.
נשימה עמוקה
בר בן־יוסף
.
״קחי נשימה עמוקה,״ אני אומרת לה, ועוזרת לה ללגום מכוס המים שהבאתי לה למיטה. היא מסתכלת עליי בחשש עם העיניים הגדולות שלה ואני מנסה להקרין כלפי חוץ שאני הכי רגועה בעולם, שלא קרה כלום, הכול בסדר, הכול תחת שליטה. ״נשימה עמוקה ותחשבי רק על דברים טובים, טוב?״ היא לוקחת נשימה עמוקה מצחיקה כזאת, לא באמת, ואז נושפת המון אוויר החוצה בלי להוריד ממני את העיניים.
״אני אחשוב על ארנבים, טוב?״ היא אומרת לי בקול הצרוד החמוד שלה, ואני מהנהנת בחיוך. היא מהנהנת אליי בחזרה, מסמנת לי עם האגודל ״אוקיי״ ומשתדלת לחייך גם, אפילו שאני רואה שהיא עוד רועדת מפחד. ״יופי, זה רעיון מצוין,״ אני מעודדת אותה וניגשת לחלון, מסתכלת החוצה, מנסה לאתר תזוזה חשודה, לא מצליחה, מגיפה את התריס מהר ומסיטה את הווילון, כאילו שזה באמת יעזור במשהו.
״אני חושבת על ארנבים כאלה חמודים שקופצים, בוינג בוינג, ויש להם גם חבר חתול,״ היא אומרת, ואני מאשרת, ״יופי מתוקה, יופי, תמשיכי לחשוב רק עליהם,״ אני מסתכלת בארון הבגדים, מזיזה בגדים ימינה, שמאלה, בודקת שאף אחד לא מתחבא שם, ואז נשכבת על הרצפה ובודקת שאין גם אף אחד מתחת למיטה שלה, ומתחת לארון הספרים באותה ההזדמנות. אני מוצאת חרב פלסטיק של אבירים ומחליטה לשמור אותה.
״הם כולם רוקדים עכשיו ביחד בדשא, אימא, עם כל הפרחים, והפרפרים, הם רוקדים בדשא בלט! אני יכולה ללבוש את השמלה עם הטוטו בלרינה בבקשה?״ היא פתאום שואלת, ״לא כרגע חמודה, לא כרגע, טוב? עוד מעט,״ אני בודקת שאין אף אחד מאחורי הדלת לפני שאני נועלת אותה ונשענת עליה עם הגב.
״עכשיו אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים,״ אני מתקרבת אליה, שוב עושה מאמצים כבירים להישמע הכי רגועה שאני יכולה, ״ותספרי לי בדיוק, אבל בדיוק על מה חלמת… אוקיי מותק? אל תפחדי, את יכולה לספר לאימא.״
היא מקפלת את הרגליים ומחבקת את הדובי הוורוד שלה. ״אימא פשוט צריכה לדעת בדיוק, אבל בדיוק, על מה חלמת כדי שהיא תדע איך לשמור עלייך, את מבינה?״ היא מהנהנת בשתיקה ומשפילה את המבט אכול האשמה שלה לרצפה. היא מתחילה לבכות שוב והלב שלי נשבר.
״די, די מתוקה שלי, לא קרה כלום,״ אני מתיישבת לידה ומחבקת אותה חזק־חזק. ״הכול בסדר, הכול בסדר, אל תבכי מתוקה, הכול בסדר, כולם חולמים חלומות רעים מותק, כולם… אימא תגרש את החלום הרע, אוקיי? אימא תנצח אותם, אני רק צריכה שתעזרי לי לעשות את זה, טוב?״
״שלושה דובים גדולים,״ היא מתחילה ומנגבת את האף בשרוול של הפיג׳מה, ״היו שם שלושה דובים גדולים כאלה, מפחידים מאוד שעושים ווא!״ היא מחקה את הדובים ואני מרגישה גוש בגרון ומנסה לבלוע אותו, ״ומכשפה רעה כזאת, מגעילה, שרוצה להרוג אותך!״ היא אומרת בעיניים בוערות, ״ואני אמרתי לה – לכי משם! לכי, אני לא רוצה שתהרגי את אימא שלי,״ אני מחזיקה את היד שלה חזק והיא ממשיכה, ״אבל המכשפה לא ראתה אותי ולא שמעה אותי. והיא צחקה כל הזמן.״
״תמשיכי חמודה, אני מקשיבה,״ היא מושכת באף שלה, ״ואז היא באה מאחוריך עם גרזן ו…״ אההההה! אני מרגישה כאב חד מפלח לי את כתף ימין, דם ניגר, מכסה לי את כל החולצה, הקטנה נעמדת על המיטה וצורחת בהיסטריה, אני מסובבת את הראש וזאת המכשפה. היא צוחקת צחוק מכוער ומרימה את הגרזן הגדול שלה שוב למעלה, אין לי מושג מה לעשות, אז אני תוקעת לה את החרב צעצוע ברגל. החרב מתקפלת, אבל קונה לי מספיק זמן כדי להרים את הארגז הכבד עם כל הרכבות צעצוע והמסילות ולהטיח אותו בפנים שלה. היא נופלת אחורה בצעקה והקטנה צועקת גם, ״אימא!!!!! הדובים!!!!״ אני מסתובבת לצד השני, עדיין מתנשפת מהמאמץ, בקושי מסוגלת להזיז את יד ימין, ורואה שלושה דובים ענקיים עומדים ליד החלון ושואגים עליי. אני נופלת לרצפה בפחד ומתחילה לזרוק עליהם כל מה שאני מצליחה לשים עליו יד, ספרים, בובות, מכוניות, בזמן שאני נסוגה אחורנית. בינתיים מאחוריי, המכשפה מתאוששת, מתרוממת ומנסה להוריד עליי שוב את הגרזן החלוד שלה. באינסטינקטים של חיה אני קולטת אותה בזמן, שמה לה רגל ומכשילה אותה ואז שולפת את אחד המוטות מהמיטה של הקטנה, זה הרופף עם המסמר שהיינו צריכים לתקן כבר מזמן, ותוקעת לה אותו עמוק בתוך מפתח הלב.
המכשפה נאנקת בכאב והקטנה צווחת בפיץ׳ כל כך גבוה שזה מלחיץ את הדובים וגורם להם לשאוג עוד יותר חזק. אני חייבת לוודא שהנבלה הזאת, המכשפה, מחוסלת. אני תופסת שוב את המוט של המיטה שתקוע לה בחזה ומסובבת אותו פנימה יותר עמוק, ויותר עמוק, עד שהיא משתנקת ויוצא לה דם מהפה. אני בועטת בה שתלך לקיבינימט ואז מרימה את הגרזן שלה, מניפה אותו ומסתובבת אל הדובים בשאגה.
״לא!!!!״ אני שומעת את הקטנה צורחת את נשמתה, ״הם לא הרגו אותך בחלום, אימא!!!!!!!״ אבל לא אכפת לי כבר מכלום, לדוב אחד אני עורפת את הראש, את השני אני דוחפת מהחלון, והשלישי כבר מבין מה מחכה לו ובורח לבד.
כאב עז שוטף אותי בכתף ימין ומזכיר לי את הפציעה, אני שומטת את הגרזן לרצפה, לוקחת שמיכה ומלפפת חזק מסביב, כדי לעצור את הדם. אני ניגשת אל הקטנה, שעכשיו עומדת על המיטה ומייבבת בעיניים מזוגגות, מתנשמת בנשימות קצרות במרווחים קבועים. אני מחבקת אותה חזק חזק, ״הכול בסדר,״ אני אומרת לה ואז מרימה אותה ומערסלת אותה בחיקי, מנענעת אותה ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, בלי הפסקה, ״הכול בסדר, אימא פה, הכול בסדר, אימא ניצחה את כל הרעים, טוב? אימא לא מתה, אימא אף פעם לא תעזוב אותך, טוב?״
חולפות עוד דקות ארוכות עד שהקטנה נרגעת וחוזרת לנשום לאט. אני מנגבת לה את הדמעות בשמיכה הספוגה בדם ומשכיבה אותה בחזרה לישון. אני נשכבת לידה ומניחה עליה יד. ״הכול בסדר חמודה, זהו, נגמר החלום הרע,״ היא מהנהנת ומתחילה לעצום עיניים, ״עכשיו תחלמי רק חלומות טובים, טוב מותק? רק חלומות טובים.״
.
בר בן־יוסף היא תסריטאית וסופרת. פרסמה ארבעה ספרים לילדים ונוער בהוצאת כתר, והחמישי צפוי לראות אור השנה. כתבה וערכה תסריטים לתוכניות טלוויזיה רבות בישראל, לתוכניות רשת BBC באנגליה, ששם חייתה כעשר שנים, ובארצות הברית.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "העיר העילית", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
