, אבל בחרתי להתעלם. אולי הריטלין שלקחתי באותו בוקר כדי ללמוד עזר בהדחקה הזאת. פחדתי גם שהם יחשבו שאני לא זורמת. עוד לפני שהכרתי אותם, רציתי לרַצות אותם.
כשהגעתי ראיתי את הבמאי עומד שפוף מעט ליד העגלה שבתוכה היה מקופל נח.
"היי," אמרתי, מקווה שהקול שלי לא רועד.
"היי," אמר בקול נמוך, אף תו לא זע בפניו.
"מה קורה?" שאלתי, תוהה איפה אשתו, "היי נח חמוד."
הילד הזעוף התפתל בתוך העגלה והסתיר את פניו בידו שאחזה בובת קוף מרופטת.
"הנה, היא מגיעה, היא הלכה לחפש אותך," אמר הבמאי והביט מעבר לראש שלי. היה ניכר שגם הוא חרד מלהיות איתי לבד.
"מה נשמע?" אמרתי כשהרקדנית חזרה, ואימצתי את החיוך הכי מתוק.
"בסדר, בסדר," היא אמרה ולרגע היה נדמה שסיגלה לעצמה מבטא לא ברור, כאילו ריככה את ה־ר'. "אוקיי נעה, אז אנחנו הולכים לסרט ונפגוש אתכם פה במטרו," היא דקלמה כמו מפקדת חדשה בצבא, ואז הסתכלה על בעלה, "רגע מאמי, זה מטרו פה או מקדונלד׳ס?"
הוא הסתכל על ה־M האימתנית והצהובה. "זה מטרו," מלמל כמעט בלי לרווח את שפתיו.
"מעולה, אז נפגוש אתכם פה ברבע לתשע, תשע כזה?" היא חייכה חיוך שחשף כמאה שיניים.
"אה… בסדר, אין בעיה," אמרתי והבטתי בנח באימה.
"יופי, יש לו פה בתיק כריך ומים וכל מה שצריך, קצת מכוניות, את רואה?" היא פשפשה בתחתית העגלה והראתה לי כמה צעצועי פלסטיק. הנהנתי למראה הצעצועים.
"אז כזה פשוט להסתובב איתו?" וידאתי, מנסה לא להישמע מופתעת, כאילו כל משימה שיטילו עליי אקבל על עצמי כחברת כת. השעה הייתה רבע לשש, יש לי שלוש שעות להיות עם הילד הרגזן הזה. מעולם לא הייתי עם ילד כזה קטן לבד.
"כן, את יודעת, הכי בצ'יל, תעשו מה שבא לכם. הוא ממש ישמח לשחק איתך תופסת. נכון, נח? את יכולה לקחת אותו פה לאיזו גינה, לקנות לו מיץ תפוזים, נחזיר לך כמובן."
שתקתי. הסתכלתי על הבמאי שהסתכל בנייד שלו.
"את גם יכולה להסתובב איתו בחנות צעצועים ורק להסתכל, הוא אוהב ככה."
"אוקיי.״
"אה," נזכרה, "רק אל תקני לו משהו עם ביצים, הוא אלרגי," ליטפה את שיערו החום והגלי של נח. "אז תיהנו, ביי חמודים, ביי נחצ'ה," היא אמרה והדביקה לו נשיקה על הלחי. הבמאי נופף לו לשלום מרחוק והתחיל ללכת, והיא נשרכה אחריו.
נח ואני נותרנו שם המומים, הוא מסתכל עליי מהעגלה ואני מסתכלת עליו מלמעלה. אין סיכוי שהוא זוכר אותי מהמפגש בתל אביב.
"נח, איזה כיף הולך להיות לנו!" אמרתי, והוא שב והתקפל. הרמתי את המבט מעל העגלה, מעבר לה, והמבנה הסבוך של מוזיאון הפומפידו איים עליי בגודלו ובצינורותיו השקופים. הכעס התחיל לתסוס בתוכי. איך הם מעיזים להשאיר אותי ככה ברחוב בעיר שאני נמצאת בה יומיים עם ילד שאני לא מכירה? מה בדיוק אעשה איתו עכשיו שלוש שעות? לשחק תופסת עאלק. אנחנו במקום הכי הומה בעיר. ואם הוא יברח לי ויחטפו אותו?
עמדתי שם מול הרחבה הגדולה כשהצרפתית מתפתלת ומסתעפת סביבי. היו שם נערים שחיכו בתורים ארוכים כדי להיכנס למוזיאון, משפחות שטיילו לאורך השדרה מאחוריי ואכלו גלידה. גברים יפים עם משקפי שמש זהובי מסגרת שתו אפרול שפריץ. הבחנתי בשתי נשים במעילי טרנץ' בהירים ושמלות מבריקות מתקדמות לעברי, שיערן החלק־גלי־בוהק מתבדר ברוח כמו בפרסומת. הרגשתי שעוד רגע הן יגידו לי, "שרי, אבריסינג וויל בי אולרייט. קאם וויז אס," ואז נרחף יחד לאחד מבתי הקפה ונשאיר את נח מאחור.
אבל כולם חלפו על פנינו כאילו היינו בלתי נראים. כולם היו בתנועה ורק אני ונח היינו קפואים, אני נעוצה בתוך נעלי בובה לוחצות והוא כפות בתוך העגלה. לקחתי נשימה עמוקה. עליי להתעשת. הפיות במעילי הטרנץ' לא באות להציל אותי.
"היי נח," רכנתי אל העגלה והושטתי יד ללטף את פיתולי שערו הבתולי. הוא זעף והמהם, אז משכתי אותה מייד. שוב סרקתי את האזור, לאן אקח אותו? לא רציתי להתרחק מהרחבה הבטוחה. המחשבה על הסגת גבול והליכה ברחבי העיר הרועשת והענקית הפחידה אותי.
"רוצה שנלך לטייל?" גייסתי טון של מנחה בתוכנית ילדים והוא הסתובב לעברי והתמתח.
"כן!" הוא צעק.
נסתובב רק באזור הפומפידו, החלטתי. הרחבה שמול המוזיאון, המדרחוב שממשיך ממנה, והקניון הצמוד. כיתרתי אותנו בראשי, קבעתי גבולות גזרה וזה הרגיע אותי מעט. לא נצא מפה. לא נתקרב לכביש, לא נחפש גינה. רק שלא יבקש לשחק תופסת ויהיה בסדר.
התחלתי לדחוף את העגלה, היא הייתה כבדה באופן מחשיד, כאילו מתחבא עוד תינוק בתיק שתלוי מאחור. פתחתי את הרוכסן הכסוף של התיק המסוגנן. היו שם רק צעצועים, מוצץ ומגבונים. לפחות אני לא צריכה להחליף לו חיתול. אבל מה יהיה באמת כשהוא יצטרך להשתין?
"נח, אתה צריך פיפי?"
"לא־לא־לא־לא," הוא שר.
"כשתצטרך תגיד לי לפני, נכון?"
"כן־כן־כן־כן."
לא סמכתי על כובד העגלה וכל רגע הצצתי מעבר לחיפוי הראש כדי לראות שהוא עוד שם. פחדתי שייפול או ייעלם. פחדתי פחד אימים לילד הקטן הזה. מפעם לפעם שאלתי אותו בקול רם מדי, "אתה בסדר שם?" והוא רק היה מנענע את רגלו או מוציא את ידו מגבולות העגלה ומראה לי את בובת הקוף העצובה שלו.
הסתובבנו בערך עשרים פעם סביב רחבת הפומפידו, וכשעצרתי להציץ בשעון נחרדתי לראות שהשעה רק שש ורבע. אחרי שפענחתי איך לבלום את העגלה שלא תידרדר, סובבתי אותה אליי והתיישבתי על מדרגה לצד כניסה לחנות נעליים ענקית במדרחוב.
ישבנו לנו ככה, כשריחות הצ'יפס והבאגט מהביסטרו שמולנו מתמזגים בריח הגומי של נעלי הספורט. נח הסתכל לי לתוך האישונים ואז בחן את כולי בעיניו החומות הגדולות. לא ידעתי מה לומר לו. ריחמתי עליו קצת, הוא נראה לי עצוב. לחייו היו תפוחות, סביב שפתיו האדומות היו שאריות של שוקולד או משהו.
"אתה רוצה את הכריך שלך? אתה רעב?"
הוא לא ענה.
"אתה רעב, חמוד?" ניסיתי שוב.
הוא הנהן ואני שמחתי כמו שסבתא שלי שמחה בכל פעם שהייתה מכינה לי משהו לאכול. הוצאתי את הכריך החיוור מתחתית העגלה. הוא היה אכול והנייר הלח נדבק אליו.
נח חטף אותו ממני והחל ללעוס, לא מנתק ממני קשר עין.
"פטטה על הראש," הוא אמר פתאום בפה מלא.
"פ־ט־ט־ה על הראש," הוא שחרר קרקור של צחוק.
חייכתי אליו. "מה, יש לי פטטה על הראש?" אמרתי, והצחוק שלו התגבר והוא כמעט נחנק מהכריך. נלחצתי ומיהרתי לתת לו את בקבוק המים המקושקש שלו והוא שתה בהנאה.
המשכנו להסתובב וכשעברנו ליד חנות צעצועים מהודרת עם רצפה אדומה הוא רצה להיכנס, אז נכנסנו, וקיוויתי שהוא יישאר לשבת בעגלה. כל עוד הוא חגור שם לא יקרה לו כלום. הצצתי בשעון – שש וחצי. לא האמנתי. כאילו חוקי הזמן השתנו. הבטתי בשעון הגדול הבנוי מלגו צבעוני וגם הוא הורה על אותה השעה.
טיילנו קצת בחנות. הוא שלח את ידו הקטנה והשמנמנה מחוץ לעגלה והעביר אותה על הצעצועים ומשחקי הקופסה שנחו על המדפים הנמוכים. אולי הוא מסכן, חשבתי, אולי כדאי להוציא אותו קצת, שיהיה כמו כל הילדים בחנות.
"נח, אתה רוצה לצאת מהעגלה ולהסתכל על הצעצועים?" השתוחחתי מעל העגלה. הוא הניד בראשו כאחוז טירוף. "לא! לא רוצה," הוא אמר ושילב את ידיו. "אוקיי, אוקיי," אמרתי ויצאנו משם.
דחפתי את העגלה והרגשתי כמו סיזיפוס. בשלב מסוים רציתי לנוח אז הצעתי לו מיץ תפוזים. הוא הסכים באדישות והתיישבנו בבית קפה. שחררתי אותו מהעגלה וכשעמד נראה ילד של ממש ולא תינוק מגודל. הוא לקח כמה מכוניות פלסטיק מתחתית העגלה והתיישב מולי. אחר כך שתה מהמיץ בהנאה והשמיע "אהה" אחרי כל לגימה, ונקש עם המכוניות על השולחן. הוא התחיל להרגיש בנוח איתי והשמיע קולות של מנוע, "וורררם וורררם," ועכשיו כבר ממש הטיח את מכוניות הפלסטיק בשולחן וזו בזו. התביישתי קצת כי לכל המשפחות סביבנו היו ילדים שקטים וזקופים שאכלו בסכין ומזלג.
"נח," אמרתי וניסיתי לרסן את ידיו שהניעו את המכוניות ללא הרף, "נח, אתה יודע בכלל איך קוראים לי?"
"אהה…" הוא חייך חיוך ממזרי, "לא."
"מה אתה אומר." הצצתי בטלפון, השעה הייתה שבע. רק עוד שעה וארבעים־וחמש דקות.
"נו, אז איך קוראים לך?" הוא צחקק.
"נעה. קצת דומה לשם שלך, לא?"
"למה קוראים לך ככה?"
