.
זהב
יעל לאוקומוביץ
.
מה עושים שני אנשים שאוהבים זה את זו. מה היא בדיוק הגדרה לאהבה שכזאת, איך אפשר לקרוא לזה משהו טוב. כל הזמן היינו בקטטה הזאת, הטלפונית. יצאתי לשיעור גרמנית בבוקר, רכבתי על האופניים דרך פארק פראטר, דיוושתי בשדרת הערמונים, הדרך התעקלה, פניתי עם האופניים והמשכתי על הקאנאל שעובר באמצע העיר, שבו אי אפשר לרחוץ. הגעתי אל השיעור אחרי העלייה המתונה אך מורגשת של רחוב אלזרשטראסה. כשנכנסתי אל הקמפוס על האופניים הרגשתי כמו כוכב בוהק, הזיעה הדביקה קלות את החולצה הלבנה אל הגוף שלי, הוצאתי מהתיק דאודורנט וחידשתי אותו בזריזות במדרגות בדרך לשיעור, ואז התיישבתי בכיתה. בחרתי לעצמי את מקומי, באותו הקו המנחה שבו הייתי בוחרת תמיד, כך שיהיה אל מול החלון, מקום שאפשר יהיה להתבונן ברוח מפלרטטת עם עלי הצפצפה הלבנה. תרגלתי את השפה הזרה על הלשון שלי. התחברתי עם קים מטאיוון שאף על פי שהייתה חמודה מאוד הייתה רחוקה ממני, התרבויות שבאנו מהן היו שונות כל כך, וכשהיא דיברה איתי על התואר השני שלה הלכתי לאיבוד. היא דיברה על אחדות המנטליות המזרחית עם הטכנולוגיה המערבית, אבל טכנולוגיה יש גם בסין, לא הצלחתי להבין. בכיתה השתדלתי לדבר לעיתים קרובות, לשפשף את התנועות והעיצורים בתוך הפה. באחד הימים המורה לימד אותנו לשיר שיר בגרמנית, בדרך הביתה זמזמתי אותו שוב ושוב עד שהרגשתי את המילים יוצאות מפי בחופשיות.
אבל הרגעים האלו הם גיחות מהמציאות, או ההפך, גיחות למציאות, ותמיד באה הרוח. רציתי שתפסיק כבר הרוח, היא רדפה אותי ולא הפסיקה. בחדר בבית בווינה, ולפני כן בבית בירושלים גם כן, זה טוב לי, אמרתי לעצמי, המגורים האלו בצמרת של עץ. מהגובה יכולתי להשקיף למרחק אבל נפלתי מטה. נחבטתי בקצב סדור בענפים, הגעתי לקרקע, לא הספקתי לנשום, הלב עצר לי. רוח חזקה הפכה דפים בתוך החדר, טרקה את הדלת והסיטה כדורי אבק קטנים שהסתתרו מתחת למיטה, זאת המראה שלך, ככה נראית אישה לא מאושרת. בווינה יכולתי להיות אחרת, שונה, רעננה יותר, אבל לא באמת, לא הצלחתי כי הלב הרקוב שב להטריד אותי. מלמלתי אבל נשאר לי רק חצץ בפה, ניסיתי לסדר לעצמי את הדברים בתוך הראש, להתווכח עם המחדל המציאותי הזה. קמתי בבוקר והמיטה צפה בחלל על צמרת העץ. שוב הרוח, הרוח, ובלילה כשחזרתי לעצמי במיטה, הייתי עייפה מלהרגיש איך זה להיות, שפשפתי אורגזמות החוצה מתוך גופי. לא הרגשתי את העונג הזה, צפתי.
נוח עטה על עצמו דמות חיה שהלכה וגדלה בתוך המרחב, עד שלא הותירה לי מקום. אמרתי לו בראש שלי בקול רועד, בזמן שחתכתי ירקות והקפצתי קוביות טופו על מחבת, אני מצטערת שלא מצליחה האהבה שלנו, כמו יונקים קרובים לאימם, להסתדר ולהתחבק, ואנחנו מוסיפים להתכתש ולשרוט בציפורני ידינו. זה היה קשור לווינה, לרגעים היפים שהצטופפו זה לצד זה. הוא התחיל שוב לקנא. לומר שזה היה קשור לווינה זה כמו לומר שמלחמת העולם הראשונה התחילה מההתנקשות ההיא בסרביה, כמו ששטפן צוויג כתב. אבל הרי כל הרוחות באירופה נשבו אלו כנגד אלו, ובני האדם שכחו, ובני האדם הסתבכו להם בינם לבין עצמם ויצאו למחול הדמים המזוויע, וכשקראתי את הספר רציתי לשים יד על ראשו של הסופר ולומר לו שגם היום העולם מפולג ושנאה שרועה כחול בים. כולן יודעות על מלחמת העולם הראשונה אבל מי זוכרת את שמו של הקנצלר ההוא שנרצח, מה זה כבר משנה. אותו הדבר היה עם וינה. נוח סיים את מסעו בשוויץ והגיע לארץ כשאני כבר הייתי בווינה. ככל שאני התפרשתי בעיר האחרת הוא הסתגר בביתו. התלקחנו כמו אש שוב בשדה הקוצים. המרחק לא עזר כדי לעצור אותנו. הוא פלט, בואי ניפרד, ואני אחזתי בצמד המילים האלו ורצתי החוצה מתוך השריפה, משאירה אחרי לא יודעת מה, הוא התחרט כבר מיד אבל אני לא יכולתי לעצור. ברחתי כמו חיה פצועה, מדממת, הייתי נחושה בדעתי להציל את עצמי. השנים שבנינו ביחד, בהתמדה אך ביריבות, הלכו וקרסו עלינו. הוא בכה, בכיתי גם אני. היה לי קשה בתוך הגוף שלי.
בימים שאחרי שיחת הטלפון הארוכה הזאת שטרפה את הלילות בלבה רותחת, רכבתי על האופניים הכחולים בעיר וניסיתי לעכל את גודל השינוי. בכל כמה שעות הכול נעשה רותח מדי וקשה מדי לנשימה, ואז עליתי על האופניים ורכבתי את העיר לאורכה, לרוחבה, לצד גדת הנהר, במעלות ובירידות שלה, לא הגעתי לאף מקום אחד ורשמתי את כל מה שראיתי בתוכי. עצרתי לנוח באחד מהפארקים הווינאיים. חזרתי שוב לרכוב. דמיינתי שגם בשורות על מלחמה הגיעו מרחוק: תחילה הגיעו מרחוק מאוד, מקלטי הרדיו דיווחו משהו, איפשהו שמועה על אנשים מתים, על הפצצות; פוליטיקאים החליפו מילים חדורות קרב. אבל רק כששטפן התנדב כעיתונאי במלחמה, והוא נסע ברכבת וראה את הפצועים מובלים מצד אחד של הארץ לצד אחר של הארץ, והפצועים התייפחו והפצעים שלהם גדלו והפכו לאוקיינוסים, ורופאים עייפים רצו טרודים ותשושים בין הקרונות ולא היה להם אפילו במה לחטא את פציעות המלחמה, לא כל שכן לטפל ולרפא, רק אז הוא הבין מהי אותה מלחמת עולם הראשונה, וגם אז לא ידע, לא הייתה לו דרך לדעת שמלחמת העולם הזו עתידה להיות רק הראשונה בסדרה ארוכה, מעייפת. גם לי הפרידה התבשרה כאילו מרחוק. הקשר המתוח הזה, הבלתי אפשרי לנשימה, ניתק ברגע אחד, משימה שהצלחתי לעשות. נוח בלאו הכי לא היה לידי, אבל מרגע שנפרדנו ניסיתי לשנן שהוא כבר לא בן זוגי. שכבתי על המיטה שלי בחדר, התנשפתי. מהחלון, עץ הדולב. עם הזמן הוא היה נראה לי חולה, העלים שלו נראו מקומטים. על העץ עמד קן נטוש. מדי יום התבוננתי בקן, לומדת את הנטישה שלו, דמיינתי אילו ציפורים חיו שם קודם ואם המנוסה שלהן הייתה טבעית או תוצאה של אירועי אסון. לעיתים ירד גשם, לעיתים זרחה שמש. רכבתי על האופניים הכחולים שלי ונסעתי לנהר, נסעתי וחשבתי איך זה יהיה להיות לבדי.
הלכנו והתרחקנו. נוח, במהירות מבעיתה, הפך להיות כבר עומד בצד הנגדי לי, ולא היה בו זכר לאדם שהלך פעם לצידי. כתבתי לאימא שלו, מילים שמסבירות. ואימא של נוח, שטובה ויפה היא, ענתה לי במילים מתוקות, כמגישה סוכרייה לילדה בוכייה, שהיא מעריכה את האומץ שלי לחפש מקום שטוב לי בו. כשהצלחתי להפסיק לחשוב או למשל גם לזכור שהזמן מתקדם וההחלטה שקיבלתי שינתה את כל עולמי, היה לי טוב כמו שזה. אבל הייתי חרדה. חרדה שיגנבו לי את האופניים, קשרתי אותם וחזרתי לוודא שקשרתי. המראה הכחול שלהם צמוד אל הברזל בדשא מאחורי המעונות נסך בי תחושה מכרסמת של חשש. בכל שניה חששתי שהכול ייסגר עלי – ייעלם לי הארנק, ייעלם לי הטלפון ואני אשאר אני, יצור בודד ואלום בעולם, האנשים מתרחקים ונפרדים ממני. לא יהיה לי למי לפנות לעזרה.
במילים מאוד שבורות הצלחתי לספר ליערה שנוח ואני נפרדנו. יערה עודדה אותי, אמרה משהו, אמרה מילים כל מיני, לא הצלחתי להבין. בחדר עם רצפת הפרקט הסתובבתי והסברתי איך התרחשו האירועים, מה הוא אמר ומה אני עניתי, אבל בקושי. הקו נותק. הכול עלה מעל לאיפה שהצלחתי לקחת נשימה. כדי לא לאבד קשר עם המציאות, התיידדתי יותר עם השותפות הנעימות לדירה, הן הסתכלו עליי יוצאת מהחדר, מהמקום שבו התבצע הניתוח כדי להפריד בין החלקים שלי ושלו, שמעו אולי את הבכי משיחות הטלפון העקשניות שנמתחו אל תוך הלילה. הן הושיטו יד להגיד שהן שם. לא שאלו יותר מדי שאלות אבל הסתכלו בעיניים טובות. היו ימים של גשם, אפורים וקודרים. האופניים נשארו נעולים ואני התניידתי בעיר בקווי המטרו והחשמליות. כשחזרתי באחד מהימים לתחנת מזה־פראטר, הרכבת התחתית היוצאת מהתחנה הייתה אימתנית כמו שהפרידה מאדם היא אימתנית. רגע אחד חיית הברזל עוד נחה בתחנה ואז פרצה ברעש גדול וחבטה ונעלמה אל תוך מערת החשכה, משאירה אחריה חלל פעור גדול ורוח.
.
יעל לאוקומוביץ, ילידת השומרון 1992, כיום מתגוררת בירושלים. תלמידת תואר מוסמך, חוקרת טקסטים ריטואליים קדומים. עוסקת בשפות. בעלת תואר ראשון בבלשנות ולימודי המזרח הקרוב הקדום מהאוניברסיטה העברית.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת טלי עוקבי