ארוכים | מבטי נודד אל עומק הבאר

מחזור שירים מאת רמי לאון יולזרי

הרן כסלו, התמוססתי אז קיפלתי אותך מנסה להעלם, שמן על עץ, 120X80 ס״מ, 2022

קוּמִי

רָמִי לֵאוֹן יוּלְזָרִי

.

א.
כְּשֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ וַאֲנִי יוֹשֵׁב
לְצַד גַּבָּהּ, אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּעֵת
וּבְעוֹנָה אַחַת אֶת מַחֲצִית צַוָּארָהּ וְאֶת
מַחֲצִית גְּרוֹנָהּ, אָחוֹרָה וְקָדִימָה,
מִסּוֹף הַלֵּדָה וְעַד תְּחִלַּת הַמָּוֶת.
בֵּינֵיהֶם, מַעְגָּלִים שֶׁל קִפְלֵי עוֹר
צְפוּפִים, חֲרוּצִים עָמֹק פְּנִימָה. כָּל
אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְסַמֵּן חֶבֶל שֶׁנִּכְרַךְ.
קוּמִי, אֲנִי אוֹמֵר, פִּקְּחִי אֶת עֵינַיִךְ.
קוּמִי.

ב.
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ,
הִיא אוֹסֶפֶת אֶת רַגְלֶיהָ אֶל הֶחָזֶה
וְאֶת מִצְחָהּ אֶל בִּרְכֶּיהָ. הִיא נוֹשֶׁמֶת
מִתּוֹכָהּ אֶל תּוֹכָהּ. הִיא מְכַסָּה אֶת
עֵינֶיהָ בְּכַף יָדָהּ וְעָלֶיהָ מֻקְרָן אוֹתוֹ
זִכְרוֹן יַלְדוּת שׁוּב וָשׁוּב: הִיא
מַשְׁכִּיבָה אֶת עַצְמָהּ לִישֹׁן.

ג.
הִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת.
הִיא יְשֵׁנָה. פִּיהָ פָּעוּר וּמִמֶּנּוּ נוֹטֵף
לְאִטּוֹ רֹק אֶל יָדִי הַתּוֹמֶכֶת בְּרֹאשָׁהּ.
הַשְּׂעָרוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁעַל גַּב כַּף יָדִי
מְקַבְּלוֹת עֲלֵיהֶן אֶת כֹּבֶד הַנּוֹזֵל
הַסָּמִיךְ, נִדְבָּקוֹת אֶל הָעוֹר. מַבָּטִי
נוֹדֵד אֶל עֹמֶק הַבְּאֵר מִמֶּנָּה נוֹבְעִים
הַמַּיִם הַיּוֹצְאִים מִתּוֹכָהּ עַד לַמָּקוֹם
אֵלָיו אוֹר לֹא מַגִּיעַ.

ד.
הֶבֶל נְשִׁימָתָהּ, חַם וְלַח, מְעַרְפֵּל אֶת
אַמַּת יָדִי, מְצַיֵּר בְּצִבְעֵי מַיִם רַכִּים עַל
עוֹרִי הֶחָשׂוּף.

ה.
מִבַּעַד לְעֵינַי הָעֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה, אֲנִי
רוֹאֶה אֶת תָּוֵי פָּנַיִךְ מְרַצְּדִים. הִבְהוּב
גַּחְלִילִית לְמַרְגְּלוֹת גֶּדֶר אֶבֶן בְּסִמְטָה
צָרָה. צֵל עוֹבֵר. שִׁמְרִי.

ו.
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מְקוֹמָם שֶׁל
הַפַּרְפָּרִים, כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם אֶחָד.
מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה מְקוֹמָן שֶׁל
הָרִמּוֹת, יְמֵי חַיֵּיהֶן מִי יִמְנֶה.

ז.
אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הָרֶגֶשׁ מִתְגַּלֵּם בַּבָּשָׂר
הַגֹּלֶם בְּפַרְפַּר הַפַּרְפַּר בְּרִמָּה הָרִמָּה
בַּבָּשָׂר הַבָּשָׂר נִבְקַע אֵיךְ בִּקַּעְתְּ אֶת
הַבָּשָׂר מִתּוֹכוֹ יוֹצְאִים נוֹזְלִים פְּעִימוֹת
אֵדִים חַמִּים מָה יִהְיֶה

ח.
הִגִּיעַ הַזְּמַן לָלֶכֶת מֵרָחוֹק הֵדֵי שִׁיר
לֶכֶת לֹא צָמֵא לֹא רָעֵב כְּמוֹ גָּמָל עִם
דַּבֶּשֶׁת לֹא קַר לֹא חַם לֹא מֵרֻחָם לֹא
מְנֻחָם בַּשָּׁמַיִם אֵין קֶשֶׁת וּבַתִּקְרָה אֵין
עָנָן

ט.
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ,
הִיא מַצְמִידָה אֶת גַּבָּהּ אֵלַי. אֲנִי
מִתְעַגֵּל לִהְיוֹת הַתַּבְנִית אֵלֶיהָ גַּבָּהּ
נוֹצָק, כַּפּוֹת יָדַי הֵן הַשְּׂמִיכָה אֶל
תּוֹכָהּ הִיא מִתְכַּרְבֶּלֶת. אֲנִי רוֹאֶה
נָחָשׁ מַחְלִיק לְיַד צְפַרְדֵּעַ וְלֹא טוֹרֵף
אוֹתָהּ. סִבּוּב הַגַּלְגַּל הִגִּיעַ אֶל קִצּוֹ.
אֹם.

.

רמי לאון יולזרי מטפל בשיאצו ומורה לצ'י קונג. זהו לו פרסום ביכורים.

.

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: ״כעת, כפסע – (מי יבוא)״, פואמה מאת טליה סיידל כהן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | בית גידול

״ממי ירשת את זה, למה זה קרה לך, את מי צריך להכניס לכלא, מתי זה יעבור״. קטע מתוך ספר בכתובים מאת ג׳ודי עדיני

זיוה ילין, בדרך לחדר ההורים, אקריליק על עץ, תמונה, מדף וכורסה, 240X240 ס״מ, 2019

בית גידול: מתוך ספר בכתובים

ג׳ודי עדיני

.

מעלה ישועתי: בית מרפא לחשוכות המרפא ולשומעות הקולות וללא מתפקדות ולעייפות מהחיים שצריכות בית מחבואים שיכסה אותן או יקפיד בשבילן על תרופות וישגיח שלא יתייאשו, שלא יתלו את עצמן במקלחת. הבית בירושלים נפתח לראשונה לפני שבע שנים. שנה קודם לכן הוקם בתור בית מעורב, אבל תכף נסגר כי דיירת נכנסה להיריון ושיפדה את האוזן של הדייר האחראי. אני אישית מאמינה שבטח נשכה אותו באזור התנוך, אמרה לי בשיחת חפיפה נעמה המלווה, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומשפטים, והוסיפה שלא מבינה איך אלכס בכלל חשבה שתוכל לטפל בגברים. נכנסות לכאן לא יותר מעשר נשים בבת אחת, לא כולל מלוות, בין הגילים שמונה עשרה עד מאה. בעקבות המגפה אי אפשר לפגוש אנשים מחוץ לירושלים, ומדי חודש סוגרים את הרחובות ומורים להישאר בבתים. היציאה מותרת למטרים ספורים בלבד, ומי שרוצה לטייל ברחבי העיר צריכה אישור של חולה. אנחנו סגורות היטב אחת עם השנייה. במהלך היום אנחנו מדברות, מבשלות, שרות במעגל, מתרגלות נשימות, מחפשות מכסים חדים של קופסאות טונה ריקות, או תירס או חמוצים, חותכות איתן ורידים, משזפות קריסטלים בשמש, מרביצות לשק איגרוף, מכשפות חתולים, קולעות חלות, תולשות שערות, כותבות ביומן ויזואלי, צורחות לאלוהים בממ"ד, מציירות במים, מבריחות את השכנים, פותחות בקלפים שהכנו בעצמנו, מתפללות לירח, מזמינות אמבולנסים ואחים, רוקחות צמחי מרפא, דופקות את הראש בחפצים קשים, תולות שאלות גדולות על הקיר כמו, מה אם לא הייתי נולדת והאם אצליח לאהוב את הילדים שלי, וקולעות סלים מקש. בלילות מפחידות את החושך ואוכלות כדורים.

משמרת יום ראשונה, נעמה חופפת אותי, היא המלווה הכי ותיקה. מראה לי את קלסר הדיווחים, לוחשת בשקט איך לבקש מכל דיירת ליטול תרופה, באיזה טון. אחר כך ארוחת בוקר, אחר כך מישהי צועקת, אחר כך מישהי הופכת את הספה, אחר כך מישהי דופקת את הראש בקיר, אחר כך שעת סיפור בסלון, אחר כך מישהי יוצאת לחצר, צורחת על נעמה. אני שומעת אותן, מגיעה, המישהי אומרת שסוף סוף הגיעה לכאן מישהי נורמלית, מסתכלת עליי, מה את חושבת, את תתני לי לצאת מכאן, את דווקא נראית לי אחלה, לא חולירע כמו זאתי. אני שותקת. אחר כך צלצול בשער, החבר שלה מגיע. נעמה מסבירה לה שהיא לא יכולה לצאת לפגוש אותו בלי ליווי. המישהי מסתכלת עליי, אני מתאפקת לא לחייך. אנחנו יוצאות מהשער, הוא חונה באלכסון, היא נדחפת למושב שלו, אני מתיישבת בכיסא עור מאחור. היא בוכה, הוא צוחק, אני פוזלת מטה ורואה בקצה הדלת אקדח. אין לי טלפון ואני רוצה שנסיים. המישהי מדברת עליי, מדברת על נעמה, קוראת לנו פוסטמות, מתחננת שיציל אותה מהבית הזה. אחר כך קורצת לי, אומרת לי, תירגעי מתוקה, צוחקים פה. הוא צובט אותה בסנטר, זז לעברה, האקדח קורץ לי. אנחנו חוזרות הביתה, נעמה עסוקה.

משמרת לילה שנייה, לפנות בוקר. סנדרה לא נרדמת, לבד קשה. את השם שלה אני כבר זוכרת. היא יוצאת לחצר ואני מבקשת להצטרף. היא מתיישבת במרחק בטוח ממני ומישירה אליי מבט משתהה. יש בה משהו שרואה ויודע, ואני מקווה שהמדורות שהיא דיברה עליהן יחכו לפחות עד שנצא מפה. אני מחממת תה מהצמחים היבשים שנותרו פזורים על השיש ומצטרפת אליה החוצה לספה. היא רועדת וגופה הדק נע כמו בתפילה, תוך כדי שהיא מגלגלת סיגריות ברצף. אני רוצה להניח עליה יד נוכחת, על הכתף שקרובה אליי או על הירך המכוסה בשמלה שחורה, אבל מתאפקת כי אסור לגעת. במקום זה אני מסתכלת לשמיים ומחפשת את הירח. אנחנו מתנשמות ומודות על הקור ועל ירושלים. גבה של סנדרה מתקמר ומתיישר, היא מעוותת את הפנים ותכף מגלגלת את הכתפיים חזק ולאחור, כמו מבטלת לעצמה מחשבות רעות. היא זקנה, מקומטת, ובכל זאת גבה גמיש וקומתה ארוכה. בקרוב תחגוג שבעים. משום תנועת כפות הידיים, או טלטול ראשה, או מנגינת המילים שיוצאות מפיה, אני מנחשת שמדובר בגוף שפעם רקד. איך זזת לפני כן? אני שואלת. פשוט רקדתי, היא עונה, הייתי מקשיבה לעצים ולרוח והם היו לוקחים אותי איתם. לרגע נדמה לי שאני מזהה פוטנציאל לנושא משותף. אחר כך מתבהר לי – אין צורך בהתאמצות מאולצת. אנחנו מכירות כבר דרך שפות משותפות אחרות, ואני מאמינה לה, למה שאחרים הגדירו בתור פסיכוזה. אנחנו מדברות על מורים ועל קולות שנשארים. היא מזהירה אותי והעיניים שלה הופכות שונות. עולה בי פחד מהסוג שעולה לי כשאני מעושנת ורואה מחשבה רעה, או כשאני חולמת את אותו החלום ולא מצליחה להתעורר – פחד משיגעון ומנֶצח. אמת מתגלה לשבריר שנייה שאולי לא יחלוף אף פעם. מה שדרוש זו הארקה, היא אומרת לי, אחרי שסיפרתי לה קצר ועמוק מה שלומי בתוך הבית הזה. בשנה הראשונה לבית הזה, היא הייתה אחת המלוות פה – ועכשיו, כעבור חמש שנים, חזרה לכאן בתפקיד משוגעת. מה זאת אומרת, אני מבקשת הסבר, מנסה להסתיר את הפחד שעולה בי. היא מניחה את הסיגריה על שפת המאפרה, מקרבת את אצבעותיה ומדמה תנועה של דחיסה מטה. המפרקים רוטטים והאצבעות מותירות שובל מסולסל באוויר. ואז מוסיפה: ממך אל האדמה. ממך והלאה. כל מה שאת רואה, שומעת, מרגישה – לנקות ולתת לזה ללכת. להתבונן ולשחרר לשלום. רק ככה.

סלבסיון: תשע שבע חמש – קוד מגירת סכינים, ארבע שבע תשע – קוד מגירת תרופות, אפס אפס אפס – קוד מלאי תרופות תחתון, שמונה אחת שתיים – קוד מלאי תרופות עליון, חמש שש תשע – קוד ארכיון חולות, תשע תשע תשע – קוד ארון חומרי ניקוי, אחת אפס אחת – קוד ארון פחיות שימורים, שלוש חמש שבע – קוד ארון חשמל, שלוש שש תשע – קוד תיקיית סיכומים, ארבע חמש שש – קוד תיקיית תוכניות טיפול, עשר עשר עשר עשר עשר עשר – קוד מחשב של אלכס, שתיים חמש שתיים תשע – קוד טלפון מאיה, חמש שתיים ארבע שש – קוד מגירת בלנדר מוט ונינג'ה מזויפת.

אביגיל פנים ורודות, עמנואל קרחת ונינה עיניים של אימא שלי, חדר אחרון ליד השירותים. סנדרה מכשפה רוקדת נכנסה במקום אישה עם אקדח, ואהובה בטן גדולה, חדר צמוד לדלת הכניסה. תמר גמדה וים דמעות, חדר מאחורי הסלון. מיטות ריקות כי מישהי מתה בחדר שמאחורי הספרייה. אלכס מנהלת גדולה פנים מלוכסנות, מאיה אם בית פנים עייפות, נעמה מלווה פנים רעבות, מיכל מלווה פנים יפות, מלווה זכר פנים טובות.

ישיבת צוות ראשונה, מלוות בית ישועה. אחת לשבוע מתקיים מפגש בגינת השעשועים שמחוץ לבית. עד המגפה נערך בקומה התחתונה, כשמתנדבת אחת הייתה נשארת עם הבנות בסלון ומפעילה אותן בקול, שלא ישמעו אותנו מדווחות עליהן. עכשיו זמן מגפה ועל אף שכולנו מחליפות חיידקים באותו הבית – החוק היבש דורש ריחוק ומקדמי הגנה. אלכס מצייתת לו יופי. אנחנו נפגשות באוויר הפתוח, רחוקות במידה בטוחה אחת מהשנייה, חנוקות מאחורי המסכות. משוחחות בקול מתחנחן ובנימה אופטימית נמרחת, מעלות שאלות ושיטות שמצאנו: להניח קרח על המצח כשמישהי בהתקף. להחביא את הסיגריות במגירת הכדורים. כדורי אס או אס מוכפלים. לא לתת לישון לבד. לשיר בזמן שהן מתקלחות. להציע להן לקרצף באקונומיקה את השירותים. להכין קינוח להקלת הסיוטים. יושבים איתנו מתאמי הטיפול, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות, אחות שאחראית על החלפת הכדורים, מלווה זכר שאני עוד לא מכירה בשמו ופסיכיאטר תורן על כיסא אורתופדי שסחב מהבית. כדי שלא לומר בקול רם את שמות הדיירות בפרהסיית פאתי קטמון, אנחנו מציינות את האות הראשונה של שמן וממשיכות בשלנו. סמ"ך ואז אל"ף ואז אל"ף השנייה. סנדרה, אהובה, אביגיל.

מתאמת הטיפול של אביגיל מדברת עליה ומאיה מסתכלת עליי. היא מספרת שאביגיל הגיעה לכאן אחרי שניסתה להרוג את עצמה ושזה לא מובן מאליו שהיא כאן איתנו, משתפת פעולה ולוקחת חלק בהתנהלות השוטפת. ושלצד הפחד מפגיעה – היא סומכת עלינו. עוד היא אומרת שאביגיל חזרה לשתוק, ושאם היא לא עונה לנו שלא ניקח את זה באופן אישי. אפשר להציע לה צבעי מים או לשבת לידה בזמן שהיא חולמת. מלווה אחרת מציינת שזיהתה חתכים, מלווה אחרת מעידה שמדובר בכאלו יבשים. המלווה הזכר, מבוגר מכולנו, אומר שיש לה טעם משובח בסרטים ושזה כיוון אפשרי לשיחה או לפעולה. ומאיה מבקשת שנמהר כי נשארו דקות אחרונות וצריך לחזור הביתה. את אביגיל אני פוגשת בתום הישיבה, לוקח לה רגע לזהות אותי מבעד למסכה הוורודה. כשאני מסירה אותה אני זוכה ממנה לחיוך. היא אפילו עונה לי, לא זוכרת על מה. הפנים שלה לבנות וקולה שקט. כל הזמן נדמה שהיא עומדת להיעלם.

אלכס שוב אמרה לנו בישיבה שאין ספר הוראות. היא חוזרת על זה הרבה. יש מלווה חדשה, הגיעה שבועיים אחריי, שמעלה בכל פעם שאלות באורך הגלות ורוצה לדעת הכול ורוצה לקבל תשובות כאן ועכשיו ומייד, איך עושות ומה עונות ומה נכון ומה אסור בשום פנים, וכמה כדורים לתת כשאין פסיכיאטר תורן ואיך לבקש מבלי לדרוש מהן ללכת לישון ואיך אפשר לתת למישהי במצב כזה להתקלח לבד ולמה אין לנו מפתחות לשום מקום ואיך זה שהמזווה מלא בכל כך הרבה קופסאות שימורים ושצריך להיות ממש מפגרת כדי לא להצליח להרוג את עצמך כאן. היא מתמרמרת על הטון המהרהר־המתנצל, החוזר והנשנה והנמאס שכולן מדברות פה, ואומרת שהיא לא מבינה איך אנחנו מועילות פה למישהי חוץ מלמרוח לה את הזמן.

אני דווקא רואה בבלבול הזה מעין כרית רכה, או בעצם מנוע או כלי רכב, שמזמין לעלות עליו ולרכוב ולקחת איתי את מי שצריכה לאן שצריכה. יש מספיק דלק ואין חוקים, אין סגרים, אין בידודים, אין בתי חולים. יש כביש ארוך במדבר, אין מכות שמש, אין חושך ותהום ויש מספיק אוכל ומוזיקה. ואלכס, שבטוחה בדרכה, אומרת לי, יאללה מרים קחי מפתחות, תסיעי אותן לאן שצריך, אל תמהרי לחזור, אני סומכת עלייך. עשרים ותשע נקודה משהו משהו לשעה, אחרי שתים עשרה שעות נשלם לך תוספת שכר, תבואי בשבתות ותכפילי את הפנסיה ורק תקפידי שאף אחת לא תצליח להרוג את עצמה במשמרת שלך.

אני לא נדרשת לקלח אתכן. אסור לי להיכנס אליכן בלי אישור. אתן יכולות לנעול את עצמכן במקלחת, ולהיכנס לבית עם חפצים משלכן. אנחנו לא נבדוק לכן את התיקים, לא נוריד את הבגדים, לא נחפש לכן בטלפון, לא ניקח לכן את הסמים (נסדר אותם בקופסאות כחולות לנוחיות השימוש). מערכת היחסים שלנו מבוססת על אמון. אם תרצו לפגוע בעצמכן תעופו מכאן בבקשה. אם תרצו לשתף, לקחת חלק, ליזום אירועים, קריוקי, ערבי שירה, מאכלי עדות, אנחנו נשמח ונעזור לזה לקרות. אין ספר הוראות, אנחנו מנסות להיות אנושיות. להקשיב לכן, לאהוב אתכן, לרקום איתכן קשר בטוח, לחלום עליכן בלילה. לא ללכת לישון. נספק לכן רופאים, פסיכיאטרים, אחיות רחמניות, שער נעול ממתכת שאם ממש תרצו לקפוץ מעליו תוכלו. אל תקפצו, בבקשה, אל תברחו, תישארו. אנחנו מנסות לבנות כאן קהילה, מְכל, תנאי סביבה טובים. שמענו ששבט יכול לעזור. שמענו את הצרחות שלכן מרחוק. שמענו שבמקומות אחרים עשו לכן רע. קשרו אתכן, הפשיטו, נעלו אתכן בחדר, הכריחו אתכן לספר מה קרה, גנבו לכן תכשיטים. אנחנו מנסות לעשות אחרת. אנחנו לא נבודד, לא נפריע, לא נגנוב, לא ניכנס, נחבק אתכן (מרחוק). אימצנו לכאן את מיטב הנשים, קיבצנו צוות של אמניות, נשות מקצוע, אימהות לעתיד, סטודנטיות חריפות, אחת אחת, הן יבינו אתכן, יתערבבו איתכן, יקחו אתכן הביתה, לא יקלחו אתכן בלי אישור, אולי אפשר לוותר על המקלחת.

שלושה חדרי מים, מקלחות, שירותים, כיור, מאה שמונים מעלות של כיווני אוויר, מרתף שיכול לשמש לספרייה עירונית, חצר עם בור לדגים או סירות נייר וברושים ארוכים שנוגעים בירח. פעם גרה פה משפחה של עשר נפשות, שני הורים ושמונה. לפני כן בטח ערבים, אבל זה היה מזמן. קראו לו "הבית של מלך", על שם הסבא שקנה את הבית. אחרי שלושים שנה הילדים גדלו, ההורים התגרשו, אף אחד לא נשאר בבית, והסבא החליט לפצל באופן לא חוקי את הבית לשתי דירות קרקע. אם המשפחה של הבן שלי לא תגור בארמון הזה, אף משפחת מלוכה אחרת לא תחיה כאן – הכריז ברבים ושינה את התוואי. ואכן הגיעו שתי משפחות אחרות, רחוקות ממלכות. אחת אנונימית, ארבע או חמש נפשות, בנתה באופן שנוי במחלוקת קומת גג ובדיל טוב עם מלך הצליחה לשכן בה זוג דובר אנגלית. השנייה זכתה לפרסום תקשורתי בזכות הבת הגדולה, שבשעת לילה לקחה את אקדח המשטרה של אבא שלה וירתה בהורים ובאחיה הגדול. המשפחה הראשונה ברחה, השנייה מתה, הילדה הורשעה בהריגה בלבד והווילה של מלך נותרה מפוצלת וריקה. קומת הגג נשארה ועד היום מתחלפים שם אמריקאים.

אלכס, ששמעה על הבית התחתון, חשבה שהגיע הזמן להחיות אותו מחדש. היא הכירה אותו קודם לכן, כשחלפה על פניו בסיבובים עם הכלב, וחשבה שזה פשע להשאיר נכס נדל"ן כזה עומד לבד. כשהיא גילתה את הסיפור ההוא משנות השמונים היא לא התרגשה וחשבה שזה יופי למלא אותו בחיים. אולי ממש תיקון. ושאיזה מזל שכך קרה – המחיר שלו ממש אפשרי. היא פנתה לעמותות, גייסה כספים, הצליחה לשכור את כל הגודל שלו, לשבור את המחיצות ולהחזיר אותו להיות בית שלם אחד. המבואות המפורדות חזרו להיות סלון רחב, נפלה החומה שבין החצרות. מעל לדלת הכניסה שופצו האריחים הכחולים, וכשהשמש עוברת דרכם, פס כחול וזוהר דוקר את הכורסה והעין המתרפקת עליה. שני המטבחים הקטנים חוסלו, הוקם מטבח רחב. שני כיורים ומקום לכל הכלים שאלכס אספה מהחוץ. מרחב־מוגן־דירתי צר וארוך, שהיה במקור חדר אחסון של מי יודעת מה, הוסב לחדר מלוות. שמו בו מיטת יחיד ומנורה חמה, ככה שבזמן לילה מלווה אחת תוכל לנוח, אולי תצליח לגנוב ארבע שעות שינה. במהלך היום אפשר לצרוח שם לאלוהים יופי, אף אחד לא ישמע. כשאחת השכנות גילתה שהבית הנטוש יהפוך לבית משוגעות, היא פנתה לעירייה ודרשה שיעצרו את זה. אבל תוך כדי ההליך היא חלתה ומתה.

דברים שמתאפשרים לי כרגע: לרכוב בין חומות ירושלים, לחכות שיצא ממני דם. לרכוב ולשכוח שיש מלחמה. לזכור שזו לא מלחמה. להיזכר בכוחות שלי: מתחילים בירכיים ונמשכים למעלה, נדמה לי שעד המצח. פעם חשבתי שיש לי כוח שמשון בשיער, אבל מאז גזרתי ובכיתי גיליתי שאלה בכלל העיניים, כשהן בוכות. פעם פגשתי אדם שנסע מלא הרים עם האופניים, כי חישב שכדי להספיק הכול מוטב להחליף את המדיום המודרני, הממונע – אז במקום מטוסים או ספינות או מכוניות הוא השיג לעצמו גלגלים מהסוג הישן ויצא לדרך, בכוח הרגליים. ועד הקיץ אולי יכול היה להספיק הכול, אבל עכשיו חוסמים לו את הדרך, כלומר חוסמים לכולנו, כלומר זה בשבילנו ויש לי הבנה שיש כאן משהו גדול יותר.

אני רואה רק אותי. ואת ההודעות מאבא שלי שלא רוצה שאשאר לבד וקורא לי לבוא הביתה, זאת אומרת לבית שלהם, ואני מנסה להסביר לו שיש לי בית ושאני לא לבד ואפילו כתבתי לו במילים האלה ככה ממש בלי בושה: "אני כבר לא ילדה תעזוב אותי". וזה מפחיד כי אולי לאור הימים, אנשים ממש יאבדו את זה ואבא שלי, שתמיד הוא אבא שלי, יפסיק להחזיק ויתחיל להאמין למה שאני כותבת.

דיכאון קל, דיכאון כבד, פוסט טראומה מורכבת, הפרעת אישיות גבולית, פיצול, מאניה דיפרסיה, שקרנות פתולוגית, או סי די של קשר, חרדה חברתית, חרדת פרידה, הפרעה בי־פולארית, סכיזופרניה, סכיזו־אפקטיבית, או סי די אחר, טריכוטילומניה, שזה אומר תלישת שיער, גם כן מהראש, קרחות, מחלות חיסון עצמי, הגוף תוקף את עצמו. אנחנו לא מאבחנות כאן, אסור לנו, לא מתפקידנו לגלות מי עשה לך, ממי ירשת את זה, למה זה קרה לך, את מי צריך להכניס לכלא, מתי זה יעבור, אתן לא תופעה ביולוגית, אתן נשמות. כל אחת והסיפור שלה. יש כאלו שהלך להן הסיפור לאיבוד. יש כאלה שממציאות אותו כמוני. קראנו לכן לכאן כדי לקדם את הטיפול באמצעים חברתיים, קהילתיים. למצוא דרך חדשה. לא נתלבש אחרת מכן, לא נתנהג אחרת. נישאר סגורות בתוך הבית, נהיה הורות טובות: נקשיב לכן, ננסה למצוא תשובה, נאכל לכן את הסודות.

לא לנטוש את השם יתברך: נינה – ברוך השם אלוהים ימצא תרופה שתעזור לי. בחסדי השם יתברך עוד יהיה בי אור שהוא מעבר לכלים. כשיהודיה באה באמירה ברורה ולא מתלבטת ולא מפחדת ולא מגמגמת, אף אחד לא מעז לחדור לה לנשמה – אהובה – יש עליי שמירה מלמעלה, אני יודעת את זה. יש תקופות שאני לא יוצאת מהמיטה, אבל ברוך השם אני מצליחה לתפקד אחר כך על מאתיים – נינה – התבלבלתי. שכחתי מה זה אומר להיות חיילת של השם יתברך, שום דבר אינו שלם בעולם בלי החיבור לריבונו, ועכשיו אני משלמת את המחיר – סנדרה – אני מכירה את הגלגול הזה. תכף הוא נגמר, אבל לפני כן יש לי כמה תיקונים לעשות. להציל את הבית, להזרים לכן מים מהחורים, המדורות בדרך אלינו – נינה – האש היא בתוכי – עמנואל – חלמתי שאני נרדמת עם כולכן ובאמצע הלילה אנחנו קמות ולכולנו יש תפרים בכוס, כאילו ילדנו וזה הלך רע. ועכשיו אנחנו מחליפות מוצצים ותינוקות – סנדרה – החתול צורח כי אנחנו לא מכניסות אותו, אנחנו שוכחות שהוא השכינה, ואנחנו נועלות אותו בחוץ לקפוא מקור, כמו פוסטמות. אני אעקור לכן את העיניים, שתהיו עיוורות כמוה (מצביעה על עמנואל), ככה תלמדו לא לנטוש את אלוהים כשקר.

.

ג'ודי עדיני, אמנית רב־תחומית, חיה בירושלים. עוסקת בכוריאוגרפיה, כתיבה, הפקה והנחיית סדנאות. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. ספרה הראשון, ״בית גידול״, עוסק בקהילה מטריארכלית שנוצרת בבית מאזן למתמודדות נפש ומעלה שאלות על פגיעה וטיפול, נשים והידבקות והסיכוי המיוחל לרפא ולהירפא. את הספר ערכה המשוררת שי שניידר־אילת, והוא עתיד לראות אור בשנת 2024 בהוצאת תשע נשמות.

.

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: יומני M: ״גאיה״, מתוך ספר בכתובים מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | מסע בעקבות האחדות

״התכלות וצמיחה, לידה ומוות, התעלות ונפילה.״ צביה ליטבסקי על ״הודו״ מאת חביבה פדיה

זיוה ילין, אור בחלונות, צבע פלסטי על בד, 135X100 ס״מ, 2022. מתוך התערוכה בתוך הבית פנימה, הגלריה לאמנות טבעון. אוצרת: ענת גטניו

״רגע אין חֲקֹר״: על ״הודו: שירי מסע והשתוות״ מאת חביבה פדיה

צביה ליטבסקי

.

כמשתמע משמו, הספר מתאר את מסעה של הדוברת בהודו תוך כדי אזכור של מקומות ומנהגים האופייניים למקום. כמעט כל מי שחוזר מהודו נושא עימו הארה כלשהי, גם אם לא הייתה זו תכלית נסיעתו. על אחת כמה וכמה מעמיקה ומתפשטת חוויית ההארה הזו כשמדובר בחביבה פדיה, חוקרת חסידות וקבלה ומנחה קריאה בספר הזוהר. אנו צוללים אל תוכה כבר בשיר הפותח:

"שָׁקֵט שָׁקֵט בְּתוֹךְ הַלֵּב מֻנָּח הָעֶרֶב / כְּשֶׁעַל גְּדוֹת הַגַּנְגֶס וּלְמַרְגְּלוֹת הָהִימָלָיָה / הָרַעַם מִתְגַּלְגֵּל  / … / וְהַמְּכוֹנִית בַּחֲשֵׁכָה נוֹסַעַת / בְּתוֹךְ הִלָּה שֶׁל מַיִם וְיַמִּים / בִּפְנִים נוֹצֵץ הַלֵּב כְּיַהֲלוֹם / אֲשֶׁר רָחוּץ שָׁטוּף מִכָּל חֲלוֹם / שָׁקֵט שָׁקֵט בְּתוֹךְ הַלֵּב הָעֶרֶב / כְּשֶׁחוֹלֵף חוֹלֵף כָּל הַצָּמֵא וְהָרָעֵב / כְּשֶׁעוֹזֵב עוֹזֵב כָּל הַמִּתְאַוֶּה כָּל הָאוֹהֵב… / הַלֵּב מַתִּיר קְשָׁרָיו אֶל הַנָּהָר" (עמ' 5).

הערב, נושא השיר, מתגלם בעת ובעונה אחת בשני מישורים מנוגדים: כהתרחשות חיצונית יומיומית למרגלות ההרים ולצד הנהר, ולעומתה, כהתרחשות פנימית ונסתרת בלב הדוברת. בממד הריאלי מתחוללת סערה עזה: גשם, רעמים וברקים. בממד הסמוי מן העין, בתוך הלב – דומייה של שלווה. שני קטבים אלה של הערב, החיצוני והפנימי, החושי והמופשט, כרוכים זה בזה, על אף הסתירה המובהקת ביניהם, וליתר דיוק, דווקא בעטיה. הניגודים מתאחדים רק בסוף השיר, כאשר תהליך של ויתור על כל משאלה, פיזית ונפשית, מאפשר את ההתמזגות הנכספת של הלב עם הנהר. הנסיעה במכונית מקבלת אפוא ממד מטפורי של מסע פנימי, תהליך המוביל לחוויה של אחדות ניגודים.

חוויה זו היא בעיניי עיקרו של הספר, והיא קרובה מאד לליבי. פרטיו הקונקרטיים של המסע – מקומות, אנשים, תופעות טבע, אירועים ומפגשים לסוגיהם – כולם משמשים נקודת מוצא לתהליך פנימי שמטרתו להגיע לחוויה של אחדות ניגודים. ניגודים שונים.

בייצוגה הטקסטואלי, ״אחדות ניגודים״ מכונה אוקסימורון (למשל, "שתיקה רועמת"). האוקסימורון מניח מצב בלתי אפשרי הן במציאות הגשמית, הן בעולם המחשבה. האתמול אינו יכול להיות מחר, שם איננו פה, אני איני אתה. יתר על כן, מציאות חיינו משתנה בלי הרף. כל תופעה היא יחסית ובת־חלוף. רגע אינו זהה למשנהו, כפי שכל עלה בצמרת העץ הוא ייחודי וחד־פעמי.

אלא שהאדם ניחן בערגה אל האחד, השלם, שמעבר לזמן ולחומר. ערגה זו היא מצד אחד מקור לסבל, שהרי אין באפשרותה להתממש, ומצד אחר אפשר לראות בה את המניע הראשוני של כל תהייה, חקירה ויצירה.

הניסיונות לגלות את מקורה של התשוקה הזו להרמוניה רבים מספור ומשתרעים על פני תחומי דעת מגוונים. בסיפור הבריאה, למשל, גורש האדם מגן העדן – סמל השלמות – אל חיי "דעת טוב ורע", אל תודעת הניגודיות והקונפליקט שאין ממנה חזרה. בתחום הפסיכואנליטי מתוארת אותה תשוקה כחֶסֶר קיומי יסודי מיום היוולדנו, בהיפרדות העצמי מן האם. אף הישות האלוהית המגלמת את אותו מצב נכסף היא בלתי נתפסת, שהרי היא מצויה בכול ובשום מקום כאחד.

גם כאשר אנחנו מצליחים לחוות את שלמות ההוויה – דרך מדיטציה על סוגיה, התמכרויות למיניהן, התמסרות טוטלית לאידאולוגיה כלשהי – אין מנוס מן ההכרה שמדובר ברגע בן חלוף, ואין אפשרות להיאחז בו לאורך זמן.

הכרה זו באשליית האחיזה, בחזרה הבלתי נמנעת למציאות הריאלית, מאכזבת ומייסרת ככל שתהיה, היא התקווה לחזרתם של רגעי חסד אלה. הכרה זו מחייבת התבוננות, קבלה והכלה של הסבל שבתשוקה ושל החרדה המתמדת שחוויית השלמות והחסד לא תחזור על עצמה, כפי שנאמר בשיר: "כְּשֶׁחוֹלֵף חוֹלֵף כָּל הַצָּמֵא וְהָרָעֵב / כְּשֶׁעוֹזֵב עוֹזֵב כָּל הַמִּתְאַוֶּה כָּל הָאוֹהֵב … / הַלֵּב מַתִּיר קְשָׁרָיו אֶל הַנָּהָר". רק בוויתור על סיפוק התשוקה ועל האחיזה בה מתפוגגת החציצה בין הפנים לחוץ, בין ריק למלאות, בין שקט לסערה, או במילים אחרות – מגיעים לחוויה של אחדות הניגודים.

הדוברת בהודו לא נוקטת בדרך של הינתקות מן הסביבה כדי להתפשט מן הגשמי. עבורה ההפך הוא הנכון. דווקא ההתבוננות המעמיקה בייחודיותו של פרט חולף כלשהו מאפשרת לה לחדור דרכו אל שלמות ההוויה. כפי שראינו בשיר הראשון, הממשי־החושי הוא, והוא בלבד, הערוץ אל רגע החסד האל־זמני: "עַכְשָׁו בָּהתְגַּלְּמוּת הַזֹּאת אֲנִי אֱגוֹז // חֲלַב הַקּוֹקוֹס כְּמוֹ נְקֻדָּה פְּנִימִית וְהַקְּלִפָּה הַיְּרֻקָּה הִיא אוֹר מַקִּיף" (עמ' 49).

בשיר אחר בספר, שעה שהדוברת מתבוננת בשמש, הוא (כך במקור) "פּוֹשֵׁט גַּשְׁמִיּוּתוֹ // עַד הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אֵין חֹשֶׁךְ אֵין אוֹר / רֶגַע אֵין חֲקֹר // כִּי כַּוָּנַת כָּל הַבְּרוּאִים לְהַגִּיעַ עָדֶיךָ" (עמ' 39). עצימת העיניים, בהקשר זה, היא תכליתו של המבט. גם בעל חיים מזדמן מספק הזדמנות להגיע לאותה חוויה: "הַחַיָּה הַמַּמָשִׁית הַמַּחֲזִיקָה אֶת הָאֱלֹהוּת // אִטִּית אִטִּית אִטִּית / … בְּצַעֲדֵי פִּיל אִטִּיִים רַכִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה / שִׁירָה אֵבֶל צִיּוּר תְּרוּעָה דְּמָמָה" (עמ' 54).

התפיסה שלפיה החוויה המטפיזית נובעת מהתמסרות לפרט גשמי קונקרטי כלשהו אופיינית למשוררים רבים, כמו יעקב פיכמן וח"נ ביאליק, ואף בשירתה של זלדה, "הַשֶׁמֶש הֵאִירָה עָנָף לַח / וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ  / הָאִישׁוֹנִים; … וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ / עַד הַנְשָׁמָה / עַד בְּדִידוּתָהּ / הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים / שֶׁל אוֹר, / לִרְמָזִים מִשָּׁמַיִם / מוֹפְתִּים עַתִּיקִים." (פנאי, הכרמל האי־נראה, אל תרחק, הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 100) זוהי סיטואציה חד־פעמית במובהק, המנוגדת להיגד מופשט והגותי, ככל שיר באשר הוא.

הקונקרטי־חושי והמטפיזי נשזרים לאחד: "הַבָּפָאלוֹ הַגָּדוֹל רוֹבֵץ בְּשַׁלְוָה גְּדוֹלָה בְּתוֹךְ הַמַּיִם / הָאוֹר שָׁרוּי בְּתוֹךְ הָעוֹלָם" (עמ' 24). בשורות אלה מתואר גוף כבד הרובץ נוכח התפשטותו הבלתי גשמית של האור. יש לציין בהקשר זה שהמים והאור הם גם יסודות בריאה ראשוניים, ולכן משווים לרגע החולף נופך בראשיתי־נצחי, כבמזמור קד, ב בספר תהלים: "עֹטֶה אוֹר כַּשַֹּלְמָה … הַמְּקָרֶה בַּמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו". מהותם של יסודות היוליים אלה היא להתפשט עד אין גבול, ולכן הצגתם בהרמוניה עם הבפאלו גדל הגוף הולמת את חוויית ההתמזגות של הדוברת עם היקום, כבשורות מרגשות אלה: "לִשְׁמֹעַ אֶת הַלְמוּת הַיָּם אַשֶׁר הִנּוֹ אֲנִי בְּקוֹנְכִִית עַצְמִי / וְכָל כֻּלִּי כְּבָר שָׁר אֲנִי קַיָּם / … אֲנִי הַקּוֹנְכִיָּה אֲנִי הַיָּם / אֲנִי קַיָּם אֲנִי אַגָּם" (עמ' 58) ואמנם, האור והמים מהווים מוטיבים מרכזיים בספר, כשם שהם מקודשים בטקס דתי: "יְרִידָה אֶל הַנָּהָר / יְרִידָה אֶל הָאַיִן וְאֶל הַיֵּשׁ // טְבִילָה" (עמ' 28). מימי קדם הטבילה משמשת אמצעי להיטהרות ולהתחדשות: "נָשׁוּב נִטְהַר נִרְחַץ בְּבוֹא הָעֵת לְלֹא כְּאֵב / בַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁל אוֹר הָאַהֲבָה" (עמ' 63-62) הביטוי "בבוא העת" חוזר ומזכיר שרגע החסד הוא זמני בלבד, וכך נאלצת הדוברת, ואנו עימה, להתמודד שוב ושוב עם סבל הקיום. ככל שמזדככת החוויה של אחדות הניגודים, שלמות ההוויה, כן מעמיקה והולכת חווית החֶסֶר במציאות החיים היומיומית.

בנקודה זו יש להתייחס אל המושג "השתוות", המופיע בכותרת המשנה של הספר. קטונתי מלהסבירו על כל רבדיו. אסתפק באמירה שהשתוות היא תהליך מתמיד של קבלת הפער המובנה בין הקיום הגשמי המתמיד להתנסות החולפת במטפיזי, וזאת, בחמלה ובהכלה. אם כן, מדובר בעבודה פנימית מתמדת, כפי שציינתי בתחילת הדברים.

הרי דוגמה להתמודדות החוזרת ונשנית הזו: בעיצומה של חדירת ה״אני״ אל פְּנים הווייתו של צב, אומרת הדוברת: "לְכָל מָקוֹם בָּעוֹלָם שֶׁהָלַכְתִּי נָשָֹאתִי עָלַי אֶת בֵּיתִי / לָכֵן נִצְבְּעוּ הַנּוֹפִים בִּכְאֵב מִמֶּנוּ הִשְׁקִיפָה נַפְשִׁי / הִתַּרְתִּי אוֹתָם שׁוּב וָשׁוּב אֶל הָאוֹקְיָנוֹס הַגָּדוֹל // עַד שֶׁנָּפַלְתִּי לְתוֹכוֹ נְפִילָה לְאֵין סוֹף וְשַׁבְתִּי נוֹלֶדֶת קְבוּרָה בְּגֻמַּת עָפָר לְיַד הַחוֹף / מִתּוֹךְ הַבֵּיצָה בָּקַעְתִּי בַּשֵּׁנִית" ("הצב", עמ' 55).

הבחירה בצב, יצור הנושא את ביתו על גבו, טעונה בסמליות עמוקה. אנו נושאים על עצמנו "בית" במובן של הגנה וביטחון, מקיפים את עצמנו במסגרות תרבותיות, חברתיות, מוסכמות ומטרות שיש להגשים. אלא שדווקא בכך נהפך הבית לכלא, לסוג של אחיזה. וכמו שכבר נוכחנו, רק אם נרפה מהאחיזות נוכל להתעלות מעֵבֶר (או אֶל תוך) התופעה החולפת. ועם זאת, אין בכך כדי לבטל את נחיצותו של בית. במילים אלה – "נָּפַלְתִּי לְתוֹכוֹ נְפִילָה לְאֵין סוֹף" – שזורה בשיר המחזוריות שבכל ממדי הקיום הגשמי: התכלות וצמיחה, לידה ומוות, התעלות ונפילה. הכרה בדינמיקה הזאת פירושה השתוות, ניסיון בלתי פוסק לקבל את המצב הדואלי הבלתי פתיר – "דעת טוב ורע", "אני–עולם", להשלים עימו ולשאוף לאיזון בין מצבי הנפש הקוטביים, בין חוויית אחדות הניגודים לתופעות החלקיות, היחסיות, המִשתנוֹת שבמציאות.

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

חביבה פדיה, ״הודו: שירי מסע והשתוות״, פרדס, 2022

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רוני צורף על ״הילד / הילדה״ מאת אפרת נחמה

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | רדיד השכחה של האהבה

״האם אנו סך החוויות שאספנו, או שמא הזיכרון הוא מטען מעיק ומסוכן?״ שלמה וגנר על אהבה וזיכרון ב״הענק הקבור״ מאת קאזואו אישיגורו

הרן כסלו, כשנסענו לבורייג׳ אז את אמרת שזה משנה לך, שמן על עץ, 107X107 ס״מ, 2018

רדיד השכחה של האהבה: על "הענק הקבור" מאת קאזואו אישיגורו

שלמה וגנר

.

"חובתי היא, כדברייך, לחקור את כל מי שרוצים לשוט אל האי. אם אלה בני זוג מהסוג שציינת, שטוענים לקשר כה חזק, חובתי לבקש מהם לשטוח בפני את זיכרונותיהם היקרים ביותר. אני מבקש מהם לעשות זאת כל אחד בנפרד, וכך מתגלה עד מהרה אופיו האמיתי של הקשר ביניהם" (עמ' 49).

במילים אלה מתאר הסיראי, בן דמותו של משיט המתים המיתולוגי כארון, את תפקידו, בפני ביאטריס ואקסל, גיבורי ספרו של קאזואו אישיגורו הענק הקבור. בני הזוג הזקנים, הקשורים ביניהם בעבותות אהבה עזה, עזבו את כפרם העלוב ויצאו למסע שתכליתו למצוא את בנם, שעבר לגור בכפר אחר. בתחנתם הראשונה במסע זה, וילה רומית חרבה, הם פוגשים, בסצנה שכאילו נלקחה מתוך החותם השביעי של ברגמן, שתי דמויות – סיראי ואישה זקנה האוחזת בארנבון מבוהל. בקריאה אלגורית, מסמל הסיראי את המוות, והאישה הזקנה, שהארנבון המפרפר בידיה דומה ללב האנושי, מסמלת את האהבה. אלא ששתי הדמויות אינן חיות בשלווה זו עם זו – הן מסוכסכות, ומבקשות מבני הזוג לשפוט מי מהן היא הצודקת. הזקנה מוקיעה באוזניהם את הסיראי, על כי לא אפשר לה ולבן זוגה לשוט בסירתו יחדיו אל אי המתים ובכך הפריד ביניהם למרות אהבתם. הסיראי, לעומתה, מסביר להם כיצד משמש אותו הזיכרון כדי לנתח את טיבו האמיתי של קשר האהבה שבין בני זוג ולגלות אם אכן הוא חזק דיו להצדיק את השטתם אל אי המתים ביחד, או שמא ייגזר עליהם להגיע אליו אחד אחד, מה שיפריד ביניהם לעד. כך מציג לפנינו אישיגורו כבר בראשית העלילה את המתח שבבסיס הסיפור כולו – המתח שבין הזיכרון, המשמש בסיפור את המוות, והשכחה, המשרתת את האהבה.

הזיכרון הוא מצרך יקר ערך ונדיר בעולמם של זוג האוהבים הזקן, שכן הם חיים בתקופה הנשלטת בידי השכחה. אישיגורו ממקם את סיפורו באנגליה הבתר־רומית, במאה השישית, בתקופה שבין שני מלכיה האגדיים הגדולים – ארתור הבריטוני ואדווין הסקסוני. הארץ הקרה, הקשה והערפילית מוצפת באדי נשימתה העשנה של הדרקונית מפילת האימה קווריג, בהם נסך הקוסם מרלין כישוף המעמעם את הזיכרון. אי לכך, בני הזוג מתקשים לזכור את עברם ובעיקר מתי, מדוע ולהיכן עזב אותם בנם, שגם את שמו אינם זוכרים. אלא שבספריו של אישיגורו הסיפור הפרטי הוא תמיד גם סיפורה של החברה. עד מהרה אנו מגלים שהשכחה שולטת בכול, וגם שאר תושבי הארץ מתקשים לזכור דברים רבים, ובעיקר את מלחמות העבר האיומות שהתחוללו בין שני העמים, הבריטונים והסקסונים, החיים זה לצד זה בשלום ובדו־קיום. במציאות שמתאר הסיפור, ההווה השתלט על התודעה האנושית והעבר נשכח.

מסעם של בני הזוג, אם כן, הוא בעצם מסע אל הזיכרון ואל העבר. באין להם על מה להסתמך מלבד אהבתם בהווה, הם בטוחים בעוצמת הקשר שביניהם ורוצים להשיב לעצמם את הזיכרונות המאושרים של חייהם המשותפים ושל גידול פרי בטנם. למעשה, עם הצטרפותם של כמה בני לוויה אל בני הזוג, הולך והופך מסעם למסע ציד, שמטרתו לקטול את קווריג ולהחזיר את הזיכרון אל הארץ כולה. בני לווייתם, הגם שהם דמויות מלאות וריאליות לחלוטין, גם הם אלגוריים: הלוחם העילאי ויסטאן חונך במהלך המסע את הנער אדווין אל ייעודו המלכותי ומסמל את הכוח הסקסוני העולה. לעומתו, האביר הקשיש גאווין, שעליו מסופר כי המלך ארתור המנוח ייעד אותו בשעתו לקטול את הדרקונית, מסמל את הבריטונים השולטים, אך נמצאים במגמת ירידה. ביד אומן משרטט אישיגורו פנטזיה ימי־ביניימית מלאת דימיון ורגש, שיש בה נזירים חורשי רעה, קוסמים אפלים, דרקונים ומפלצים, קרבות אבירים, מלכודות קטלניות ומנהרות סודיות, המשולבים יחדיו בתעלומה בלשית רבת תהפוכות. הספר המעולה הזה היה מסעיר דיו כדי לגרום לי לנטוש לזמן מה את עיסוקי בחקר המוח ולכתוב לראשונה בחיי סקירה ספרותית.

אישיגורו הוא אומן פיזור המידע ואומנותו זו משתלבת באופן מופתי עם הסיפור עצמו. לאט לאט, פיסה אחרי פיסה, חוזרים הזיכרונות אל בני הזוג והם מגלים את האמת על עצמם, על בנם ועל בני הלוויה שלהם. תחנה אחר תחנה לאורך מסעם הם חושפים גם את האמת ההיסטורית המרה, על הסכם השלום ששרר בשעתו בין העמים, ואשר הופר בטבח אכזרי שערכו הבריטונים בהנהגת ארתור בסקסונים. מתברר כי רק כוחה הקסום של נשימת הדרקונית משכיח משני העמים את הטבח ומאפשר להם להתקיים זה בצד זה. בד בבד הולכים ונזכרים אקסל וביאטריס בתפקיד שהם עצמם שיחקו בחצרו של המלך ארתור ובהסכם השלום שהופר, כמו גם בבגידות, בקנטרנות ובנקמנות שחוו ביניהם בעבר. את האמת הקשה מכול מגלה לנו המספר במערכה האחרונה במסעם. רק אז, עם כלות השכחה שהושתה על הארץ מכוח נשימת הדרקונית, אנו מתוודעים אל הסוף הבלתי נמנע הנגזר על כל מערכות היחסים הלאומיות והאישיות עקב שובו של הזיכרון. כעת מתברר לנו כי המוות תמיד מנצח את האהבה והמחשבה שהיא תוכל לשרוד היא רק אשליה.

אשליית האהבה השורדת, או לפחות דוחה את המוות, היא תמה חוזרת אצל אישיגורו. גם בספרו לעולם אל תיתן לי ללכת חיה הגיבורה תקופה ארוכה תחת האשליה שאהבתה תציל אותה ואת בן זוגה, שתפקידם בחיים הוא לתרום את אבריהם, מסכין המנתחים. גם שם, התנפצות האשליה אל סלעי המציאות גורמת לה ולבן זוגה להיפרד לקראת סוף חייו, כשהוא מתכונן לקראת תרומת האברים האחרונה שלו. עם זאת, בהענק הקבור עורך אישיגורו תרגיל מעניין ביחס לאהבה ומנסה להעמיד אותה ללא רכיב הזיכרון. המספר מתאר את אהבתם של אקסל וביאטריס כמין מסירות אמפתית, המתקיימת על בסיס תרגול יומיומי ומתמיד של קריאת שמות חיבה, דאגה רחומה ועזרה הדדית. לעומת זאת, הזיכרונות של חייהם המשותפים ההולכים ושבים אליהם חושפים את הפערים ביניהם ופוגמים באהבתם. בקריאה ראשונה התרגיל של אישיגורו מצליח ותיאור אהבתם של ביאטריס ואקסל מפעים את הקורא, אבל בקריאה שנייה העמדה זו של האהבה היא מטרידה: האם אהבתם של בני זוג אינה מבוססת גם על זיכרון עמוק המוטבע בתודעתם ומסוגל לשרוד תקופות ארוכות של פרידה ושבר? אהבתם של אקסל וביאטריס היא בעצם תשליל אהבתם של פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה, גיבורי אהבה בימי כולרה של גבריאל גרסיה מרקס, השבים זה לזרועותיה של זו דווקא לקראת סוף ימיהם, לאחר פרידה בת יותר מיובל. מסופקני אם ההבדל בין הסיפורים נובע רק מן ההבדל בין אהבה לטינית לאהבה אנגלית. להבנתי, הנושא העיקרי של הענק הקבור אינו האהבה אלא הזיכרון, ואישיגורו משתמש באהבה בעיקר כאבן בוחן לתפקידו של הזיכרון בקביעת הזהות האנושית. האם אנו סך החוויות שאספנו וממילא הזיכרון הוא שמגדיר אותנו, או שמא הזיכרון הוא מטען מעיק ומסוכן ההולך ומעוות את אישיותו של האדם שעל גבו הוא מצטבר? האם דווקא השכחה היא המשחררת אותנו מכבלי העבר המוחזקים על ידי זיכרונותינו, ומאפשרת לנו לגלות את פנינו האמיתיות ולחוות את מערכות היחסים שלנו כפי שהן באמת, ולא כפי שהן משתקפות בפריזמה של הזיכרון? בתור חוקר של זיכרון וההשלכות הקשות שלו על חרדה חברתית, קשה לי שלא להזדהות עם הרעיון הזה. הכרתי פעם אדם שסיפר לי על אימו, אשר הפכה בעיניו לעת זקנתה מדמות אימתנית ומדכאת לבריה מתוקה ואוהבת, אך ורק מתוך השכחה שניחתה עליה עקב מחלת האלצהיימר. הספר, אם כן, מנסה להאיר מחדש ובאופן שונה את המתח בין זיכרון לשכחה, מתח ההופך טעון יותר ויותר בעולם המערבי המזדקן.

מעבר להרהורים על טיבם של הזיכרון והאהבה, לא יכולתי לקרוא את הענק הקבור בלי לחשוב על מדינת ישראל, אשר תחושות הלכידות והערבות ההדדית של אזרחיה הלכו והתפוררו בשנה האחרונה בקצב מהיר, ממש כמו התפוגגות השפעתה הקסומה של נשימת הדרקונית, וחשפו את הפערים שבין המגזרים השונים ואת משקעי העבר הקשים שביניהם. הטבח הנורא שאירע לאחרונה ביישובי עוטף עזה הופך את הסיפור למטריד עוד יותר. מצאתי את עצמי חושש שמא יתגשמו דבריו הנבואיים של ויסטאן על הבריטונים והסקסונים כאן ועכשיו – "הענק, שפעם היה קבור היטב, מתחיל להתעורר. עוד מעט, כשיקום, דבר שבלי ספק יקרה, יתברר שקשרי הידידות בינינו הם כמו הקשרים שילדות עושות עם גבעולים של פרחים קטנים. גברים ישרפו את בתי שכניהם בלילות. יתלו ילדים על עצים עם שחר… אתם תברחו או תחוסלו. ומחוז אחר מחוז תקום כאן ארץ חדשה, ארץ סקסונית, בלי שריד לתקופת עמכם כאן" (עמ' 311-310).

.

פרופסור שלמה וגנר הוא חוקר מוח, המכהן כיום כראש החוג לנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה. מחקריו מתמקדים במנגנונים עצביים המתווכים התנהגות וזיכרון חברתיים ובגורמים להפרעות על קשת האוטיזם. חובב ספרות פנטזיה בכלל ופנטזיה יהודית בפרט.

.

קאזואו אישיגורו, ״הענק הקבור״, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2020. מאנגלית: אלינוער ברגר

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן