פרוזה | הבריחה הנועזת

"שמונה חודשים אנחנו סגורות פה וכל העיר פתוחה, טובה אומרת. כמה אפשר? מחר אנחנו הולכות לארומה." סיפור קצר מאת מיכל זכריה

ענקי לאזם. רות כהן, טושים צבעוניים על נייר, 1992; אסתר כהן, עט כדורי על נייר, 2020. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

ארומה

מיכל זכריה

.

פני שלד צהובים מביטים בְּמלכה מתחת לקסדת פלדה. השלד רוכב על סוס לבן עם עין אדומה כמו תמרור אזהרה. שמש עגולה שוקעת מאחורי זוג מצבות אפורות, או אולי זוג מגדלים? מלכה חושבת על מגדלי התאומים. בתחתית הקלף המצויר כתוב באותיות גדולות באנגלית – מ ו ו ת.

אל תקפצי למסקנות, טובה אומרת לה. זה לא אומר מה שאת חושבת.

מלכה מסתכלת על הגבות של טובה כדי לאמוד את חומרת המצב. המסכות שנכפו עליהן בקפיטריה מקשות עליה לקרוא את הבעת פניה, וטובה מצידה נהנית מהמסתורין. השׂערות הבודדות שנשארו לה מתכווצות זו לקראת זו מעל גשר האף כמו כנפיים קטנטנות על גבו של מלאך. היא הופכת עוד קלף ועוד קלף והקלפים מפליקים על הפורמייקה עד שנהיה למלכה לא נעים. היא מציצה שוב בגולגולת הצהובה כמו שיניים של מעשן. המוות עצמו כבר לא מפתיע אותה. כשהתיישבה ליד טובה בהרצאה על מורשת הלדינו של יהדות ספרד ביום הראשון שלה בבית גיל פז טובה אמרה לה: לא סתם בנו את הבית־זקנים בין שני בתי קברות. אנשים נופלים פה כמו זבובים.

בהתחלה מלכה הצליחה להתעלם. כשעברה ליד מודעות האבל המתחלפות על לוח השעם שבלובי היא הלכה מהר והסתכלה על הרצפה. כשהבריכה נסגרה לחצי יום כי פסח חטף התקף לב תוך כדי שחייה היא הלכה לפלדנקרייז. אבל המגיפה הביאה איתה חידלון שלא היה אפשר לפספס. הבית נסגר למבקרים והטלפונים הפסיקו לצלצל. יציאות הכרחיות נוטרו בקפדנות. את אנשי הצוות היא בקושי זיהתה מרחוק, מתחת למסכות, ובין הדיירים הצליחה להבחין בעיקר לפי קווי המתאר של גבנונים והליכונים. העיתונים עדיין הגיעו ודיווחו בשחור ואדום על מניין המתים. טובה אמרה שזה עניין של זמן עד שהווירוס יחדור לבניין ולא צריך להתנהג כמו תינוקות לגבי זה. ובכל זאת, עכשיו, כשהיא מסתכלת למוות בחורים של הגולגולת, כמו אביר על סוס לבן שבא לקחת אותה מהחיים האלה, היא מרגישה דגדוג לא בדיוק נעים. דגדוג פנימי שמזכיר לה ריח של תפוזים בחושך מוחלט וגרביים רטובים.

הקלף הזה, טובה מצמידה אצבע לפרסת הסוס, שבדיוק עומדת לרמוס אפיפיור, מסמן התחלה חדשה.

את בטוחה? זה נראה כמו ההפך, מלכה אומרת ומתחרטת מיד. היא לא זו שלמדה קלפים.

אבל נראה שטובה במצב רוח טוב ולא הולכת לגעור בה. כן, היא אומרת, ואני גם יודעת בדיוק איזו.

נו, מלכה נעתרת למבט המצפה של טובה.

שמונה חודשים אנחנו סגורות פה וכל העיר פתוחה, טובה אומרת. כמה אפשר? מחר אנחנו הולכות לארומה.

אבל זה אסור, מלכה אומרת. היא רוצה להגיד שזה גם מסוכן, אבל זה מסוג הדברים שרק ירגיזו את טובה.

את זה תשאירי לי, טובה אומרת. את רוצה התחלה חדשה או לא?

.

*

.

בלילה מלכה מושכת את השמיכה מעל הראש. גם מתחת לשמיכה היא לא מצליחה להפסיק להריח את התפוזים. היא אומרת לעצמה שניקו את החדר עם ספונג׳ה בריח הדרים כשלא הייתה בו, אבל יודעת שזה לא נכון. כשהיא עוצמת עיניים היא רואה את החיוך הצהוב וחסר השפתיים של השלד, את הלחיים המחייכות של אחותה אורה בבוהק הפנס. מלכה הייתה בת אחת־עשרה ואורה התערבה שאין לה אומץ להיכנס לפרדס בלילה ולחכות שם עשר דקות לבד. אורה תמיד המציאה התערבויות כאלה. בואי נתערב שאין לך אומץ ללטף את כלב השמירה של השכנים. בואי נתערב שאין לך אומץ לטפס על מגדל המים.

גם את עשית את זה? היא שאלה. התפוזים השחורים נתלו מהענפים השחורים.

מלא פעמים, אורה אמרה.

זה לא מה שהיא רצתה לשמוע.

אל תהיי תינוקת, אורה אמרה וסנוורה אותה עם הפנס. אני אספור עשר דקות ואבוא לקחת אותך. ואז היא הקליקה בפנס, האור כבה, ומלכה שמעה צעדים מתרחקים בריצה.

מלכה עמדה בחושך. היא הקשיבה לתנים רחוקים וחשבה על מסתננים ועל רוחות של חיילים בריטים. הריח החזק של התפוזים צבט לה באף. אורה בטח לא הלכה רחוק, היא חשבה. היא דמיינה את הפנס נדלק פתאום ומציף באור את הפרצוף של אחותה הגדולה, שאומרת לה, הייתי כאן כל הזמן. כמה זמן עבר? היא זזה מרגל לרגל והרגישה את הבטן נלחצת אל כפתור המכנסיים. היא צריכה פיפי. אורה לא באה. בפעם הבאה שאורה תציע להתערב איתה היא תגיד לא, היא החליטה ומיד ידעה שלא תעמוד בהחלטה. בלי אורה היא לא הייתה עושה כלום חוץ מללכת לבית הספר ולעזור לאמא שלהן לייבש כלים. ככה לפחות יש לה משהו לספר, למרות שהיא אף פעם לא מספרת. העצים הצטופפו. למלכה נדמה שיללות התנים הולכות ומתקרבות. התפוזים תססו על העצים, הפרדס נשם, והחושך מילא לה את הגרון. היא הרגישה זרם חם במורד הרגל, מרטיב את הגרב ונספג בסוליית הנעל.

מלכה מתעוררת. הסדין חם ורטוב ומריח מתפוזים. לא. זה ריח אחר. היא דוחפת מעליה את השמיכה ומסתכלת עמוק אל תוך החושך. היא תגיד לטובה שבשום פנים ואופן לא.

.

*

.

בבוקר טובה מחכה לה בקפיטריה ומסתירה תיק צד של קואץ׳ מתחת לשולחן. מלכה רואה אותה מתקנת את האודם שלה במראה קטנה לפני שהיא מחזירה את המסכה למקום. את מוכנה? טובה אומרת, אמרתי להם שאני מלווה אותך לקולונוסקופיה.

מלכה עומדת ליד השולחן ולוקחת אוויר.

אל תגידי לי שחטפת רגליים קרות, טובה אומרת. מלכה מרגישה הקלה שהיא לא צריכה להיות זו שאומרת את זה.

שמעתי על מישהי שבגלל קורונה נזקקה להשתלת ריאות כפולה, היא אומרת.

מה לא השתילו לי, טובה אומרת.

בכל זאת, מלכה אומרת.

מספיק, טובה אומרת, הזמנתי לנו ספיישל. אנחנו יוצאות?

הן חוצות את הלובי ומלכה מביטה בתחינה בפקידת הקבלה רויטל. אבל רויטל לא עוצרת אותן. טובה פותחת את דלת הזכוכית ומסמנת לה – אחרייך. מלכה וטובה עומדות ברחוב ומחכות למונית. מלכה נושמת עמוק דרך המסכה ומתרווחת אל תוך תחושת הכניעה המוכרת. היא תעשה מה שטובה תגיד לה. האוויר בחוץ מרגיש אחרת מבתוך גיל פז, היא חושבת בלי לדעת אם זה טוב או רע, וממלאת את ריאותיה בחמצן העירוני של נובמבר.

.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. מאמריה הופיעו במגזינים Psyche ו-The Rumpus. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת מעין, הבה להבא ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. 

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "נשימה עמוקה", סיפור קצר מאת בר בן־יוסף

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עלייתו ונפילתו של קולנוע רקס

לבית הקולנוע הזה בירושלים הגיעו כולם: יהודים, ערבים וחיילים בריטים, אז מדוע הוא עלה בלהבות פעמיים?