"כי זה השם שההורים שלי בחרו לי."
"אבל למה?"
"לא יודעת. תמיד כשאני שואלת אותם הם לא יודעים להגיד לי."
"לי קוראים נח, כמו סבא נח."
"חשבתי שההורים שלך סתם היפסטרים," אמרתי בשקט בזמן שהוא המשיך לדפוק את המכוניות על השולחן ולהשמיע קולות משונים. פתאום לא הייתה לי סבלנות אליו. קודם, בחנות הצעצועים, הוא כבר התחיל להיכנס לי ללב, אבל עכשיו לא היה זכר לכך. התחלתי להרגיש שאני צריכה להשתין, ונוכחותו של נח העיקה עליי. איך אנשים עושים את זה? משאירים אותו קשור בעגלה מחוץ לתא? ביקשתי חשבון והלכנו משם כשנח שר לעצמו "סמי הכבאי" וכולם מסתכלים עלינו.
הוא רצה ללכת קצת ליד העגלה ונתתי לו, בתנאי שיחזיק בה כל הזמן ולא יברח, "נח, תישבע לי. תגיד אני נשבע שאני לא עוזב את היד מהעגלה." הוא לא ענה, רק קפץ במקום והנהן, ואז הניח את הקוף שלו בתוך העגלה וחגר אותו. זה היה מתוק כמו קרמל שיצא הרגע מהמחבת. איך להורים שלו לא אכפת ממנו יותר? איך הדאגה לא מכלה את זמנם? לרגע התחשק לי לקחת אותו איתי ולא להחזיר אותו להוריו ולתת לו חיים טובים. חיים טובים, איזה מונח משונה. בכל מקרה, לתת לו מלא אהבה ולרפא לו את האלרגיה לביצים עם הרבה חביתות נוטפות חמאה.
דחפנו את העגלה יחד ושאלתי אותו לאן הוא רוצה להמשיך, ימינה או שמאלה (גם אם זה היה חסר משמעות ממילא. מעניין אם הוא בכלל שם לב שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו כבר יותר משעה). הוא הבחין בכמה סקייטרים שעשו פעלולים והצביע עליהם, "לשם!" אמר, אז הלכנו לשם וצפינו בהם קופצים ונוחתים במגוון טכניקות. החזקתי לו את היד, היא הייתה עדינה וחמה.
משם המשכנו לספסל שהיה מוקף צמחייה וסתם דיברנו. אחרי זמן מה הוא אמר שהוא צריך פיפי. "אוקיי," נדרכתי מייד. עד אותו רגע כאילו שכחתי את הפיפי שלי עצמי, את הצורך שהתעורר כבר לפני זמן מה וכעת התעורר מחדש, חד ומכאיב לי בבטן התחתונה. התעלמתי ממנו.
"פי־פי," הוא הטעים.
"כן, כן, פיפי. מה אתה עושה בדרך כלל כשאתה בגינה עם אמא נגיד ואתה צריך פיפי?"
"אני משקה את הצמחים," הוא אמר ונקרע מצחוק.
"אז יאללה," אמרתי. לא ידעתי אם הוא מוריד את המכנסיים לבד או לא, לא ידעתי כמעט כלום על ילדים ומה הם עושים בכל גיל.
"תורידי לי," הוא אמר, אז סובבתי אותו ועזרתי לו. הוא השתין בהנאה והזיז את גופו מצד לצד ופתאום הוא שוב דמה לאבא שלו. קיוויתי שאף אחד לא יראה אותנו כי לא ידעתי מה נהוג פה, אצל הצרפתים. כשסיים התיישב לידי על הספסל ויחד תצפתנו על הציפורים השקטות ועל השיחים הגזוזים בסימטריה מענגת.
הוא הניח את ראשו על זרועי ואמר, "אני עייף." אמרתי לו שאני מבינה. התחיל להיות קריר אז כרכתי זרוע סביב כתפיו. הצצתי בשעון. השעה הייתה שמונה וחמישה. קיבלתי הודעה מאמא שלו, "איך אתם? הכול בסדר? אל תהססי להוציא אותי מהסרט, לכל דבר." שקרנית, חשבתי וליטפתי את ראשו של נח. לא עניתי לה בינתיים. שתדאג קצת. הפקירה את הילד שלה אצל בן אדם שהוא לא מכיר, שהיא לא מכירה. רעה.
"אז נח, מה בא לך לעשות? רוצה לנמנם קצת בעגלה?"
"מה זה למנמן?"
"זה לישון, אבל קצת כזה."
"אני רוצה עלייך," הוא אמר, וסימנתי לו שהוא יכול לשים ראש על הירכיים שלי. המגע הרך שלו פיזר איזו חמימות עמומה. מעניין אם אמא שלי הייתה שמחה או נעצבת למראה ההתרחשות הזאת. היא בטח הייתה אומרת לי, את רואה? את דווקא מצוינת עם ילדים. בטח הייתה שואלת בטון מתקתק, נו, זה לא עושה לך חשק?
"בוא נח, יש לנו עוד קצת זמן, בוא ננצל אותו," שמעתי את עצמי אומרת לו, מנסה להלהיב אותו. מה גם שרציתי לקום ולזוז כדי להרגיש קצת פחות את הפיפי הארור שחזר להציק. הוא התרומם ושתק לרגע ואז קרא "כן!" והניף את אגרופיו באוויר. זה קרה לו לא מעט, שהוא חשב כמה שניות לפני שהגיב.
הוא התיישב בעגלה, מכורבל עם הקוף שלו. שאלתי אותו איך קוראים לקוף והוא צחק כאילו אמרתי משהו מטופש וענה שאין לו שם. החלטתי לחרוג קצת מהמתחם, מהפארק, מהמדרחוב, ואחרי כמה דקות הגענו לכיכר גדולה שבמרכזה ניצבה קרוסלת סוסים מפוארת שפלטה מוזיקה מלאכותית וחורקנית. נעצרתי מולה, דרכתי על מעצור העגלה במיומנות, ובדיוק אז נדלקו על הקרוסלה כמה זרקורי ענק כי כבר התחיל להחשיך. ניגשתי אל נח וכרעתי לפניו. הוא היה שבוי במראה הקרוסלה המסתחררת וכמעט יכולתי לראות את השתקפותה בעיניו החומות. אצבעותיו ליטפו את הקוף בתנועות קצובות.
"עולים?" שאלתי.
הוא לא ענה.
"מה, אתה מפחד?" אמרתי בטון משתטה, מתחנף כמעט.
"לא," הוא פסק.
"אז רק מסתכלים?" שאלתי אותו והרגשתי שאני הילדה הקטנה עכשיו.
"כן."
אחרי כמה דקות התיישבתי לצד העגלה על כמה עלים יבשים ופציחים והתפניתי גם אני להתרכז בקרוסלה. הסוסים היו מבריקים וצבעוניים וכמעט יכולתי להריח את הלכה שכיסתה אותם. הילדים צחקו בפחד כי הסוסים נעו לא רק בסיבובים אלא גם מעלה מטה במהירות שעושה בחילה. לרגעים חשבתי שאני שומעת את ההקלטה הזו של הצחוק הילדי שפעם היו משתמשים בה בסרטים. בכל פעם שהקרוסלה עצרה ניצבו מולנו אותם סוסים קפואים עם עיניים מתות, עמודים מוזהבים נעוצים בגבם. הם המשיכו בדהרתם על הקרוסלה המסתובבת, וידעתי שעוד מעט נצטרך ללכת.
.
דנה שמחיוף שחף היא עורכת פרוזה בהוצאת "קתרזיס" ובוגרת תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. עבודת התזה שלה עסקה בפילוסופיה פמיניסטית ובקשר שלה לספרות דרך קריאה בספרה של מגי נלסון ״The Argonauts״. בימים אלה עמלה על ספרה הראשון.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשייה", סיפור קצר מאת עמנואל יצחק לוי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
