.
ארומה
מיכל זכריה
.
פני שלד צהובים מביטים בְּמלכה מתחת לקסדת פלדה. השלד רוכב על סוס לבן עם עין אדומה כמו תמרור אזהרה. שמש עגולה שוקעת מאחורי זוג מצבות אפורות, או אולי זוג מגדלים? מלכה חושבת על מגדלי התאומים. בתחתית הקלף המצויר כתוב באותיות גדולות באנגלית – מ ו ו ת.
אל תקפצי למסקנות, טובה אומרת לה. זה לא אומר מה שאת חושבת.
מלכה מסתכלת על הגבות של טובה כדי לאמוד את חומרת המצב. המסכות שנכפו עליהן בקפיטריה מקשות עליה לקרוא את הבעת פניה, וטובה מצידה נהנית מהמסתורין. השׂערות הבודדות שנשארו לה מתכווצות זו לקראת זו מעל גשר האף כמו כנפיים קטנטנות על גבו של מלאך. היא הופכת עוד קלף ועוד קלף והקלפים מפליקים על הפורמייקה עד שנהיה למלכה לא נעים. היא מציצה שוב בגולגולת הצהובה כמו שיניים של מעשן. המוות עצמו כבר לא מפתיע אותה. כשהתיישבה ליד טובה בהרצאה על מורשת הלדינו של יהדות ספרד ביום הראשון שלה בבית גיל פז טובה אמרה לה: לא סתם בנו את הבית־זקנים בין שני בתי קברות. אנשים נופלים פה כמו זבובים.
בהתחלה מלכה הצליחה להתעלם. כשעברה ליד מודעות האבל המתחלפות על לוח השעם שבלובי היא הלכה מהר והסתכלה על הרצפה. כשהבריכה נסגרה לחצי יום כי פסח חטף התקף לב תוך כדי שחייה היא הלכה לפלדנקרייז. אבל המגיפה הביאה איתה חידלון שלא היה אפשר לפספס. הבית נסגר למבקרים והטלפונים הפסיקו לצלצל. יציאות הכרחיות נוטרו בקפדנות. את אנשי הצוות היא בקושי זיהתה מרחוק, מתחת למסכות, ובין הדיירים הצליחה להבחין בעיקר לפי קווי המתאר של גבנונים והליכונים. העיתונים עדיין הגיעו ודיווחו בשחור ואדום על מניין המתים. טובה אמרה שזה עניין של זמן עד שהווירוס יחדור לבניין ולא צריך להתנהג כמו תינוקות לגבי זה. ובכל זאת, עכשיו, כשהיא מסתכלת למוות בחורים של הגולגולת, כמו אביר על סוס לבן שבא לקחת אותה מהחיים האלה, היא מרגישה דגדוג לא בדיוק נעים. דגדוג פנימי שמזכיר לה ריח של תפוזים בחושך מוחלט וגרביים רטובים.
הקלף הזה, טובה מצמידה אצבע לפרסת הסוס, שבדיוק עומדת לרמוס אפיפיור, מסמן התחלה חדשה.
את בטוחה? זה נראה כמו ההפך, מלכה אומרת ומתחרטת מיד. היא לא זו שלמדה קלפים.
אבל נראה שטובה במצב רוח טוב ולא הולכת לגעור בה. כן, היא אומרת, ואני גם יודעת בדיוק איזו.
נו, מלכה נעתרת למבט המצפה של טובה.
שמונה חודשים אנחנו סגורות פה וכל העיר פתוחה, טובה אומרת. כמה אפשר? מחר אנחנו הולכות לארומה.
אבל זה אסור, מלכה אומרת. היא רוצה להגיד שזה גם מסוכן, אבל זה מסוג הדברים שרק ירגיזו את טובה.
את זה תשאירי לי, טובה אומרת. את רוצה התחלה חדשה או לא?
.
*
.
בלילה מלכה מושכת את השמיכה מעל הראש. גם מתחת לשמיכה היא לא מצליחה להפסיק להריח את התפוזים. היא אומרת לעצמה שניקו את החדר עם ספונג׳ה בריח הדרים כשלא הייתה בו, אבל יודעת שזה לא נכון. כשהיא עוצמת עיניים היא רואה את החיוך הצהוב וחסר השפתיים של השלד, את הלחיים המחייכות של אחותה אורה בבוהק הפנס. מלכה הייתה בת אחת־עשרה ואורה התערבה שאין לה אומץ להיכנס לפרדס בלילה ולחכות שם עשר דקות לבד. אורה תמיד המציאה התערבויות כאלה. בואי נתערב שאין לך אומץ ללטף את כלב השמירה של השכנים. בואי נתערב שאין לך אומץ לטפס על מגדל המים.
גם את עשית את זה? היא שאלה. התפוזים השחורים נתלו מהענפים השחורים.
מלא פעמים, אורה אמרה.
זה לא מה שהיא רצתה לשמוע.
אל תהיי תינוקת, אורה אמרה וסנוורה אותה עם הפנס. אני אספור עשר דקות ואבוא לקחת אותך. ואז היא הקליקה בפנס, האור כבה, ומלכה שמעה צעדים מתרחקים בריצה.
מלכה עמדה בחושך. היא הקשיבה לתנים רחוקים וחשבה על מסתננים ועל רוחות של חיילים בריטים. הריח החזק של התפוזים צבט לה באף. אורה בטח לא הלכה רחוק, היא חשבה. היא דמיינה את הפנס נדלק פתאום ומציף באור את הפרצוף של אחותה הגדולה, שאומרת לה, הייתי כאן כל הזמן. כמה זמן עבר? היא זזה מרגל לרגל והרגישה את הבטן נלחצת אל כפתור המכנסיים. היא צריכה פיפי. אורה לא באה. בפעם הבאה שאורה תציע להתערב איתה היא תגיד לא, היא החליטה ומיד ידעה שלא תעמוד בהחלטה. בלי אורה היא לא הייתה עושה כלום חוץ מללכת לבית הספר ולעזור לאמא שלהן לייבש כלים. ככה לפחות יש לה משהו לספר, למרות שהיא אף פעם לא מספרת. העצים הצטופפו. למלכה נדמה שיללות התנים הולכות ומתקרבות. התפוזים תססו על העצים, הפרדס נשם, והחושך מילא לה את הגרון. היא הרגישה זרם חם במורד הרגל, מרטיב את הגרב ונספג בסוליית הנעל.
מלכה מתעוררת. הסדין חם ורטוב ומריח מתפוזים. לא. זה ריח אחר. היא דוחפת מעליה את השמיכה ומסתכלת עמוק אל תוך החושך. היא תגיד לטובה שבשום פנים ואופן לא.
.
*
.
בבוקר טובה מחכה לה בקפיטריה ומסתירה תיק צד של קואץ׳ מתחת לשולחן. מלכה רואה אותה מתקנת את האודם שלה במראה קטנה לפני שהיא מחזירה את המסכה למקום. את מוכנה? טובה אומרת, אמרתי להם שאני מלווה אותך לקולונוסקופיה.
מלכה עומדת ליד השולחן ולוקחת אוויר.
אל תגידי לי שחטפת רגליים קרות, טובה אומרת. מלכה מרגישה הקלה שהיא לא צריכה להיות זו שאומרת את זה.
שמעתי על מישהי שבגלל קורונה נזקקה להשתלת ריאות כפולה, היא אומרת.
מה לא השתילו לי, טובה אומרת.
בכל זאת, מלכה אומרת.
מספיק, טובה אומרת, הזמנתי לנו ספיישל. אנחנו יוצאות?
הן חוצות את הלובי ומלכה מביטה בתחינה בפקידת הקבלה רויטל. אבל רויטל לא עוצרת אותן. טובה פותחת את דלת הזכוכית ומסמנת לה – אחרייך. מלכה וטובה עומדות ברחוב ומחכות למונית. מלכה נושמת עמוק דרך המסכה ומתרווחת אל תוך תחושת הכניעה המוכרת. היא תעשה מה שטובה תגיד לה. האוויר בחוץ מרגיש אחרת מבתוך גיל פז, היא חושבת בלי לדעת אם זה טוב או רע, וממלאת את ריאותיה בחמצן העירוני של נובמבר.
.
מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. מאמריה הופיעו במגזינים Psyche ו-The Rumpus. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת מעין, הבה להבא ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "נשימה עמוקה", סיפור קצר מאת בר בן־יוסף
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