משמאל: קולנוע רקס בתחילת שנות ה-40. צילום: פיקיויקי ישראלי. מימין: קולנוע רקס עולה בלהבות, 1937. צילום: אוסף רודי גולדשטיין, ביתמונה

אֲנִי זוֹכֵר קוֹלְנוֹעַ רֶקְס בְּיוֹמִיּוֹת
וּמֵרָחוֹק פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כְּנֵסִיּוֹת

מתוך שירו של יוסי בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן"

רחוב שלומציון המלכה בירושלים משמש כיום כציר המרכזי בדרך לשדרת אלרוב ממילא ולחנויות היוקרתיות בה. בסופי שבוע וחגים ניתן לראות ישראלים רבים יורדים ברחוב, עוצרים בבתי הקפה וממשיכים לעבר השדרה. לפני 80 שנים היה הרחוב אחד הרחובות המרכזיים של הממשל הבריטי בירושלים. ערבים ויהודים כאחד היו מגיעים אליו, לבושים במיטב המחלצות ולפי צו האופנה, לשבת בבתי הקפה – ובעיקר כדי לצפות בהצגות היומיות בקולנוע "רקס" ששכן בתחתית הרחוב.

"איך היה הסרט?", שאלנו לא פעם. "הסרט – לא משהו מיוחד, אבל המכות אחרי הסרט היו ממש כיף!". כך מתאר אליהו נאוי, מספר הסיפורים הירושלמי המוכר, את הביקורים בקולנוע "רקס" ברחוב "הנסיכה מרי" בירושלים המנדטורית – כפי שקראו לו אז. הוא מתאר כיצד בתום סרט בו כיכבו עבד אל ווהאב, הזמר הערבי, לצד לילה מוראד היהודייה, החלה תגרה בין יהודים וערבים סביב הקונפליקט בין הדמויות בסרט.

כרזה לסרט בקולנוע רקס. ינואר, 1941. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

קולנוע רקס נהרס מזמן ורחוב הנסיכה מרי הפך להיות רחוב שלומציון המלכה, אבל יודעי חן עדיין זוכרים את ההקרנות היומיות בבית הקולנוע המפואר בממילא, ממנו לא נותר זכר. אמנם נאוי זוכר לטובה את התגרות שלאחר ההקרנות, אולם האלימות לא נעצרה בכך, ולאחר שתי התקפות של האצ"ל על המקום – יש שיקראו להן פיגועים – בית הקולנוע המפואר, בו היו 1,300 מקומות ישיבה, חרב וננטש. לימים הוקם על חורבותיו קניון האחים ישראל, שעומד במקומו עד היום.

קולנוע רקס התבלט בנוף בתי-הקולנוע בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. בעוד שאר בתי-הקולנוע שפעלו באותה תקופה – ציון, אדיסון ועדן – היו בבעלות יהודית, קולנוע רקס הוקם על-ידי ג'וזף פסקל אלבינה, איש עסקים ערבי-נוצרי. אלבינה שיתף פעולה עם יהודים רבים בפרויקטים שונים, פעמים רבות נגד דעת הוועד הערבי העליון. בין היתר הייתה בבעלותו חברת קולנוע בשם "סרטי הנילוס", ואת קולנוע רקס הקים גם כדי להקרין את סרטיו. הקבלן שנבחר לבנות את בית הקולנוע היה היהודי יונה פרידמן, ולאחר סיום הפרויקט, אלבינה מצא כי חסר לו הכסף לשלם לפרידמן על עבודתו והכניסו בתור שותף בבית הקולנוע במקום. ב-6 ביוני 1938 נפתח קולנוע רקס (בלטינית: "מלך"), והוקרנו בו סרטים ערביים – בעיקר מצריים – לצד מערבונים ולהיטים אירופאיים. הקהל הורכב ברובו מערבים ירושלמיים ואנשי מנהל בריטיים, אבל גם יהודים פקדו את המקום לא פעם.

קולנוע רקס, תחילת שנות ה-40. צילום: פיקיויקי ישראל

הפיגוע הראשון

במאי 1939, פחות משנה לאחר שנפתח קולנוע רקס, פרסמה ממשלת המנדט הבריטי את "הספר הלבן" הידוע לשמצה, ובו פורסמו ההגבלות על עליית היהודים לארץ ישראל. הצעד נתפס בתור התקפה ישירה על היישוב היהודי בארץ, והאצ"ל הגיב במהרה בפיגוע נגד. בזכרונותיו מספר ישקה אליאב, מפקד פעולות האצ"ל דאז ולימים מפקד הלח"י, שקולנוע רקס נבחר בזכות היותו "בתוך השטח של מוסדות השלטון הבריטי (…) ובזכות מקומו ובניינו החדיש משך הקולנוע את צמרת השלטון, וכן את שמנה וסלתה של האוכלוסייה הערבית. התנקשות בקולנוע זה נועדה לפגוע בראשי השלטון הצבאי, האזרחי והמשטרתי הבריטי כמו גם בקהל הנמנה על ראשי הציבוריות הערבית ותומכי הכנופיות". ישקה אליאב קיבל מהבריטים את הכינוי "הטרוריסט בעל עיני הקטיפה".

עיתון "הבקר" מדווח על הפיצוצים בקולנוע רקס. 30 במאי, 1939

ב-29 במאי חדרו אנשי האצ"ל לבית הקולנוע בעת ששודר שם הסרט "טרזן", מלכדו אותו במעיל מלא בחומר נפץ ובמטעני חבלה שהוסוו בתוך בונבוניירות, ועזבו את המקום. בשעה 20:30, ממש בעת שהאריה המפורסם של חברת הסרטים גולדן-מאייר שאג את שאגתו בתחילת הסרט, התפוצצו המטענים כמתוכנן. ההמון המבוהל ברח מבית הקולנוע, רק כדי לגלות שאנשי האצ"ל המתינו בסמוך לבית-הקברות המוסלמי בממילא, טמנו להם מלכודת ופתחו באש לעבר הנמלטים. חמישה נהרגו, כולם ערבים, ו-18 נפצעו: שישה בריטים, עשרה ערבים ושני יהודים. הרס רב נגרם למקום, שעלה באש, והמתקפה הפכה לשיחת היום בעיר. בעקבות המתקפה על בית הקולנוע הוציא המפקד הצבאי הבריטי בירושלים צו-סגירה לכל בתי הקולנוע בירושלים, לצד מוסדות תרבות נוספים. בעוד שהאצ"ל המשיך בהתקפותיו על מטרות שונות בעיר, נדמה היה שהקיץ הקץ על קולנוע רקס, אולם דווקא פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להתחדשותו. אנשי צבא בריטיים רבים הגיעו לעיר, והצורך בבית-קולנוע דובר אנגלית התחדש. בעלי המקום מיהרו לשפצו, וקולנוע רקס חזר לעבוד במלוא התנופה.

שנות האופוריה ושברן

לאורך שנות ה-40 שימש קולנוע רקס מקום מפגש בין ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. בניגוד לאמור בזכרונותיהם של אנשי האצ"ל, לפיהם הקולנוע לא שימש את האוכלוסייה היהודית של ירושלים, נראה כי יהודים רבים אכן הגיעו לבית הקולנוע. כרזות ופרסומים אודות סרטים פורסמו בעברית בעיתוני היהודים, לצד ברכות שנה טובה בראש השנה, וב-1946, נוכח שמועות שהשותפים היהודים עזבו את בית הקולנוע, יצאה ההנהלה בהבהרה מיוחדת כי אין אמת בשמועה.

כרזה לסרט בקולנוע רקס. מאי, 1940. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

רחוב הנסיכה מרי היה אחד הרחובות המודרניים והקוסמופוליטיים ביותר בתקופת המנדט, ו"רקס" היה הקולנוע היחיד במרכז העיר שהיה פתוח בשבת. בקומה העליונה של המבנה פעל בית קולנוע נוסף, בוטיקי וקטן, בשם "סטודיו". במאמר ב"על המשמר" מתאר גבריאל שטרן את האווירה בירושלים בשנות ה-40, וכותב שבאופן פרדוקסאלי, שנות המלחמה היו שנים של התקרבות בין שני העמים בירושלים, ושנים של שלום יחסי. מיקומו של הקולנוע הפך אותו למקום מפגש בלתי-אמצעי לאוכלוסיות השונות. בתקופת האמצע בין הספר הלבן לבין פרוץ מלחמת העצמאות ב-47', הרגישו עצמם היהודים די בנוח במקום, בייחוד בערבי שבת וחג. על תקופה זו שר יוסי בנאי, בזוכרו את ההצגות היומיות בקולנוע אליהן הלך יחד עם האחים סימון ומואיז. היומיות תמיד היו זולות יותר מהצגות הערב… כך המשיכה האופוריה בקולנוע רקס, עד לערב כ"ט בנובמבר 1947.

לאחר ההכרזה באו"ם ובמחאה על החלטת החלוקה, יזם הוועד הערבי העליון שביתה של שלושה ימים בקרב הציבור הערבי בארץ. האווירה בקרב הציבור הערבי בירושלים הייתה סוערת ומתוחה, ולבסוף הגיעה לכדי פיצוץ. בבוקר ה-2 בדצמבר 1947 התקיף המון ערבי את המרכז המסחרי בממילא, שרוב החנויות בו היו שייכות ליהודים. הכוחות הבריטיים שאמורים היו להגן על המקום עסקו בעיקר ברדיפת כיתת הכוננות של אנשי "ההגנה", והפורעים, רובם מצויד באלות גרזנים וסכינים, העלו באש את המרכז המסחרי ותקפו את הסוחרים. בתגובה, שבו אנשי האצ"ל ותקפו את קולנוע רקס, והפעם העלו אותו באש. בניגוד לפיגוע הראשון שביצע האצ"ל בבית-הקולנוע, שתוכנן בקפידה רבה, הפעם ההתקפה הייתה ספונטנית הרבה יותר. בעיתון "חרות" פורסם סיפור ההתקפה, כפי שפירט משה סלומון ("נתן"), המפקד שיזם אותה: "לא קיבלנו כל הוראה לכך, היינו בסך הכל 5 אנשי אצ"ל (…). הגענו ל"רקס", פרצנו את הדלתות והתחלנו במלאכת ההשמדה, כפי שראינוה מעבר המרכז המסחרי. העלינו באש את חדר המכונות ואת שאר חלקי הבניין (…). לאחר הפעולה הודעתי עליה לממונים עלי באצ"ל והם אישרו אותה בדיעבד".

קולנוע רקס עולה בלהבות. דצמבר, 1947. אוסף רודי גולדשטיין, ביתמונה

בית הקולנוע נשרף כליל, שכן סרטי-ההקרנה העשויים ניטריט היוו חומר דליק מאוד. עננות העשן היתמרו גבוה-גבוה ונראו היטב בכל העיר, ואף נתפסו בעדשות המצלמה של כמה צלמים. באותו יום נסתם הגולל על קולנוע רקס, ששירת ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. המקום עמד בחורבותיו עד שנות ה-60, אז הוקם במקום הקניון שעומד שם עד היום.

 

לקריאה נוספת

דאוד אל נאטור – סיפורי המזרח התיכון הישן, חוכמה זימה ומוסר השכל, סיפר אליהו נאווי, הוצאת תמוז

מבוקש – יעקב (ישקה) אליאב, "במחתרת" ירושלים, מהדורת ספרי מעריב

ירושלים – ממילא – גאות שפל והתחדשות, דוד קרויאנקר, הוצאת כתר

הקולנוע שהוחרב פעמיים – עמרם קליין, מקור ראשון

 

שירה | ומפות כוכבים נופלות

שירים מאת תום הדני נוה, דין אהרוני רולנד ושני כץ

מירי נשרי, מתוך הסדרה "מוטלת בספק", רישום בקפה, דבק ואקוורל על נייר מיילר, 50X40 ס"מ, 2015

.

תום הדני-נוה

 

(*)

.

בַּתּוֹר לְרוֹפְאַת נָשִׁים

מְמֻסְגָּר בַּתְּמוּנָה

רִמּוֹן בָּתוּק בַּסְּתָו.

.

(*)

.

בֵּין גַּלֵּי הָאוּלְטְרָסָאוּנְד

נֶחְשָׂף דֹּפֶק –

.

כּוֹכָבִית מְנַצְנֶצֶת

צָפָה בְּסוֹגְרַיִם.

.

אפלה מתקנת

סְבִיב מְנוֹרַת הַכְּנִיסָה יוֹתֵר מְעוֹפְפִים מִמָּה שֶׁתִּבְלַע

לְטָאַת הַקִּיר. הָלְאָה, שָׁטִיחַ מְמַלֵּא גֻּמּוֹת שֶׁהוֹתִירוּ

רַגְלֵי כִּסֵּא. הָלְאָה, תִּינוֹק יָשֵׁן עַל עוֹרוֹ כְּטָלֶה עַל

צֶמֶר. הָלְאָה, אִמּוֹ לְיָדוֹ, אֲנִי לְיָדָהּ. הֶעָבָר נָח

לְרֶגַע, אֲנִי מַפְסִיק לְחַפֵּשׂ

אֶת צוּרַת הַסַּכִּין

דֶּרֶךְ צוּרַת הַפֶּצַע.

.

קריסת המושבות

אֵלּוּ לֹא שׁוּרוֹת שִׁיר עַל קְרִיסַת הַמּוֹשָׁבוֹת

אוֹ עַל מוֹת הַדְּבוֹרִים בַּסֵּתֶר, אֶלָּא עַל

תִּינוֹק הַשָּׁקוּעַ בְּאַרְגַּז צַעֲצוּעִים

כִּדְבוֹרָה הָעֲמֵלָה עַל צוּף בְּפֶרַח סִגָּלוֹן,

לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ.

דְּבַשׁ נִגְזָל

וּמֻחְלָף בְּמֵי סֻכָּר.

.

*

שָׁמַיִם נֶאֱסָפִים אֶל הָעַיִן כְּשֵׂעָר דֶּרֶךְ גּוּמִיָּה.

.

יָרֵחַ שֶׁל אֶמְצַע חֹדֶשׁ

(פֶּרַח כְּרוּבִית עַל עֲלֵה עָנָן)

מֵטִיל אֶת כֹּבֶד אוֹרוֹ.

.

הַאִם אַתָּה רוֹאֶה כָּל כָּךְ רָחוֹק

.

תום הדני־נוה הוא פסיכולוג ומשורר. הוציא עד כה שני ספרי שירה: "פרא בית החזה" (בארד, 2011) ו"מפי התן" (קשב לשירה, 2015). השירים הם מתוך ספר בכתובים, העתיד לראות אור השנה. שירים פרי עטו התפרסמו במוסך בגיליונות 22 ו־80.

.

.

דין אהרוני רולנד

על שפת הים השחור

יַלְדָּתִי מִתַּאֲוָה לְאֹכֶל

וַאֲנִי מַגִּישָׁה לָהּ בְּצַלַּחַת

בֶּהָלָה

.

נוֹגֶסֶת וּמְקַנַּחַת בִּשְׁאֵלָה

יַלְדָּתִי?

.

אֲנִי מְצַיֶּדֶת אוֹתָהּ

בְּכַרְטִיסֵי זִכָּרוֹן

וַעֲדָשׁוֹת, שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹת

חֲצוּבָּה וּמְיַצֵּב לִכְשֶׁתִּגְדַּל

.

קְוֻצּוֹת קְוֻצּוֹת

אֲנִי מְכַסָּה

יַלְדָּתִי רוֹצָה לִישֹׁן

וַאֲנִי לֹא

.

עוֹצֶמֶת עַיִן עַד

שֶׁיִּטֶּה הַיָּם

אֶל מִפְעָם

נְשִׁימוֹתֵינוּ

 

דין אהרוני רולנד היא צלמת, משוררת, אמנית רב־תחומית ויזמת. ספר הביכורים שלה, "שוט ויסקי ושמלה מנייר", ראה אור בשנת 2019 (אש קטנה 77). זכתה במענק מפעל הפיס ליצירת מופע רב־תחומי המבוסס על ספר שיריה, והוא הוצג ביולי 2021. שיריה פורסמו בבמות שונות. השיר שכאן לקוח מתוך ספר בכתובים.

.

.

שני כץ

ג׳ונם

נָשִׁים כָּמוֹנוּ מְהַלְּכוֹת שָׁנִים בְּתוֹךְ קִמְטֵי הַלַּיְלָה

מְבַשְּׁלוֹת בְּתוֹךְ סִירִים גְּדוֹלִים אֶת דַּלּוּת הַבָּשָׂר

רֶחֶם, רֶחֶם טָבוּל

בְּיָרֹק סַבְּזִי שֶׁל בִּשּׁוּלֵי אִמּוֹתֵינוּ

וְגוּפֵנוּ פֶּרֶא וַעֲשָׂבֵינוּ יְרֻקִּים־כֵּהִים

 

הַלְּבָנָה עוֹדֶנָּה

אִם יִפְעַר הָעוֹלָם אֶת פִּיו יוּכַל לִטְעֹם אֶת

בְּכִי הַסִּירִים שֶׁלָּנוּ

הוּא יִלְחַשׁ בְּעוֹדוֹ חוֹתֵךְ בַּבָּשָׂר

.

צַלָּקוֹת לֵדָה מִתְבַּהֲרוֹת מִדּוֹר לְדוֹר גַּם אִם

אֵינָן נֶעֱלָמוֹת

.

קָרָאת לִי גּ'וּנַם

גּ'וּנַם

אַךְ הַיָּדַיִם לֹא יָדְעוּ לֶאֱחֹז

.

*

בְּתַחְתִּית הָעוֹלָם, בְּפִתְחוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה,

מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִצְחֹק, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה

מַמְצִיאָה פְּעָלִים, מְפִיצָה לְכָל עֵבֶר

מְדַבְּקוֹת שֶׁל פְּרָחִים, אַבְקָה שֶׁל צְחוֹקָהּ

.

אוּלַי נְתַפֵּז? הִיא שׁוֹאֶלֶת.

וּבַמָּקוֹם לִישֹׁן לְמַרְפֵּס הִיא דּוֹרֶשֶׁת.

.

סַרְבָנִית, יַלְדָּתִי, כְּשֵׁן חָלָב אַחֲרוֹנָה.

.

מוֹנָה בְּעַל־פֶּה אֶת כָּל זַנֵּי הַמַּנְגּוֹ,

מְדַקְלֶמֶת בְּקוֹלָהּ הַבָּטוּחַ פּוֹאֵמוֹת עַתִּיקוֹת,

יוֹנֶקֶת כַּצּוּף כָּל מַבָּט, כָּל חִיּוּךְ,

מְשַׁכֶּרֶת

מְשַׁקֶּרֶת

לֹא יוֹדַעַת לִישֹׁן, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה

.

אֲנִי מְמַלֵּאת אֶת חַדְרָהּ בִּצְמָחִים יְרֻקִּים,

מְלַמֶּדֶת אוֹתָהּ לִנְשֹׁם.

אַתְּ אוֹהֶבֶת עֵצִים, אֲנִי מַזְכִּירָה לָהּ,

מַדּוּעַ לֹא תָּנוּחִי בְּצִלּוֹ שֶׁל קִיקָיוֹן?

.

בְּתַחְתִּית הָעוֹלָם, בְּקִצּוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה

מִסְתּוֹבֶבֶת כְּמוֹ חוֹנִי, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה

מְשׁוֹטֶטֶת הִיא בֵּין גַּרְמֵי־הַשָּׁמַיִם

וּמַפָּוֹת כּוֹכָבִים נוֹפְלוֹת לִפְנֵי רַגְלֶיהָ

מְסָרֶבֶת לִישֹׁן, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה,

.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ וְהִיא

רַכָּה

כְּדוֹנַג

מַבִּיטָה בָּהּ וְהִיא

עַקְשָׁנִית

כְּאִמָּהּ

.

תַּאֲמִינִי.

.

בַּסּוֹף הִיא עוֹד תּוֹרִיד פֹּה גֶּשֶׁם

.

שני כץ היא אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, איור, וידאו־ארט, צילום ועבודות מיצב. סטודנטית בתוכנית ההמשך ללימודי אומנות של  ביה"ס "הקובייה", חברה בסטודיו ״שאננות״ בימין משה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 57 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר ביכורים בכתובים.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גיא מדרר, צביה ליטבסקי ודן אלבו
 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | קורא אמצא בדור מן הדורות

מבחר שירים של משוררי תור הזהב ברוסיה, בתרגום מקסים אוסצקי־פלדמן

רוני טהרלב, חלב ציפורים (פרט), שמן על בד מתוח על עץ, 110X100 ס"מ, 2021 (צילום: אלעד שריג)

.

משוררי תור הזהב של השירה הרוסית – מבחר שירים

מרוסית: מקסים אוסצקי־פלדמן

 

אלכסנדר פושקין

.

לַדֶּרֶךְ, יָפָתִי!  הַלֵּב דּוֹרֵשׁ מַרְגּוֹעַ –

יָמִים רוֹדְפִים יָמִים, כָּל רֶגַע בָּא לִגְרֹעַ

מִבְּדַל הַהֲוָיָה, וּשְׁנֵינוּ בִּתְמִימוּת

מְיַחֲלִים לִחְיוֹת, וּרְאִי – פִּתְאוֹם נָמוּת.

אֵין אֹשֶׁר בָּעוֹלָם, אַךְ יֵשׁ חֵרוּת וָשֶׁקֶט.

מִזְּמַן קוֹסֶמֶת לִי פְּנִינַת גּוֹרָל נֶחְשֶׁקֶת –

כְּעֶבֶד מְיֻגָּע זוֹמֵם אֲנִי בְּרִיחָה

אֱלֵי מִשְׂגַּב הַנַּחֲלָה וְהַמְּנוּחָה.

 

Алекса́ндр Пу́шкин

Пора, мой друг, пора! покоя сердце просит —
Летят за днями дни, и каждый час уносит
Частичку бытия, а мы с тобой вдвоем
Предполагаем жить, и глядь — как раз умрем.
На свете счастья нет, но есть покой и воля.
Давно завидная мечтается мне доля —
Давно, усталый раб, замыслил я побег
В обитель дальную трудов и чистых нег.

.

אלכסנדר פושקין (1799–1837), משורר, סופר, מחזאי ומסאי. נחשב לאבי השירה הרוסית המודרנית. בין היתר תרם רבות להתפתחות ספרות הרומן הרוסי הריאליסטי, להעשרת אוצר המילים ברוסית ולחקר הפולקלור.

.

.

יבגני ברטינסקי

.

דַּל כִּשְׁרוֹנִי, קוֹלִי אֵינוֹ שׁוֹפֵעַ,

אֲבָל אֲנִי קַיָּם, וּבָעוֹלָם

גַּם קִיּוּמִי לְמִישֶׁהוּ יִנְעַם:

מִי מִצֶּאֱצָאַי לָבֶטַח יְגַלֵּהוּ

בְּתוֹךְ שִׁירַי; הֵן כָּךְ יָכוֹל לִקְרוֹת,

וְזוֹ בָּזוֹ תִּגַּעְנָה נִשְׁמוֹתֵינוּ.

יְדִיד אֱמֶת מָצָאתִי בְּדוֹרֵנוּ,

קוֹרֵא אֶמְצָא בְּדוֹר מִן הַדּוֹרוֹת.

.

Евгений Баратынский

Мой дар убог и голос мой не громок,
Но я живу, и на земли мое
Кому-нибудь любезно бытие:
Его найдёт далёкий мой потомок
В моих стихах: как знать? душа моя
Окажется с душой его в сношеньи,
И как нашёл я друга в поколеньи,
Читателя найду в потомстве я.

.
יבגני ברטינסקי (1800–1844), משורר רומנטי בן זמנו של פושקין. נודע בקולו הייחודי, האינטימי והמדיטטיבי, שלא עלה בקנה אחד עם הרהיטות והאירוניה שהנהיגו פושקין וחבריו.

.

.

מיכאיל לרמונטוב  

.

אִישׁ לֹא יִשְׁמַע קוֹלִי… אֲנִי לְבַד.

הַיּוֹם דּוֹעֵךְ… הָעֲנָנִים לָבְשׁוּ פַּסִּים מַאֲדִימִים,

נָטוּ כְּבָר מַעֲרָבָה, וְהָאָח בּוֹעֶרֶת לְפָנַי. –

אֲנִי שׁוֹפֵעַ חֲלוֹמוֹת עַל הֶעָתִיד…

יָמַי חוֹלְפִים מוּלִי בְּסָךְ אָחִיד וְחַדְגּוֹנִי,

וּבְעֵינַי הַנְּבוֹכוֹת לַשָּׁוְא חִפַּשְׂתִּי

בֵּינֵיהֶם וְלוּ אֶחָד, שֶׁהַגּוֹרָל נָתַן בּוֹ אוֹת!

 

Михаил Лермонтов

Никто моим словам не внемлет… я один.
День гаснет… красными рисуясь полосами,
На запад уклонились тучи и камин
Трещит передо мной. – Я полон весь мечтами,
О будущем… и дни мои толпой
Однообразною проходят предо мной,
И тщетно я ищу смущенными очами
Меж них хоть день один, отмеченный судьбой!

 

מיכאיל לרמונטוב (1814–1841), מהמשוררים המשפיעים ביותר לאחר מותו של פושקין. כתיבתו על חבל ארץ קווקז נחשבת לאחת ממבשרות האוריינטליזם הרוסי.

.

.

פיודור טיוטצ'ב

דֹּם!

Silentium!

דֹּם וְהַסְתֵּר בְּסוֹד שָׁמוּר

כָּל מִשְׁאָלָה וְכָל הִרְהוּר –

עָמֹק בַּנֶּפֶשׁ עֲלֵיהֶם

לִזְרֹחַ וּלְהֵעָלֵם

בְּלִי אֹמֶר, כְּמוֹ כּוֹכְבֵי מָרוֹם.

הַבֵּט בְּזָהֳרָם – וָדֹם.

 

הַלֵּב, כֵּיצַד הוּא יְדַבֵּר?

כֵּיצַד יָבִין אָדָם אַחֵר

אֶת עוֹלָמְךָ וְאֶת רָזָיו?

הֲגִיג שֶׁנֶּהֱגָה – כָּזָב.

אַל תַּעֲכִיר מֵימֵי תְּהוֹם,

רְוֵה מִטָּהֳרָם – וָדֹם.

 

בְּתוֹכְךָ תֵּדַע לִחְיוֹת –

בְּמִסְתּוֹרֵי הַמַּחְשָׁבוֹת

וּבְקִסְמֵיהֶן – עוֹלָם מֻפְלָא.

אוֹתָם תַּחְרִיד הַהֲמֻלָּה,

הֵם יֵעָלְמוּ לְאוֹר הַיּוֹם.

הַקְשֵׁב לְשִׁירָתָם – וָדֹם!…

.

Фё́дор Тю́тчев

Молчи!
Silentium!

Молчи, скрывайся и таи
И чувства и мечты свои —
Пускай в душевной глубине
Встают и заходят оне
Безмолвно, как звезды в ночи, —
Любуйся ими — и молчи.

Как сердцу высказать себя?
Другому как понять тебя?
Поймет ли он, чем ты живешь?
Мысль изреченная есть ложь.
Взрывая, возмутишь ключи, —
Питайся ими — и молчи.

Лишь жить в себе самом умей —
Есть целый мир в душе твоей
Таинственно-волшебных дум;
Их оглушит наружный шум,
Дневные разгонят лучи, —
Внимай их пенью — и молчи!..

.
פיודור טיוטצ'ב (1803–1873), מגדולי המשוררים הרוסים בתקופתו. כתיבתו, שביקשה לחבר בין האינדיווידואליזם הרומנטי ובין מסורת השירה החצרונית הרוסית של המאה השמונה־עשרה, הייתה מקור השראה לסימבוליזם הרוסי.

.

מקסים אוסצקי־פלדמן, מורה לעברית, עוסק בתרגום השירה הרוסית וחוקר ממשקים בין בלשנות לספרות.

 

המערכת מודה למיכאל מקרובסקי על סיועו בהכנת המדור.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשורר האיראני הגולה מֵהְדי מוּסָוִוי, בתרגום אורלי כהן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן