שיר מאת מיכל כהן

במדבר

מיכל כהן

הַנֶּפֶשׁ עֵינֶיהָ בּוֹעֲרוֹת

וְהִיא תְּפוּרַת זְרוֹעוֹת מְחַבְּקוֹת

אֶת עַצְמָן

אֲסוּרָה בְּשֶׁלָּהּ

הַלְּבָנָה מִזְדַּהֶרֶת עַל כָּרְחָהּ עִם כָּל נְסִיקָה, מַעֲלִימָה כּוֹכָבִים, וְהִיא

רַגְלַיִם

קָמוֹת, מֻנָּחוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּצְעָדִים מְדוּדִים, מוּדָעִים, בִּשְׁרִירִים מֻחְזָקִים, מֵהַצַּד הִיא נִרְאֵית אֲסוּפָה בְּטֶקֶס פְּרָטִי, כֻּלָּהּ מַתְרָה אִי-הַפְרָעָה, אֲבָל הֵן מְבַקְּשׁוֹת לַעֲבֹר

מִתַּבְנִית לִתְחוּשָׁה

מֵאֲחִיזָה לִשְׁמִיטָה

מִדְּבֵקוּת בְּשִׁיטָה לְהִתְמַסְּרוּת לִבְחִירָה

הַנֶּפֶשׁ צִפּוֹר מִסְתַּוֵּית בֵּין זִרְדֵי עַלְעַלִּים בַּמָּקוֹם בּוֹ הָרִים נִשְׁחָקִים, נִסְחָפִים, נִכְתָּשִׁים לְמֶרְחֲבֵי אָבָק וַאֲבָנִים תְּקוּעוֹת

בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הֵן תְּקוּעוֹת

הַנֶּפֶשׁ מַזְמִינָה אֶת עַצְמָהּ לְהַסְכִּין עִם מִשְׁכָּן

בְּמֶרְחָב שֶׁנֶּעֱתַק, שֶׁנִּסְדַּק, שֶׁהִתְפּוֹרֵר, שֶׁנִּשְׁבַּר

עַל קַו מָצוּק מְשֹׁעָר

בֵּין לָלֶכֶת אֶל כָּל הָרוּחוֹת לְבֵין לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָר

כְּשֶׁכָּל נְחָלֶיהָ שׁוֹטְפִים וַחֲרֵבִים

כָּל חֲלָקֶיהָ נָעִים

פֵּרוּרֶיהָ מִסְתַּחְרְרִים, וְהִיא

שְׁמוּרָה,

הַחַי בָּהּ מִסְתַּוֶּה, מְלַוֶּה בְּמַבָּט כָּל זַהֲרוּר שֶׁמַּבְזִיק בָּאֲפֵלָה

וּמְקַשֵּׁת אֶת הַמֶּרְחָב – הַנֶּפֶשׁ הִיא כּוֹכָב

שֶׁנּוֹפֵל

וְהִיא פּוֹעֶמֶת

מִשְׁאָלָה נוֹשֶׁפֶת

כְּמִיהָה נִפְרֶשֶׂת

בִּדְמָמָה מֵהַר לְהַר, הַנֶּפֶשׁ

הִיא פַּרְפַּר

חוּם, נִטְמָע בַּשְּׁמָמָה, נָח דּוֹמֵם אֲרֻכּוֹת עַל אֶבֶן קְטַנָּה, בַּסּוֹף הוּא עָף, וְהִיא

נוֹף בִּלְתִּי נִתְפָּשׂ, לֹא נַעֲנֶה לְמִסְגְּרוֹת, הִיא גָּלֶרְיַת לְחִישׁוֹת לְכָל מָה שֶׁעָבַר, כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מְדֻבָּר, לִצְעֹק בָּהּ בְּלִי קוֹל סְעִיפָיו שֶׁל הֶסְכֵּם יְסוֹדִי שֶׁהוּפַר, הַנֶּפֶשׁ

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ, הִיא בָּאָה

אֶל מָה שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד

אֶל מַכְתֵּשׁ שֶׁנּוֹתָר מֵהַר שֶׁעֻרְעַר

אֶל יָם יָבֵשׁ וְנִגְמָר

הִיא דִּמְמַת צֵל גֶּשֶׁם, מְקַבֶּלֶת אֶת הַדִּין, אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת עוֹד מָטָר, יוֹדַעַת שֶׁדָּבָר לֹא נִשְׁאָר

כְּשֶׁהָיָה, הַנֶּפֶשׁ

הִיא מִדְבָּר.

הַמִּדְבָּר מַחְזִיק

לְנֶגֶד עֵינָיו

אוֹתִי וְאוֹתָךְ

אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁנִּמְתָּח

אֶת כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מֻבְטָח

כָּל מָה שֶׁמִּשְׂתָּרֵג מִנֶּפֶשׁ לִרְעוּתָהּ

חַי

וּמֵאֵלָיו

וְנִכְרָךְ

הוּא מַחְזִיק אוֹתָנוּ

שְׁתֵּי לִבּוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת

מִצִּלְלֵי מְצוּק הַהֶעְתֵּקִים

הוֹגוֹת בְּמִלִּים דְּבָרִים לֹא חֲשׁוּבִים

כְּאִלּוּ רַק כְּדֵי לְהוֹסִיף וְלִשְׁמֹעַ זוֹ

אֶת קוֹלָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל

אֱלֹהִים, עַד שָׁעוֹת נְקוּבוֹת צִפּוֹרִים

לֹא עוֹזְבוֹת

לֹא נֶאֱחָזוֹת

מִתְמַסְּרוֹת

לַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ בָּעוֹלָם

לְפֶלֶא נָסוֹג וְנֶעֱלָם

וּלְשֶׁמֶשׁ חַסְרַת רַחֲמִים

בִּנְקֻדַּת תַּצְפִּית

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

כְּשֶׁהִזְמַנְתְּ אוֹתִי לִכְתֹּב

עַל שׁוּרוֹת סוֹרָגִים

דְּבָרִים

שֶׁהִתְאַבְּכוּ מִיָּד כְּשֶׁנֶּהֱגוּ

בַּמִּדְבָּר

אֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר

צְרוּבוֹת לוֹ בָּרִשְׁתִּית

חֲקוּקוֹת בְּגַרְגֵּר אָבָק

שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד בְּמָקוֹם אֶחָד

מִתְרוֹמֵם וְנֶחְבָּט

כָּמוֹנוּ

שֶׁהַמִּדְבָּר רִכֵּךְ וּפָתַח

וּלְרֶגַע הָיִינוּ כָּל

כָּךְ

מַלְכֹּדֶת הַנּוֹף נוֹעֲדָה לִנְסֹךְ אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה שֶׁל

מִי שֶׁרָאָה מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ וּכְבָר

אֵין לוֹ דֶּרֶךְ חֲזָרָה, הִיא מוֹבִילָה

כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ אֶל שְׂפַת

הַמַּכְתֵּשׁ, בְּפִתְחָהּ

מָצָאתִי

לֵב

מיכל כהן היא מתרגמת במקצועה, בעלת תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית השרון. חברה בקהילת בית הספר הדו־לשוני ערבי־עברי של "יד ביד" בבית ברל.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "שבעה שירי אבל ", מחזור שירים בעקבות מאורעות אוקטובר מאת נמרוד ברקו

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ארוכים | הנפש היא מדבר