ארוכים | הנפש היא מדבר

שיר מאת מיכל כהן

יעל יודקביק, ללא כותרת (שחורות), דיו ועט פיילוט על נייר, 2012

במדבר

מיכל כהן

.

1

הַנֶּפֶשׁ עֵינֶיהָ בּוֹעֲרוֹת

וְהִיא תְּפוּרַת זְרוֹעוֹת מְחַבְּקוֹת

אֶת עַצְמָן

אֲסוּרָה בְּשֶׁלָּהּ

הַלְּבָנָה מִזְדַּהֶרֶת עַל כָּרְחָהּ עִם כָּל נְסִיקָה, מַעֲלִימָה כּוֹכָבִים, וְהִיא

רַגְלַיִם

קָמוֹת, מֻנָּחוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּצְעָדִים מְדוּדִים, מוּדָעִים, בִּשְׁרִירִים מֻחְזָקִים, מֵהַצַּד הִיא נִרְאֵית אֲסוּפָה בְּטֶקֶס פְּרָטִי, כֻּלָּהּ מַתְרָה אִי-הַפְרָעָה, אֲבָל הֵן מְבַקְּשׁוֹת לַעֲבֹר

מִתַּבְנִית לִתְחוּשָׁה

מֵאֲחִיזָה לִשְׁמִיטָה

מִדְּבֵקוּת בְּשִׁיטָה לְהִתְמַסְּרוּת לִבְחִירָה

הַנֶּפֶשׁ צִפּוֹר מִסְתַּוֵּית בֵּין זִרְדֵי עַלְעַלִּים בַּמָּקוֹם בּוֹ הָרִים נִשְׁחָקִים, נִסְחָפִים, נִכְתָּשִׁים לְמֶרְחֲבֵי אָבָק וַאֲבָנִים תְּקוּעוֹת

בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הֵן תְּקוּעוֹת

הַנֶּפֶשׁ מַזְמִינָה אֶת עַצְמָהּ לְהַסְכִּין עִם מִשְׁכָּן

בְּמֶרְחָב שֶׁנֶּעֱתַק, שֶׁנִּסְדַּק, שֶׁהִתְפּוֹרֵר, שֶׁנִּשְׁבַּר

עַל קַו מָצוּק מְשֹׁעָר

בֵּין לָלֶכֶת אֶל כָּל הָרוּחוֹת לְבֵין לִהְיוֹת מְשֻׁחְרָר

כְּשֶׁכָּל נְחָלֶיהָ שׁוֹטְפִים וַחֲרֵבִים

כָּל חֲלָקֶיהָ נָעִים

פֵּרוּרֶיהָ מִסְתַּחְרְרִים, וְהִיא

שְׁמוּרָה,

הַחַי בָּהּ מִסְתַּוֶּה, מְלַוֶּה בְּמַבָּט כָּל זַהֲרוּר שֶׁמַּבְזִיק בָּאֲפֵלָה

וּמְקַשֵּׁת אֶת הַמֶּרְחָב – הַנֶּפֶשׁ הִיא כּוֹכָב

שֶׁנּוֹפֵל

וְהִיא פּוֹעֶמֶת

מִשְׁאָלָה נוֹשֶׁפֶת

כְּמִיהָה נִפְרֶשֶׂת

בִּדְמָמָה מֵהַר לְהַר, הַנֶּפֶשׁ

הִיא פַּרְפַּר

חוּם, נִטְמָע בַּשְּׁמָמָה, נָח דּוֹמֵם אֲרֻכּוֹת עַל אֶבֶן קְטַנָּה, בַּסּוֹף הוּא עָף, וְהִיא

נוֹף בִּלְתִּי נִתְפָּשׂ, לֹא נַעֲנֶה לְמִסְגְּרוֹת, הִיא גָּלֶרְיַת לְחִישׁוֹת לְכָל מָה שֶׁעָבַר, כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מְדֻבָּר, לִצְעֹק בָּהּ בְּלִי קוֹל סְעִיפָיו שֶׁל הֶסְכֵּם יְסוֹדִי שֶׁהוּפַר, הַנֶּפֶשׁ

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ, הִיא בָּאָה

אֶל מָה שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד

אֶל מַכְתֵּשׁ שֶׁנּוֹתָר מֵהַר שֶׁעֻרְעַר

אֶל יָם יָבֵשׁ וְנִגְמָר

הִיא דִּמְמַת צֵל גֶּשֶׁם, מְקַבֶּלֶת אֶת הַדִּין, אֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת עוֹד מָטָר, יוֹדַעַת שֶׁדָּבָר לֹא נִשְׁאָר

כְּשֶׁהָיָה, הַנֶּפֶשׁ

הִיא מִדְבָּר.

.

2

הַמִּדְבָּר מַחְזִיק

לְנֶגֶד עֵינָיו

אוֹתִי וְאוֹתָךְ

אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁנִּמְתָּח

אֶת כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ מֻבְטָח

כָּל מָה שֶׁמִּשְׂתָּרֵג מִנֶּפֶשׁ לִרְעוּתָהּ

חַי

וּמֵאֵלָיו

וְנִכְרָךְ

הוּא מַחְזִיק אוֹתָנוּ

שְׁתֵּי לִבּוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת

מִצִּלְלֵי מְצוּק הַהֶעְתֵּקִים

הוֹגוֹת בְּמִלִּים דְּבָרִים לֹא חֲשׁוּבִים

כְּאִלּוּ רַק כְּדֵי לְהוֹסִיף וְלִשְׁמֹעַ זוֹ

אֶת קוֹלָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל

אֱלֹהִים, עַד שָׁעוֹת נְקוּבוֹת צִפּוֹרִים

לֹא עוֹזְבוֹת

לֹא נֶאֱחָזוֹת

מִתְמַסְּרוֹת

לַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ בָּעוֹלָם

לְפֶלֶא נָסוֹג וְנֶעֱלָם

וּלְשֶׁמֶשׁ חַסְרַת רַחֲמִים

בִּנְקֻדַּת תַּצְפִּית

תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה

כְּשֶׁהִזְמַנְתְּ אוֹתִי לִכְתֹּב

עַל שׁוּרוֹת סוֹרָגִים

דְּבָרִים

שֶׁהִתְאַבְּכוּ מִיָּד כְּשֶׁנֶּהֱגוּ

בַּמִּדְבָּר

אֲנַחְנוּ נִשָּׁאֵר

צְרוּבוֹת לוֹ בָּרִשְׁתִּית

חֲקוּקוֹת בְּגַרְגֵּר אָבָק

שֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק מַעֲמָד בְּמָקוֹם אֶחָד

מִתְרוֹמֵם וְנֶחְבָּט

כָּמוֹנוּ

שֶׁהַמִּדְבָּר רִכֵּךְ וּפָתַח

וּלְרֶגַע הָיִינוּ כָּל

כָּךְ

.

3

מַלְכֹּדֶת הַנּוֹף נוֹעֲדָה לִנְסֹךְ אוֹתָהּ תְּחוּשָׁה שֶׁל

מִי שֶׁרָאָה מַשֶּׁהוּ עוֹמֵד לְהִתְרַחֵשׁ וּכְבָר

אֵין לוֹ דֶּרֶךְ חֲזָרָה, הִיא מוֹבִילָה

כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ אֶל שְׂפַת

הַמַּכְתֵּשׁ, בְּפִתְחָהּ

מָצָאתִי

לֵב

.

מיכל כהן היא מתרגמת במקצועה, בעלת תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב.  מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית השרון.  חברה בקהילת בית הספר הדו־לשוני ערבי־עברי של "יד ביד" בבית ברל.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "שבעה שירי אבל", מחזור שירים בעקבות מאורעות אוקטובר מאת נמרוד ברקו

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | החיה הפצועה והטֵרה אינקוגניטה

״המשורר הוא קרטוגרף הממפה את הטרה אינקוגניטה של התודעה." צילה זן־בר צור על ״מגול״ מאת רון דהן, הזוכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2023

יוסי וקסמן, חזיר (פרט), אקריליק על בד, 120X120 ס״מ, 2015

החיה הפצועה והטֵרה אינקוגניטה

צילה זן־בר צור

.

ספר השירה מגול נע בין שני מרחבים בינאריים, היבשה והים. היבשה היא המרחב היומיומי של הקיום, החולין. במרחב הזה עובדים, מתאהבים, חושקים, מזדיינים ומולידים. מסיעים את הילדים לגן על אופניים. מתגרשים. נשברים. רוקדים עם הילדים בסלון. בשיריו של רון דהן היבשה היא גם מרחב הקיום של החיה הפצועה, מָשָל לאדם המיוסר.

לעומת היומיומיות של היבשה, הים הוא מרחב בלתי מושג, כמעט מיתי. שוכני הים הם ייצוגים תודעתיים שונים. ככל שיורדים למצולות, אור השמש הולך ומתמעט ובמקומו מפציע אור אחר, אור של תובנה במינונים משתנים. בין יצורי הים של דהן שוכן גם הלווייתן, שהוא ארכיטיפ ההורה: האם הגדולה, האב הגדול. שיריו מבטאים געגוע והימשכות מיסטית ליצור האוקייני הזה וכמיהה להיבלע בתוכו, להפוך לחלק מישות גדולה יותר.

אבל בין שני מרחבים טעונים ומנוגדים אלה, ואולי מעבר להם, יש דבר מה נוסף שאכנה ״טֵרה אינקוגניטה״ (terra incognita). המונח הלטיני ״טרה אינקוגניטה״ מתאר שטחי יבשה שעדיין לא מופו או תועדו. מונח זה מוזכר בפעם הראשונה על ידי פתולמאיוס תלמי בשנת 150 לפני הספירה. אצל דהן זהו מרחב תודעתי עלום שבו מתקיימות אפשרויות קיום נוספות – ואותו מבקש המשורר לגלות. מרחב חדש, לא מוכר, פראי ואניגמטי, המגלם בה בעת אפשרויות לריפוי החיה הפצועה והנפש המיוסרת.

במגול המשורר הוא קרטוגרף של העידן הנוכחי התר אחר הטרה אינקוגניטה של התודעה. הוא מנסה למפות את מה שמעבר למרחבי הים והיבשה המוכרים. במסע המיפוי הזה הוא מבקש למצוא משמעות לקיום האישי והקולקטיבי.

.

א. השירה המגולית והחיפוש אחר טרה אינקוגניטה

״מגול״, כמוגדר בפתח הספר, הוא סדרה של גלים הנעים מלב ים ונשברים אל החוף או אל הריף. מקורם בתזוזות קרקע ובמערכות ימיות רחוקות. באופן מטפורי זהו מנעד התשוקות, המשברים ואף הטראומות של האדם.

דהן מתאר תנועה מתודעת היבשה אל תודעת הים: ״עוֹבֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי / נָע מִתּוֹדַעַת הַיַּבָּשָׁה אֶל / תּוֹדַעַת הַיָּם״ (עמ' 51). התנועה הזו נראית בהתחלה כמנוסה הכרחית: "אֵין לָהּ סוֹף, לַמְּנוּסָה, וְאֵין לָהּ מָקוֹם"; כהתאדות אל האין, התנגשות עם תנועת המגול. ומכאן גם הסכנה הכרוכה בתנועה הזו, שסופה להישבר.

מקורם של הגלים בלב ים, מעבר לאופק הראייה, ותנועתם תמיד תהיה לכיוון ההישברות. המשורר משרטט מפה של מנוסה מהיבשה אל הים כשהוא עדיין ניצב על החוף. המפה הזו מקנה לו התבוננות אל מצולות חייו, אל ההבנה:

יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה: הַכֹּל מִתְנַקֵּז לַעֲיֵפוּת גְּדוֹלָה,

לִרְגִישׁוּת בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת כִּמְעַט,

הַפְּנִים הוֹפֵךְ יָם וַאֲנִי מְסֻגָּל לְהָבִין שֶׁאֵין כְּלָל נְבוּאָה בַּיַּבָּשָׁה,

שֶׁהַמִּלִּים מְקוֹרָן בַּמְּצוּלָה וְהֵן נֶאֱמָרוֹת מִתּוֹךְ

תְּשִׁישׁוּת וּבְאֵין מֶרְכָּז יַצִּיב.

מַפְחִיד לְהוֹדוֹת בָּזֶה.

(עמ' 43)

מהו האדם? האם גם בו יש תנועה גלית של הישברות? "הָאֹפֶק הוּא תּוֹדָעָה רֵיקָה" (עמ׳ 43), מציין המשורר וממשיך לחפש את הטרה אינקוגניטה.

השירה המגולית, אכנה אותה כך, היא מתודה של התבוננות במהלכי התודעה. יש בה תנועה גלית, יש התנפצות, יש גם שקט צלול. אותה תנועה גלית משתקפת גם על פני היבשה: מקור הרעד היבשתי הוא תנועת הגלים בחיי האדם. הקיום הכפול, הן בים הן ביבשה, נראה תחילה כהיברידיות יציבה, אך בהמשך היא מתערערת: ״הַחַי־יַבָּשָׁה שֶׁאֲנִי וְחַי־יָם שֶׁאֲנִי – מִתְעַרְעֵר״ (עמ׳ 46); והמשורר בוחן את ההיברידיות של הווייתו: אדם־חיה פצועה־יצור מיתי, שההביטוס שלו הוא גם ים וגם יבשה. אך אף אחד מהמרחבים הללו אינו יכול להכיל את ההיברידיות שלו בשלמותה, ועל כן הוא מחפש מרחב תודעתי חדש – אותה טרה אינקוגניטה – בתקווה ששם יימצא מרחב שיאפשר ל״יְצור״ שהוא קיום מאושר.

בין הים והיבשה יש חציצה, קונפליקט. בטרה אינקוגניטה יש אולי התרה של הקונפליקט, יש הרחבת הגבולות של החשיבה. מאותו ״מָקוֹם אַחֵר״ זורמת התודעה: ״לְעֵת עֶרֶב הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֵל כְּצִפּוֹר / תַּם הַמָּגוֹל וְנוֹלַד חָדָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר״ (עמ׳ 9).

.

ב. החיה הפצועה והתנועה אל עבר הטרה אינקוגניטה

החיה הפצועה היא דמות חוזרת ונשנית במגול. אותה חיה יכולה להעיד על ההתנהלות הפושעת של האדם במרחב האקולוגי, הגורמת מחלות, פציעות ומוות של בעלי חיים בהביטוס המשותף. אך היא מסמלת גם את נפשו המיוסרת של האדם, שמשאלתה למצוא הכרה וריפוי במרחבי תודעה שטרם התגלו. יש בהבנה הזו תפיסה שָמאנית המעגנת ריפוי בתודעה רחבה. האינסטינקטים של החיה, המובילים אותה לחפש את הטרה אינקוגניטה, מתעוררים כדי לשרוד ובהמשך להירפא.

"אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים חָזַרְתִּי לְטוֹקְיוֹ בְּרַכֶּבֶת וְנִרְאֵיתִי כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה וּמֻזְנַחַת״ (עמ׳ 40). המרחב היבשתי האורבני הופך את האדם לפצוע ומוזנח, וכל התנהגויותיו נגזרות מכך: ״אָהַבְתִּי כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה / הֶאֱכַלְתִּי עוֹרְבִים מִפֶּה לְפֶה / וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתִי לַלַּהֲקָה״ (עמ׳ 9)

החיה הפצועה מתגלה במרחב היבשתי בהקשר של אהבה והתמסרות. המשורר מאכיל את בעלי הכנף מפה לפה, כמעט מתנשק איתם. ועל אף פי כן הוא נותר דחוי, בודד, מודר מהלהקה. החיה הפצועה שבתוכו זקוקה ללהקה, להיות חלק מהלהקה, לזכות בהגנתה, אך נותרת ללא מענה. הפציעה היא רכיב מכונן בהווייתה מראשיתה: ״כְּבָר יָרַד הָעֶרֶב, פִּיר הָאוֹר מִתְכַּהֶה וְאָז נֶעֱלַם. אֵיךְ מִתְכַּהֶה הַפְּנִים, / אֵיךְ נָסוֹג הָאוֹר מִן הָאֵיבָרִים, אֵיךְ רוֹחֵשׁ אֶרֶס בַּתָּאִים. שָׂפָה אֵין / לִי לְכָל אֵלֶּה עַכְשָׁו, אֲבָל הֶכְרֵחַ יֵשׁ וּכְבָר מְאֻחָר. הִנֵּה כִּי כֵן, / בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הַחַיָּה פְּצוּעָה״ (עמ׳ 8). בהמשך למוטיב החיה הפצועה – גם הלוויתן המתקיים כיצור מיתי ונשגב בספר השירה סופו מוות. השיר החותם את הספר הוא "מות הלווייתן":

מֵת הַלִּוְיָתָן, סוֹבֵב סִבּוּב, אֲנִי

חוֹל תַּחַת גְּחוֹנוֹ, אֲנִי

אַהֲבָה בְּקִלּוּחוֹ הַדָּלִיל, הוּא

סוֹבֵב סִיבוּב, שׁוֹאֵל בְּקוֹלוֹ הַפָּשׁוּט

אֵיךְ? לְוִיתָן הַזֶּפֶת מְחֻלָּל,

עֲגוּרִים בִּשְׁמֵי מֵימָיו, אֲנִי

מִצְטַעֵר, סוֹבֵב. אֲנִי

מִצְטַעֵר.

(עמ׳ 58)

ייתכן שמות הלוויתן הוא גם מות המגול, הוא מות הפחד ואף האשליה: "אֵין חֶסֶד גָּדוֹל יוֹתֵר מֵעֲדִינוּת לִפְנֵי הַמָּוֶת" (עמ׳ 33), הכול סובב בכול. לאדם ולחיה המיתית גורל משותף; מוות ולידה מחדש. האדם נבלע בבטן הלווייתן, הלווייתן מקיא את האדם. אין מפגש היברידי גמור כמו שאין מפגש היברידי בין ים ליבשה, אלא אם כן הוא מתקיים בטרה אינגוקניטה של התודעה הרחבה.

.

ג. התגלות הטרה אינקוגניטה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים

השיר ״פטריות הזיה – דו"ח טיפול״ פורש סשן טיפולי בהשפעת חומרים פסיכואקטיביים, במקרה זה פטריות הזיה.

המשורר מפרט את ההכנה לקראת המסע השמאני בקליניקה בסדר כרונולוגי: "לְלֹא אַלְכּוֹהוֹל, לְלֹא מָזוֹן מְעֻבָּד, לְלֹא קָפֶה (אֱלֹהִים, אֵיזֶה כְּאֵב רֹאשׁ), לְלֹא שְׁפִיכָה (הַחַרְמָנוּת נוֹזֶלֶת לִי מֵהָאָזְנַיִם), צוֹם (אָכַלְתִּי תָּמָר בְּטָעוּת)" (עמ' 47). בבוקרו של אותו יום הוא חווה פחד מוות. הוא מתאר כמה פחדים במהלך הסשן הטיפולי:

"הַפַּחַד הַגָּדוֹל: לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי בְּעֶצֶם נוֹרְמָלִי" (עמ' 48).

"הַפַּחַד הֶעָצוּם: לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי מָכוּר לְמִין" (עמ' 49).

"הַפַּחַד: אֲנִי אָדָם רַע, פּוֹגְעָנִי, נַרְקִיסִיסְט, שַׁקְרָן, נַצְלָן, אַלִּים" (עמ' 50).

הפחד הוא פחד מגילוי. הגילוי הוא התעוררות התודעה, ובערות הזו יש כאב עמוק, מטלטל ובלתי נתפס. זהו למעשה הגילוי של הטרה אינקוגניטה. כיסוי העיניים שהוא עוטה במהלך הטיפול נדמה לו ״כְּמוֹ מֶדוּזַת חֹרֶף עֲנָקִית״ (עמ' 52); ובשיר אחר המשורר כותב כי המדוזה "זוֹ הַחַיָּה הֲכִי פָּחוֹת אֲהוּבָהּ מִבֵּין חַיּוֹת הַמַּיִם / אֲבָל הִיא מַצְלִיחָה לְהַחְזִיק אֵיזוֹ אֱמֶת פְּנִימִית: / אֶת הַלִּטּוּף הֶחָרִיף שֶׁהוּא הַחַיִּים בַּגּוּף הַזֶּה / בָּעוֹלָם הַזֶּה״ (עמ׳ 46). בגילוי האמת יש כאב, יש ליטוף חריף. המדוזה בשירתו של דהן מחזיקה ניגודים: מן הצד האחד היא מכסה את העיניים – את הראייה החיצונית – ומאפשרת לו כביכול שלא להתעמת עם האמיתות המורכבות של החיים; מן הצד שני היא מחזיקה אמת פנימית. יש כאן רעיון הומאופתי של ״דומה המשפיע על דומה״ – המדוזה היא החיה הכי פחות אהובה מבין חיות המים, כפי שדהן מציין בשירתו, אך בכוחה לעורר את האדם לראות פנימה, להתבונן באמיתות החבויות במכרות הנפש, בפחדים העמוקים.

המשורר מבקש עדינות בתוך המגול, בתוך המסע התודעתי הכואב.

כשצחוק גדול בוקע ממנו, "הַמְּטַפֵּל שׁוֹאֵל: "לָמָּה אַתָּה צוֹחֵק?", והוא עונה: "זוֹ הַפֶּרְסוֹנָה" (עמ' 52). בלטינית פירוש המילה ״פרסונה״ הוא ״מסכה״. מקורה בביטוי per sond – להוליך את הקול. משמעותה התיאטרונית של המסכה הורחבה לרכיב הציבורי באישיותו של האדם. המסכה היא אמצעי, דרכה קולו של האדם מושמע. ומהו הקול? הצחוק הבוקע מהמשורר בסשן הטיפולי יכול להיות מבע בלתי נשלט. הוא בוקע מתוכו כמו תנועה רפלקסיבית, בלתי רצונית, ממקום עמוק. המשורר עונה "זוֹ הַפֶּרְסוֹנָה", כלומר זה לא אני, זו היא, הפרסונה, אין לי שליטה עליה. אך בד בבד הפרסונה היא הקול האמיתי, ואף האמת הפנימית שהוא מבקש לגלות במסע הטיפולי. נראה כי בשירת המגול הקול הבוקע הזה הוא ריבוי של קולות: הוא צחוק ובכי, הוא נשי וגברי, הוא הורה וילד, הוא אהבה ופרידה, הוא חיה ובן אנוש, הוא פראי ואורבני, אנרכי ודתי. הולכת הקול היא הפרסונה. כל הדיכוטומיות המצויות בקול הזה יוצאות בקריאה אל הלווייתן:

"אֲנִי קוֹרֵא לְלִוְיָתָן וְאֵין לִוְיָתָן / יֵשׁ כְּאֵב, אֵין לִוְיָתָן, יֵשׁ כְּאֵב / הוּא מֵגִיחַ מֵהַמַּעֲמַקִּים, לֹא כְּמוֹ לִוְיָתָן / כְּמוֹ כְּאֵב שֶׁמֵּגִיחַ מֵהַמַּעֲמַקִּים" (עמ׳ 52). המשורר מבקש  לנוע בתנועת המגול אל תוך המצולות אל עבר הלויתן, אותה חיה מיתית שמייצגת את ארכיטיפ ההורה. תוך כך חווה המשורר התגלות כואבת המאיינת את הלווייתן על כל המטענים שהוא מייצג בעיני המשורר, ובמקומו מגיח מתוך המעמקים הכאב. חוויית ההתגלות הזו מטלטלת ואף טרנספורמטיבית – המיתוס מתרוקן באבחה, והיומיומיות על כל מטעניה מונכחת.

המשורר הוא קרטוגרף הממפה את הטרה אינקוגניטה של התודעה. בתהליך המיפוי במגול יש ביבשה אדם המחפש משמעות ויש בים חיות מיתיות כמו הלווייתן והמדוזות הדבקות בעקרון האמת. המשורר עושה כאן מעשה של תִרבות התודעה כדי שיוכל לקיים את מה שהחברה התוותה לנו מאז ומעולם: ההורות, הזוגיות, הדפוסים החברתיים; ובה בעת הוא מבקש לפרק את כל ההגדרות והזהויות. זה פירוק ששקול למוות, זה תוהו ובוהו, הוא מבקש להיות מולקולה של מים באוקיינוס, זו שמחזיקה את כל הידע המיתי ואף האלכימי. המשורר־הפילוסוף יודע שהריפוי יימצא במרחבים שטרם מופו או נחקרו – נקרא להם טרה אינקוגניטה, נקרא להם משאלת הנפש של המשורר, נקרא להם השאלות הקיומיות שלעולם לא יהיו לנו תשובות עליהן. גם זה המגול האנושי, לא רק תנועת גלים באוקיינוס ובתודעתו של האדם. המגול הוא כל השאלות וכל התשובות, היעדר השאלות והיעדר התשובות, המגול הוא אנרגיית החיים שיש בה הפצע והריפוי, האהבה והבדידות, הפראי והמתורבת. הטרה אינקוגניטה היא מנוע חיפוש למסע שלנו, למסעו של המשורר באלה החיים.

.

צילה זן־בר צור חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. היא מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים ״כותבת במקל של כורכום״ (צבעונים, 2016), ״אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית״ (הוצאה עצמית, 2018), ״כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך״ (אסיה, 2020), ״מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה״ (צבעונים, 2021) ו״שמרי על הקיכלי״ (אסיה, 2022). רשימות פרי עטה התפרסמו בכמה גיליונות של המוסך: גיליון 84, גיליון 94 וגיליון מיום 11 בנובמבר 2022.

.

רון דהן, מגול, הקיבוץ המאוחד, 2022

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: נצר לאו על "בטן אלפא" מאת טינו מושקוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מתוך אותם ערפילי סוף קיץ

"הילד אהב את שיעורי החקלאות שנערכו בגינה. 'חורשת הנופלים', על שם החללים מבוגרי בית הספר, היא נקראת היום, ורובה ככולה נטועה עצים לזכר אותם בוגרים שעלו, באו ונפלו." פרק מרומן בכתובים מאת צחי פרבר

אדם כהן, אשכוליות 3#, שמן על קנווס מודבק על עץ, 57X48 ס״מ, 2022

פרק מתוך "נודדות ציפורים", רומן בכתובים

צחי פרבר

.

.

העבודה בגינת בית הספר / מעשה בזיקית אומללה / כאן תקום "חורשת הנופלים" / הצריף של המורה לחקלאות / עוד מעט סתיו / "נחליאלי הובלות"

.

מתוך אותם ערפילי סוף קיץ רחוק שלפני המלחמה, הוא עדיין רואה היה את עדיא־סעדיה, הרי הוא ערקבי המורה לחקלאות, עומד וניצב, בסיסו רחב וקודקודו צר, נטוע באדמת גינת בית הספר ומגרף את הערוגות. אדים עלו מהאדמה החמה והוא רואה שם בגינה גם את עצמו, כילד הרוכן סמוך, ותוהה על קומתו הקטנה, על משקפיו העבים, ועל בלוריתו הסמיכה והמקורזלת. מדי פעם בפעם מזדקף אותו הילד מבעד לדוק האפור, מוציא באת החפירה מעט רגבי עפר מהערמה במריצה שנשא, זורה, מפזר על הערוגה, וסעדיה מצידו מסדר ומחליק הכול במגרפה. הדבר יתבטא ישירות, כך ידע הילד, במה שיירשם בתעודה, ואכן בסיום אותו שליש ראשון וארור, שליש שתחילתו במלחמה, הוא קיבל את הציון "כמעט טוב מאוד" בחקלאות.

סעדיה המשיך לעבוד. הוא תיחח שורות ישרות של ערוגות ואז עצר, ליטף את דופן הערוגה האחרונה ותקע בה שלט קטן ולבן, שעליו יירשם שמו של מה שייטמן שם. אחר כך נאנח, ניגב את הזיעה ממצחו הכהה והגבוה ונשא את מבטו לכיוון מזרח. גם הילד הביט. ממול, מעבר לכביש המהביל, ניצב בניין רכבת בן שלוש קומות, ואולי אימא של שאולי, שעבדה כאחות קופת חולים, הביטה מהחלון ואולי היא לא הביטה, ואולי בבניין שברחוב הסמוך עמד אדון מֵלצֶר במרפסת לבוש בתחתונים גדולים ובגופיית "אתא" לבנה והתכונן לימים הנוראים, ואולי הוא לא התכונן, את זאת הילד לא זכר או ידע. בכל אופן, מצד שמאל, ואת זאת הוא ידע בוודאות, עמד דומם בניין בית הספר.

סעדיה היה כבד, בעל דיבור חורק ואיטי, ונעול בזוג נעליים שטוחות וגדולות. הילד זכר כיצד פעם, באמצע שיעור חקלאות, כשסעדיה עמד בגינה ונאם בפני תלמידי הכיתה שעמדה מולו בחצי עיגול, הוא דרך בטעות על זיקית. האומללה פערה אט־אט את פיה, זועקת זעקה אילמת. הכיתה כולה הגיבה בצווחות, וסעדיה השפיל את ראשו במתינות, הפנה את מבטו לעבר נעליו המגושמות וזז מעט הצידה, כאילו לא דרך זה הרגע על יצור חי ונושם, אלא רק במלפפון גינה שצמח בסמוך מדובר.

הילד אהב את שיעורי החקלאות שנערכו בגינה. "חורשת הנופלים", על שם החללים מבוגרי בית הספר, היא נקראת היום, ורובה ככולה נטועה עצים לזכר אותם בוגרים שעלו, באו ונפלו. אבל אז, ימים בודדים לפני המלחמה, מלחמת אוקטובר, היא המלחמה הגדולה, היה בשטחה רק מחסן כלים, קטן אפלולי ורעוע, דחוס באוויר מחניק ומלא בכלי עבודה. היו נטועים בה גם מעט עצים ושיחים התחומים בגדר היקפית חסונה, וסביבה נהגו לרוץ בשיעורי ההתעמלות. היה בה ברז דולף שאליו היה מחובר צינור גומי קרוע, והיו בה גם רגבי אדמה שהתלמידים היו מיידים אלה באלה חליפות בשיעורי החקלאות, בעודם מצחקקים ומסתתרים בינות לערוגות.

סעדיה נאנח. הוא הביט מיוזע צפונה, לכיוון בית הספר. מעבר לכביש, מאחורי המבנה החדש של אולם ההתעמלות, נסתר מעינם של העובדים בגינה, היה מגרש המסדרים. שם נהגו התלמידים לעמוד במסדרי הבוקר והחג, משועממים וישנוניים, אך בה בעת נזהרים מרעם קולה הזועם של המנהלת. אחרי המגרש היה מבנה הכיתות הישן, הגדול והמוארך, וצמוד אליו, בפינה הצפון־מערבית של מתחם בית הספר, היה צריפו החום. שוב הוא ניגב את מצחו והביט בילד, תוהה על סבלנותו, על אורך רוחו ועל השתדלותו.
אולי כאן המקום לציין כי כל מהותו של סעדיה התרכזה במורד גופו. כלומר מי שנתן בו מבט ממושך והשפיל אט־אט את עיניו, גילה כי נהפך הוא מדק וצר ונהייה עבה ורחב. לראשו הזעיר, קצוץ השיער, שהתנוסס בפסגת מבנה החרוט שהתווה את גופו, נהג סעדיה לחבוש כובע מרופט, דהוי וחסר צבע, אשר שוליו מורמים. חולצתו הרחבה ושרווליה המקופלים בקפידה חשפו זרועות כהות, חזקות ושעירות. מכנסי העבודה שלו היו רפויים, ולמטה, יוצאות מפתחיהם, בצבצו הנעליים הישנות שהונחו על כפות רגליו האדירות.

אותו צריף נסתר מן העין במתחם בית הספר שלימד בו סעדיה עשוי היה עץ, וצבעו החום אטום וכהה. שכנו שם בתוך הצריף פוחלצים נושנים, תפלצתיים, ספונים בארונות זכוכית ישנים, סדוקים וצמודים לקירות, כך שייתכן כי הצריף שימש גם ללימודי הטבע, זאת אין לדעת, והילד אינו זוכר זאת כעת. גם לא ניתן היה לדעת אם הפוחלצים המפחידים הללו, הכלואים בכלובי הארונות המגודרים זכוכית, ינצלו את הסדקים כדי לשבור, לנתץ, להיחלץ ולברוח. אך למרות כל זאת ואולי בגלל אותם הדברים המבעיתים ומזרי האימה הללו, נקרא המבנה הקודר בשם הרך "הצריף של עדי", כמעט כמו "הצריף של תמרי", תוכנית הטלוויזיה ששידורה יחל בקיץ בתום אותה שנה.

הילד נהג לשבת בזמן השיעורים עם חבריו לספסל הלימודים בתוך הצריף האפל אל מול סעדיה, שמצידו הביט בהם כצוק רם ונישא, קודר וקפוץ שפתיים. חלונות הצריף היו מוגפים תמיד, אבל הילד לא חש בחום כבד או במחנק, אלא רק בקור הקורא להתכרבלות במעילים. מן הסתם למדו שם תמיד בחורף, בעונת הגשמים, ובקיץ, כשהתבהר אך מעט, הם יצאו לגינה. לפעמים סעדיה דיבר ולעיתים שתק. כשדיבר כחכח בגרונו, נאם בקצרה, חרק בקול גבישי ומקוטע, על ענייני חקלאות, על גידולי השדה, על תזונה, על סדר החשיבות של המאכלים בארוחה. "אתם חוזרים מבית הספר ואוכלים ארוחת צהריים…" הוא אמר, "אתם אוכלים מרק ורוצים לאכול גם לחם, אבל אימא אומרת שצריך להשאיר מקום גם לבשר." כשהגה את הרי"ש בצירוף המילים "בית ספר", השתמש בנוסח הגייה קצר, אבל כשהשתמש באותה האות עצמה במילה "צהריים" או במילה "בשר", גרר ומשך אותה בקול צורמני, ואז גם הגביה את ראשו הצר, סובב אותו על צירו, מבטו בחן את יושבי הצריף כפנס של מגדלור, וחיוך מאולץ, מלאכותי וקפוא הופיע על שפתיו החתומות. הילד תמה לאיזה בשר התכוון סעדיה, ויותר מכך, איזה סוג של תבשיל כהה, סיבי וקודר נוהג המורה לחקלאות לאכול בארוחות הצהריים שלו.

סעדיה שב ונאנח, הוא הניח את המגרפה מידו. הילד ניעור מהרהוריו ונשא אליו את עיניו. אחר הוריד אותן לעבר הערוגות המסודרות, ושב ונשא. תמה העבודה בגינה. סעדיה נפנה אל הילד, אחז במוטות המריצה, הגביה אותה לעברו וניער קלות פעם אחת, כמצפה. הילד רכן והניח את את החפירה על העפר הנותר במריצה, סמוך למגרפה. או אז הסתובב סעדיה ופסע משם ללא אומר, מוליך את המריצה לפניו. הילד הביט בו. נדמה היה סעדיה בעיניו לגוש מגודל וסלעי שצימח זוג רגליים כבירות.

הילד הלך במורד הרחוב. בית הספר מאחוריו, ביתו לפניו, ומעליו מערבולת. עננים אפורים באו, זרמו מכל עבר, נבחשו לעיסה כהה וסמיכה וכיסו לאיטם את השמיים הבהירים. רוח קרירה החלה נושבת, מפיגה את החום. עוד מעט סתיו, הוא חשב וצינה קלה עברה בצווארו. הוא הצטמרר והחיש את צעדיו. כשחלף על פני הבתים הנמוכים שבמורד רחוב כצנלסון עלה בנחיריו ריח של מנדרינות מבשילות. כבר? חשב. לרגע קט עצר, מנסה לבלוש בעיניו אחר הפרי, אחר כך גם איתר אותו, אבל היה זה פרי הנמצא מעבר לגדר שבאחת החצרות, גבוה מדי ומרוחק. דפים מצהיבים מעיתון ישן התעופפו ברוח ונצמדו בחוזקה לגדרות. אחד מהם ממש בסמוך לילד. הילד הביט בדף. היה כתוב בו: "לסופר 'מעריב' נמסר הבוקר כי אין כל מתיחות בצד הישראלי של תעלת סואץ, ולא הייתה שום תזוזה של כוחות צה"ל באזור." הילד המשיך ללכת. הרוח נחלשה מעט. לאורך הגדר התייצבה, מתוחה אל על, שורה של חצבים. הוא הגיע כמעט לקצה הרחוב ועמד לפנות ימינה, אל רחוב התקווה, סמוך לגבעה הגדולה שאכלו הדחפורים. יללות הרוח פסקו ודממה השתררה. הילד הביט בגבעה המכורסמת. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת ומהחלון הפתוח של הבית הפינתי שגר בו המורה להיסטוריה נשמע קול שיעול רם. הילד קפא, ואז חלפה המשאית.

תחילה לא ראה אותה כלל. דומה הייתה לכתם אפור ובהיר, החולף במרחק. הוא חשב שרק נדמה לו, אבל אחרי כמה דקות, כשהגיע לקרבת ביתו, כבר ראה אותה בבירור חונה מעבר לפינת הרחוב. על דופן המשאית היה כתוב "נחליאלי", ומתחת: "הובלות".

לרגע אחד נעצרה נשימתו. מאחורי המשאית עמדה מכונית פולקסווגן חיפושית צהובה, וסמוך למכונית ניצבה משפחה. תחילה הוא לא שם את ליבו לאב ולאם. הם עמדו בגבם אליו ושוחחו עם אדם אחר, אולי נהג המשאית. אבל מעט בצד, על גבול המדרכה, היו שני ילדים, ואליהם נצמד מבטו (היה גם ילד שלישי, פעוט, שנשאה האם). הם רכנו על שפת המדרכה, ונראה היה כי הם מביטים אל הכביש ומנסים לבחון בו דבר־מה מוזר. כמו משיטים עליו, כעל נהר, סירות נייר קטנות.

.

צחי פרבר הוא מאייר, סופר, אמן קומיקס ומרצה בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. ב־2018 פרסם את הטרילוגיה הגרפית "המחברות של אייזיק". "אבנים", רומן הביכורים פרי עטו, ראה אור ב־2021 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר, היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר לספרות וזכה בפרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית.

.

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: "בית גידול", קטע מתוך ספר בכתובים מאת ג'ודי עדיני

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2024 | שמירת לילה

״זה היה בשעות הבוקר. השמש זה עלתה והאירה את השמים ואת הארץ. עם הנץ השמש החלו התותחים והמרגמות להרעים." סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"

מיכל גבע, קיבוץ, אקריליק על זכוכית, 76.2X50.8 ס"מ, 2017

שמירת לילה

צבי אייזנמן

.

מיידיש: עופר דינס

(מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש")

 

משאית צבאית לקחה והורידה אותם בעמדת השמירה: בית סגור ומאוטם, מלא חומר נפץ ואמצעי לחימה אחרים.

כבר היה ערב.

פעם הייתה שם תחנת רכבת. עכשיו הפסים החלידו ולא הובילו עוד לשום מקום. בנייני התחנה, בנויים מאבני בלוק גדולות, מסותתות, היו למעשה חרבים גם הם: ללא גגות, ללא דלתות, ללא זגוגיות לחלונות. החלונות של הקומה התחתונה היו מכוסים בחלקם באבנים ובקרשים. העליונים האפילו בחוריהם הפעורים. דרכם חדרו צוצלות וציפורים פראיות וכהות ועפו סביב, אלה נכנסות פנימה ואלה יוצאות החוצה, והכול ברעש, בחרדת הלילה הקרב.

קירות האבן החיצוניים נותרו על מכונם. בפנים לעומת זאת התפורר הכול ונפל. המרצפות נתלשו ממקומן, הסיד התקלף מהקירות. במקומות שהטיח עוד החזיק מעמד, היה אפשר להבחין בציורי פחם פרימיטיביים של נשים עירומות. היד שרשמה את הציורים טרחה והוסיפה להם באותו הפחם כמה פירושים מפולפלים.

בחלל האפל של החורבות ניצבו שתי מיטות ברזל עם מזרנים מעופשים, ארגז תפוזים ריק שעליו טלפון שדה ולצדו מנורת נפט צבאית.

כך נראה המקום וכך נראו התנאים במקום שבו היה על שני חיילי המילואים – יצחק, יהודי ממרוקו כבן חמישים ומיכאל, בחור מרומניה בן שלושים ומשהו – להשלים את השירות שלהם של עשרים ואחד יום.

הלילה ירד מהר, וצריך היה להזדרז להבעיר את מנורת הנפט ולפרוס לפני היציאה לשמירה את השמיכות הצבאיות על המזרנים המטונפים. ואולם המנורה לא נדלקה. הפתיל נתקע ולא היה אפשר למושכו. הם נאלצו לחפש חתיכת תיל, ובאמצעותו לחלץ את הפתיל.

מיכאל הביא מהפינה צרור עיתונים ישנים, מצהיבים, והצית אותם אחד-אחד בגפרור. לאורו של הנייר הנשרף מצא יצחק חתיכת תיל. במאמץ וטרחה גדולים הוא הצליח למשוך את הפתיל ולהצית איכשהו את המנורה.

לפני שהספיקו לפרוס את השמיכות, החל הטלפון לצלצל. הצלצול הלא צפוי זעזע את האוויר בצרימתו. מיכאל הרים את השפופרת, קול צעיר של אשה שאל:

"אדמה שחורה?!"

מיכאל לא תפס תחילה מה היא שואלת, חשב שזו וודאי טעות וכמעט הניח את השפופרת, אך מיד נזכר כי ״אדמה שחורה״ היא הסיסמה אשר ניתנה להם לפני שנשלחו לכאן מהבסיס. הזדרז והשיב: ״כן, כן! אדמה שחורה!״

"הכול בסדר?״

מיכאל הביט סביב: המנורה האירה בקושי באור קלוש, רוח נכנסה מבעד לדלת החסרה ודרך החורים בחלונות, וסחררה את חתיכות הנייר שהבהבו על רצפת הבטון. האוויר התמלא ריח חרוך ופיסות אפלה רוחפות: יצחק ישב על המיטה וניגב את כתמי הנפט והפיח מעל ידיו בשולי החולצה הצבאית.

״בסדר!״ ענה והצטער שהחיילת מיהרה כל כך להניח את השפופרת.

.

*

.

האוויר מחוץ לבית, אוויר של  סוף הקיץ, הלך והצטנן. הצוצלות עדיין המו במחבואן, אך גם הן הלכו והחרישו. רק שלושת האקליפטוסים הישנים אשר עמדו כפופים זה אל זה, לא חדלו מרשרושם השקט והמאופק. מזמן לזמן איבדו עלה, ענף קטן. העלים והענפים התגוללו עם יריעות הפח, עם בולי העץ ועם גרוטאות הברזל שהיו מוטלים סביב הבניינים.

מיכאל הניח את העוזי עם המחסנית לידו, הסיר את נעליו ונשכב לאורך המיטה. רגלי הברזל נאנקו תחת כובד המשא.

יצחק לעומתו לא מיהר לעלות על משכבו. הוא חילץ מתרמילו כמה ביצים קשות, צנצנת עם זיתים ירוקים, חצי פיתה ואיזה בשר מעושן שאשתו נתנה לו כשיצא מהבית. הוא ערך את כל זה על עיתון ובתנועת יד רחבה הזמין את מיכאל לסעודה. למיכאל לא היה כל רצון לאכול והוא הודה לו בחיוך רפה. הוא הצית סיגריה ושאף את העשן עמוקות.

עד השמירה עוד נותרו כמה שעות. אפשר היה לתפוס תנומה, אך השינה לא באה מהר כל כך. קשה היה ללהבה הקטנה של המנורה לשאת את עולו של החושך, והיא החלה להתכופף ברצותה לדעוך.

יצחק אכל בתאווה גדולה. ידיו ושפתיו נצצו מן השומן. גם עיניו נצצו. מששֺבע הוא התעטף בשמיכות ונרדם מיד. מיכאל נותר לפתע פתאום לבדו. הלהבה לא החזיקה מעמד וכבתה. לא רחוק נשמעו קולות חתולים מתקוטטים. בכביש הסמוך חלפו במהירות כמה משוריינים ממשמר הגבול. אורם של פנסי המכוניות האיר לרגע את פניו המזוקנות של הגבר הישן ומיד החשיך החדר שוב.

יצחק החל לנחור. הנחרות באו בהפסקות. פעם חזק יותר, פעם חלש יותר, חדלו רק כדי להתחיל שוב כעבור רגע. יללות  החתולים חזרו, אבל עכשיו הגיעו מרחוק.

.

*

.

האפילה בלעה את כל מה שמסביב. מיכאל חשש להיוותר לבדו פנים אל פנים עם החושך, החושך אשר מושך אותו פעם אחר פעם אל אותו לילה אפל בקסרקטין הבלתי מוסק בזמן הגירוש לטרנסניסטריה.

הוא ילד בן חמש ואמו מתרפקת עליו. היא מחממת אותו ומגוננת עליו מפני הקור הנושב מבעד לחרכים ולחורים שבקירות העץ הדקים, ורק את הרעב אין בכוחה לגרש. הפירורים אשר נקנו במחיר החפץ האחרון נאכלו כבר מזמן.

מיקי הקטן לא בוכה עוד. הוא רק מוחה בקול חלש כי בבטנו שוכן חתול קר, שרוצה לאכול. החתול קופץ שם בבטן, הוא חש בו חזק יותר ויותר. הוא לוקח את ידה של אמו ומניח אותה על בטנו. האם קרובה כל כך, ואולם אי אפשר לראות אותה. בינה ובינו שוכן הלילה. רק את דמעותיה הוא חש. הן מרטיבות את פניו, אף כי את בכיה אין הוא שומע.

פתאום זחלה אמא ויצאה מתחת לערימת הסחבות. נראה היה למיקי כי נטשה אותו ולעולם לא תחזור. הוא רצה לצעוק, לקרוא לה, אך לא היה לו כוח לפתוח את פיו. ואולם אמו לא נטשה אותו. היא חזרה, מותשת וקפואה, ודחפה לו משהו לתוך הפה:

"קח, חמוד שלי, ותירדם, ולא תהיה עוד רעב", לחשה באוזנו בקול שונה, כאילו חששה שמישהו ישמע.

מיקי חשב שאמא הביאה לו אוכל ופתח פה רחב, אבל הדבר שדחפה אמו לפיו היה מר כל כך, שלאחר הנגיסה הראשונה ירק מיד הכול. מחמת החשיכה לא הבחינה אמו בכך והגישה לו מנה שנייה, ואולם הוא הסב את ראשו והדף את ידה. אצבעותיה הטילו עליו מורא. הן היו מאובנות וקשות. הוא לא הכירן.

"גם אני בלעתי מזה ועוד מעט אירדם. פתח את הפה, פתח", היא ביקשה ממנו ודמעותיה זלגו וזלגו…

כשקם מיקי משנתו, לא הייתה אמו לידו. הוא לא ראה אותה עוד לעולם. זרים חיבקו אותו ובין ילדים זרים הוא גדל…

.

*

.

מיכאל ירד מהמיטה, רדוף זיכרונות. הוא החל להצית גפרור אחר גפרור. אך ראשי הגפרורים הבוערים לא היה בכוחם להניס, לא את החשיכה ולא את הזיכרונות. אלפי פעמים חזר וראה את מראות הלילה ההוא, אשר שבו ועלו בזיכרונו בגלים, והציפו אותו עד מחנק, עד כאב. על גבי מֵי הזיכרון השחורים צפו בכל פעם פרטים חדשים ובעקשנות קרה סחפו אותו למטה, אל מצולות הייסורים העצמיים.

הנה נזכר הוא בכתונת הלילה שאמא לבשה באותו לילה. זו הייתה שמלה קרועה ומטונפת בעלת שרוול אחד בצבע לא תואם, שאמו תפרה לה, שכן בשמלה (אשר מי מהמגורשים השאיר אחריו בצריף או שכח אותה שם) היה חסר שרוול. הוא זכר את הצבעים: שרוול אחד אפור (כמו השמלה כולה) ואחד כחול (שאותו התקינה האם). הוא זוכר אפילו את צליל קולה של אמא; רק העיניים והפנים לא נחרטו בזיכרונו, וזה עינה אותו יותר מכול.

את הבגד הוא רואה, את הקול הוא שומע, ורק במקום שבו אמור להיות הראש יש תמיד כתם. כתם כהה, וזהו. אל אותו כתם שחור הוא בא בטענות: למה התאבדה ולא אמרה לו דבר, לא שאלה אותו דבר. למה הלכה ממנו, לקחה את תווי פניה והשאירה אותו לבדו.

הוא יודע, אין טעם להרהר בדברים כאלה. הוא היה אז קטן מכדי להבין מה זאת מלחמה, פליטוּת, כפור ורעב. ואף על פי כן היה מתווכח אתה במחשבותיו, מתנצח, תובע תשובה, אך הכתם השחור של פניה נותר בעינו ולא נתן לו שום תשובה.

מאוחר יותר, בקרב האנשים הטובים אשר לקחו אותו וגידלו אותו עם ילדיהם, הוא דחה זמן רב את אהבתה של אמם, פחד מליטופיה, ממבטה. הפחדים הלכו ופגו. בחוג ילדיה למד שוב לצחוק, שוב להשתובב. סוד הלילה ההוא נשאר שמור עמו. מיכאל לא יכול היה ולא היה מעוניין לחלוק אותו עם איש. סבר תמיד כי הוא חי רק בטעות, וביום מן הימים יצטרך לפרוע את החוב הזה.

תחושה זו ליוותה אותו כל השנים, לעיתים יותר ולעיתים פחות. מעולם לא הצליח להשתחרר ממנה לגמרי, אפילו כאשר הגיע לכאן, למדינה שבה הכול חדש ושונה כל כך. ימי המלחמה בחודש יוני שוב העמידו אותו בניסיון: חזר המשחק הישן, משחק של חיים ומוות.

זה היה בשעות הבוקר. השמש זה עלתה והאירה את השמים ואת הארץ. עם הנץ השמש החלו התותחים והמרגמות להרעים. מיכאל חסה עם חיילים אחרים מתחת לשקים מלאי חול. הוא זוכר עוד את הריח החריף של עשן ואבק. רחוק משם, או אולי דווקא קרוב, נפלו פצצות. רחוק או קרוב רעד האוויר. רסיסי פצצות וכדורים עפו מכל עבר וכל חתיכה של ברזל מלוּבן חיפשה את קורבנה. מעופן היה עיוור ועיוורת הייתה בחירתן. אחת מהן פגעה בשק שהגן על מיכאל. מן השק החל לזרום זרזיף של חול. מיכאל נצמד אל השק והאזין לקילוח החול. השק התרוקן לאט והתכווץ.

מיכאל נרעד משמחה שלא הוא אלא השק הוא שנפגע, ושלא דם אלא חול הוא שטפטף…

אבל גם זה כבר שייך לעבר. עכשיו לילה, והוא מרגיש כאן, בתחנה הנטושה עם חומרי הנפץ בבניין האטום, כאילו הגיע לתחנת חייו האחרונה, ובכל רגע עשוי חומר הנפץ להתפוצץ, וגופו יישאר תחת שברי האבנים של מבני התחנה. רק חוט הטלפון הדק עוד קשר אותו לעולם הגדול. מיכאל נמשך אינסטינקטיבית אל הטלפון, כאילו היה מפלטו היחיד…

הוא אחז בשפופרת, סובב בעצבנות את הידית, והאזין מיוזע ולהוט. מן הצד האחר נשמע רק זמזום ארוך. הזמזום צרם באוזניים.

מיכאל עוד עמד זמן רב, ולבסוף, בייאוש, הניח את השפופרת. הוא חש מרומה, עייף ונטוש.

סביב החורבה הזדהרו מאות אורות מיישובי ההר הסמוכים, כאילו מעולם לא ידעו טעם מלחמה…

.

שחר פינסקר (עורך), שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש, בית שלום עליכם והוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2023

.

» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: "אצל יקי", סיפור קצר מתוך "אולמי שושנים" מאת סלין אסייג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן