פרוזה | גוזלה

"הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד." סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

מיכל בלייר, חוטי הצלה, אקוורל על נייר, 26X18 ס״מ, 2020

גוזלה

יעל לאוקומוביץ

.

נוּר כרעה על ברכיה מעל האסלה הסגורה, משקיפה החוצה מן החלון. על הענף עמדה צוצלת, קפואה על מקומה, חיה־מתה, בלי תנועה, אף לא קלה שבקלות. עיניה של נור נחו על קן קטנטן שעליו גוננה הצוצלת, היא צמצמה אותן כדי לחדד את התמונה, אך לשווא. היא לא הצליחה לראות מה בתוך הקן. נור סקרה את הצוצלת. היא מפחדת ממנה, חשבה. נור ירדה מהאסלה, רגל אחרי רגל. השעה הייתה שעת צהריים. היא התיישבה על הספה ומתחה את רגליה. עיניה נדדו אל החלון בדאגה, הווילון היה מוסט מעליו. על העיתון שלצידה הופיעו תמונות ודיווחים מאירועי הלחימה האחרונים, אנשים היו שכובים על הקרקע מדממים, את פניהם טשטשו. היא העבירה יד על פניה היבשים, ניסתה לרכך את שפתיה במגע רוק. פיה היה יבש. עורה התקלף סביב העיניים, סביב האף, סביב פרקי אצבעות הידיים ובמרפקים. לעיתים קרובות גירדה בציפורניים ארוכות ועבות מדי מתוך שינה, עד שפצעה את עצמה בשריטות קטנות. בבוקר, כשהתעוררה, ניסתה לחטא אותן עם אצבעות רטובות מרוק, אבל השריטות רק שרפו יותר. כאב השריפה גרם לה לחשוב. משהו יפרוץ. היא נרעדה. הוא לא יפרוץ ממש ברגע. אבל עדיין משהו יפרוץ. נדמה לה שמה שצריך לפרוץ, יפרוץ מתוכה. ברגעים מסוימים היא חשבה שזה קשור בפִיאָנִי, אבל באותו הרגע נדמה לה שלא זה העניין. יש שם משהו אחר.

היא הביאה זוג משקפיים שמצאה בדירה. הם לא היו במידה שלה, מי שגר כאן קודם בטח צריך אותם. היא גילתה אותם באחד הימים כשחיטטה במגירות, ומצאה שהם דווקא מתאימים לה. היא עדיין לא ראתה ממוקד, אבל קצת יותר טוב. היא שוב נכנסה לחדר השירותים והניחה את ברכיה על מושב האסלה המכוסה. הקן היה מוסתר בין צינורות פלסטיק שחורים וענפים של צמח מטפס שכבר היה מת כשנור מצאה מסתור בדירה. הקן נראה קטן וקול לא נשמע ממנו. הטלפון צלצל ונור נבהלה, נתקלה במשקוף השירותים כשרצה אל הספה. מספר חסוי.

״הלו? הלו?״ היא שמעה קול מוכר.

״נור, הלו, זאת פיאני, תגידי משהו.״

נור היססה, ״הלו, זאת אני,״ היא אמרה. ליבה הלם חזק בחזה וזרם קר עבר מקצה ראשה ועד לבהונות.

הקול של פיאני נעשה מבודח מאוד, ״נוּרָה! טוב לשמוע ממך. יופי שאת עונה לטלפון, כבר פחדתי שלא יהיה לך אותו או משהו כזה. תקשיבי, התקשרתי להגיד לך ששלומי טוב, אני בסדר גמור,״ פיאני עצרה לרגע את שטף הדיבור והוסיפה ברצינות, ״ואני נורא מתגעגעת.״

רכיב זר דבק בקולה, ונור לא הצליחה להבין מה הוא. האם היה קשור בבית הסוהר? האם דיברה עכשיו כמו שמדברים האסירים?

״פיאני, איך את מתקשרת בכ—״ שאלה, מתגברת על המבוכה. זמן רב לא שמעה מפיאני.

פיאני היסתה אותה. ״ששששש…״ היא אמרה, ״אל תשאלי שום דבר כי אני לא יכולה לענות, מותק. מה שחשוב זה שהשגתי טלפון, ואני יכולה עכשיו להתקשר אלייך. תקשיבי, די נורא פה. יש כאן המון בנות ורובן לא יודעות אפילו מה הן עשו, כמוני. סתם, סתם, בסדר, אני יודעת מה עשיתי. תשמעי, אני אומרת לך, די נורא פה, אבל יש גם כמה דברים נחמדים, למשל, האוכל פה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לפחות יש פה אוכל. מה את אוכלת בכלל?״

נור רצתה לומר שהחשמל לא עובד רוב הזמן ובאמת היא לא אוכלת הרבה, אבל פיאני לא השתהתה מספיק כדי שנור תוכל לענות. ״תקשיבי, יש עניין עם הציפורים.״

נור נבהלה. מה עם הציפורים. איך פיאני יודעת.

״הם משחררים עכשיו ציפורים למעקב, אני לא יודעת בדיוק,״ והיא לחשה כשאמרה לה, ״שמעתי את הסוהרים מדברים.״

נור מלמלה שיש קן מחוץ לחלון שלה.

״קן זה בסדר גמור, קן זה טבעי, מותק, בקן אמורות להיות ביצים, לא?״ פיאני אמרה, קולה שוב מבודח, ״כמה זמן לא אכלתי ביצים. אוי, חכי, אני חייבת לנתק, מישהו מגיע, אני אתקשר אלייך.״ ואז היא לחשה, בקול רציני מאוד, ״אם מהביצה יוצא גוזל זה בסדר.״ היא אמרה וניתקה.

גוזלים! חשבה נור.

היא חזרה אל השירותים לתצפת. הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת. היא הסתכלה סביב במקום מגוריה הארעי. אם פיאני תשחרר היא תוכל להגיע, הן יוכלו לחיות כאן יחד, המקום מתאים לזוג, אפילו למשפחה. היא הוציאה את ראשה מהחלון וניסתה לראות גוזלים. גוזלה, ככה אח שלה היה קורא לה כשהיה נכנס לחדר בלי לדפוק ואומר לה, בואי תראי לי כמה השיער שלך ארך, והיא הייתה מפזרת את הצמה הארוכה שלה, והוא היה מושך את השיער כלפי מטה. אַייי, היא הייתה אומרת, רגע, גוזלה, הוא היה אומר, תהיי בשקט, ומצמיד את ידיו לגבה. ארוך מאוד, היה פוסק. תאריכי עוד קצת. אחר כך היה מסיט את השיער מהפנים שלה ומנשק את שתי הלחיים, מותיר אחריו חספוס זיפים וריח של אפטרשייב.

השיער שלה תמיד ארך. כשפיאני תבוא גם היא תגיד, כמה ארך לך השיער, נורה. בטח פיאני גם תאמר, כמה את יפה, ותתעלם מהקילופים סביב עיניה, מהעור המחוספס. שברי זיכרון ריחפו בראשה מהחלום שחלמה בלילה. רק עכשיו נזכרה שחלמה על פיאני. הן עומדות יחד ליד תל מכוסה בקש. היא מכירה את המקום הזה. הוא מזכיר לה משהו. היא מתחילה ללכת, אבל פיאני תופסת אותה בידה, זרמים נעימים בגופה. היא מצביעה על מין עמק קטן ובו מים, שׁוּחַת מים, והמים עולים על גדותיהם. היא רואה את התל המוכר לה מוצף מים, ועוד אנשים מתאספים סביבו. השׁוחָה מלאה, אבל אף אחד לא שֹוחֶה, המים עומדים עכורים, ובכל רגע שחולף הם נעשים עכורים עוד יותר. רעש בנייה סמוך לבניין שבו התבצרה העיר אותה מזיכרון החלום. מרחוק שמעה יריות. עבור מי בונים, היא לא ידעה. כמה אנשים חיים בכלל בבניין. היא שוב גירדה את עיניה. העור על עפעפיה היה קשקשי. כל אותו היום הצוצלת לא נראתה שוב בקרבת הקן.

כנראה שני גוזלים היו שם בקן הרעוע. הקן נבנה מאסופה של ענפים יבשים, נשען על צינור הפלסטיק ועל הצמח שקמל. פעם, אחד השכנים, היא לא ראתה אותו כבר זמן רב, ניסה להסיר את הענפים היבשים. הוא הסתובב למטה בלי חולצה, הזיע והקים מהומה כשהתקוטט עם המסור החשמלי והענפים, אבל לא הצליח להתיר את הסבך. הענפים היבשים נותרו מלופפים בצינורות הפלסטיק, והודות לשכן היו מנותקים מהאדמה. השכן נעלם אל תוך ביתו. נור חשבה שהוא היה הבעלים החוקיים של הדירה שלו. לאשתו קראו שיראל. שם ארוך ומסורבל, לדעתה. היא שמחה ששמה קצר, הברה אחת, וחשבה שאם יהיה צריך להעיר אותה באמצע הלילה כדי לברוח מהבית העולה באש, למשל, היא תתעורר מהר יותר מהשכנה, שהייתה לה אז בטן עגולה ותופחת. נור, נור, יצעקו, והיא תתעורר. כשנור הגיעה לבניין שיראל הציגה את עצמה, שלחה אליה יד ענוגה ואמרה, אם את צריכה משהו רק תגידי לנו, אבל נור לא חשבה שהיא באמת התכוונה לזה. השכנים האלו נעלמו מזמן עם התינוק החדש שעשו להם. עכשיו חשבה שטוב שהשכן לא הצליח להסיר את המטפס, כי היא הייתה מרוצה מאוד מהגוזלים הקטנטנים, בני חסותה החדשים.

בימים שחלפו גבר בה הביטחון שיש שניים בקן. הם גדלו מעט. מדי שעה בשעה היא טיפסה על מכסה השירותים והתבוננה בהם. הגוזלים הצטופפו בקן הקטן והשברירי, הצוצלת הגיעה לעיתים רחוקות. היא עמדה על אחד הענפים היבשים האחרים והתבוננה בגוזליה. לפעמים היא עמדה על כבל החשמל שהיה מעט מרוחק. לפעמים עמדה לידה עוד צוצלת. אולי גם לה קן בסביבה. היא דמיינה את כל קיני הצוצלות מתמלאים קול המיה.

פיאני שוב התקשרה. נור החזיקה את הטלפון בין הכתף לראש, שוב אותו רכיב זר בקולה. נור עמדה באזור הקליטה של האינטרנט, ליד החלון.

״תקשיבי, אני משתעממת לגמרי, אני לא יודעת מה לעשות, מזל שיש לי את הטלפון להתקשר אלייך,״ פיאני אמרה בקול מתרגש, ונור לרגע חשבה אבל לא שאלה בקול רם, למה את לא מתקשרת יותר. ״איי, נורה, נורה, עוד מעט אני משתחררת ואני באה אלייך. אם לא משתחררת, אז בורחת, את שומעת אותי?״ פיאני צחקה.

נור ניסתה לדמיין איפה פיאני נמצאת, אבל לא הצליחה לדמיין, ופיאני מצידה לא נידבה מידע.

יום אחד, זה כבר היה מזמן, אחרי שלא ראתה אותה כמה שבועות, פיאני כתבה לה מכתב: אני בבית הכלא, הדברים השתבשו. את המכתב ההוא הביא לה הדוור בעצמו. נור הייתה בחוץ באותה שעה, אולי יצאה להשיג אוכל, היא לא הצליחה לזכור. ״יש לי מכתב לגברת,״ אמר הדוור והתקרב אליה. נור לא שאלה איך הוא יודע להביא את המכתב דווקא אליה, היא הפסיקה לשאול שאלות שלא תקבל עליהן תשובות מניחות את הדעת. ״בואי, קחי,״ הוא אמר והושיט יד לעברה. הוא אחז את המכתב בין אצבעות שמנמנות וציפורניים שחורות. נור התקרבה והדוור משך את ידו אליו, היא נאלצה להתקרב עוד יותר. פיו היה לח ומעט ריר נזל על סנטרו. העיניים שלו היו אדומות ופקוחות לרווחה. נור חטפה את המכתב מידו והתרחקה.

״נורה, את שומעת אותי?״ אמרה פיאני בקול גבוה. נור הסתחררה, את עיניה כיסה ערפל דק, ובבטנה שהתהפכה התעוררה בחילה. ״נורה, אני חייבת ללכת, נשיקות.״

השיחה שוב נותקה. הקול של פיאני התרחק ממנה, ונור הסתכלה על המכשיר ונשענה על הזכוכית החמה של החלון. היא הקלידה בצ׳אט של מנוע החיפוש: תספרי לי על צוצלות וגוזלים. על גבי המסך החלו להופיע אותיות. נור רפרפה על המילים. צוצלות מטילות בדרך כלל שתי ביצים, בוקעים מתוכן שני גוזלים. הצוצלות, זכר ונקבה, מתחלפים בדגירה ומטפלים יחד בגוזלים. נור נזכרה בצוצלת הנוספת שראתה, הצוצלת האב. גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב. היא שוב סגרה את מכסה האסלה, וטיפסה להסתכל בגוזלים. הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב.

היא ירדה לבדוק אם קיבלה דואר. בתיבת דואר מתפקעת של דירה אחרת הייתה חבילה קטנה, עטופה בנייר חום. לא היה עליה מען. בתיבה שלה היה מכתב מאחיה. גם שמו היה בנוי מהברה אחת. כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה. היא עלתה לדירה ומיהרה לפתוח את המכתב. במעטפה היו שתי תמונות: הר געש לאורו של השחר, ושני שֵֹיִים קטנים, משחקים ומכשכשים בזנב לבן. היא הסתכלה בתמונה ויכלה לדמיין אותם צוהלים ומתרגשים. היא התגעגעה להרגיש בעצמה מרחבים כמו אלה בתמונות מאקוודור. קר, הוא כתב לה, קר פה מאוד. בבוקר קרה מכסה את כל הצמחים שלי, בשבועות האחרונים התחלתי לכסות אותם ביריעת פלסטיק, זה נושא שנוי במחלוקת, כתב, הצעירים אומרים שחייבים והמבוגרים אומרים שהצמחים יכולים לשרוד את הקרה. אתמול בלילה שכחתי לכסות את הצמחים, ועכשיו בוקר וכולם נראים כמו חסות שקפאו והפשירו במקרר. ממעמקי זיכרונה העלתה תמונה של חסות צמודות לדופן מקרר, רקובות ואומללות. הוא כתב לה שהוא מקווה שהירקות יקומו לתחייה, הנה עכשיו מתחילה השמש לזרוח, אני מקווה מאוד, כתב. מה שלומך, הוא שאל במכתב. אני שומע מפה שהמלחמה לא מסתיימת, אבל שהמצב יחסית רגוע, אַיי גוזלה, אם הייתי יודע מה זה אומר. אני כל כך רוצה לראות אותך, אני מתגעגע ומקווה שאת בטוב.

מה שלומה, נור שאלה את עצמה. היא גירדה את העיניים שלה ואצבעותיה עברו על אפה המקולף. הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד. היא לא ידעה מה מהדברים האלו כדאי לכתוב. כדי לענות לאחיה היא תצטרך לפגוש בדוור. היא נאנחה.

עיניה נחו על החבילה שסחבה מהדואר של השכנים. היא קרעה את העטיפה, ומתחתיה הציץ ספר קטן, בגודל של כף יד. על הספר התנוססו ריבועים צבעוניים ולמטה שם הצייר – קלה. היא פתחה את הספר ודפדפה בו. הציורים היו צבעוניים ויפים. היא רצתה לראות את כל הציורים בבת אחת. היא חשבה לתלוש ציור ולשלוח לו, אולי תמצא אחד שייטיב לתאר את שלומה. דמות בצבעים דהויים, שראשה נראה כמו ירח, צפה בין צורות אחרות שנראו כמו חלקים מהעיר והבית: גגות, פנסי רחוב, מדרגות, מעברי חצייה. מסביב היה חושך. היצור הקטן צף ופניו אטומים. הוא נראה לא מרוצה.

במכתב ששלח לה אחיה הוא כתב שעכברי שדה מצאו מקלט בטנדר שלהם. העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים. אומרים שזה יחסית נורמלי פה, לי זה לא נשמע נורמלי, הוא כתב. הם לכאורה מחפשים מקלט מהקור, יצורים אומללים. שאלנו את הכפריים ואת המוסכניק, נור לא ידעה למי התכוון כשכתב ״שאלנו״, מה נעשה עם אותם עכברונים פולשים, והם אמרו לנו בחיוך שצריך לתת להם "מזון". היא דמיינה אותו קורא בקול את מילותיו. הקול שלו, העמוק, בכל פעם ששמעה אותו, עשה לה חשק גדול להתקרב אליו, להתחפר בין כפות ידיו הגדולות. תווי הפנים הגסים שלו הזכירו לה עגל, בהמי ומתוק. בין תווי פניה לתווי פניו לא היה דמיון. היא ניסתה לדמות אותו בראשה. הם לא התראו כמה שנים.

נור התחמקה מהשאלה המתבקשת, את מי היא רוצה יותר לראות, את פיאני או את אחיה. היו מפגשים שבלאו הכי לא עמדו על הפרק, כי כמה מהאנשים חיו רחוק מהסכנה, מול הרי געש ושיים מכשכשים בזנבם, ונראה שלא היו לבדם. היא שוב הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות.

היא שוב הסתכלה בטלפון. בצ׳אט היה כתוב שהגוזלים נשארים בקן שישה עד עשרה שבועות. אין לדעת כמה ימים עברו מאז בקעו מהביצים והחלו לשתות חלב יונה, הם כבר לא כל כך קטנים, די גדולים. היא הלכה להתבונן בהם שוב. שני יצורים בעלי עיניים קטנות ושחורות מצמצו לעברה, אם תושיט יד מהחלון היא תוכל לתפוס אותם, היא תוכל ממש לגעת בהם. הצוצלות ההורים שוב לא נראו בסביבה. היא לא ראתה את הגוזלים זזים, אבל מדי פעם בפעם הסתכלה ובדקה, לעיתים הם החליפו את הכיוון, ופנו אל חלון האמבטיה ואל החלון של חדר השינה לסירוגין. הקן היה קטן וצפוף. היצורים המסכנים בקושי יכלו להסתובב בתוכו.

מול עיניה אחד מהגוזלים פתאום פרש את כנפיו. ליבה הלם. הגוזל פרש את כנפיו ונפנף בהן, ואז החזיר אותן למקומן. הגוזלים עלולים לעזוב בקרוב. המחשבה הבעיתה את נור. היא תהתה מי הולך ללמד אותם לעוף, אם ההורים מתרשלים בגידולם. היא תהתה גם בנוגע למזון שהצוצלות ההורים מביאים לצאצאים שלהם. האם גם הם מאכילים אותם בחלקים של חוטי חשמל?

היא הלכה לארון המטבח והוציאה תירס בקופסת שימורים. היא השאירה את הקופסה פתוחה על אדן החלון, קרוב אל הקן, אולי הצוצלות יאכלו ממנה. השעה הייתה שעת ערב, והיא נזכרה שלא אכלה היום שום דבר. לא התחשק לה לאכול. שוב חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו.

איש אחד נמצא בדרך לשדה, היא נזכרה פתאום בחידה שסיפר לה אחיה. גוזלה, הוא אמר, איש אחד נמצא בדרך לשדה, יש לו תיק על הגב, כשיגיע לשדה הוא ימות. בשאלות כן ולא ארוכות נאלצה לפלס את דרכה אל הסיפור המלא. היא שאלה: יש לו משהו חשוב בתיק? כן. זה קשור לזה שימות? כן. הוא רוצה למות? לא. האיש בחידה לא רצה למות. בסוף היא גילתה, או אולי אחיה הוליך אותה אל התשובה, שהאיש צנח ממטוס בדרך לשדה אבל המצנח לא נפתח, הוא התקלקל, ולכן, כשהאיש יגיע לשדה הוא ימות.

היא הסתכלה בצוצלות. הצטערה שלא יכלה לספור כמה ימים עברו, בקושי יכלה להפריד בין יום ליום. אבל ודאי עבר זמן רב. הגוזלים כבר כמעט נפלו מהקן. היא הסתכלה בהם, הם הסתכלו בה, עוד מעט יפרשו כנף ויעופו משם. האם מהקן הרעוע הם יכולים לראות באיזה גובה הם נמצאים? האם הם פוחדים ליפול? היא הסתכלה למטה. מתחת לבניין היו חתולים, ודאי רעבים. מה אם הגוזלים ייפלו, גוזל נמצא בדרך לשדה, וכשיגיע לשדה ימות. היא הכניסה את ראשה הביתה.

״נוּרקָה.״ הבעיה עם פיאני, חשבה נור, שאם הבית יבער והיא תקרא לי בשמות האלה שלה, אז לא אספיק להתעורר, הבית יישרף ואני בתוכו. זה כל מה שטוב בהברה אחת. ״נורקה, אני באה אלייך, את שומעת? אני יוצאת, אני בדרך, ועוד מעט אני אגיע.״ קולה של פיאני נשמע מהטלפון, ״את לא מבינה מה קרה בבית המשפט, אבל את יודעת איך זה היום, בקיצור, אני רוצה להגיד לך, טוב, יותר מדי אני לא יכולה לספר עכשיו, אבל אני רוצה לספר לך הכול, מותק, אני באה אלייך,״ אמרה פיאני, וקולה נשמע מרוחק. עדיין היה בו רכיב זר. ״נורה, אני חייבת לסיים, אבל אני מגיעה, טוב, אנחנו מתראות עוד כמה שעות.״

נור הנהנה, ואמרה בקול רם, "יופי, אני מחכה לך.״ נור לקחה בידה את הספר עם הציורים המודפסים של קלה. בתחילתו היה כתוב שהיצירות של האמן לא תופסות את הצופה במבט ראשון, כי אלה ציורים שאינם מיועדים למשוך את תשומת הלב האנושית. רק היכרות מעמיקה עם עבודתו יכולה להביא את הצופה להבנה של הציורים שלו, שהם כמו ארכיטקטורה ושירה בעת ובעונה אחת. אבל נור דווקא מיד התרשמה מיופיים של הציורים בספר הקטן. הספיק לה מבט אחד, אז מה כל העניין הזה שצריך מאוד להתעמק בהם. היא התעצבה. אולי יש משהו שהיא לא מבינה. היא הסתכלה שוב בריבועים שנראו מחוברים אלו לאלו, מצוירים בקווים דקיקים שעשו עיר, ומעליה שמש או אולי ירח. מעניין אם פיאני תבין כבר בהתחלה, או שהיא תצטרך להתעמק, היא תהתה.

נור המשיכה להסתכל בציורים, אולי תמצא דבר־מה עמוק יותר שנחבא קודם מעיניה. אחר כך הניחה את הספר, הלכה אל השירותים ושוב טיפסה על האסלה. כשהסתכלה החוצה היא ראתה שגוזל אחד נעמד על ענף יבש, והגוזל האחר נותר בקן. כנראה אין מקום לשניהם. ההורים התרשלו, אין ספק. הצוצלת האם נחתה על הענף היבש ופנתה אל הגוזל שעמד מחוץ לקן. היא תפסה את מקורו במקורה בתנועה שנראתה אלימה, המקורים חיברו את פניה לפניו, הם נעו בתנועה אחת כמו גל שעובר ממנה אליו.

רק כששוב החשיך בחוץ חשבה נור על פיאני, שבעצם לא הגיעה, ותהתה מתי התכוונה להגיע. היא התעלמה מקול חלוש שאמר לה שפיאני לא יודעת את הכתובת, וכשלא הצליחה להתעלם מהקול אמרה לעצמה שגם הדוור לא יודע את הכתובת, ובכל זאת מכתבים מגיעים מאחיה. והרי גם פיאני כתבה לה פעם. נור הסיטה את המחשבה מפניה כמו זבוב וגירדה בעיניה היבשות. היא המשיכה לגרד את הסדקים בפניה היבשים והם נהפכו לשריטות. הכניסה אצבע לפה והוציאה אותה רטובה, ניסתה לרכך אותן. השריטות שרפו. היא שוב הלכה להסתכל בגוזלים. הם כבר היו גדולים. שוב ראתה אותם מתאמנים בפרישת הכנפיים. כמה זמן עוד יש לה להתבונן בהם. הגוזל הבריא יותר שוב עמד על ענף מחוץ לקן, הוא נראה מטופל יותר, מוכן להמריא. השני עדיין היה בתוך הקן, נראה קטן יותר, חלש, ודאי קיבל פחות אוכל.

נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון. היא הניחה אותו על הרצפה ואת הקופסה לצידו, והתיישבה בישיבה מזרחית. היא לא תתרשל. הגוזל הסתכל בה בעיניו השחורות ותקע את ראשו בתוך הפחית. אחר כך שוב הרים אליה את מבטו. היא חייכה. הוא צייץ.

.

יעל לאוקומוביץ היא כותבת ומתרגמת. דוקטורנטית לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית. מחקרה מתמקד במשמעות ותפיסות טבע בספרות המסופוטמית העוסקת בביצות. כלת פרס הרי הרשון לשנת 2023. יצירותיה פורסמו בבמות שונות, לרבות גיליון המוסך מיום 02.09.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | הנפש היא מדבר

שיר מאת מיכל כהן

יעל יודקביק, ללא כותרת (שחורות), דיו ועט פיילוט על נייר, 2012

במדבר

מיכל כהן

.

1

הַנֶּפֶשׁ עֵינֶיהָ בּוֹעֲרוֹת

וְהִיא תְּפוּרַת זְרוֹעוֹת מְחַבְּקוֹת

אֶת עַצְמָן

אֲסוּרָה בְּשֶׁלָּהּ

הַלְּבָנָה מִזְדַּהֶרֶת עַל כָּרְחָהּ עִם כָּל נְסִיקָה, מַעֲלִימָה כּוֹכָבִים, וְהִיא

רַגְלַיִם

קָמוֹת, מֻנָּחוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּצְעָדִים מְדוּדִים, מוּדָעִים, בִּשְׁרִירִים מֻחְזָקִים, מֵהַצַּד הִיא נִרְאֵית אֲסוּפָה בְּטֶקֶס פְּרָטִי, כֻּלָּהּ מַתְרָה אִי-הַפְרָעָה, אֲבָל הֵן מְבַקְּשׁוֹת לַעֲבֹר

מִתַּבְנִית לִתְחוּשָׁה

מֵאֲחִיזָה לִשְׁמִיטָה

מִדְּבֵקוּת בְּשִׁיטָה לְהִתְמַסְּרוּת לִבְחִירָה

הַנֶּפֶשׁ צִפּוֹר מִסְתַּוֵּית בֵּין זִרְדֵי עַלְעַלִּים בַּמָּקוֹם בּוֹ הָרִים נִשְׁחָקִים, נִסְחָפִים, נִכְתָּשִׁים לְמֶרְחֲבֵי אָבָק וַאֲבָנִים תְּקוּעוֹת

בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הֵן תְּקוּעוֹת

הַנֶּפֶשׁ מַזְמִינָה אֶת עַצְמָהּ לְהַסְכִּין עִם מִשְׁכָּן

בְּמֶרְחָב שֶׁנֶּעֱתַק, שֶׁנִּסְדַּק, שֶׁהִתְפּוֹרֵר, שֶׁנִּשְׁבַּר

עַל קַו מָצוּק מְשֹׁעָר

בֵּין לָלֶכֶת אֶל כָּל הָרוּחוֹת לְבֵין לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָר

כְּשֶׁכָּל נְחָלֶיהָ שׁוֹטְפִים וַחֲרֵבִים

כָּל חֲלָקֶיהָ נָעִים

פֵּרוּרֶיהָ מִסְתַּחְרְרִים, וְהִיא

שְׁמוּרָה,

הַחַי בָּהּ מִסְתַּוֶּה, מְלַוֶּה בְּמַבָּט כָּל זַהֲרוּר שֶׁמַּבְזִיק בָּאֲפֵלָה

וּמְקַשֵּׁת אֶת הַמֶּרְחָב – הַנֶּפֶשׁ הִיא כּוֹכָב

שֶׁנּוֹפֵל

וְהִיא פּוֹעֶמֶת

מִשְׁאָלָה נוֹשֶׁפֶת

כְּמִיהָה נִפְרֶשֶׂת

בִּדְמָמָה מֵהַר לְהַר, הַנֶּפֶשׁ

הִיא פַּרְפַּר

חוּם, נִטְמָע בַּשְּׁמָמָה, נָח דּוֹמֵם אֲרֻכּוֹת עַל אֶבֶן קְטַנָּה, בַּסּוֹף הוּא עָף, וְהִיא

נוֹף בִּלְתִּי נִתְפָּשׂ, לֹא נַעֲנֶה לְמִסְגְּרוֹת, הִיא גָּלֶרְיַת לְחִישׁוֹת לְכָל מָה שֶׁעָבַר, כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מְדֻבָּר, לִצְעֹק בָּהּ בְּלִי קוֹל סְעִיפָיו שֶׁל הֶסְכֵּם יְסוֹדִי שֶׁהוּפַר, הַנֶּפֶשׁ

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ, הִיא בָּאָה

אֶל מָה שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד

אֶל מַכְתֵּשׁ שֶׁנּוֹתָר מֵהַר שֶׁעֻרְעַר

אֶל יָם יָבֵשׁ וְנִגְמָר

הִיא דִּמְמַת צֵל גֶּשֶׁם, מְקַבֶּלֶת אֶת הַדִּין, אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת עוֹד מָטָר, יוֹדַעַת שֶׁדָּבָר לֹא נִשְׁאָר

כְּשֶׁהָיָה, הַנֶּפֶשׁ

הִיא מִדְבָּר.

.

2

הַמִּדְבָּר מַחְזִיק

לְנֶגֶד עֵינָיו

אוֹתִי וְאוֹתָךְ

אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁנִּמְתָּח

אֶת כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מֻבְטָח

כָּל מָה שֶׁמִּשְׂתָּרֵג מִנֶּפֶשׁ לִרְעוּתָהּ

חַי

וּמֵאֵלָיו

וְנִכְרָךְ

הוּא מַחְזִיק אוֹתָנוּ

שְׁתֵּי לִבּוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת

מִצִּלְלֵי מְצוּק הַהֶעְתֵּקִים

הוֹגוֹת בְּמִלִּים דְּבָרִים לֹא חֲשׁוּבִים

כְּאִלּוּ רַק כְּדֵי לְהוֹסִיף וְלִשְׁמֹעַ זוֹ

אֶת קוֹלָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל

אֱלֹהִים, עַד שָׁעוֹת נְקוּבוֹת צִפּוֹרִים

לֹא עוֹזְבוֹת

לֹא נֶאֱחָזוֹת

מִתְמַסְּרוֹת

לַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ בָּעוֹלָם

לְפֶלֶא נָסוֹג וְנֶעֱלָם

וּלְשֶׁמֶשׁ חַסְרַת רַחֲמִים

בִּנְקֻדַּת תַּצְפִּית

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

כְּשֶׁהִזְמַנְתְּ אוֹתִי לִכְתֹּב

עַל שׁוּרוֹת סוֹרָגִים

דְּבָרִים

שֶׁהִתְאַבְּכוּ מִיָּד כְּשֶׁנֶּהֱגוּ

בַּמִּדְבָּר

אֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר

צְרוּבוֹת לוֹ בָּרִשְׁתִּית

חֲקוּקוֹת בְּגַרְגֵּר אָבָק

שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד בְּמָקוֹם אֶחָד

מִתְרוֹמֵם וְנֶחְבָּט

כָּמוֹנוּ

שֶׁהַמִּדְבָּר רִכֵּךְ וּפָתַח

וּלְרֶגַע הָיִינוּ כָּל

כָּךְ

.

3

מַלְכֹּדֶת הַנּוֹף נוֹעֲדָה לִנְסֹךְ אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה שֶׁל

מִי שֶׁרָאָה מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ וּכְבָר

אֵין לוֹ דֶּרֶךְ חֲזָרָה, הִיא מוֹבִילָה

כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ אֶל שְׂפַת

הַמַּכְתֵּשׁ, בְּפִתְחָהּ

מָצָאתִי

לֵב

.

מיכל כהן היא מתרגמת במקצועה, בעלת תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב.  מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית השרון.  חברה בקהילת בית הספר הדו־לשוני ערבי־עברי של "יד ביד" בבית ברל.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "שבעה שירי אבל", מחזור שירים בעקבות מאורעות אוקטובר מאת נמרוד ברקו

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | זה יבוא אלייך מבפנים

"שכר הדירה של ענת היה חץ של צרעות עצבניות, כמו אלה בסרטים המצוירים האילמים... בשאר הזמן הן פשוט זמזמו, לא אפשרו לה לשמוע את עצמה." סיפור קצר מאת אילת בוטשטיין

נעמי טנהאוזר, דיוקן עצמי עם קקטוס, עיפרון על נייר (פרט), 60X45 ס"מ, 2008

צרעות

אילת בוטשטיין

.

ענת מגיעה ל"בית הכסוף" בכל יום שלישי אחרי שהיא משאירה את הקטנה במעון ליום ארוך. צריך לְפַנוֹת לגאולה חפצים. כך תדרכה אותה העובדת הסוציאלית בחברת הסיעוד "חלמונית השדה". שֵם פרחוני מדי עבור חברה שנותנת שירות ללקוחות שרק הולכים ומתייבשים. לא כולם. גאולה "נתקעה בגיל ארבעים ותשע לעד", אמרה העובדת הסוציאלית. ענת התרגשה מזה ששיתפה אותה באבחנה. החברה הקודמת שעבדה בה, "טל אביב", השליכה את העובדות לבתים בלי הכנה ובלי סיפור רקע. ובכל זאת הייתה עדיפה מחברת "רקפות סלע", שנתנה שירות לקשישים הכי נוקשים בעיר, אלה שהופכים אותך לשפחה בעשרים ותשעה שקלים לשעה. שרוצים גם חלונות וגם כיריים וגם אבק מהוויטרינה. יש כאלה שהגדילו לעשות ודרשו שתלטפי עשרות פסלוני חרסינה במגבון. גם "חלמונית השדה" לא הייתה תמיד סמל לאנושיות, אך לפחות שילמה לעובדות שלה את המשכורת בזמן.

שכר הדירה של ענת היה חץ של צרעות עצבניות, כמו אלה בסרטים המצוירים האילמים שפעם נהגה לצפות בהם, כשבידה כוס שוקו, עם הדודה המבוגרת שלה, זאת עם הפיגור. מאיים ודוחק מאחורי גבה לרוץ להשלים את שעות הקשישים ולקבל חתימה על השעות, שמשמעותה – כסף. בשאר הזמן הן פשוט זמזמו, לא אפשרו לה לשמוע את עצמה. אם חלילה רעיונות מבצבצים בתוכה, הצרעות מזנקות ומציירות יחד באוויר את ילדיה הקטנים כחסרי בית, ילדים שבוכים מקור ומרעב. הממזרות אפילו יודעות לדייק ולצייר בקו אחיד את הכובע של אלי הבכור, ואת בובת הארנב של מילי הקטנה, זאת מאלי אקספרס, כולל האוזניים השמוטות הענקיות המרוחות על המדרכה. זה למה אף פעם לא העסיקה את הראש בדברים גדולים מדומיינים, כמו לחיות בצורה אחרת לגמרי ולהתפרנס ממשהו מכובד יותר. זה הופך את הבנאדם ללא מרוכז במציאות ולא מסוגל לתפקד. ההוצאה לפועל יכולה פתאום לעקוץ וזהו, החיים שאת מכירה נגמרים.

האוטובוס עצר וענת שמחה על הטרנינג התכול שקנתה במבצע. היא הרגישה בו ספורטיבית וגמישה גם שבעה חודשים אחרי לידה. אלוהים ברא את המבצעים בכבודו ובעצמו, חשבה. בטח העלה אותם במחשבתו שנייה אחרי הטרנינג. את הטרנינג בטח יצר כדי לחמם את האימהות הסובלות מכאבי שרירים ומעייפות אחרי שילדו בסבל ובכאב בגיל עשרים ושבע וחצי, בפעם השלישית. ילדים זה קשה, אבל יש משהו משמח בטרנינג. גם זה שיש לילדים אבא פעמיים בשבוע עוזר מאוד, עם כל הבלגן שהוא מביא איתו. בכל זאת ארבע שעות של פינוק, של גבות כמו שצריך, של ציפורניים אצל מֵרב. לפעמים גם של תוספת שיער, אם נשאר זמן וכסף.

היא ירדה מהאוטובוס וטיפסה בנעלי אדידס לאט ובנחישות במעלה השביל אל "הבית הכסוף", מוסד טיפולי לקשישים צעירים. היא חשבה שמוזר מאוד שהאישה הזו רק בת שישים וארבע וכבר נמצאת חמש עשרה שנה במוסד יוקרתי לסובלים מדמנציה. הייתה בטוחה שדמנציה זה רק לזקנים עתיקים.

ענת מצמצה מול השמש בעיניים מודגשות במסקרה מהסוג החדש, שכאילו מוסיפה ריסים אבל בעצם רק מדביקה יותר צבע. שערה המוחלק היה מהודק בקליפסים שחורים מעל ראשה במעין קרמבו מסוגנן מעוטר בפסי מוקה. היא פתחה את הדלת ועלתה חמש קומות.

מסכנה גאולה. לא יכולה לטפל בעצמה. כשענת ראתה אותה בפעם הראשונה שלושה שבועות קודם לכן, התנפל עליה הטעם המזעזע שלה. איזו אישה בגילה תסתובב ככה בסרפן סגול מבריק שמתחתיו חולצה ירוקה מכופתרת ועל הראש הענק סרט קטיפה כתום? אולי היא דווקא רוחנית כזאת, או אמנית. היא לא ידעה בדיוק מה זה אומר, רק שזה סגנון חיים שונה מאוד משלה. ולדעתה, בלי קשר לסגנון חיים, לאסוף את השיער זה דבר הכרחי, אם נולדים עם שיער מהסוג שיש לגאולה.

מה העניינים? נשמה שלי גאולה. לא שכחת אותי, נכון? הבאתי הרבה שקיות זבל היום ונתקדם בעזרת השם. היא שלפה גליל שקיות בציפורניים ירוקות־זית שמרב עשתה לה יפה, יום קודם לכן, לכבוד הקשישה שלא דורשת ניקיון, רק סדר.

מולה, על כורסה עתיקה בצבע בורדו, ישבה גאולה בעיניים כמעט עצומות. סדק דק־דק הבריק כפיסת שמש נדירה מבין עפעפיה הסגולים, ותלתלים יבשים, צהובים ואפורים כיתרו את פניה העגולים מעל סרט קטיפה כחול עבה. בידה השמאלית אחזה מקל עץ מגולף.

מי זאת?

ענת הורידה את התיק שעל גבה והפשילה שרוולים. ערמות הזבל שגאולה כינתה "פריטים אמנותיים מיד שנייה", הלכו ותפחו ומילאו את החדרון כמו תינוק הממלא אישה. אלא שחדר אינו יכול להתרחב כמו אישה. חדר גם לא יולד הכול החוצה בבת אחת כשמגיע הזמן.

את המנקה? בואי תעזרי לי למיין דברים יפים. אולי אפילו תמצאי משהו בשבילך. בגד, תכשיט. את יודעת שיש לי בן?

כן. רופא של חיות, ענתה ענת כבדרך אגב והרימה בזהירות שמלה מאובקת מתוך הערמה. שמלת קטיפה מכוערת מאוד. ישר לשקית.

מה פתאום וטרינר? עורך דין יש לי. לא, את זאת אני רוצה! תקפלי לי בצד. חכם. מבריק! עובד רק עם חברות גדולות במשק. עושה חיל. אבל את יודעת? אני קצת מצטערת שעזב את הפסנתר. יש לו נשמה מיוחדת. מוזיקאי. היה עילוי בזמנו כשעוד גרנו באירופה. מעניין למה הוא לא מתקשר. אנחנו רגילים לדבר כל יום! אני מקווה שלא קרה משהו.

גאולה התרוממה פתאום והתהלכה בחדר לכאן ולכאן, ואז עצרה לכמה רגעים ונשמה נשימה עמוקה.

אל תדאגי! בטח הוא עסוק בעבודה. לפחות יש לו מקצוע טוב. גאולה ישבה בעיניים עצומות מול החלון, וענת ניצלה את הרגע והכניסה בזריזות עוד כמה פריטים לשקית.

מוזיקאי זה מקצוע? שאלה אותה גאולה בעודה פונה אליה בחדות. ענת קפצה בהפתעה. כל היום בפסנתר, וכלום לא יוצא מזה. כואב לי הלב לראות את הבן שלי ככה. לא יוצלח. הלוואי שהיה לומד מקצוע. אי אפשר לחיות מאמנות!

הלב של ענת עוד לא האט לגמרי. לאן השיחה הזאת עוד יכולה להתפתח? צעיף נוצות בצבעי הקשת שידה נגעה בו פתאום, עורר בה רצון חצוף, חטוף, למתוח את הגבול.

גאולה, הבאת לי משהו מחו"ל? הבטחת שתביאי.

גאולה חזרה והתיישבה בכורסה בנינוחות של אוהבי תענוגות. נשענה אחורה והניחה את שתי רגליה על הרצפה בפישוק קל.

רק קסטנייטה, ילדתי. לשלושה ימים בספרד נתנו לי פה לנסוע. לא יותר. חשבו שאברח. היית צריכה לראות את השמלות העשירות המתנופפות של הפלמנקו. אחחח. אבל אני לא מוצאת אותה. אולי כשתבואי מחר?

לא חשוב. מחר. עם מי נסעת?

עם חברתי נאווה מהתואר השני. בחורה מוכשרת מאוד. תכף תעשה דוקטורט. אני עוד לא החלטתי אם להשקיע בזה את זמני. אולי כדאי לי לפתח סוף־סוף את הצד האמנותי שלי. ייתכן שאלמד ציור בפריז!

ויסכימו לך לנסוע?

יסכימו? מי עוצר בעדי? אני את המחויבויות שלי סיימתי. לבעלי. לבני. לאוניברסיטה! אני עכשיו אישה חופשייה!

והעובדת הסוציאלית? והפסיכיאטר? והגריאטר? כל תואר הגתה בחשש. במתינות. במהלך עבודתה עם זקנים יצא לה לפגוש את כל בעלי המקצוע האלה. ידעה מה כוחם וכוח אבחנותיהם, גם אם לא הבינה את השפה שבה השתמשו. כשאת חלשה, ידעה, מילה אחת מאנשי המקצוע – והבחירות שלך כבר לא שלך. מחליטים במקומך ודי.

ענת נרעדה. החלה ללקט פריטים מפה ומשם ולמלא עוד שקית. הרגישה שהיא מדברת עם אש. או עם נחש מבריק מתפתל. אין לדעת מה תהיה התגובה. זה הפחיד אותה. מה יכול לקרות? מה יכול לפרוץ פתאום מתוך האישה הזו?

והנה הציצה לרגע בגאולה וראתה שמשהו בעיניה מתקומם. הן התרוצצו בחוריהן כמו חיפשו משהו מוכר.

לאחר ארבעים שניות בערך (ענת ספרה) התאספו התווים להבעה ברורה. חדה.

עוד לא הגיל לגריאטר, יקירתי. רק בשנה הבאה, כשאהיה בת שישים וחמש.

קרירות פשטה בענת, והיא צללה אט־אט עד הרחם והתמקמה שם.

והילד? איפה הילד? העזה ללחוש.

ילד? שאלה גאולה והרימה בידיה שרשרת חרוזים אדומה. יפה דווקא, חשבה ענת. גאולה התקרבה והניחה את השרשרת על צווארה של ענת. התעסקה בה מעט עד שהצליחה לסגור. אחר כך נשענה אחורה כאומדת את ההתאמה במוחה היצירתי. ילד לא היה לי. כמעט היה. אם היה לי בן, היה לומד רפואה. אם הייתה לי בת, הייתה יפה־יפה. הייתי נותנת להם הכול. לא כמו נאווה, שלא עניינו אותה בכלל ילדים. היא והאקדמיה שלה. אני את הנשמה הייתי נותנת.

ואז השתתקה ועצמה עיניים.

עבר זמן. ענת חשבה שגאולה נרדמה. גם השעתיים שלה פה עברו. זמן לזוז. היא קמה לאט, כאילו התעוררה אחרי לילה של שתייה. כמה זמן עבר מאז הרגישה כך? בידיים רועדות לפתה את שתי השקיות השחורות, האטומות בכוונה, וצעדה אל הדלת בנעלי הספורט השקטות שלה. שמחה עליהן עכשיו.

רגע לפני שענת נגעה בידית הדלת, הציץ ראש בלונדי קצוץ שיער לתוך החדר הקטן. גאולה, יש עכשיו מדיטציה קבוצתית. את באה? בשבוע שעבר נהנית מאוד!

נשמע טוב. נשמע טוב מאוד. גאולה ניעורה, פקחה עיניים עגולות והתרוממה מייד במרץ. לא ידעתי שיש לכם אפשרות כזאת! באתי לנופש, לא ציפיתי בכלל. אני אוהבת לעצום עיניים, לנקות את המחשבות, להקשיב למחשבות חדשות. להרגיש את הרוח מנשבת בי בלי מחסומי המחשבה. כדאי גם לך, נאווה יקרה, אמרה, ואז העבירה מבטה אל ענת. מעולם לא התבוננו בה כך, כאילו היא שקופה עד העצם. אולי אם תקשיבי למחשבות כל יום, נאווה יקרה שלי, תגלי מה את באמת רוצה. זה פשוט יבוא אלייך מבפנים.

.
אילת בוטשטיין היא עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות ויוצרת שירה מדוברת. יוצרת המופע "הצולחות". שירים פרי עטה פורסמו בכתב העת "משיב הרוח". זהו לה פרסום ביכורים בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | החיה הפצועה והטֵרה אינקוגניטה

״המשורר הוא קרטוגרף הממפה את הטרה אינקוגניטה של התודעה." צילה זן־בר צור על ״מגול״ מאת רון דהן, הזוכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2023

יוסי וקסמן, חזיר (פרט), אקריליק על בד, 120X120 ס״מ, 2015

החיה הפצועה והטֵרה אינקוגניטה

צילה זן־בר צור

.

ספר השירה מגול נע בין שני מרחבים בינאריים, היבשה והים. היבשה היא המרחב היומיומי של הקיום, החולין. במרחב הזה עובדים, מתאהבים, חושקים, מזדיינים ומולידים. מסיעים את הילדים לגן על אופניים. מתגרשים. נשברים. רוקדים עם הילדים בסלון. בשיריו של רון דהן היבשה היא גם מרחב הקיום של החיה הפצועה, מָשָל לאדם המיוסר.

לעומת היומיומיות של היבשה, הים הוא מרחב בלתי מושג, כמעט מיתי. שוכני הים הם ייצוגים תודעתיים שונים. ככל שיורדים למצולות, אור השמש הולך ומתמעט ובמקומו מפציע אור אחר, אור של תובנה במינונים משתנים. בין יצורי הים של דהן שוכן גם הלווייתן, שהוא ארכיטיפ ההורה: האם הגדולה, האב הגדול. שיריו מבטאים געגוע והימשכות מיסטית ליצור האוקייני הזה וכמיהה להיבלע בתוכו, להפוך לחלק מישות גדולה יותר.

אבל בין שני מרחבים טעונים ומנוגדים אלה, ואולי מעבר להם, יש דבר מה נוסף שאכנה ״טֵרה אינקוגניטה״ (terra incognita). המונח הלטיני ״טרה אינקוגניטה״ מתאר שטחי יבשה שעדיין לא מופו או תועדו. מונח זה מוזכר בפעם הראשונה על ידי פתולמאיוס תלמי בשנת 150 לפני הספירה. אצל דהן זהו מרחב תודעתי עלום שבו מתקיימות אפשרויות קיום נוספות – ואותו מבקש המשורר לגלות. מרחב חדש, לא מוכר, פראי ואניגמטי, המגלם בה בעת אפשרויות לריפוי החיה הפצועה והנפש המיוסרת.

במגול המשורר הוא קרטוגרף של העידן הנוכחי התר אחר הטרה אינקוגניטה של התודעה. הוא מנסה למפות את מה שמעבר למרחבי הים והיבשה המוכרים. במסע המיפוי הזה הוא מבקש למצוא משמעות לקיום האישי והקולקטיבי.

.

א. השירה המגולית והחיפוש אחר טרה אינקוגניטה

״מגול״, כמוגדר בפתח הספר, הוא סדרה של גלים הנעים מלב ים ונשברים אל החוף או אל הריף. מקורם בתזוזות קרקע ובמערכות ימיות רחוקות. באופן מטפורי זהו מנעד התשוקות, המשברים ואף הטראומות של האדם.

דהן מתאר תנועה מתודעת היבשה אל תודעת הים: ״עוֹבֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי / נָע מִתּוֹדַעַת הַיַּבָּשָׁה אֶל / תּוֹדַעַת הַיָּם״ (עמ' 51). התנועה הזו נראית בהתחלה כמנוסה הכרחית: "אֵין לָהּ סוֹף, לַמְּנוּסָה, וְאֵין לָהּ מָקוֹם"; כהתאדות אל האין, התנגשות עם תנועת המגול. ומכאן גם הסכנה הכרוכה בתנועה הזו, שסופה להישבר.

מקורם של הגלים בלב ים, מעבר לאופק הראייה, ותנועתם תמיד תהיה לכיוון ההישברות. המשורר משרטט מפה של מנוסה מהיבשה אל הים כשהוא עדיין ניצב על החוף. המפה הזו מקנה לו התבוננות אל מצולות חייו, אל ההבנה:

יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה: הַכֹּל מִתְנַקֵּז לַעֲיֵפוּת גְּדוֹלָה,

לִרְגִישׁוּת בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת כִּמְעַט,

הַפְּנִים הוֹפֵךְ יָם וַאֲנִי מְסֻגָּל לְהָבִין שֶׁאֵין כְּלָל נְבוּאָה בַּיַּבָּשָׁה,

שֶׁהַמִּלִּים מְקוֹרָן בַּמְּצוּלָה וְהֵן נֶאֱמָרוֹת מִתּוֹךְ

תְּשִׁישׁוּת וּבְאֵין מֶרְכָּז יַצִּיב.

מַפְחִיד לְהוֹדוֹת בָּזֶה.

(עמ' 43)

מהו האדם? האם גם בו יש תנועה גלית של הישברות? "הָאֹפֶק הוּא תּוֹדָעָה רֵיקָה" (עמ׳ 43), מציין המשורר וממשיך לחפש את הטרה אינקוגניטה.

השירה המגולית, אכנה אותה כך, היא מתודה של התבוננות במהלכי התודעה. יש בה תנועה גלית, יש התנפצות, יש גם שקט צלול. אותה תנועה גלית משתקפת גם על פני היבשה: מקור הרעד היבשתי הוא תנועת הגלים בחיי האדם. הקיום הכפול, הן בים הן ביבשה, נראה תחילה כהיברידיות יציבה, אך בהמשך היא מתערערת: ״הַחַי־יַבָּשָׁה שֶׁאֲנִי וְחַי־יָם שֶׁאֲנִי – מִתְעַרְעֵר״ (עמ׳ 46); והמשורר בוחן את ההיברידיות של הווייתו: אדם־חיה פצועה־יצור מיתי, שההביטוס שלו הוא גם ים וגם יבשה. אך אף אחד מהמרחבים הללו אינו יכול להכיל את ההיברידיות שלו בשלמותה, ועל כן הוא מחפש מרחב תודעתי חדש – אותה טרה אינקוגניטה – בתקווה ששם יימצא מרחב שיאפשר ל״יְצור״ שהוא קיום מאושר.

בין הים והיבשה יש חציצה, קונפליקט. בטרה אינקוגניטה יש אולי התרה של הקונפליקט, יש הרחבת הגבולות של החשיבה. מאותו ״מָקוֹם אַחֵר״ זורמת התודעה: ״לְעֵת עֶרֶב הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֵל כְּצִפּוֹר / תַּם הַמָּגוֹל וְנוֹלַד חָדָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר״ (עמ׳ 9).

.

ב. החיה הפצועה והתנועה אל עבר הטרה אינקוגניטה

החיה הפצועה היא דמות חוזרת ונשנית במגול. אותה חיה יכולה להעיד על ההתנהלות הפושעת של האדם במרחב האקולוגי, הגורמת מחלות, פציעות ומוות של בעלי חיים בהביטוס המשותף. אך היא מסמלת גם את נפשו המיוסרת של האדם, שמשאלתה למצוא הכרה וריפוי במרחבי תודעה שטרם התגלו. יש בהבנה הזו תפיסה שָמאנית המעגנת ריפוי בתודעה רחבה. האינסטינקטים של החיה, המובילים אותה לחפש את הטרה אינקוגניטה, מתעוררים כדי לשרוד ובהמשך להירפא.

"אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים חָזַרְתִּי לְטוֹקְיוֹ בְּרַכֶּבֶת וְנִרְאֵיתִי כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה וּמֻזְנַחַת״ (עמ׳ 40). המרחב היבשתי האורבני הופך את האדם לפצוע ומוזנח, וכל התנהגויותיו נגזרות מכך: ״אָהַבְתִּי כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה / הֶאֱכַלְתִּי עוֹרְבִים מִפֶּה לְפֶה / וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתִי לַלַּהֲקָה״ (עמ׳ 9)

החיה הפצועה מתגלה במרחב היבשתי בהקשר של אהבה והתמסרות. המשורר מאכיל את בעלי הכנף מפה לפה, כמעט מתנשק איתם. ועל אף פי כן הוא נותר דחוי, בודד, מודר מהלהקה. החיה הפצועה שבתוכו זקוקה ללהקה, להיות חלק מהלהקה, לזכות בהגנתה, אך נותרת ללא מענה. הפציעה היא רכיב מכונן בהווייתה מראשיתה: ״כְּבָר יָרַד הָעֶרֶב, פִּיר הָאוֹר מִתְכַּהֶה וְאָז נֶעֱלַם. אֵיךְ מִתְכַּהֶה הַפְּנִים, / אֵיךְ נָסוֹג הָאוֹר מִן הָאֵיבָרִים, אֵיךְ רוֹחֵשׁ אֶרֶס בַּתָּאִים. שָׂפָה אֵין / לִי לְכָל אֵלֶּה עַכְשָׁו, אֲבָל הֶכְרֵחַ יֵשׁ וּכְבָר מְאֻחָר. הִנֵּה כִּי כֵן, / בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הַחַיָּה פְּצוּעָה״ (עמ׳ 8). בהמשך למוטיב החיה הפצועה – גם הלוויתן המתקיים כיצור מיתי ונשגב בספר השירה סופו מוות. השיר החותם את הספר הוא "מות הלווייתן":

מֵת הַלִּוְיָתָן, סוֹבֵב סִבּוּב, אֲנִי

חוֹל תַּחַת גְּחוֹנוֹ, אֲנִי

אַהֲבָה בְּקִלּוּחוֹ הַדָּלִיל, הוּא

סוֹבֵב סִיבוּב, שׁוֹאֵל בְּקוֹלוֹ הַפָּשׁוּט

אֵיךְ? לְוִיתָן הַזֶּפֶת מְחֻלָּל,

עֲגוּרִים בִּשְׁמֵי מֵימָיו, אֲנִי

מִצְטַעֵר, סוֹבֵב. אֲנִי

מִצְטַעֵר.

(עמ׳ 58)

ייתכן שמות הלוויתן הוא גם מות המגול, הוא מות הפחד ואף האשליה: "אֵין חֶסֶד גָּדוֹל יוֹתֵר מֵעֲדִינוּת לִפְנֵי הַמָּוֶת" (עמ׳ 33), הכול סובב בכול. לאדם ולחיה המיתית גורל משותף; מוות ולידה מחדש. האדם נבלע בבטן הלווייתן, הלווייתן מקיא את האדם. אין מפגש היברידי גמור כמו שאין מפגש היברידי בין ים ליבשה, אלא אם כן הוא מתקיים בטרה אינגוקניטה של התודעה הרחבה.

.

ג. התגלות הטרה אינקוגניטה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים

השיר ״פטריות הזיה – דו"ח טיפול״ פורש סשן טיפולי בהשפעת חומרים פסיכואקטיביים, במקרה זה פטריות הזיה.

המשורר מפרט את ההכנה לקראת המסע השמאני בקליניקה בסדר כרונולוגי: "לְלֹא אַלְכּוֹהוֹל, לְלֹא מָזוֹן מְעֻבָּד, לְלֹא קָפֶה (אֱלֹהִים, אֵיזֶה כְּאֵב רֹאשׁ), לְלֹא שְׁפִיכָה (הַחַרְמָנוּת נוֹזֶלֶת לִי מֵהָאָזְנַיִם), צוֹם (אָכַלְתִּי תָּמָר בְּטָעוּת)" (עמ' 47). בבוקרו של אותו יום הוא חווה פחד מוות. הוא מתאר כמה פחדים במהלך הסשן הטיפולי:

"הַפַּחַד הַגָּדוֹל: לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי בְּעֶצֶם נוֹרְמָלִי" (עמ' 48).

"הַפַּחַד הֶעָצוּם: לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי מָכוּר לְמִין" (עמ' 49).

"הַפַּחַד: אֲנִי אָדָם רַע, פּוֹגְעָנִי, נַרְקִיסִיסְט, שַׁקְרָן, נַצְלָן, אַלִּים" (עמ' 50).

הפחד הוא פחד מגילוי. הגילוי הוא התעוררות התודעה, ובערות הזו יש כאב עמוק, מטלטל ובלתי נתפס. זהו למעשה הגילוי של הטרה אינקוגניטה. כיסוי העיניים שהוא עוטה במהלך הטיפול נדמה לו ״כְּמוֹ מֶדוּזַת חֹרֶף עֲנָקִית״ (עמ' 52); ובשיר אחר המשורר כותב כי המדוזה "זוֹ הַחַיָּה הֲכִי פָּחוֹת אֲהוּבָהּ מִבֵּין חַיּוֹת הַמַּיִם / אֲבָל הִיא מַצְלִיחָה לְהַחְזִיק אֵיזוֹ אֱמֶת פְּנִימִית: / אֶת הַלִּטּוּף הֶחָרִיף שֶׁהוּא הַחַיִּים בַּגּוּף הַזֶּה / בָּעוֹלָם הַזֶּה״ (עמ׳ 46). בגילוי האמת יש כאב, יש ליטוף חריף. המדוזה בשירתו של דהן מחזיקה ניגודים: מן הצד האחד היא מכסה את העיניים – את הראייה החיצונית – ומאפשרת לו כביכול שלא להתעמת עם האמיתות המורכבות של החיים; מן הצד שני היא מחזיקה אמת פנימית. יש כאן רעיון הומאופתי של ״דומה המשפיע על דומה״ – המדוזה היא החיה הכי פחות אהובה מבין חיות המים, כפי שדהן מציין בשירתו, אך בכוחה לעורר את האדם לראות פנימה, להתבונן באמיתות החבויות במכרות הנפש, בפחדים העמוקים.

המשורר מבקש עדינות בתוך המגול, בתוך המסע התודעתי הכואב.

כשצחוק גדול בוקע ממנו, "הַמְּטַפֵּל שׁוֹאֵל: "לָמָּה אַתָּה צוֹחֵק?", והוא עונה: "זוֹ הַפֶּרְסוֹנָה" (עמ' 52). בלטינית פירוש המילה ״פרסונה״ הוא ״מסכה״. מקורה בביטוי per sond – להוליך את הקול. משמעותה התיאטרונית של המסכה הורחבה לרכיב הציבורי באישיותו של האדם. המסכה היא אמצעי, דרכה קולו של האדם מושמע. ומהו הקול? הצחוק הבוקע מהמשורר בסשן הטיפולי יכול להיות מבע בלתי נשלט. הוא בוקע מתוכו כמו תנועה רפלקסיבית, בלתי רצונית, ממקום עמוק. המשורר עונה "זוֹ הַפֶּרְסוֹנָה", כלומר זה לא אני, זו היא, הפרסונה, אין לי שליטה עליה. אך בד בבד הפרסונה היא הקול האמיתי, ואף האמת הפנימית שהוא מבקש לגלות במסע הטיפולי. נראה כי בשירת המגול הקול הבוקע הזה הוא ריבוי של קולות: הוא צחוק ובכי, הוא נשי וגברי, הוא הורה וילד, הוא אהבה ופרידה, הוא חיה ובן אנוש, הוא פראי ואורבני, אנרכי ודתי. הולכת הקול היא הפרסונה. כל הדיכוטומיות המצויות בקול הזה יוצאות בקריאה אל הלווייתן:

"אֲנִי קוֹרֵא לְלִוְיָתָן וְאֵין לִוְיָתָן / יֵשׁ כְּאֵב, אֵין לִוְיָתָן, יֵשׁ כְּאֵב / הוּא מֵגִיחַ מֵהַמַּעֲמַקִּים, לֹא כְּמוֹ לִוְיָתָן / כְּמוֹ כְּאֵב שֶׁמֵּגִיחַ מֵהַמַּעֲמַקִּים" (עמ׳ 52). המשורר מבקש  לנוע בתנועת המגול אל תוך המצולות אל עבר הלויתן, אותה חיה מיתית שמייצגת את ארכיטיפ ההורה. תוך כך חווה המשורר התגלות כואבת המאיינת את הלווייתן על כל המטענים שהוא מייצג בעיני המשורר, ובמקומו מגיח מתוך המעמקים הכאב. חוויית ההתגלות הזו מטלטלת ואף טרנספורמטיבית – המיתוס מתרוקן באבחה, והיומיומיות על כל מטעניה מונכחת.

המשורר הוא קרטוגרף הממפה את הטרה אינקוגניטה של התודעה. בתהליך המיפוי במגול יש ביבשה אדם המחפש משמעות ויש בים חיות מיתיות כמו הלווייתן והמדוזות הדבקות בעקרון האמת. המשורר עושה כאן מעשה של תִרבות התודעה כדי שיוכל לקיים את מה שהחברה התוותה לנו מאז ומעולם: ההורות, הזוגיות, הדפוסים החברתיים; ובה בעת הוא מבקש לפרק את כל ההגדרות והזהויות. זה פירוק ששקול למוות, זה תוהו ובוהו, הוא מבקש להיות מולקולה של מים באוקיינוס, זו שמחזיקה את כל הידע המיתי ואף האלכימי. המשורר־הפילוסוף יודע שהריפוי יימצא במרחבים שטרם מופו או נחקרו – נקרא להם טרה אינקוגניטה, נקרא להם משאלת הנפש של המשורר, נקרא להם השאלות הקיומיות שלעולם לא יהיו לנו תשובות עליהן. גם זה המגול האנושי, לא רק תנועת גלים באוקיינוס ובתודעתו של האדם. המגול הוא כל השאלות וכל התשובות, היעדר השאלות והיעדר התשובות, המגול הוא אנרגיית החיים שיש בה הפצע והריפוי, האהבה והבדידות, הפראי והמתורבת. הטרה אינקוגניטה היא מנוע חיפוש למסע שלנו, למסעו של המשורר באלה החיים.

.

צילה זן־בר צור חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. היא מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים ״כותבת במקל של כורכום״ (צבעונים, 2016), ״אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית״ (הוצאה עצמית, 2018), ״כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך״ (אסיה, 2020), ״מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה״ (צבעונים, 2021) ו״שמרי על הקיכלי״ (אסיה, 2022). רשימות פרי עטה התפרסמו בכמה גיליונות של המוסך: גיליון 84, גיליון 94 וגיליון מיום 11 בנובמבר 2022.

.

רון דהן, מגול, הקיבוץ המאוחד, 2022

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: נצר לאו על "בטן אלפא" מאת טינו מושקוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן