קריית אונו
מיכל יהודה חנאל
.
כשהגיע הרגע, חיפשנו גיא ואני דירה. שתהיה שלנו. רק שלנו. בדיון שבין כפר לעיר זה היה לי ברור. תמיד הייתי אישה של ערים. האספלט המחוספס, המדרכות העמוסות, הבניינים הגבוהים, התנועה הסואנת, הפיח, האבק. ההמולה שבחוץ מנצחת את זו שבפנים. מרגיעה אותי. אבל איפה?
תל אביב מעוררת בי התרגשות, ערגה. אני מרגישה בה כמו תיירת בחופשה. כאילו כל אפשרויות העולם נפרשות לרגליי. אבל מה יקרה עם הזמן? אולי השגרה תקלקל את ההתרגשות? פתח תקווה, שבה גדלנו שנינו, חונקת, סוגרת עליי. כמעט כולאת אותי. ממנה תמיד אני מבקשת לברוח. גם עכשיו. וירושלים? היא יותר מדי בשבילי. יפה מדי, מיוחדת מדי, חשובה מדי, רחוקה מדי. מלחיצה. אבל קריית אונו היא משהו אחר. היא מעוררת בי געגוע. היא כמו גן עדן שביקרתי בו לרגע אבל עכשיו נעול. כמו צנצנת הסוכריות של דודה טולה.
דודה טולה ודוד חוסה התגוררו בדירה קטנה וחשוכה בתוך שיכון ישן של בנייני רכבת, שהיום ניצבים במקומו כמה מגדלי מגורים חדשים. ביתם היה בבניין האמצעי, בקומה הראשונה. מאחורי דלת חומה גדולה עם שלט "ברוכים הבאים"׳.
אחת לכמה שבועות, בצאת השבת, נדרשנו, הוריי ואני, לטקס של ביקור. צמודה להוריי, הייתי מתיישבת אחריהם על הספה, ממוקמת בבטחה בין שניהם. דוד חוסה היה מתיישב על הכורסה התואמת ודודה טולה לידו על כיסא מתקפל מרופד באדום שהביאה מהמטבח. המבוגרים היו יושבים בנימוס ומדברים ביידיש. לא הבנתי דבר. דיבורם לרוב היה קולח ומחויך אך מדי פעם בפעם התגנב לו רגע אחר. לפעמים היה זה מבט חמור סבר או טון דיבור רציני, ולעיתים מבטים הושפלו לרצפה, דמעות מילאו את העיניים. במרכז הסלון עמד שולחן עגול קטן, ועליו צנצנת מלאה בסוכריות גומי צבעוניות מצופות סוכר. צנצנת קריסטל גדולה ויפהפייה בעלת ארבע רגליים מעוצבות, מכוסה במכסה קריסטל תואם עם ידית זכוכית מחודדת וארוכה בראשו. צנצנת סגורה. הסוכריות לא לי. מחוץ להישג ידי.
באחד הביקורים, בצער על שלא הבאתי איתי את הבובה שלי מימי, התיישבתי על ברכיו של אבי. ידיו החמימות מונחות על כתפיי, ריח האפטר שייב שלו עוטף את כולי. הסתכלתי סביב. כמה אפשר לשבת ולהקשיב למילים שאינני מבינה ולהסתכל במשהו שאני כל כך רוצה ולא יכולה לגעת בו?
צמוד לסלון הייתה פינת האוכל. שולחן רחב ידיים, מבריק וכהה, חבוק בשתי שורות של כיסאות חומים בהירי ריפוד. על השולחן מפת תחרה לבנה, מונחת בדיוק במרכז. עליה היו מונחות כמה חפיסות קלפים.
הם נהגו לשחק רמי. דודה טולה, דוד חוסה, סבא וסבתא וקבוצה גדולה של חברים. נזכרתי שפעם כשישנתי אצל סבא וסבתא הם שיחקו. התבקשתי להישאר בחדר, אבל שמעתי הכול. גם אז את הרוב לא הבנתי, את היידיש הארורה, אבל לא היה אפשר לפספס את המתרחש. היו דיבורים רמים, צחוקים, ריבים. דרמה שלמה שהתחוללה. דמיינתי מפות סתורות, משקאות נשפכים, צנצנות פתוחות לרווחה.
לא הצלחתי לחבר את הצלילים ששמעתי בלילה לדמויות שהכרתי משעות היום. אולי אלו קלפים מיוחדים? התגנבה למוחי המחשבה. אני חייבת לפתוח את החפיסה. לראות מה יצא ממנה. חמקתי בזהירות מברכיו של אבי והתקרבתי אל השולחן. לפני שהספקתי להניח את ידי על אחת החפיסות, עצרה אותי דודה טולה. היא לא הרשתה.
"פויה, קלפים זה מלוכלך," אמרה. אין עליהם שום לכלוך, חשבתי לעצמי ואם יש, מה הבעיה לנקות? "זה לא לילדים," הוסיפה, מה שרק חיזק את אמונתי בכך שיש משהו מיוחד בקלפים האלו. והנה, עכשיו גם הקלפים של דודה טולה מחוץ להישג ידי.
מובסת, חזרתי לשבת בין הוריי על הספה בסלון. ספת קטיפה ירקרקה ונעימה. צבעה היה נתון לשליטתי. הירוק נעשה כהה או בהיר תחת תנועות ידיי, שהסיטו את הסיבים. נהגתי לצייר עליה באצבעותיי ואז למחוק את ציוריי בתנועת ניגוב. המבוגרים המשיכו לדבר ואני הרקדתי את סיבי הקטיפה בקצבים ובכיוונים שונים. הם רקדו במעגלים, כתבו את שמי, ציירו כתרים וגלים. אבל אז נגיעה בידי עצרה את הריקוד. זו הייתה היד של אמי. "די, זה לא יפה," אמרה כמעט בלחש. בעיניי זה דווקא היה מאוד יפה. אבל הפסקתי.
תרתי בעיניי אחר מוצא. הכול פה אסור? אין דבר אחד שמותר פה? שאפשר לשחק איתו? שאוכל לגעת בו? משמאלי היה הווילון הלבן השקוף שכיסה את חלון המרפסת. דרכו ראיתי, או אולי דמיינתי, את שורת העציצים המרשימה שמאחוריו ואת הנוף שנשקף מהחלון. אולי יש שם גן שעשועים? היה נדמה לי שאני שומעת קולות צחוק של ילדים. הבחנתי גם בדלת המטבח החצי פתוחה. המטבח נראה נטוש. הכיור ריק מכלים והארונות מסודרים בסידור מופתי. נראה כאילו כלום לא קורה שם אף פעם. צמוד לדלת היה המסדרון החשוך ששימש תמרור עצור מפחיד ליתר חדרי הבית.
השיחה המשיכה. עוד מילים שאינני מבינה, רגשות שאני לא מצליחה להעניק להם פשר. עיניי המשוטטות נתקלו במבטה של דודה טולה. היא הביטה בי ובחיוך שובבי הזמינה אותי להתקרב אליה. היא הצמידה אותי לחיקה ונשקה לי. גופי נמחץ תחת ידיה, נכנע באדישות לחיבוקה. אבל עיניי לא משתפות פעולה. התמקדתי בצנצנת. צנצנת הסוכריות שהציתה את הרצון, שהפגישה אותי עם התסכול, שסימנה באותם רגעים את כל מה שלא יהיה לי. ואז דודה טולה ניגשה אל הצנצנת. הרימה אותה מהשולחן, הסירה את המכסה המרשים והושיטה אליי את הצנצנת מלאת הסוכריות הצבעוניות.
"למה את לא אוכלת?" שאלה במבטא פולני כבד עם ניגון שקיפל בתוכו שמץ של עלבון. "את לא אוחֶבֶת סוכריות?" ואז דחקה בי: "תאכלי, תאכלי." ברגע אחד התגשמו כל משאלותיי. כל מה שרציתי וייחלתי לו קרה. אכלתי את הסוכריות. עד האחרונה שבהן. הייתי בגן עדן. הרגשתי בבית. הרגשתי שייכת.
וכך, בכל ביקור אצל דודה טולה ודוד חוסה חיפשתי את צנצנת הסוכריות. אפילו שידעתי שהיא בשבילי, מעולם לא ביקשתי אותה. משהו בטקס, בחיוך המזמין של דודה טולה, היה מתוק כמעט כמו הסוכריות.
מתוק. כך אני רוצה שיהיה ביתי. אבל איפה? כשהבעתי בפני הוריי את משאלתי לגור בקריית אונו הם הגיבו בתדהמה. "מה יש לך לחפש בקריית אונו? אין שם כלום! ולא היינו שם מאז שהיית ילדה קטנה," מחתה אימי. "בחייך, לא צריך להגזים," אמר אבי. "זו עיר מתפתחת ומאוד נחמד שם עכשיו. שמעתי שיש פארקים ובנייה חדשה. זה לא כמו פעם עם בנייני הרכבת הצפופים והדירות הקטנות החשוכות. הכוך האיום הזה של טולה וחוסה."
מיכל יהודה חנאל היא פסיכולוגית קלינית. זהו לה פרסום ביכורים.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשייה", סיפור קצר מאת עמנואל יצחק לוי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
