פרוזה | נשימה עמוקה

"כאב חד מפלח לי את כתף ימין, דם ניגר, הקטנה נעמדת על המיטה וצורחת בהיסטריה, אני מסובבת את הראש וזאת המכשפה." סיפור קצר מאת בר בן־יוסף

אליסיה שחף, נעה, מתוך הסדרה casa tomada (בית תפוס), צילום מטופל, 2016

.

נשימה עמוקה

בר בן־יוסף

.

״קחי נשימה עמוקה,״ אני אומרת לה, ועוזרת לה ללגום מכוס המים שהבאתי לה למיטה. היא מסתכלת עליי בחשש עם העיניים הגדולות שלה ואני מנסה להקרין כלפי חוץ שאני הכי רגועה בעולם, שלא קרה כלום, הכול בסדר, הכול תחת שליטה. ״נשימה עמוקה ותחשבי רק על דברים טובים, טוב?״ היא לוקחת נשימה עמוקה מצחיקה כזאת, לא באמת, ואז נושפת המון אוויר החוצה בלי להוריד ממני את העיניים.

״אני אחשוב על ארנבים, טוב?״ היא אומרת לי בקול הצרוד החמוד שלה, ואני מהנהנת בחיוך. היא מהנהנת אליי בחזרה, מסמנת לי עם האגודל ״אוקיי״ ומשתדלת לחייך גם, אפילו שאני רואה שהיא עוד רועדת מפחד. ״יופי, זה רעיון מצוין,״ אני מעודדת אותה וניגשת לחלון, מסתכלת החוצה, מנסה לאתר תזוזה חשודה, לא מצליחה, מגיפה את התריס מהר ומסיטה את הווילון, כאילו שזה באמת יעזור במשהו.

״אני חושבת על ארנבים כאלה חמודים שקופצים, בוינג בוינג, ויש להם גם חבר חתול,״ היא אומרת, ואני מאשרת, ״יופי מתוקה, יופי, תמשיכי לחשוב רק עליהם,״ אני מסתכלת בארון הבגדים, מזיזה בגדים ימינה, שמאלה, בודקת שאף אחד לא מתחבא שם, ואז נשכבת על הרצפה ובודקת שאין גם אף אחד מתחת למיטה שלה, ומתחת לארון הספרים באותה ההזדמנות. אני מוצאת חרב פלסטיק של אבירים ומחליטה לשמור אותה.

״הם כולם רוקדים עכשיו ביחד בדשא, אימא, עם כל הפרחים, והפרפרים, הם רוקדים בדשא בלט! אני יכולה ללבוש את השמלה עם הטוטו בלרינה בבקשה?״ היא פתאום שואלת, ״לא כרגע חמודה, לא כרגע, טוב? עוד מעט,״ אני בודקת שאין אף אחד מאחורי הדלת לפני שאני נועלת אותה ונשענת עליה עם הגב.

״עכשיו אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים,״ אני מתקרבת אליה, שוב עושה מאמצים כבירים להישמע הכי רגועה שאני יכולה, ״ותספרי לי בדיוק, אבל בדיוק על מה חלמת… אוקיי מותק? אל תפחדי, את יכולה לספר לאימא.״

היא מקפלת את הרגליים ומחבקת את הדובי הוורוד שלה. ״אימא פשוט צריכה לדעת בדיוק, אבל בדיוק, על מה חלמת כדי שהיא תדע איך לשמור עלייך, את מבינה?״ היא מהנהנת בשתיקה ומשפילה את המבט אכול האשמה שלה לרצפה. היא מתחילה לבכות שוב והלב שלי נשבר.

״די, די מתוקה שלי, לא קרה כלום,״ אני מתיישבת לידה ומחבקת אותה חזק־חזק. ״הכול בסדר, הכול בסדר, אל תבכי מתוקה, הכול בסדר, כולם חולמים חלומות רעים מותק, כולם… אימא תגרש את החלום הרע, אוקיי? אימא תנצח אותם, אני רק צריכה שתעזרי לי לעשות את זה, טוב?״

״שלושה דובים גדולים,״ היא מתחילה ומנגבת את האף בשרוול של הפיג׳מה, ״היו שם שלושה דובים גדולים כאלה, מפחידים מאוד שעושים ווא!״ היא מחקה את הדובים ואני מרגישה גוש בגרון ומנסה לבלוע אותו, ״ומכשפה רעה כזאת, מגעילה, שרוצה להרוג אותך!״ היא אומרת בעיניים בוערות, ״ואני אמרתי לה – לכי משם! לכי, אני לא רוצה שתהרגי את אימא שלי,״ אני מחזיקה את היד שלה חזק והיא ממשיכה, ״אבל המכשפה לא ראתה אותי ולא שמעה אותי. והיא צחקה כל הזמן.״

״תמשיכי חמודה, אני מקשיבה,״ היא מושכת באף שלה, ״ואז היא באה מאחוריך עם גרזן ו…״ אההההה! אני מרגישה כאב חד מפלח לי את כתף ימין, דם ניגר, מכסה לי את כל החולצה, הקטנה נעמדת על המיטה וצורחת בהיסטריה, אני מסובבת את הראש וזאת המכשפה. היא צוחקת צחוק מכוער ומרימה את הגרזן הגדול שלה שוב למעלה, אין לי מושג מה לעשות, אז אני תוקעת לה את החרב צעצוע ברגל. החרב מתקפלת, אבל קונה לי מספיק זמן כדי להרים את הארגז הכבד עם כל הרכבות צעצוע והמסילות ולהטיח אותו בפנים שלה. היא נופלת אחורה בצעקה והקטנה צועקת גם, ״אימא!!!!! הדובים!!!!״ אני מסתובבת לצד השני, עדיין מתנשפת מהמאמץ, בקושי מסוגלת להזיז את יד ימין, ורואה שלושה דובים ענקיים עומדים ליד החלון ושואגים עליי. אני נופלת לרצפה בפחד ומתחילה לזרוק עליהם כל מה שאני מצליחה לשים עליו יד, ספרים, בובות, מכוניות, בזמן שאני נסוגה אחורנית. בינתיים מאחוריי, המכשפה מתאוששת, מתרוממת ומנסה להוריד עליי שוב את הגרזן החלוד שלה. באינסטינקטים של חיה אני קולטת אותה בזמן, שמה לה רגל ומכשילה אותה ואז שולפת את אחד המוטות מהמיטה של הקטנה, זה הרופף עם המסמר שהיינו צריכים לתקן כבר מזמן, ותוקעת לה אותו עמוק בתוך מפתח הלב.

המכשפה נאנקת בכאב והקטנה צווחת בפיץ׳ כל כך גבוה שזה מלחיץ את הדובים וגורם להם לשאוג עוד יותר חזק. אני חייבת לוודא שהנבלה הזאת, המכשפה, מחוסלת. אני תופסת שוב את המוט של המיטה שתקוע לה בחזה ומסובבת אותו פנימה יותר עמוק, ויותר עמוק, עד שהיא משתנקת ויוצא לה דם מהפה. אני בועטת בה שתלך לקיבינימט ואז מרימה את הגרזן שלה, מניפה אותו ומסתובבת אל הדובים בשאגה.

״לא!!!!״ אני שומעת את הקטנה צורחת את נשמתה, ״הם לא הרגו אותך בחלום, אימא!!!!!!!״ אבל לא אכפת לי כבר מכלום, לדוב אחד אני עורפת את הראש, את השני אני דוחפת מהחלון, והשלישי כבר מבין מה מחכה לו ובורח לבד.

כאב עז שוטף אותי בכתף ימין ומזכיר לי את הפציעה, אני שומטת את הגרזן לרצפה, לוקחת שמיכה ומלפפת חזק מסביב, כדי לעצור את הדם. אני ניגשת אל הקטנה, שעכשיו עומדת על המיטה ומייבבת בעיניים מזוגגות, מתנשמת בנשימות קצרות במרווחים קבועים. אני מחבקת אותה חזק חזק, ״הכול בסדר,״ אני אומרת לה ואז מרימה אותה ומערסלת אותה בחיקי, מנענעת אותה ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, בלי הפסקה, ״הכול בסדר, אימא פה, הכול בסדר, אימא ניצחה את כל הרעים, טוב? אימא לא מתה, אימא אף פעם לא תעזוב אותך, טוב?״

חולפות עוד דקות ארוכות עד שהקטנה נרגעת וחוזרת לנשום לאט. אני מנגבת לה את הדמעות בשמיכה הספוגה בדם ומשכיבה אותה בחזרה לישון. אני נשכבת לידה ומניחה עליה יד. ״הכול בסדר חמודה, זהו, נגמר החלום הרע,״ היא מהנהנת ומתחילה לעצום עיניים, ״עכשיו תחלמי רק חלומות טובים, טוב מותק? רק חלומות טובים.״

.
בר בן־יוסף היא תסריטאית וסופרת. פרסמה ארבעה ספרים לילדים ונוער בהוצאת כתר, והחמישי צפוי לראות אור השנה. כתבה וערכה תסריטים לתוכניות טלוויזיה רבות בישראל, לתוכניות רשת BBC באנגליה, ששם חייתה כעשר שנים, ובארצות הברית.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "העיר העילית", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | הסוררת

"חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב." קטע מתוך "הסוררת" מאת הסופרת העיראקית אִנעאם כּצ'אצ'י, בתרגום יותם בנשלום

אבירו לילו, מנוחה, בטון וקליע 5.56, 2020

.

פרק מתוך "הסוררת" / אִנעאם כּצ'אצ'י

מערבית: יותם בנשלום

.

1

 רגע כזה בחיים לא חוותה מעולם, וכנראה לעולם לא תחווה עוד כמוהו. היא ישבה ברכבת, ליד החלון, וראתה את עברהּ בא ומשליך את עצמו על המושב שמולה. הוא הביט לה בעיניים, שמֵח לאידה, ושלה אותה מתוך שגרת השנים המתישה. שתתעלם ממנו? שתעבור מקום? התחשק לה לקום ממקומה, לגשת אל מעצור החירום ולמשוך בידית האדומה. צווחת הקרונות המתחככים בפסי המסילה ומתיזים ניצוצות תישמע באוזניה, היא תפתח את הדלת, תרד, תצעד על הרציף; אבל עיניו השתלטו עליה וכבלו את ידיה. עפעפיה כבדו, והיא נכנעה ליריעת כותנה לבנה. היא חלמה חלום רע; חלום שפקד אותה בגלל שאלה רגילה לגמרי, שזכתה לתשובה רגילה לכאורה. תחילה לא תפסה מה השוטר המוצב ליד הדלת ההיא אומר לה, אך דבריו הציתו גחלת לוחשת שהיתה טמונה בחזהּ . העובדה ששמר דווקא על הדלת הזאת במסדרון ובו דלתות רבות עוררה את סקרנותה. היא שאלה אותו על החולה השוכב בפנים; מי זה יכול להיות מאחורי הדלת?

 קורה שקצינים מתאשפזים בבית החולים הצבאי הזה, כאן בפריז. אבל סתם חולים אינם זקוקים לשוטר כחול מדים ליד הדלת. אולי זה איזה אח"ם רם־דרג ממדינה ידידותית. הרי מלכים, נשיאים וראשי מפלגות כבר הגיעו לכאן כדי לקבל טיפול. כמה מהם גם מתו כאן. במקרים כאלה מודיעים בתקשורת שהם מתו בארצם שלהם, ומסע ההלוויה יוצא מביתם. ניתוחים וטיפולים מתבצעים כאן בדיסקרטיות, ובאמצעותם צרפת מסלקת את חובותיה לידידיה – ומדי פעם גם לאויביה. אז מי החולה שבחדר? אולי פושע מסוכן, שנפגע במרדף או בחקירה קשוחה מדי ועובר טיפול לפני שיובא בפני שופט. צו הזהירות תבע מן השוטר שלא להשביע את סקרנותה, אך הוא נהג בה באדיבות ולא התעלם מן השאלה. הוא הרים יד אל כובעו לאות ברכה, כנהוג לפני שיחה עם אזרח, רכן אליה ולחש לה את השם. אין צורך לחשוש ממנה או לחשוד בה – גברת זעירה, קשישה ומקומטת המדדה במסדרון בית החולים שעונה על מקל. הוא יגלה לה את שביקשה לדעת, משום שהדבר אינו נוגע לה כלל. האדם השוכב בחדר על ערש דווי הוא חולה שפעם היה מפורסם, אבל היום אין איש מזכיר את שמו. זמנו עבר, ושמו נחקק באנציקלופדיות. הוא עצמו לא שמע עליו, עד שנאמר לו שבעבר היה נשיא אלג'יריה. שוטר הוא שוטר, לא מורה להיסטוריה.

 כששמעה את השם נסערו עטלפי עברהּ. לבה האיץ את מהלכו, והיא חשה מדקרות בחזה. היא לא האמינה שבקומה החמישית בבית החולים ואל־דֶה־גְראס, בחדר השוכן מטרים ספורים מחדרה שלה, נמצא בן־בֶּלָה, הוא ולא אחר. רוח נשבה בספר תולדות חייה, והדפים התעופפו לאחור בזה אחר זה עד להתחלה. קרבת עניינים אכזרית יש כאן, ולא מקרה ממוזל. שומר החדר לחש לה את שם המשפחה, ומיד נזכרה בשם הפרטי: אחמד. היא לא שכחה את כל מה שהקריבה, את אהוביה ואת אלה שברכתה שורה עליהם. הללו עיצבו את דמותו בזיכרונה, הזכירו לה את שמו האמיתי וכן את שם הקוד שלו, מִזְיאני מַסעוּד. איש בעל קומה שקשה לשכוח, גבוה ורזה כמו עץ ברוש. היא ראתה אותו במקום שאמרו לה שיהיה בו: לוגם קפה כמנהגו, בשעה קבועה, על גדת הנילוס. עליה הוטל לפסוע ולהאט לידו. הוא אמור לעצור, להשיב לה ברכה ולענות על שאלותיה הספונטניות. היא אמורה להביט בפניו ולחייך. ואחר להסתלק כלעומת שבאה. סתם לעבור. סתם לשאול. מה היתה השנה אז?

תאג' אלמֻלוּכּ יודעת מי היא. חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב.

כשהשעות נאנקות תחת נטל השיעמום, החודשים יוצאים לנבור באשפה ולחפש בה גרעיני אבטיח. החיים נמרחים ומתארכים יותר מדי. אז מחשבותיה נודדות, והיא מדמיינת לה את ידידהּ כאוות נפשה – משחקת שאטי־באטי, מה שנקרא. לא ברור לה לא מה זה שאטי ולא מה זה באטי. משהו כמו עאמי־שאמי. את העובדה שאחיה לגורל ממתין לה במסדרון בית החולים גילתה כאשר יצאה כדי לחלץ מעט את הרגליים כמצוות הרופא. כמו כפיל המבצע את הפעלולים במקום גיבור הסרט. אולי היא שחקנית ואינה יודעת. גיבורה בעל כורחה. והגורל בא לצחוק באוזניה את צחוקו המר. "אני יכולה להיכנס לרגע לומר לו שלום?"

"אסור, גברת. הוא בתרדמת כמעט מלאה."

היא מנסה לדמיין איך היה השוטר מגיב לוּ סיפרה לוֹ שניסתה להתנקש בחייו של החולה הנחבא מאחורי הדלת. הדבר אירע לפני יותר מחמישים שנה. היא ניסתה, אך לבה לא נתנהּ לעשות זאת. השוטר רואה שהיא מחייכת בפיזור נפש, ומחייך חזרה. היא שבה אל חדרה, מקלה נוקש על רצפת המסדרון. היעד ניצל ממוות. נותר בחיים וזכה לראות את ארצו מקבלת את עצמאותה; נעשה נשיא אלג'יריה. היא נזכרת בו בעצב, לא באהבה. אין היא אוהבת את בעלי בריתו של עבד־אלנאצר. מן הכלא, מן הרדיפות ומגזרי דין מוות אל מושב הנשיאות. וממושב הנשיאות אל הכלא. הכול כמנהג המקום. גילו עולה על תשעים שנה, והוא בא לקבל טיפול אצל הכובשים, אויביו משכבר הימים. פוליטיקה, מקצוע מנוול. החדר שלו קרוב לחדרה. נשיא לשעבר ומרגלת לשעבר חיים בשלום זה לצד זה בצלה האיום של הזִקנה. היא תמצא דרך לבקר אותו. היא צריכה לבוא אליו ולומר לו שבזכותה הוא עדיין נושם. אחר כך שילך ויתפגר לו כאוות נפשו.

בבית החולים אין איש יודע את האמת עליה. אבל היא יודעת מי היא. זיכרונה חד כתמיד, ולא ניבעו בו פרצות. "מימונה מכירה את אלוהים, ואלוהים מכיר את מימונה" – פתגם עממי ששמעה מבּורגיבּה כשביקר בבגדאד. הבאשא הכיר לה אותו. אז היתה עיתונאית, והיא ניגשה אליו וראיינה אותו. משפטן ומהפכן תוניסאי. בא לבקש מממשלתו של נוּרי אלסעיד שתסייע לעמו. לכל מדינה ערבית תולדות משלה ומנהיגים משלה. את מטרתו השיג, וארצו זכתה בעצמאות. האקטיביסט הצעיר גדל והיה ללוחם גדול. הלוואי שהראש יפסיק להזרים שמות ומראות. די לה בכאבי הברכיים. האחיות מתרוצצות סביבה, מבקשות להשביע רצון. בעלה היה קצין מלידה, גיבור מגיבורי מלחמת העולם השנייה. די שתאמר שהיא אלמנתו של סיריל שמפיון, ומיד משפיעים עליה את כל הנוחיות. תלמידים לומדים את כתביו במוסדות להכשרת מרגלים. מקצוע בזוי; הם מעדיפים לקרוא להם "מנגנונים מיוחדים". אבל זה כבר סיפור אחר.

 היא נשכבה וקירבה את הטרנזיסטור הקטן שלה אל אוזנה. את עיניה כיסתה במשקפי שמש לשם ריכוז. את תשומת לבה היא ממקדת כעת באביב הערבי. היא עוקבת אחרי חדשות מהפכת היסמין. למשמע הדברים היא נמלאת פליאה, וחזהּ מתרחב. מצב רוחה מצוין. וכשהרופא קורא לה מדאם שמפיון, היא מסרבת לענות. היא מחייכת חיוך ערמומי ואומרת ששמה תאג' אלמֻלוּכּ, איראנית מבגדאד. והוא מאמין לה, כי עורה השחום מעיד עליה. היא עוברת בין התחנות, עוקבת אחרי מהדורות החדשות. בתוניס מהומות ברחובות. ברחוב אלחבּיבּ בּורגיבּה מניפים שלטים. הוא מת, הלך בדרך כל בשר, ורק שׂדרה מנציחה את שמו. הוא עולה לנגד עיניה בחליפת הקיץ הלבנה שלו ובנעליו. נעליים בשני צבעים, שחור ולבן. בבגדאד הפסיקה לצעוד עמו, כשם שהפסיקה לצעוד עם בן־בלה. הוא סירב להתיר למשלוחי הנשק מקהיר לאלג'יריה לעבור בנמלי תוניסיה. סיפורי הרפתקאות של לוחמים מימים סוערים. היא מסירה את השמיכה מעל רגליה וסוקרת אותן. קטנות, קצרות בהונות; אבל הן שחקו הרים וחצו יבשות.

האחות הביאה מגש ועליו הארוחה ותרופות הערב. היא מבקשת עוד כדור שינה. היא יודעת שמחשבותיה לא יניחו לה להירדם. הלילה יהיה ארוך, כי עטלף שחמק מתוך עברהּ שוכב במרחק שלושה חדרים מחדרה. "וְגָמַרְנוּ אֹמֶר – אַלְגִ'ירְיָה תִּחְיֶה… טַ־טַטַם, טַ־טַטַם, טַ־טַטַם." את המנגינה היא זוכרת, אך את שאר המילים שכחה. בכל פעם שבעלה שמע את ההמנון הלאומי הזה בצבצו לו על הפנים פצעונים אדומים וצהובים. אלרגיה ייחודית של קצין מודיעין שהפסיד בקרב. ה"טלטלוֹת" קראו לזה, כדי שלא לכבדן בתואר מלחמה. הדיוויזיה בפיקוד סיריל שמפיון נלחמה בעזרת רובים, תותחים ומשוריינים, ואילו האויב נלחם בעזרת גופי גברים ונשים. מיליון חללים. בעלה קרא להם: מיליון כלבים. הוא קילל את הערבים בנבזות מכוונת, כאילו הוא מקלל אותה, נוקם בה על התיעוב שהיא רוחשת לו. עצמאותה של אלג'יריה היתה לצנינים בעיניו עד לרגע שבו פלט את חרחוריו האחרונים.

 מרטין שמפיון לא ידעה איך הגיע הלילה הזה לסופו. היא שמעה חדשות, ומדי פעם ישנה שינה חטופה. היא חלמה שרגליה שוב חזקות וגבה זקוף. היא התהלכה בשדרות אלחביב בורגיבה בתוניסיה, ועד כיכר תחריר בקהיר הגיעה. לא חלמה; נכספה. היא צעקה עם המוחים, וקולה עלה. היא ערגה להינשא על כתפיים. ממש כמו בוַתְ'בָּה, ההתקוממות ב־1948 נגד הבריטים בבגדאד. היא התעוררה תשושה כולה, כאילו חזרה ממסע, המשיכה לשכב ונאבקה בכאב שלא הצליחה לקבוע את מקומו. הזיכרונות מכאיבים לה. האחות הביאה ארוחה ואת תרופות הבוקר. לפגעי הזמן אין תרופה…

.

אִנעאם כּצ'אצ'י, "הסוררת", פרדס ומכון ון ליר, סדרת מכתוב, 2021. מערבית: יותם בנשלום.
"הסוררת" הוא הרומן הרביעי של אִנעאם כּצ'אצ'י, סופרת ועיתונאית עיראקית שחיה כיום בפריז. הוא ראה אור בשנת 2017 והגיע לרשימה הקצרה של פרס בוקר הערבי בשנת 2019.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "קליפות" מאת מור קדישזון

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אברהם אבן שושן למען הדורות הבאים

לא רק האיש והמילון: כך הנגיש אבן שושן את פלאי העולם לילדי ישראל

"עגלות נעות מאליהן, בלי מושכות וסוסים, רק בכוח המכונה. היש בזמננו דבר רגיל מזה? הן כמעט לא יאומן, כי רק מלפני 15-16 שנה לא נראה אוטומוביל בארצנו, חמורים גמלים וסוסים צעדו בטוחות ברחובות ובדרכים. וכי נראה אוטומוביל קטן עובר בעיר, ורצו אחריו קטן וגדול להציץ בפלא"

כך כתב האיש והמילון אברהם אבן שושן בעיתון המורים "עתוננו" אי שם בסוף שנת 1931 בכתבה שהקדיש לחלוץ האוטומובילים היהודי זיגפריד מרכוס. למה בחר אבן שושן להקדיש לנושא "האוטומוביל וממציאו" עמוד שלם בעיתון המורים? מהסיבה הפשוטה שלפני שאבן שושן הפך להיות למילה נרדפת ל"מילון", אבן שושן היה מחנך. מחנך, שחזונו היה להנגיש לילדי ישראל את נפלאות העולם – ובראשן – את המדע.

"היתה זו משימה שנטל על עצמו נוסף לעבודתו כמורה בבית הכרם", סיפר שלמה בן שושן על אחיו אברהם. "בעצם, אבן שושן לא חדל מעולם לעסוק בהוראה, בחינוך. כל מה שעשה אז, וגם לאחר כך, היה מכוון לחינוך להבאת הידע הדרוש אל התלמיד, אם בבית הספר, ואם בצורה עיתון, משחק, ספר עזר וכיו"ב".

ואכן, בכל שנות פעילותו, היה אבן שושן עסוק בהנגשת ידע העולם אל תלמידיו. את מה שלפי אמונתו כל תלמיד צריך לדעת, הוא ביקש ללמד בכל דרך.

אחד הספרים החביבים שערך וחיבר אבן שושן היה ספר שכולו "טריקים" מדעיים. "מאה פלא ופלא", הוא קרא לספרו שיצא בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת והכיל "מבחר פלאי מדע, להטים ושעשועים לילד ולנער".

וכך מקובצים להם יחדיו מאה "פלאים" שתוך כדי משחק מנחילים לתלמיד הארץ-ישראלי את האהבה וההבנה במדע. "ידועה ההתעניינות הרבה של הכל, אף גדולים בכלל, ב'פלאים' – הן אלו שיסודם מדעי או מעשי", כתב אברהם אבן שושן בפתח ספרו. "מי לא ישמח לראותם מוצגים על ידי 'עושה נפלאות', ומי לא יהנה בעמדו סוף סוף על סודותיהם ומסתריהם?".

עוד מפעל נחמד שזכה אברהם אבן שושן להוציא לאור, היה הוצאת סדרת ספרים "עולם ומלואו" שסווג כ"מדע לילדים". כל חוברת בסדרה, שנכתבה על ידי כותבים שונים (בעריכתו של אבן שושן), התעסקה בפלא טכנולוגי אחר: ספינת הקיטור, הטלפון, המטוס ועוד ועוד. הספרים מלמדים בצורה פשוטה ונהירה כיצד עובדים הטכנולוגיות, ומי היו חלוצי המדע שאיפשרו אותם.

כאשר צמד המילים "אבן שושן" יאמר, מיד נחשוב על מילון אבן שושן. ולא בכדי, המילון הזה הפך לאורים ולתומים שלנו גם היום לאוצר המילים בשפה העברית. אבל מאחורי אותו מילון, כדאי שנזכור, ישב אדם שכל כולו חינוך עם חזון מדהים (שגם מזכיר את החזון שלנו בספרייה) להנגיש את הידע לדורות הבאים. שכן, המדע, ובכלל הידע, אסור שיהיו נחלתם של מעטים.

שירה | תאי האַין הסומים מתפשטים

שירים מאת גיא מדרר, צביה ליטבסקי ודן אלבו

אוהד שאלתיאל, מתוך הסדרה "זיקוקין", זפת, לכה, צבע שמן, פחם וגריעה עם סכין על בד, 150X100 ס"מ, 2016

.

גיא מדרר

מה שהאוֹפֶה אמר

אֲבַק דְּרָכִים. שֵׂכֶל יָשָׁר

אֲדַבֵּר עַל:

הָרוּחַ הַנֶּחְסֶמֶת

בְּגַב הַכָּנָף.

 

כְּלוֹמַר

הָנַח לְכָךְ. כְּלוֹמַר צְעַד

הָאוֹפֶה אָמַר

הַקְּשׁוֹת אֲבַק דְּרָכִים

הִיא –

הַתַּנּוּר שֵׂכֶל יָשָׁר.

 

בְּבַיִת אַחֵר:

הַדַּף חִיֵּךְ לָאִישׁ

הַנֵּרוֹת שָׁרוּ שִׁיר

 

אֵיזֶה רֶגַע

יָפֶה חָלְקוּ

דְּחוּיֵי הָעִיר

– –

עוֹד דָּבָר אֶתְוַדֶּה כָּאן

שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם

הַכֹּל לוֹמַר:

אַשְׁרֵי הַהֵלֶךְ

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

הַמִּתְרוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְשָׁר.

.

גיא מדרר, חייל, עוסק בתחומים שונים של אמנות פלסטית, בעיקר במתכת ובעץ, ומתרגם שירה מצרפתית לעברית. זהו פרסום הביכורים שלו בשירה.

.

.

צביה ליטבסקי

עלה צפצפה, ביוגרפיה

נִיחוֹחַ דַּק יִלֵּד אוֹתִי אֶל זְרוֹעוֹת הָרוּחַ.

קֵפֶל חָפוּי נִפְתָּח לְאִטּוֹ,

מְשַׁלֵּחַ בֶּהָרוֹת תּוֹהוֹת שֶׁל אוֹר.

 

הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַזֹּאת

מִנַּיִן הִיא בּוֹקַעַת –

פְּתָחִים סְמוּיִים

צוֹהֲלִים

עוֹרְקִים פּוֹעֲמִים

כְּנַחֲשֵׁי רְקָק שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ,

מִשְׁתָּאִים

מָה גָּדוֹל הָעוֹלָם –

 

זֶה עַתָּה גִּלִּיתִי אֶת הַחֹטֶר,

הֶעָנָף, אֶת עֻבְּרֵי הַיָּרֹק הָרַכִּים הַמַּפְקִיעִים

לְאָרְכּוֹ הַמִּתְמַשֵּׁךְ.

 

הַגֶּזַע

טַח בְּמַבָּטִי.

מִלִּבּוֹ שֶׁל מִי נִשְׁכַּחְתִּי?

 

שְׁלוּחַת תְּשׁוּקָתִי הַדַּקָּה

מִשְׁתַּהָה.

קָצֶהָ נָסוֹג.

אֶחָד אֲנִי בֵּין רְבָבוֹת.

מָה נוֹאַלְתִּי לַחֲשֹׁב שֶׁבִּי טְמוּנָה הַשֶּׁמֶשׁ.

 

הַמֶּרְחָב אֵינוֹ עַרְשִׂי עוֹד.

בְּדִידוּתִי הוּא.

 

בְּשָׂרִי קֵהֵה-תְּחוּשָׁה, מִתְקַשֵּׁחַ,

חָשׂוּף

לְמַהֲלוּמוֹת הָרוּחַ.

הַהִתְפַּשְּׁטוּת חָדְלָה מִכְּבָר.

רִקְמוֹתַי מִדַּקְּקוֹת

אֶל עוֹרְקִים מִתְעַבִּים, מַצְהִיבִים,

שֶׁאֵינָם פּוֹעֲמִים עוֹד.

 

תַּק.

נִתַּק

קְנֵה קִיּוּמִי,

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָתַתִּי עָלָיו דַּעְתִּי.

 

הֶהָפַכְתִּי צִפּוֹר?

הֲשָּׁבָה הָרוּחַ לִהְיוֹת לִי לְאֵם?

חָפוּן רַכּוֹת בְּנוֹעַ-חֲלָלֶיהָ,

אַט

נִשְׁמָט

מִכַּף יָד אֶל כַּף יָד.

 

מִדְרָכָה.

כַּף רֶגֶל יְחֵפָה, קְטַנָּה, דָּרְכָה עָלַי בִּמְרוּצָתָהּ.

כָּךְ נוֹדְעָה לִי הִתְמַסְּרוּת לָרִאשׁוֹנָה.

 

תָּאֵי הָאַיִן הַסּוּמִים מִתְפַּשְּׁטִים אֶל תַּרְדֵּמָה גְּדוֹלָה.

נִיצוֹצוֹת צָהֳלָה אַחֲרוֹנִים

כּוֹסְסִים בִּקְצוֹתֵיהֶם.

 

וּבְעוֹד אֲנִי נָפוֹג אֶל פְּנִים,

מַשִּׁיר הַמֶּרְחָב

מַטָּה מַטָּה

אֶת גַּגּוֹת הַבָּתִּים, גּוֹאֶה מְלֹא

שְׁקִיפוּתוֹ.

.

צביה ליטבסקי, זמרת קלאסית בעברה, מרצה לספרות במכללת דוד ילין, מבקרת ספרות במוסך. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום־שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עתיד לראות לאור בהוצאת כרמל. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 46 של המוסך.

.

.

דן אלבו

הנביא האחרון מת מזמן

I.

דָּבָר וְעוֹד דָּבָר,

לֹא עֲשׂוּיִים בְּהֶכְרֵחַ מֵאוֹתוֹ דָּבָר.

לַאֲנָשִׁים חַדֵּי עַיִן אֵין צֹרֶךְ לִרְאוֹת דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָּבָר

כִּי בְּהִתְלַקֵּחַ הָאֵשׁ בִּשְׂדוֹת הַקָּמָה

מִפִּיהֶם נִמְלֶטֶת תָּמִיד הַצְּעָקָה הָרִאשׁוֹנָה.

 

II.

לָרֹעַ דְּפוּסֵי פְּעֻלָּה הֶגְיוֹנִיִּים לְגַמְרֵי,

כְּפִי שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית יָצְאָה מֵרַחְמָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ,

הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה תֵּצֵא מֵרַחְמָהּ שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית.

כְּאָז גַּם עַתָּה, יְרִי צַלָּפִים וְהִתְפּוֹצְצוּיוֹת פִּגְזֵי אַרְטִילֶרְיָה בְּכָל עֵבֶר

גְּוִיּוֹת וּפְגָרִים, מִיתָה וְעוֹד מִיתָה,

בִּשְׂדוֹת הַקֶּטֶל הָאֵלֶּה

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּמֵתָה לְאִטָּהּ לְאִטָּהּ

 

III.

הַנָּבִיא הָאַחֲרוֹן מֵת מִזְּמַן, וְזֶה

שֶׁאָמוּר הָיָה לָבוֹא אַחֲרָיו מֵת עוֹד לְפָנָיו,

הַגְּאֻלָּה טֶרֶם בָּאָה וְאִם תִּקְרַב, תִּפְחַד לָבוֹא יֵשׁ לְהָנִיחַ.

 

VI.

הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים

בִּירוּשָׁלַיִם, מִשְׁתַּגְּעִים בְּסוֹף אוֹגוּסְט,

בְּהַגִּיעְךָ לְפִתְחָהּ, אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה בָּאתָ,

מִכָּל עֵבֶר אַתָּה שׁוֹמֵעַ "עִם הַזְּמַן זֶה יַעֲבֹר",

"הַזְּמַן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ", "יוֹם אֶחָד זֶה יִגָּמֵר",

"לָבֶטַח הוּא יַגִּיעַ"

וְאֶת הַיּוֹם הַזֶּה תָּחֵל לְחַפֵּשׂ עַל הַצּוּקִים הַקֵּרְחִים,

עַל הָעֵצִים וּבֵין הֶעָלִים הַמִּשְׁתַּעֲלִים בַּחֲשֵׁכָה.

 

דן אלבו הוא משורר, חוקר תרבות ודוקטור להיסטוריה. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה. בתחילת שנות התשעים ייסד וערך את כתב העת "שלם" עם המשוררת גבריאלה אלישע. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן־שמחון (כרמל, 2010) והיה תסריטאי־שותף בהפקת סרט תיעודי על חייה. שיריו תורגמו לשפות שונות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליונות 13 ו־65 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: אסופת שירי קיץ מאת עמוס נוי, מאיה ויינברג, הדר לוטן, ענת לוין, יונתן קונדה, מירלה משה אלבו, שחר ברם וצילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן