בעבודה | זהב

"נוח עטה על עצמו דמות חיה שהלכה וגדלה בתוך המרחב, עד שלא הותירה לי מקום. אמרתי לו בראש שלי בקול רועד, אני מצטערת שלא מצליחה האהבה שלנו, כמו יונקים קרובים לאימם, להסתדר ולהתחבק, ואנחנו מוסיפים להתכתש ולשרוט בציפורני ידינו." מתוך נובלה בכתובים מאת יעל לאוקומוביץ

אלה אמיתי סדובסקי, קופים, שמן על בד, 211X145 ס"מ, 2007

.

זהב

יעל לאוקומוביץ

.

מה עושים שני אנשים שאוהבים זה את זו. מה היא בדיוק הגדרה לאהבה שכזאת, איך אפשר לקרוא לזה משהו טוב. כל הזמן היינו בקטטה הזאת, הטלפונית. יצאתי לשיעור גרמנית בבוקר, רכבתי על האופניים דרך פארק פראטר, דיוושתי בשדרת הערמונים, הדרך התעקלה, פניתי עם האופניים והמשכתי על הקאנאל שעובר באמצע העיר, שבו אי אפשר לרחוץ. הגעתי אל השיעור אחרי העלייה המתונה אך מורגשת של רחוב אלזרשטראסה. כשנכנסתי אל הקמפוס על האופניים הרגשתי כמו כוכב בוהק, הזיעה הדביקה קלות את החולצה הלבנה אל הגוף שלי, הוצאתי מהתיק דאודורנט וחידשתי אותו בזריזות במדרגות בדרך לשיעור, ואז התיישבתי בכיתה. בחרתי לעצמי את מקומי, באותו הקו המנחה שבו הייתי בוחרת תמיד, כך שיהיה אל מול החלון, מקום שאפשר יהיה להתבונן ברוח מפלרטטת עם עלי הצפצפה הלבנה. תרגלתי את השפה הזרה על הלשון שלי. התחברתי עם קים מטאיוון שאף על פי שהייתה חמודה מאוד הייתה רחוקה ממני, התרבויות שבאנו מהן היו שונות כל כך, וכשהיא דיברה איתי על התואר השני שלה הלכתי לאיבוד. היא דיברה על אחדות המנטליות המזרחית עם הטכנולוגיה המערבית, אבל טכנולוגיה יש גם בסין, לא הצלחתי להבין. בכיתה השתדלתי לדבר לעיתים קרובות, לשפשף את התנועות והעיצורים בתוך הפה. באחד הימים המורה לימד אותנו לשיר שיר בגרמנית, בדרך הביתה זמזמתי אותו שוב ושוב עד שהרגשתי את המילים יוצאות מפי בחופשיות.

אבל הרגעים האלו הם גיחות מהמציאות, או ההפך, גיחות למציאות, ותמיד באה הרוח. רציתי שתפסיק כבר הרוח, היא רדפה אותי ולא הפסיקה. בחדר בבית בווינה, ולפני כן בבית בירושלים גם כן, זה טוב לי, אמרתי לעצמי, המגורים האלו בצמרת של עץ. מהגובה יכולתי להשקיף למרחק אבל נפלתי מטה. נחבטתי בקצב סדור בענפים, הגעתי לקרקע, לא הספקתי לנשום, הלב עצר לי. רוח חזקה הפכה דפים בתוך החדר, טרקה את הדלת והסיטה כדורי אבק קטנים שהסתתרו מתחת למיטה, זאת המראה שלך, ככה נראית אישה לא מאושרת. בווינה יכולתי להיות אחרת, שונה, רעננה יותר, אבל לא באמת, לא הצלחתי כי הלב הרקוב שב להטריד אותי. מלמלתי אבל נשאר לי רק חצץ בפה, ניסיתי לסדר לעצמי את הדברים בתוך הראש, להתווכח עם המחדל המציאותי הזה. קמתי בבוקר והמיטה צפה בחלל על צמרת העץ. שוב הרוח, הרוח, ובלילה כשחזרתי לעצמי במיטה, הייתי עייפה מלהרגיש איך זה להיות, שפשפתי אורגזמות החוצה מתוך גופי. לא הרגשתי את העונג הזה, צפתי.

נוח עטה על עצמו דמות חיה שהלכה וגדלה בתוך המרחב, עד שלא הותירה לי מקום. אמרתי לו בראש שלי בקול רועד, בזמן שחתכתי ירקות והקפצתי קוביות טופו על מחבת, אני מצטערת שלא מצליחה האהבה שלנו, כמו יונקים קרובים לאימם, להסתדר ולהתחבק, ואנחנו מוסיפים להתכתש ולשרוט בציפורני ידינו. זה היה קשור לווינה, לרגעים היפים שהצטופפו זה לצד זה. הוא התחיל שוב לקנא. לומר שזה היה קשור לווינה זה כמו לומר שמלחמת העולם הראשונה התחילה מההתנקשות ההיא בסרביה, כמו ששטפן צוויג כתב. אבל הרי כל הרוחות באירופה נשבו אלו כנגד אלו, ובני האדם שכחו, ובני האדם הסתבכו להם בינם לבין עצמם ויצאו למחול הדמים המזוויע, וכשקראתי את הספר רציתי לשים יד על ראשו של הסופר ולומר לו שגם היום העולם מפולג ושנאה שרועה כחול בים. כולן יודעות על מלחמת העולם הראשונה אבל מי זוכרת את שמו של הקנצלר ההוא שנרצח, מה זה כבר משנה. אותו הדבר היה עם וינה. נוח סיים את מסעו בשוויץ והגיע לארץ כשאני כבר הייתי בווינה. ככל שאני התפרשתי בעיר האחרת הוא הסתגר בביתו. התלקחנו כמו אש שוב בשדה הקוצים. המרחק לא עזר כדי לעצור אותנו. הוא פלט, בואי ניפרד, ואני אחזתי בצמד המילים האלו ורצתי החוצה מתוך השריפה, משאירה אחרי לא יודעת מה, הוא התחרט כבר מיד אבל אני לא יכולתי לעצור. ברחתי כמו חיה פצועה, מדממת, הייתי נחושה בדעתי להציל את עצמי. השנים שבנינו ביחד, בהתמדה אך ביריבות, הלכו וקרסו עלינו. הוא בכה, בכיתי גם אני. היה לי קשה בתוך הגוף שלי.

בימים שאחרי שיחת הטלפון הארוכה הזאת שטרפה את הלילות בלבה רותחת, רכבתי על האופניים הכחולים בעיר וניסיתי לעכל את גודל השינוי. בכל כמה שעות הכול נעשה רותח מדי וקשה מדי לנשימה, ואז עליתי על האופניים ורכבתי את העיר לאורכה, לרוחבה, לצד גדת הנהר, במעלות ובירידות שלה, לא הגעתי לאף מקום אחד ורשמתי את כל מה שראיתי בתוכי. עצרתי לנוח באחד מהפארקים הווינאיים. חזרתי שוב לרכוב. דמיינתי שגם בשורות על מלחמה הגיעו מרחוק: תחילה הגיעו מרחוק מאוד, מקלטי הרדיו דיווחו משהו, איפשהו שמועה על אנשים מתים, על הפצצות; פוליטיקאים החליפו מילים חדורות קרב. אבל רק כששטפן התנדב כעיתונאי במלחמה, והוא נסע ברכבת וראה את הפצועים מובלים מצד אחד של הארץ לצד אחר של הארץ, והפצועים התייפחו והפצעים שלהם גדלו והפכו לאוקיינוסים, ורופאים עייפים רצו טרודים ותשושים בין הקרונות ולא היה להם אפילו במה לחטא את פציעות המלחמה, לא כל שכן לטפל ולרפא, רק אז הוא הבין מהי אותה מלחמת עולם הראשונה, וגם אז לא ידע, לא הייתה לו דרך לדעת שמלחמת העולם הזו עתידה להיות רק הראשונה בסדרה ארוכה, מעייפת. גם לי הפרידה התבשרה כאילו מרחוק. הקשר המתוח הזה, הבלתי אפשרי לנשימה, ניתק ברגע אחד, משימה שהצלחתי לעשות. נוח בלאו הכי לא היה לידי, אבל מרגע שנפרדנו ניסיתי לשנן שהוא כבר לא בן זוגי. שכבתי על המיטה שלי בחדר, התנשפתי. מהחלון, עץ הדולב. עם הזמן הוא היה נראה לי חולה, העלים שלו נראו מקומטים. על העץ עמד קן נטוש. מדי יום התבוננתי בקן, לומדת את הנטישה שלו, דמיינתי אילו ציפורים חיו שם קודם ואם המנוסה שלהן הייתה טבעית או תוצאה של אירועי אסון. לעיתים ירד גשם, לעיתים זרחה שמש. רכבתי על האופניים הכחולים שלי ונסעתי לנהר, נסעתי וחשבתי איך זה יהיה להיות לבדי.

הלכנו והתרחקנו. נוח, במהירות מבעיתה, הפך להיות כבר עומד בצד הנגדי לי, ולא היה בו זכר לאדם שהלך פעם לצידי. כתבתי לאימא שלו, מילים שמסבירות. ואימא של נוח, שטובה ויפה היא, ענתה לי במילים מתוקות, כמגישה סוכרייה לילדה בוכייה, שהיא מעריכה את האומץ שלי לחפש מקום שטוב לי בו. כשהצלחתי להפסיק לחשוב או למשל גם לזכור שהזמן מתקדם וההחלטה שקיבלתי שינתה את כל עולמי, היה לי טוב כמו שזה. אבל הייתי חרדה. חרדה שיגנבו לי את האופניים, קשרתי אותם וחזרתי לוודא שקשרתי. המראה הכחול שלהם צמוד אל הברזל בדשא מאחורי המעונות נסך בי תחושה מכרסמת של חשש. בכל שניה חששתי שהכול ייסגר עלי – ייעלם לי הארנק, ייעלם לי הטלפון ואני אשאר אני, יצור בודד ואלום בעולם, האנשים מתרחקים ונפרדים ממני. לא יהיה לי למי לפנות לעזרה.

במילים מאוד שבורות הצלחתי לספר ליערה שנוח ואני נפרדנו. יערה עודדה אותי, אמרה משהו, אמרה מילים כל מיני, לא הצלחתי להבין. בחדר עם רצפת הפרקט הסתובבתי והסברתי איך התרחשו האירועים, מה הוא אמר ומה אני עניתי, אבל בקושי. הקו נותק. הכול עלה מעל לאיפה שהצלחתי לקחת נשימה. כדי לא לאבד קשר עם המציאות, התיידדתי יותר עם השותפות הנעימות לדירה, הן הסתכלו עליי יוצאת מהחדר, מהמקום שבו התבצע הניתוח כדי להפריד בין החלקים שלי ושלו, שמעו אולי את הבכי משיחות הטלפון העקשניות שנמתחו אל תוך הלילה. הן הושיטו יד להגיד שהן שם. לא שאלו יותר מדי שאלות אבל הסתכלו בעיניים טובות. היו ימים של גשם, אפורים וקודרים. האופניים נשארו נעולים ואני התניידתי בעיר בקווי המטרו והחשמליות. כשחזרתי באחד מהימים לתחנת מזה־פראטר, הרכבת התחתית היוצאת מהתחנה הייתה אימתנית כמו שהפרידה מאדם היא אימתנית. רגע אחד חיית הברזל עוד נחה בתחנה ואז פרצה ברעש גדול וחבטה ונעלמה אל תוך מערת החשכה, משאירה אחריה חלל פעור גדול ורוח.

.

יעל לאוקומוביץ, ילידת השומרון 1992, כיום מתגוררת בירושלים. תלמידת תואר מוסמך, חוקרת טקסטים ריטואליים קדומים. עוסקת בשפות. בעלת תואר ראשון בבלשנות ולימודי המזרח הקרוב הקדום מהאוניברסיטה העברית.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת טלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | איננו אבנים בעזה

שירים מאת המשורר הפלסטיני מוסעב אבו תוהה, בתרגומה של מיה קליין

יוסף שליין, ללא כותרת, טושים על נייר, 2019

.

איננו אבנים בעזה / מוסעב אבו תוהה

מאנגלית: מיה קליין

.

איננו אבנים בעזה

אֲפִלּוּ אֲבָנִים בּוֹכוֹת כְּשֶׁהֵן רוֹאוֹת אֶת הַדָּם שֶׁלָּנוּ זוֹרֵם מֵהָרָאשִׁים, מֵהַיָּדַיִם, מֵהָרַגְלַיִם, מֵהַגַּב שֶׁלָּנוּ,

הֵן בּוֹכוֹת כְּשֶׁעוֹלֶה הָרֵיחַ הַשָּׂרוּף שֶׁל הָעוֹר וְהַשֵּׂעָר שֶׁלָּנוּ.

אֲבָנִים מְקַוּוֹת לַעֲצֹר אֶת הַדִּמּוּם. הֵן מְקַוּוֹת שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן יָדַיִם, יָדַיִם רַכּוֹת, לַחְבֹּשׁ אֶת פְּצָעֵינוּ.

.

עוזב את ילדותי

כְּשֶׁעָזַבְתִּי, הִשְׁאַרְתִּי אֶת יַלְדוּתִי בַּמְּגֵרָה

וְעַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח. הִשְׁאַרְתִּי סוּס צַעֲצוּעַ בְּשַׂקִּית פְּלַסְטִיק.

עָזַבְתִּי בְּלִי לְהַבִּיט בַּשָּׁעוֹן.

אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם זֶה הָיָה בַּצָּהֳרַיִם אוֹ בִּשְׁעַת עֶרֶב.

הַסּוּס שֶׁלָּנוּ הֶעֱבִיר אֶת הַלַּיְלָה לְבַדּוֹ,

בְּלִי מַיִם, בְּלִי חָצִיר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

כַּנִּרְאֶה חָשַׁב שֶׁעָזַבְנוּ כְּדֵי לְבַשֵּׁל לְאוֹרְחִים

 שֶׁיָּבוֹאוּ מְאֻחָר, אוֹ כְּדֵי לְהָכִין עוּגָה

לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת הָעֲשִׂירִי שֶׁל אֲחוֹתִי.

הָלַכְתִּי עִם אֲחוֹתִי בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ, לְלֹא תַּכְלִית.

שַׁרְנוּ שִׁיר שֶׁל יוֹם־הֻלֶּדֶת.

מְטוֹסֵי הַקְּרָב הִדְהֲדוּ בַּמְּרוֹמִים.

הוֹרַי הָעֲיֵפִים הִשְׂתָּרְכוּ מֵאָחוֹר,

אָבִי אָחַז בֶּחָזֶה שֶׁלּוֹ

בְּמַפְתְּחוֹת הַבַּיִת וְהָאֻרְוָה.

הִגַּעְנוּ לְתַחֲנַת הַהַצָּלָה,

בָּרַדְיוֹ שָׁאֲגוּ יְדִיעוֹת עַל הַתְּקִיפוֹת הַבִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת.

שָׂנֵאתִי אֶת הַמָּוֶת, אֲבָל שָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים גַּם כֵּן,

כְּשֶׁהָיִינוּ חַיָּבִים לָלֶכֶת לְעֵבֶר מוֹתֵנוּ הַמִּתְמַשֵּׁךְ,

מְדַקְלְמִים אֶת שִׁירֵנוּ הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק.

 

הדג ומחנה הפליטים

לדיאד חאדאש

I

אִם תִּרְאֶה אוֹתִי טוֹבֵעַ,

אַל תִּזְרֹק לִי חֶבֶל הַצָּלָה.

זְרֹק לִי דָּג.

הִיא שׂוֹחָה טוֹב מִמֶּנִּי.

.

II

אִם אֶרְאֶה דָּג טוֹבֵעַ בְּחוֹף הַיָּם,

לֹא אַחְזִיר אוֹתָהּ לַמַּיִם.

נֵלֵךְ יַחַד לְמִסְעָדָה טִבְעוֹנִית,

הִיא תַּזְמִין סָלַט אַצּוֹת, אֲנִי אֶשְׁתֶּה תֶּה מַרְוָה.

נְשׂוֹחֵחַ עַל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ, הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ,

הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת עֲתִידֵנוּ.

נְרַחֵם זֶה עַל זוֹ.

וְאַחַר־כָּךְ אַצִּיעַ לָהּ אֹדֶם.

אוּלַי לִוְיָתָן קַטְלָן יֹאהַב אוֹתָהּ,

יָגֵן עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַכָּרִישׁ, כְּשֶׁהִיא תַּחְזֹר.

אַעֲנִיק לָהּ בֹּשֶׂם מַלְכוּתִי,

"אֲבָל הַלִּוְיָתָן הַקַּטְלָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָרִיחַ", אוֹמֶרֶת לִי הַדָּג.

אֲלַמֵּד אוֹתָהּ שִׁיר שֶׁל פַיְרוּז

"אָהַבְתִּי אוֹתָךְ עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי מָה הִיא שֵׁנָה

כִּי פָּחַדְתִּי שֶׁתִּשְׁכְּחִי אוֹתִי."

אִם זֶה לֹא יַעֲבֹד, אֶקַּח

אֶת סִירָתִי הַקְּטַנָּה לֵב הַיָּם,

וְהַלִּוְיָתָן יִרְקֹד עַל הֶחָזֶה הַקָּטָן שֶׁל הַדָּג.

.

III

יוֹם אֶחָד, הַדָּג, הַלִּוְיָתָן וַאֲנִי נֵלֵךְ יַחַד

לִמְצֹא אֶת הָאוֹצָר שֶׁחִפְּשׂוּ גִּבּוֹרֵי הָרוֹמָנִים.

נִמְכֹּר אוֹתוֹ וְנִבְנֶה אַרְמוֹן

בְּלֵב יָם, שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

.

IV

אֶתֵּן לַדָּג אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁלִּי בַּמַּחֲנֶה,

אֹמַר לָהּ שֶׁבַּמַּחֲנֶה אֵין שֵׁמוֹת לָרְחוֹבוֹת,

אֵין מִסְפְּרֵי בָּתִּים.

אֹמַר לָהּ:

אַתְּ תַּחְלִיקִי דֶּרֶךְ הַכְּנִיסָה הַצְּפוֹנִית שֶׁל הַמַּחֲנֶה,

וְאַחַר־כָּךְ תִּפְנִי בָּרְחוֹב הַצַּר מִיָּמִין.

רֹב הַדְּרָכִים צָרוֹת וּמְכֻסּוֹת אֲבָנִים.

מִשְּׂמֹאלֵךְ, יֶלֶד וְאִמּוֹ מוֹכְרִים

יְרָקוֹת טְרִיִּים בַּחֲנוּת הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהֶם.

מִיְּמִינֵךְ

עוֹמֵד אִישׁ זָקֵן שֶׁמּוֹכֵר לֶחֶם.

הוּא נוֹתֵן לְכָל קוֹנֶה קְצָת דּוּקָה מָלוּחַ*

אוֹ טִימִין טָחוּן.

אַחַר־כָּךְ אַתְּ תִּפְנִי לִרְחוֹב אַחֵר מִצַּד שְׂמֹאל.

הוּא צַר מְאוֹד.

כְּשֶׁקָּנִיתִי שֻׁלְחַן כְּתִיבָה חָדָשׁ, הוּא לֹא עָבַר

בָּרְחוֹב. הָיִיתִי צָרִיךְ לְפָרֵק אוֹתוֹ

אֲבָל אִבַּדְתִּי אֶת רֹב הַבְּרָגִים.

.

V

לוּחוֹת פַּח מְכַסִּים אֶת בֵּיתֵנוּ.

תְּמוּנָה שֶׁל סָבִי תְּלוּיָה עַל הַדֶּלֶת.

הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא לְלַכְלֵךְ אֶת גּוּפֵךְ

בַּחֲלוּדָה שֶׁעַל דַּלְתֵּנוּ.

.

VI

אֲבַקֵּשׁ מֵהַשָּׁמַיִם לְהוֹרִיד גְּשָׁמִים כְּשֶׁתַּגִּיעִי

לַמַּחֲנֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיִי צְמֵאָה

אוֹ תִּשְׁכְּחִי אֵיךְ שׂוֹחִים.

בַּמַּחֲנֶה, בְּרֵכוֹת שְׂחִיָּה נוֹצָרוֹת לְלֹא

פּוֹעֲלִים, לְלֹא מְהַנְדְּסִים.

.

VII

אַתְּ תִּכָּנְסִי בַּדֶּלֶת מִבְּלִי לִדְפֹּק.

שְׁתֵּי כּוֹסוֹת תֶּה טָרִי יַמְתִּינוּ לָנוּ עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח.

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְחַמֵּם אֶת קֵבָתֵנוּ.

קַר בַּמַּחֲנֶה בַּלַּיְלָה.

אֲנִי אֵשֵׁב בְּכִסֵּא עֵץ

שֶׁיָּרַשְׁתִּי מִסָּבִי.

מֵאֲחוֹרַי, תִּרְאִי סְפָרִים יְשָׁנִים רַבִּים,

סִפְרֵי יְלָדִים שֶׁאָבִי קָנָה לִי.

אֶכְתֹּב שׁוּרוֹת אֵלּוּ כְּשֶׁתִּקְפְּצִי עַל הַמַּחְבֶּרֶת שֶׁלִּי.

אֶפְתַּח אֶת סִפְרֵי אוֹצְרוֹת הַחַי הַתַּת־יַמִּי

אַנִּיחַ אוֹתָךְ עָלָיו.

הַלִּוְיָתָן יִהְיֶה שָׁם, בְּעַמּוּד חָמֵשׁ.

בַּאֲשֶׁר אֵלַי, אֲנִי גָּדוֹל. אָשִׂים תְּמוּנָה שֶׁלִּי

לְיָדֵךְ, וְשֶׁל צַעֲצוּעַ סוּס הַיָּם שֶׁלִּי.

כְּשֶׁאֶשְׁכַּב לִישֹׁן,

תִּלְחֲשִׁי לִתְמוּנָתִי, "לְהִתְרָאוֹת בְּקָרוֹב".

 

* דוּקה: מטבל מצרי מעשבי תיבול, אגוזים ותבלינים.

.

מוסעב אבו תוהה, משורר, סופר ומסאי פלסטיני המתגורר בעזה. מייסדה של הספרייה הציבורית על שם אדוארד סעיד בעזה. בין השנים 2019–2020 היה משורר וחוקר אורח באוניברסיטת הרווארד. יצירותיו פורסמו בכתבי עת שונים. ספרו Things You May Find Hidden in My Ear: Poems from Gaza  עתיד לראות אור בהוצאת City Lights Books באביב 2022.
מיה קליין, כותבת, מתרגמת וחוקרת ספרות באוניברסיטת תל אביב. יצירותיה בפרוזה באנגלית פורסמו בכתבי עת שונים. תרגומה לשיר מאת מוסאב מוסטפה לעזה התפרסם בגיליון 25 של המוסך.

 

 

We are not stones in Gaza.

Even stones cry when they see our blood seep down our heads, arms, legs, and backs, when they smell the burns in our skins and hair.

Stones wish they could stop the bleeding. They wish they had hands, soft ones, to dress our wounds.

.

Leaving Childhood Behind

When I left, I left my childhood in the drawer

and on the kitchen table. I left my horse toy

in its plastic bag.

I left without looking at the clock.

I forget whether it was noon or evening.

Our horse spent the night alone,

no water, no grains for dinner.

It must have thought we’ve left to cook a meal

for late guests or make a cake

for my sister’s tenth birthday.

I walked with my sister towards our road with no end point.

We sang a birthday song.

The hovering warplanes echoed across the heaven.

My tired parents strolled behind,

my father clutching to his chest

the keys to our house and to the stable.

We arrived at a rescue station.

News of ceaseless strikes roared on the radio.

I hated death, but I hated life, too,

when we had to walk to our prolonged death,

reciting our never-ending ode.

.

The Fish and the Refugee Camp

To Ziad Khaddash

I

If you see me drowning,

do not throw me a life buoy.

Throw me a fish.

She swims better than me.

II

If I see a fish drowning on the seashore,

I won’t put her back in the water.

We will go together to a vegan restaurant,

She’ll have an algae salad, and I’ll have a sage tea.

We will talk about our families, how we grew up,

how we imagine our future.

We feel sad for each other.

I’ll then offer her lipstick.

Perhaps a killer whale will love her,

protect her from the shark, when she’s back.

I will give her regal perfume.

But the killer whale doesn't smell, the fish tells me.

Then, I’ll teach her to sing a Fayrouz song,

"I loved you till I forgot sleep,

coz I feared you’d forget me. "

If that doesn’t work, then I'll take

my little boat to the middle of the ocean,

and the whale shall dance on the fish’s small chest.

III

Someday, the fish, her friend the whale, and I will go

find the treasure chest thousands of heroes in novels

had searched for. We will sell it, build a castle

in the middle of the Sea no one could reach.

IV

So, I'll give the fish my address in the camp,

tell her that in the camp there are no street names,

no house numbers.

I’ll say to her:

You slide through the northern side of the camp,

then take a narrow street on the right.

Most paths are narrow and covered with stones.

On your left, a child and his mother sell

fresh vegetables and fruit in their small shop.

On your right stands an old man selling bread.

He gives some salty duqqa or ground thyme

to every buyer.

Then you will take another street on the left.

It’s very thin.

Last time when I bought a new desk, it didn’t fit

in the street. I had to disassemble it,

but lost most of the screws.

V

Tin sheets cover our house.

A picture of my grandfather hangs on the door.

Be careful not to dirty your body

with the rust on our door.

VI

I will ask the sky to rain when you set foot

in the camp so you won’t get thirsty

or forget how to swim.

In the camp, swimming pools form without

workers or engineers.

VII

You will enter our house without knocking on the door.

Two cups of fresh tea will be waiting for us on the kitchen table.

We need to get our stomachs warm.

The camp gets very cold at night

I'll be sitting on a wooden chair

I inherited from my grandfather.

Behind me, you’ll see many old books,

children’s books my father bought for me.

I will be writing these lines when you jump on my notebook.

I'll stand and open my Treasure Island Marine Life book

and put you on it.

The whale will be there on page 5.

As for me, I’m big. I'll put a photo of me

beside you, and my toy seahorse.

When I go to sleep,

you'll whisper to my image "See you soon"

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שלוש סונטות מאת קלוד מק'קיי בתרגום לי שיר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | תעצמי עיניים, עכשיו מותר

"לא הייתי שם. אני, האחראית, המאורגנת, שרציתי לשמור על פי, אני ששיניי כואבות מחשיקה." סיפור קצר מאת יעל בארי

דליה זרחיה, מחשבות על פסנתר כנף לבן; שידה לבנה עם מראה ושטיח, מראה מתוך תערוכה בגלריה מקום לאמנות, 2017

.

שישה שבועות וארבעה ימים

יעל בארי

.

שישה שבועות וארבעה ימים, בדיוק מאז שקבעתי אותו, שכנעתי את עצמי בנחישות ובהתמדה לא לבטל את התור לרופא השיניים. זה מסוג הדברים שצריך לעשות. את כבר גדולה, אני אומרת לעצמי ונכנסת לאפליקציה של הקוּפה, קובעת תור שנתי לרופאת נשים, כירורגית שד, גסטרו, מחדשת מרשמים קבועים.

כשהגיע היום, מהרגע שהתעוררתי, התחיל המאבק. למה ללכת בעצם, האם יש טעם להתאמץ בשביל מפגש שאורכו יימדד בדקות, הרי ברור שהכול בסדר אצלי, בשיניים הלבנות הגדולות והישרות, בפה שצורתו נוטה מטה, המשווה לי הבעה עצובה או משועממת גם אם לא התכוונתי, בשפתיים שתמיד פתוחות קצת במצב מנוחה, מסרבות להיסגר, חוסר האיזון בין שיני הבינה שנעקרו מצד שמאל ונותרו כלואות בימין, הטראומה מרעש הקדיחה וההרדמה שלא עבדה ניצחו את הצורך בסימטריה. השיניים האלה שלי, שיחד עם שׂער ראשי הבריא עם הגוון הנהדר שמסתדר בקלות, גורמות לי להרגיש שאולי בכל זאת אני קצת יפה.

לא הייתי בבדיקה למעלה משלוש שנים; הרופא שבדק את שיניי בעקביות מאז שצמחו חלה בסרטן והפסיק לקבל מטופלים. מדי פעם אני תוהה מה איתו, אם הוא חי, אם הבריא, למה הפסיק לטפל בי והותיר אותי לחפש רופא חדש, שאין לו במרפאה שעון של גארפילד ותמונה גדולה מדי של מייקל ג'ורדן. אני לא יודעת אם הוא יצא מזה. חשוב באמת לשמור על הבריאות. אז הלכתי. ארבעים וחמש דקות לפני התור עקרתי את עצמי מפינת העבודה שהפכה למקומי הקבוע בבית, וידאתי שיש איתי מה שצריך, כרטיס קופת חולים, מפתח לאוטו. לא הבטתי במראה כי ידעתי שלא אוהב את מה שאראה. יצאתי.

את כל הטקס הזה הרגשתי שאני מבצעת בחגיגיות, אם כי בתנועות שאינן אלגנטיות במיוחד; הצפירות בכביש, הקללות שיוצאות מפי והאיחולים, אני באמת רוצה שתמות בתאונה כי עקפת אותי מימין, החיפוש הקדחתני אחר חניה. זמן הטיפול מתקרב והדקות העודפות שחישבתי לביטחון אוזלות. פעם ידעתי להעריך זמנים כל כך טוב, וגם הייתי דייקנית, לאחרונה הכול מתעקם לי.

הטקס ממשיך עם מציאת חניה וסטייה חדה מהנתיב לכיוונה, כשלפתע מגיע רכב אחר לחנות באותה החניה בדיוק. נדמה שכל העולם רעד מזעקות השבר שלי שלוו בהוצאת היד מהחלון בפרפור נואש, כדי לסמן שזו החניה שלי; ובבת אחת משתתקות הצרחות ומפנות את מקומן לזרמים של הקלה ואכזבה, מתפתלים מתפשטים מתערבבים זה בזה כשהרכב ההוא נוסע והחניה נותרת פנויה. העולם לא זע. נותרתי סתם אישה שנכנסת לחניה ברוורס לא חינני, עם כתמים ראשונים של זיעה בבית השחי, אבל היה לי קר קודם, לא מורידה את משקפי השמש גם בצל, יש פה יותר מדי אנשים, הולכת כעיוורת סביב המרכז המסחרי, תועה מדלת אל דלת, מתקשרת בזעם אל המרפאה כדי להבין איפה היא נמצאת, למען השם, ומגלה שטעיתי בכתובת.

רופא השיניים חיכה לי במקום אחר ולא הגעתי. אני לא יודעת איזה שעון תלוי במרפאה שלו או אם יש על הקיר תמונה גדולה מדי של ספורטאי עבר. לא הייתי שם. אני, האחראית, המאורגנת, שרציתי לשמור על פי, אני ששיניי כואבות מחשיקה, עם הלסת שמשמיעה קולות מכניים צורמים בלעיסה, מדי פעם אחי הקטן מרים גבות ממקומו בשולחן, עד לכאן אני שומע את הלסת שלך, מה זה, זה כואב לך? ואני מסבירה לו שאני חיה עם זה בשלום, מחבקת בהשלמה את התרופפות הגוף שלי, את התנערותו מהאחריות עליי, את תשישותו המוקדמת.

אני לא יודעת בשביל מה זה היה טוב. בשביל מה לצאת ממכנסי הפיג'מה לטובת הג'ינס המתגרה בי, שלוש שנים שכב בארון, יצא מהאופנה מזמן, חיכה בסבלנות כשהסתכלתי עליו מרזוני, מותירה אותו מקופל במקומו יום אחרי יום, ועכשיו רק הוא עולה עליי, בעיצוב מלא קרעים שאף אחת לא לובשת יותר, סוגרת את החזייה בקושי, שליחת הידיים אל מאחורי הגב מכאיבה לי, משדכת לפלג גופי העליון את אחת משתי החולצות שאני עוטה על עצמי במין רוטציה עצובה, טומנת בהן את אפי ומריחה בחשדנות במקום להוציא אחת חדשה מהארון, לכי תמצאי חולצה שנעימה לך עכשיו.

לא זוכרת מתי פתחתי את ארון הבגדים לאחרונה, הפריטים הבודדים שמסתדרים עם מידתי שגדלה, יחד עם הרגישות המוגברת החדשה בעור, עוברים מגופי אל הכביסה וממתלה הכביסה בחזרה אל גופי, הבד נמתח ומתעייף מהכביסות המרובות, החימום פועל בחדר שעות על גבי שעות כדי שהבגדים התלויים יתייבשו מהר. יום אחד אפתח את ארון הבגדים ואגלה שם עובש, או מושבה עליזה של תולעים, או סתם חבורה של בגדים ששונאים אותי על ששכחתי מהם, לא מבינים כמה הם מעליבים אותי כשהם לא נסגרים, כשהם נצמדים לעורי כמו עלוקות או מגרדים נורא ואני צריכה לתלוש אותם ממני, נלחמת בדחף להשליך אותם לאשפה או להעלות אותם באש, נושמת עמוק, מקפלת אותם שוב ומכניסה לארון לעוד שינה עונתית ארוכה.

ומי יתקן לי את זה? האם רופא השיניים שאליו קבעתי תור לעוד חודש, עד אז אשכנע את עצמי בקפדנות לא לבטל, בתקווה שהפעם אגיע למקום הנכון? הוא יסתכל על שיניי ויעיר משהו אגבי כמו "צחצחי יותר", ישאיר אותי עם העוזרת הצעירה שלו לצילומים, לפני שילך אספר לו בבדיחות דעת ובשמץ של גאווה שיש לי לסת נורא קטנה, המצלמה של המבוגרים לא טובה לי, גם לא זו של הנוער, לי עושים צילומי פה עם המצלמה של התינוקות. למרות זאת הוא ידחף בכוח בין לסתותיי מצלמה של מבוגרים, אני ארגיש שאני נפצעת בכל הפרצוף. פניי ייוותרו ללא פגע.

אולי עדיף להישאר בבית, לבטל את כל התורים, את המפגשים החברתיים, את הארוחות המשפחתיות, את התחזוקה העצמית הדלה שעוד נותרה לי, שעוד נותרתי נאמנה לה. להצטנף בדירה החשוכה, קומת קרקע עם סורגים, שכרנו אותה בהחלטה של יום, כשהכלב הזקן והאהוב נהיה כל כך חולה שלא הצליח עוד לטפס במדרגות לדירתנו בקומה השנייה. היום אני מבינה למה אנשים שונאים דירות קרקע, אבל תכף שנה למותו של הכלב ושמו עדיין כתוב על השלט בכניסה לדירה. הוא לא זכה לראות אותה, הרופאים ביקשו שניפרד ממנו כשעוד היינו בארגזים. המיטה שלו כאן.

כשאני מגיעה אל הדלת אני מלטפת את השלט באצבעותיי, העור היבש מתחכך בעץ הצבוע תכלת בתחושה מוכרת, האותיות עם שמות דרי הבית שוב מתנדנדות, כמה פעמים עוד אצטרך לחזק להן את הדבק. אני נועלת את הדלת בשני סיבובים עם המפתח, מפעילה חימום, שוכחת שיש שמש בחוץ, כל כך חשוך כאן וקר. אני ממששת את החולצה ומתרגזת לגלות שכתמי הזיעה עדיין שם, לעולם לא ייעלמו. היום לא אעבוד על התזה, לא אעשה אימון, לא אתקשר לסבא וסבתא. אני ניגשת לספרייה ובוחרת ספר מהערמה שמחכה ליד ספרי המחקר, ערמת ה"ספרים לנשמה". מיטב המילים בספרות העברית החדשה מחכות לי כאן, בקפידה בחרתי כל ספר, ואולי זה העניין, ספר טוב אחד וזהו.

אני מתיישבת על הספה המרופטת בסלון, שכריותיה קרועות מבפנים, וצבעה האפור היפה הפך לחום עם השנים. אני פותחת את הספר, קוראת עמודים ספורים, מחפשת את זה, וכשהשורות מיטשטשות מולי אני מגלה שעיניי נעצמות, לא הספקתי בכלל, איך ברגע שאני פותחת ספר נופלת עליי העייפות.

קר לי. אני נכנסת למיטה בכפות רגליים קפואות, תמיד הן קפואות. למרות זאת אני מורידה את הגרביים, גרביים במיטה זה לא בריא, צריך לתת לרגליים לנשום. ככה אמרו כשהייתי קטנה. רועדת מתחת לשמיכה אני מעבירה אצבע על שיניי שלא זכו לראות רופא היום, שצריכות לחכות עוד חודש, שלושים יום. ארבעה שבועות וחצי. נגמר לי הדלק, אני לוחשת להן, אני לא חושבת שאוכל לחכות יותר. בהבנה הן לוחשות דברי סוד לאצבעי שמייבשת אותן במגעה המחוספס, וכשאני אוחזת באחת מהן, היפה ביותר, חותכת ימנית עליונה, היא מתנדנדת בין אצבעותיי בעדינות, ניתקת מהחניכיים ונותרת בידי. אני מסתכלת עליה, מושלמת היא יצאה, עם השורש כולו, ואני שולחת את ידי לתוך פי, מוציאה את תאומתה השמאלית שמתמסרת מיד גם היא.

בזו אחר זו עוזבות השיניים את פי שהופך עירום וכעור, החניכיים הוורודות מחווירות מעלבון, מתכווצות מבושה. כשהשן האחרונה יוצאת, שן הבינה בצד ימין, שהתעקשתי להשאיר בתוך פי כל כך הרבה זמן, אני מסדרת אותן על הסדין שיישרתי לכבודן, לידי, מתחת לשמיכה, לא יודעת אם יום או לילה בחוץ, שן ועוד שן ועוד שן, בשורה אחת, לבנות וחזקות, מבריקות, גאות. לא אוכל לחכות עוד חודש, לא נותרו בי כוחות לשכנוע. הן יודעות. תעצמי עיניים, עכשיו מותר. יחד הן מצטופפות ומסתדרות בצורה של פי, שמזכיר בדיוק את צורת פיה של אמי, וכשהן שרות אני לא יודעת אם הקול הוא שלי או שלה, לילה לילה, הרוח הגוברת, לילה לילה, הומה הצמרת, לילה לילה, כוכב מזמר, נומי נומי, כבי את הנר.

.

יעל בארי, בת 26, סטודנטית לתואר שני במסלול המחקרי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. סיפור ראשון פרי עטה התפרסם בגיליון 90 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ארומה", סיפור קצר מאת מיכל זכריה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | ההשתנות נמדדת בפעימות עדינות

"כשמרימים את המבט מעל לאופק השכמות, ולרגע מקשיבים באמת לרעש הלבן הזה שמרכיב את החיים, לקונצרט העלים ברוח, מתגלה אמת פשוטה – כך רוחשים החיים." ליאור הוכמן על הספר "מעל אופק השכמות" מאת הדס גלעד

ורד נחמני, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, עפרונות צבעוניים ושמן על עץ לבוד (שלושה לוחות מתוך שישה), 170X85/70/60 ס"מ, 2003–2004

.

מחפשת מילים לגשר על הפער:  על "מעל אופק השכמות" מאת הדס גלעד

ליאור הוכמן

.

לספרה של הדס גלעד, מעל אופק השכמות, נחשפתי לראשונה בביתה של חברה שהייתה בחופשת לידה עם ילדה הרביעי. בעודה מניקה היא נדה בראשה אל עבר הספר שעל המדף ואמרה לי: "תסתכלי בו. קניתי מתנה לעצמי, כי רציתי ספר שירים על אימהות שמחות [ככותרת הביקורת על הספר, מאת אלי הירש, במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות, 5.3.2021]. חיפשתי ספר שיעזור לי להסתכל על החוויה כולה ולראות את הטוב."

הסתקרנתי והצצתי. קראתי ודפדפתי, ובבית המשכתי לקרוא, חשבתי עליו וציטטתי ממנו לחברות. אמנם ניתן למצוא בספר לרגעים אימהות מאושרות, אך אני מצאתי בו בעיקר חוויה של אימהוּת מפוכחת, של מישהי שרואה את המחירים ובוחרת לשלם אותם. מסתכלת על הקשיים ומאמצת אותם לחיקה, מוצאת גם ברגעים האגביים והמלוכלכים ביותר – שטיפת הרצפה בסוף יום ארוך, לילות ללא שינה, אמא ששואלת ילד, "אתה צריך קקי?" – טעם לשירה. הכרה אמוּנית כמעט שאלו החומרים שמהם עשויים החיים.

 

… מִי הָיָה מַאֲמִין, בַּסּוֹף אַתְּ כְּמוֹ כֻּלָּם, אָה?

כֵּן, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי, מִי הָיָה מַאֲמִין

שֶׁהַדָּבָר הֶעָצוּם הַזֶּה הוּא מְנַת חֶלְקָם שֶׁל אֲנָשִׁים כֹּה רַבִּים –

(מתוך "אחותי")

 

הדס גלעד כותבת על חוויית הורות. אבל לא רק. היא כותבת על נשיות בוגרת, על זוגיות וחיי משפחה ועל החיים בעולם תזזיתי, תחרותי ועמוס. על חלומות מול מציאות. היא אינה מעמידה פנים שהיא חווה משהו יוצא דופן. להפך. היא מכירה בכך שגם היא, בסוף, כמו כולם, ועם זאת היא אינה מוותרת על התייחסות ל"דבר העצום הזה". לאושר הספציפי, הפרטי, הקשה והמיוחד שלה. והאושר הזה מלא בסתירות. ברגעים עצובים, בגעגועים, בהתעלות וביצירה. פשוט ככה. בלי שורה תחתונה.

בשיר "במרחק העומד בין השכמות" כותבת גלעד:

 

אֲנַחְנוּ רָצִים

כָּל אֶחָד עִם כֵּלָיו הַכְּבֵדִים

פַּטִּישׁ, מַטְלִית לַחָה, רִשְׁרוּשׁ דַּפִּים.

בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ תָּמִיד יָדַעְנוּ

שֶׁבְּהִיָּה הִיא מַעְיָן זַךְ

אֲבָל מַפֹּלֶת סְלָעִים

הֵסִיתָה אֲפִלּוּ אֶת דַּעְתֵּנוּ.

אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים לִפְעָמִים

בַּלֵּילוֹת שֶׁלּאֹ רָטַט מֵעֲלֵיהֶם מִכְסֶה הַבֹּקֶר,

בַּמֶּרְחָק שֶׁעָמַד בֵּין הַשְּׁכָמוֹת

כְּשֶׁכַּף יָד נְטוּלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד,

בַּבִּטָּחוֹן הַשָּׁקֵט שֶׁהָאֲחֵרוּת שֶׁלָּנוּ

הַמַּבְדִּילָה בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ

תּוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל צָרָה.

אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים מִדֵּי פַּעַם

כְּדֵי לִכְבּשׁ לָנוּ רֶגַע,

עוֹשִׂים טֶלֶפוֹן מִתַּחַת לָעֵץ

סוֹחֲטִים מִיץ תַּפּוּזִים

מְלַוִּים בְּמַבָּט צִפּוֹר עָפָה.

 

גלעד משתמשת בחיים הפרטיים שלה כמין משל לחיים בתקופה המודרנית. היא כותבת בגוף ראשון רבים, אולי על עצמה ועל בן זוגה, ומזמינה את הקוראת להיכנס לאינטימיות הזו של "אנחנו". היא לא משאירה לקוראת ברירה אלא לחשוב גם על עצמה ביחס לדברים. גלעד מתארת כיצד אנשים רבים מעבירים את החיים בריצה עם "כלים כבדים" (כלומר, ממשיים להחריד): פטיש, מטלית לחה, דפים. "בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ תָּמִיד יָדַעְנוּ / שֶׁבְּהִיָּה הִיא מַעְיָן זַךְ", היא כותבת, כמו כדי להדגיש שהמתבונן מבחוץ על פעולת הבהייה, ההשתהות, עלול לקבל רושם מוטעה. מבחוץ בהייה נראית אולי כמו בזבוז, אבל אנחנו בתוכנו יודעים את האמת. רק "מפולת סלעים" בלתי נמנעת מסיחה את דעתנו מהאמת הזאת. אנחנו נזכרים בלילות שהיו פתוחים ללא "מכסה הבוקר" – שהבקרים לא איימו עליהם בממשיות ובתובענות שלהם. כשהיה לנו ביטחון שהאחרוּת שלנו תושיע אותנו מהסביבה ואולי גם מעצמנו, שאנחנו נהיה אלו שניבדל מההמון וניבדל לחיים טובים. אך כל אותן מחשבות יפות ותמימות התרחשו לפני שהחיים הלמו בנו בעוצמה שאינה מבדילה בין אדם לאדם, ולא משנה עד כמה הוא מיוחד וכמה מחשבותיו מייצרות בתוכו אור וחושך.

מעניין השימוש החוזר של גלעד בשכמות. בשיר הזה הן כמו מייצגות את גבולות העיקר, את ליבת הדברים, כאילו מה שנמצא ביניהן, במרחק שבין השכמות, הוא הוא מה שחשוב. בסיום, בהשלמה, גלעד חוזרת ונאחזת בקונקרטי ונפרדת מהיופי המשוחרר והבלתי מושג – "עוֹשִׂים טֶלֶפוֹן מִתַּחַת לָעֵץ / סוֹחֲטִים מִיץ תַּפּוּזִים / מְלַוִּים בְּמַבָּט צִפּוֹר עָפָה". דווקא מתחת לעץ, מתחת לטבע היציב שאינו בא בדרישות, שהוא נגיש וזמין, במרחק נגיעה, אנחנו נשבים שוב בקטנוניות הטלפון. קושרים את עצמנו בקשרים ארציים, מחייבים, ומלווים במבט את הציפור שעפה. נפרדים מחיים חלופיים ומשוחררים, אחרים, שהולכים ומתרחקים.

מעל רבים משיריה של גלעד מרחפות מחשבות קיומיות, פואטיות, שמתכנסות אל תוך עניינים קונקרטיים המתוארים ללא קישוטים. במילים פשוטות וברורות. האסוציאציות החופשיות של המשוררת מתחברות ומונגשות ונוצר מרחב פוטנציאלי להוסיף טוויסט של עומק כמעט לכל מעשה יומיומי. כך למשל, השיר "בתי, סיבוב ראשון" עוסק בנושא קטנטן לכאורה – הוא מוקדש להתהפכות הראשונה של תינוקת. אירוע קטן־גדול כזה. התיאורים מפורטים עד כדי גיחוך: אגרופים מכונסים במאמץ לדחוק גוף זעיר כנגד שמיכת הפרחים, שיער משיי דקיק, ושוב על הגב, התינוקת מנופפת בזעם ידיים ורגליים. אולם אז מפעילה גלעד את קסמי הסמליות – כמה כוח יש לתינוקת להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. כמה תנועות ומאבקים עוד מצפים לה. והנשימה לרגע נעתקת. איך לא שמנו לב עד היום למאבק הקיומי ההירואי המתגלם בניסיון של תינוקת בת חודש להתהפך. זה לא מקורי, זה קורה כמעט בכל בית שיש בו תינוק, והרי כל אחד מאיתנו למד פעם להתהפך. אבל כשמסתכלים מקרוב, כשמקשיבים באמת לאירוע, הרי שמדובר בדבר עצום. כמה טוב שמישהי כתבה על זה שיר:

 

אַתְּ דּוֹחֶפֶת אֶת עַצְמֵךְ בִּמְלוֹא הָרִכּוּז

מִתְגַּבֶּרֶת עַל כָּל מָה שֶׁהִכַּרְתְּ עַד כֹּה וּמַרְחִיקָה אֶת גַּבֵּךְ מַעֲלָה

הָלְאָה מִמֵּךְ. הִנֵּה אַתְּ עוֹשָׂה אֶת זֶה — אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת.

הוֹ כַּמָּה כֹּחַ יֵשׁ לָךְ

אַתְּ הוֹפֶכֶת אֶת הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

לאְפֶשְׁרִָי

כַּמָּה תְּנוּעוֹת עוֹד יִהְיֶה עָלַיִךְ לִצְלחַֹ

 

בשיר "שלושה חדרים", הילד מאיר את המציאות האפרורית באור חדש. אור סקרן ומבטיח. "מַכְרִיז עַל בּוֹא הַבֹּקֶר". "מָה זֶה עוֹלָם, שׁוֹאֵל יַלְדֵּנוּ / זֶה הַכֹּל, אַתָּה אוֹמֵר, וּמוֹנֶה: עַצְמֵנוּ, הַבַּיִת, הָעִיר, הָאָרֶץ, הַחַיּוֹת, הַשָּׁמַיִם". החומרי והשמימי שוב מתערבבים – "בִּזְמַן הַמֶּדִיטַצְיָה, בָּרְחוֹב / אֵם שׁוֹאֶלֶת אֶת בְּנָהּ: אַתָּה צָרִיךְ קָקִי?". שאלות גדולות וחשובות על מהות העולם נשאלות בזמן שעושים דברים יומיומיים. לאורך כל השיר נפגשים דמיונות רחוקים עם מציאות של כאן ועכשיו: "תִּרְצֶה מָרָק בְּקַעֲרַת נָהָר אוֹ בְּקַעֲרַת יָם?". "מָה זֶה אָסוֹצְיַאצְיָה / אַתָּה מַסְבִּיר דָּבָר / שֶׁמַּזְכִּיר דָּבָר". וזרם התודעה ממשיך וזורם ומתפתל בין החלומות לבין הנוכחות, כשברקע "וּבכְלָ הַזמְַּן הַזהֶּ שֶׁאֲניִ מְמַהֶרֶת / מִישֶׁהִי צוֹמַחַת בְּתוֹכִי בְּשֶׁקֶט / מוֹדֶדֶת אֶת הַהִשְׁתַּנּוּת בִּפְעִימוֹת." האם מדובר על היריון חדש? על תינוקת חדשה בבטן? או שמא על המשוררת עצמה? זו שאמנם במציאות החיצונית רצה וממהרת ממקום למקום, אך בתוך־תוכה ממשיכה לגדול, קשובה לאיזה מקצב פנימי שקט? אין לדעת. אך ההשתנות, כך או כך, נמדדת בפעימות עדינות.

ומנגד, ובמקביל ותוך כדי, בשיר "מעגל אימהות" גלעד דווקא מגמדת את המעשים הקטנים שמרכיבים את השגרה, ומזכירה, אולי במבט אירוני: "הָיִינוּ יְכוֹלוֹת לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה טוֹב יוֹתֵר / אִם לאֹ הָיִינוּ עֲסוּקוֹת כָּל כָּךְ / בְּקִפּוּל בְּגָדִים, בְּנִגּוּב דְּמָעוֹת, בְּקִלּוּף תַּפּוּחִים / וּבְאֵינְסְפוֹר דְּבָרִים דְּחוּפִים."

גלעד מכירה בכך שמפרספקטיבה מסוימת נדמה שיש דברים חשובים יותר מהתבוננות בילדים גדלים, אך היא גם סלחנית, חומלת ומזדהה עם כל מי שמחליטה לעשות כן ולהקדיש את עצמה למלאכת הגידול. היא מוצאת בזה הרבה טעם ויופי, ומציגה כיצד בתוך המיקרוקוסמוס הפרטי זו לפעמים מהות הכול.

בשיר "לולאות" גלעד מתמללת את המשך המאבק הזה שבין ההירואי לבנאלי, וכותבת על דברים גדולים שרצינו לעשות:

 

… לְהַתִּיז זֹהַר

לִהְיוֹת מוֹלִיכִים לַיֹּפִי. רָצִינוּ לְהַשְׁפִּיעַ

וּבַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ שׁוֹטְפִים אֶת רִצְפַּת הַבַּיִת

 

למרות החלומות הגדולים אנחנו נשאבים למלוכלך, לקונקרטי. אבל בלולאות האלו, שהעניקו לשיר את שמו, אלו שמחברות את התקוות הגדולות למציאות הקטנה, היומיומית, בין "סְפָרִים שֶׁלּאֹ נִקְרָא / טִפּוֹת הֲקָלָה לִכְאֵבֵי גְּדִילָה, אַטְמֵי אָזְנַיִם", אנחנו מושיטים ידיים, מביטים זה בזו ויודעים. כאלו הם החיים. גם הדברים הקטנים הם בעצם דברים גדולים. ואולי, למרות שדמיינו אחרת, אנחנו דווקא מגשימים את החלום. מוליכים יופי בצורות לא צפויות.

 

האומץ לחולין

בֹּקֶר רָגִיל הוּא בֹּקֶר

בִּלְתִּי רָגִיל וַאֲנַחְנוּ

מְחַפְּשִׂים מִלִּים כְּדֵי לְגַשֵּׁר

עַל הַפַּעַר הַזֶּה.

מִבֵּין כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת, נוֹלַדְנוּ אֲנַחְנוּ.

מִבֵּין הַכֹּל — הוֹלַדְנוּ.

דַּוְקָא כָּךְ. בְּדִיּוּק כָּךְ —

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַהִתְפַּעֲלוּת

כָּל הַזְּמַן

מְשִׁיחוֹת הָרָגִיל עוֹלוֹת

וּמְכַסּוֹת בְּצֶבַע עַז

אֶת זְהָבוֹ הֶעָדִין שֶׁל הַנֵּס

רְשִׁימוֹת, חֶשְׁבּוֹנוֹת, טִקְסֵי לַיְלָה.

לוּחוֹת זְמַנִּים, סִדְרֵי עֲדִיפֻיּוֹת וּמָה

שֶׁבְּעַל־פֶּה. שָׁלוֹשׁ אֲרוּחוֹת בְּיוֹם. כֵּלִים.

דִּבְרֵי הַיָּמִים. חַיֵּינוּ

הַקְּדוֹשִׁים. הַחַד־פַּעֲמִיּוּת

הִיא חִידָה

 

גלעד אינה מייפה את המציאות, להפך, היא מישירה אליה מבט, ומבחינה באור המשתקף וחוזר אליה מתוכה –  גם הרגיל הוא בלתי רגיל.

היא מתבוננת בחמלה על פגמים, על אי-דיוקים וצרימות שבשגרה – רשימות, חשבונות, טקסי לילה – ומתארת אותם באופן הטוען אותם ביופי ובמשמעות. גלעד מחוברת ליומיום, מכירה בכך ש"אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַהִתְפַּעֲלוּת כָּל הַזְּמַן", ועם זאת, בעין טובה, בעדינות ובתבונה היא מחפשת מילים "כְּדֵי לְגַשֵּׁר עַל הַפַּעַר הַזֶּה" ומצליחה להצביע על איזה היגיון פנימי וסדר באי־סדר הכללי ובשגרה הכיאוטית. משהו שמצדיק את המאבק הסיזיפי, ואף מעניק מעט שקט. והמבט מפוכח אך מלא הכרת הטוב: "אֵינֶנּוּ תְּמִימִים. טְרָדוֹת חוֹלְפוֹת מֵעַל רָאשֵׁנוּ / כְּלַהֲקַת בַּרְחָשִׁים, עָנָן תְּזָזִיתִי בָּא וְהוֹלֵךְ / גַּם הָאשֶׁר חוֹלֵף לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְשָׁב", ועם זאת: "אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בְּחֶלְקֵנוּ … נוֹצָה וּמְאֻבָּן שֶׁאָסַפְנוּ אֶל אֶדֶן הַחַלּוֹן / עֵינֵינוּ הַמְּהִירוֹת לְהִתְרַגֵּשׁ וְלִדְמֹעַ / סִימָנֵי אֶצְבְּעוֹתֵינוּ בַּסְּפָרִים / וּמָה שֶׁנהְִּיהָ מֵאִתָּנוּ / הַילֶּדֶ. / כַּמָּה יְקָרִים." ("אושר מקומי").

 

"אֵיךְ נִתְעַקֵּשׁ לִרְאוֹת יֹפִי?" גלעד שואלת בשיר "מעל אופק השכמות", שנתן לספר את שמו, ומשיבה:

נָרִים עֵינַיִם כְּבֵדוֹת

מֵעַל לְאֹפֶק הַשְּׁכָמוֹת.

נַקְשִׁיב לְקוֹנְצֶרְט הֶעָלִים בָּרוּחַ

כָּךְ בְּדִיּוּק רוֹחֵשׁ הַיֵּשׁ.

 

היופי אינו בא ומציג את עצמו לפנינו. צריך לחפש אותו. להרים את המבט. גלעד יודעת שזו משימה לא פשוטה. העיניים כבדות, היומיום מתיש ולעיתים מכריע. כאן השכמות מייצגות כמדומה את מה שמעליהן. את נטל החיים המוטל עליהן, ואולי – את הפעולה והחשיבה הנובעים מהראש. גלעד בכתיבתה חוזרת ומדגימה כיצד ברגע שמרימים את המבט מעבר להן, מעבר לכל מה שהגיוני ומכביד ומעסיק את המחשבות, מעל לאופק השכמות, ולרגע מקשיבים באמת לרעש הלבן הזה שמרכיב את החיים, לקונצרט העלים ברוח, מתגלה אמת פשוטה – כך רוחשים החיים. וזו סימפוניה קקופונית ופיוטית מאין כמותה.

.

ליאור הוכמן, בעלת תואר ראשון במתמטיקה וכלכלה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בחינוך ממכללת בית ברל. עבדה בעבר ככלכלנית, ככתבת בעיתון כלכליסט, וכרכזת חינוכית־טיפולית בפנימיות לילדים ונוער בסיכון. בימים אלו עמלה על השלמת כתב יד לרומן ראשון.

.

הדס גלעד, "מעל אופק השכמות", לוקוס, 2021.

 

» הדס גלעד קראה שירים מספרה ושוחחה איתנו על אימהות, חשיפה ועל הרגע המיסטי שבו נכתב השיר, בפודקאסט המוסך.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאר פוטשניק על "ארמון הטרמיטים" מאת מירלה משה-אלבו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן