כך נולד מילון אבן-שושן

המילון שביקש לייצג את העברית החדשה, הישנה, המדוברת והכתובה

אברהם אבן-שושן והמהדורה הראשונה של מילונו הגדול

לקראת גיל 40 חיפש אברהם אבן שושן אתגר ספרותי חדש. הפרויקט הספרותי שהחל מתרקם בראשו לא היה חדש לחלוטין – כבר קרוב לעשור שהוא משתעשע בו – ובכל זאת, משהו בו הרגיש לא מוכן. האם יהיה זה הוא – שאל את עצמו המורה מבית הכרם, שאפילו תואר דוקטור אין לו – שיעניק לעם ישראל מילון חדש שיחגוג את שפתו המתעוררת?

בעודו נתקף בשורת סימפטומים של התסמונת המוכרת לנו כיום בתור "תסמונת המתחזה", נזכר המורה מבית הכרם במאמר ישן שפרסם אביו המנוח בעיתון "המליץ" בשנת 1900. "התשוב עוד שפתנו לתחייה בפינו ובפי זרענו?" תהה המחנך והסופר בן השלושים. את המאמר, הנפתח בשאלה אחת, סיים בשאלה אחרת: "ומי יקר לכל חכמינו, מי יחברם יחד להיעשות אגודה אחת ולעבוד יחד בעבודה הגדולה הזאת, לחבר לנו מילון עברי אשר ישפיק לכל העצמים הנמצאים, הישנים עם החדשים, השונים והמשונים, תולדות זמננו, ולכל המושגים מה שהפה יכול לדבר בשפה אחרת, בקצרה – מילון ככל המילונים הלועזיים?"

 

1
"לתחיית השפה", מאת חיים דוד רוזנשטיין, המליץ, ה-1 בנובמבר 1900

 

באותה העת לא יכול היה חיים דוד רוזנשטיין לדעת שיהיה זה דווקא בְנו, שנולד שש שנים לאחר פרסום המאמר, בשנת 1906, שיגשים לימים את חזונו הערטילאי בירושלים בירת המדינה העברית.

 

1
מן המהדורה הראשונה הוקדש המילון של אבן-שושן לזכר אביו, ועם פטירת אמו, לזכר הוריו. מתוך המהדורה הראשונה של מילון אבן-שושן, שנת 1948

 

מילון חדש ללשון מתחדשת

המילונים המדעיים הראשונים שידעה העברית נוצרו כבר בתקופת ההשכלה – היו אלו מילונים המתמקדים בראש ובראשונה ברבדיה ההיסטוריים של העברית, ומעל הכול בשפת התנ"ך, שנחשבה לשפת הספרות התקנית.

 

1
הכרך הראשון של "האוצר", מילון לשון המקרא והמשנה מאת הרב והמשכיל שמואל יוסף פין, שנת 1903, ורשה

 

עד החייאת הדיבור העברי בתחילת המאה העשרים, רוב המילים בעברית ששמע היהודי הטיפוסי נאמרות בקול בתפוצות היו מילים ששמע בעת תפילה, או במקרים נדירים יותר – בעת ששוחח עם יהודי אחר שאינו שייך לקהילתו ושאינו חולק עימו שפה משותפת אחרת. רוב רובה המוחלט של העברית שפגש, פגש בכתב – בספרות הקודש הנכתבת מאז חתימת התנ"ך בעיקר, אך בהחלט שלא רק, בעברית; ובספרות החול שהחלה מתחברת ומתרגמת בקצב מסחרר מתקופת ההשכלה ואילך.

מילוני העברית, שהחלו מתחברים מימי הביניים, חוברו כדי לשרת מטרה צנועה מרכזית אחת: לימוד העברית הכתובה, שבאמצעותה יוכל היהודי המאמין או הנוצרי מיטיב הלכת לעמוד על הציווי הדתי "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

היה זה המילון עתיר הכרכים שעליו שקד אליעזר בן-יהודה, ושראה אור לראשונה בשנת 1908, שפתח עידן חדש במילונאות העברית: מילון המשרת, גם אם עדיין לא משקף, את העברית המדוברת – עם הזמן יותר ויותר – ברחובות "המדינה שבדרך". לצד חידושי המילים שבמילון התמקד מילונו של "מחייה השפה" גם הוא בסיכום השפה העברית על כל שכבותיה ההיסטוריות עד אותה עת.

 

1
אליעזר בן יהודה ספון על שולחן העבודה בחדרו (ששוחזר באקדמיה ללשון). מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

כשלושים שנה לאחר מכן, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, דוברי העברית בארץ ארגנו את עצמם לצבא והרכיבו בעצמם צי, לקראת מאבק העצמאות הצפוי להם. היישוב העברי בארץ, שהחל מתייחס אל עצמו בכינוי "המדינה שבדרך", התקרב אל קו סיום שבו יהפוך מישות פוליטית המאלתרת את עצמה לכדי קיום בחסות בריטית למדינה עברית עצמאית ומתפקדת.

באותן השנים ממש, ובזמן שדוד בן-גוריון מדמה את "כל העם" לצבא, ואת "כל הארץ (ל)חזית", הפנה אברהם אבן-שושן את מרצו למערכה מסוג אחר: יצירת מילון מדעי ונגיש ללשון החדשה, "הדבורה והספרותית" שזכתה עד כה לתיעוד חלקי בלבד במילונים החדשים.

אברהם רוזנשטיין בן השמונה-עשרה הגיע לארץ ישראל באפריל 1925. על אף גילו של הצעיר, ולמרות שעתידו בשלב זה של חייו נותר מעורפל, בעברית הספיק להשתלם. אביו הסופר, הפובליציסט והעסקן הציוני חיים דוד רוזנשטיין דאג לכך כשצירף את בנו, כשהיה בן חמש, אל "החדר המתוקן" שהקים במינסק שברוסיה הלבנה. גם משהוצאו לימודי העברית מחוץ לחוק בשטחי ברית המועצות, הוסיף האב ללמד עברית בביתו תוך הסתכנות במאסר, ואף חמור מכך.

 

1
אברהם אבן-שושן בילדותו. מתוך הביוגרפיה שחיבר אחיו של אברהם, הסופר שלמה אבן-שושן: "אברהם אבן-שושן: מחנך ומלונאי", שנת 1999

 

חצי שנה של עבודה חקלאית בארץ ישראל הספיקה לעולה הטרי כדי להבין שתרומתו לפרויקט הציוני תימצא במקום אחר, בבית המדרש למורים בירושלים. הוא הוקפץ ישירות לשנה השלישית בלימודים ובשנת 1928 הוסמך להוראה ואף מצא משרת הוראה בקרבת בית המדרש בבית הספר העממי בשכונת בית הכרם. לימים ישמש מנהל בית המדרש למורים עד פרישתו.

בסמינר המורים זכה אברהם רוזנשטיין בשם משפחה חדש. המחנך חיים אריה זוטא התפלא על שמות המשפחה הלועזיים של תלמידיו, והורה להם למצוא חלופה עברית ראויה. בו במקום נזכר המורה לעתיד בשם שבו נהג אביו לחתום חלק ממאמריו הפובליציסטיים מחמת הצנזורה הבולשיוויקית, אבן-שושן, ובחר בו לשם שיחליף את שם משפחתו הקודם.

הוראת העברית ביישוב באותה התקופה הצריכה התגמשות רבה בכל הנוגע לחומרי הלימוד והקריאה בעברית, שבמקרים רבים פשוט לא היו בנמצא. אבן-שושן, שלמד ממורו חיים אריה זוטא את החשיבות בהשלמת חוסרים בחינוך בעצמו (זוטא אחראי על חיבור ספר החינוך המיני הראשון בשפה העברית, שראה אור בשנת 1909): ראשית, ייסד אבן-שושן עם יעקב רזניק וגדליהו אמיתי שבועון ילדים עברי בשם "עתוננו". תפוצתו הרחבה של העיתון הבטיחה שישרוד לשנים מספר, אך בשנת 1937 נסגר בגלל התחרות הקשה מול עיתוני הילדים המבוססים יותר – "דבר לילדים" ו"הארץ לילדים".

 

1
שמות המצולמים מימין לשמאל, יושבים: גדליהו אמיתי, טבענה מטמן-כהן, אברהם אבן-שושן. עומדים: יעקב רזניק, צביה אבן-שושן. שנת צילום לא מצוינת. מתוך הביוגרפיה "אברהם אבן-שושן: מחנך ומלונאי", שנת 1999

ב"עיתוננו" של אבן-שושן ושותפיו הופיעה אף רצועת הקומיקס העברית הראשונה בארץ – עלילות מיקי מהו ואליהו מאת הסופר והמחנך עמנואל יפה.

 

1
"עלילות מיקי-מהו ואליהו", מהדורת הספר, שנת 1939

 

היוזמה השנייה הגדולה של אבן-שושן היא גם זו שבגינה הוא מוכר לכולנו כיום. בשנת 1943 החל להקדיש את מרבית מרצו לחיבור "מילון חדש" – רעיון שהגה כבר בראשית שנות השלושים, כשהבחין בפער העצום הקיים בין המילונים הזמינים בעברית (המוקדשים רובם ככולם, להוציא את המילון של יהודה גור משנת 1935, לסקירה היסטורית-לשונית) ובין מילוני האנגלית המשובחים לנוער שלהם נחשף בשנת לימודיו באנגליה מטעם האוניברסיטה העברית. לתלמידיו בבית הכרם רצה אבן-שושן לייצר מקבילה ראויה.

התכנון המקורי השתנה עד מהרה, והמילון שיועד לילדים ולנוער ושעליו החל לעבוד כעת לא הרגיש עוד ככזה. אבן-שושן החליט כי מתכונת המילון, מבנהו ושיטתו יתאימו לכל קוראי העברית. שרידים מתקופת גיבוש המילון כמילון לנוער הינם הציורים הממלאים את המילון בצורתו הסופית. חלק מהציורים צייר אבן-שושן בעצמו על סמך ציורים שראה במילונים לועזיים, אחרים ציירה המאיירת בינה גבירץ, שתשתתף לימים בהוצאת יצירת מופת חינוכית אחרת של העברית החדשה – הספר 'אלפוני' לצביה וילנסקי.

 

1
מתוך כרך א' של "מלון חדש", הוצאת 'קרית ספר', שנת 1947

 

מלאכת איסוף המילים הייתה המלאכה הראשונה העיקרית לה הוקדשה מרבית זמנו של אבן-שושן, שרתם לעזרתו בני משפחה (את ילדיו שלו ומאוחר יותר גם את נכדיו), מכרים קרובים, סופרים שהכיר ואנשי מקצוע בתחומי המדע, הספורט או כל תחום אחר שמצא שצריך להיות במילונו החדש – "בְּהִשְׁתַּתְּפוּת חֶבֶר אַנְשֵׁי מַדָּע", ייקרא להם לימים במילונו.

ציידי המילים של אבן-שושן יצאו לתור אחר העברית קודם כל במילונים הקיימים: הם זיהו חוסרים, עברו על הגדרות ומיפו שטחים לא מוכרים. משם פנו לתחומים שסיפק להם אבן-שושן: במידה שהיה להם כזה, התמקדו בתחום התמחותם. במידה שלא, העניק אבן-שושן לכל אחד ואחת מהם תחום אחריות. היו שסרקו עיתונים, היו שנצמדו למקלטי הרדיו, היו שחרשו את התנ"ך וכתבי קודש נוספים, וביותר ממקרה אחד היו אף שעקבו אחר התפתחות הסלנג הישראלי התוסס. בריאיון מצולם ל-Ynet, למשל, מספרת נכדתו של המילונאי, המחזאית יוספה אבן-שושן, על פליאתו של סבה מהחידושים שהנפיקו בני ובנות דורה: גזעי כתחליף למילה האנגלית קול, וזיגי – במשמעות של חנון.

 

1
מתוך כרך א' של "מלון חדש", הוצאת 'קרית ספר', שנת 1947

 

גם הסלנג שכן נכנס למילון הוכפף לעיקרון המרכזי של התקופה, שדרכו סוננו כל המילים שנכנסו ושנשארו מחוץ למילון: שמירה על השפה העברית התקנית וייצוגה, כפי שהתגבשה בכתב, וכפי שאוחדה לימים תחת שלטונה של האקדמיה ללשון כבר בגלגולה הקודם כ"וועד הלשון העברית". זו הסיבה שבמילונים הראשונים של אבן-שושן נעדרים חידושים לועזיים רבים בכל עת שקיימת להם מקבילה עברית, גם במידה שנמצא החידוש הלועזי בשימוש תכוף יותר.

משהוגדר לכל משתתף תחום משלו, ולאחר שעבר על הספרות בתחום, סימן את מילות המפתח בתחום והעביר את הכרכים המסומנים לאברהם אבן-שושן ובשנים הבאות גם לבנו יובל אבן-שושן, והם שהיו אחראים להעתיק בכתב ידו את המילים, והציטוטים שמהם נשלפו, אל כרטיסיות המופרדות לתתי-נושאים (למשל, ש"י עגנון, או י"ח ברנר).

 

1
הכרטיסיות השמורות בתוך המגירות שבחדרו של אברהם אבן-שושן. צילום: באדיבות המשפחה

 

כשלוש שנים ארכה מלאכת איסוף המילים. משהסתיימה, היה אחראי אברהם אבן-שושן על בחירת המילים שייכנסו למילון ועל חיבור ההגדרות. בהגדרות שסיפק השתדל אבן-שושן להיטיב ולפרט את משמעות המילה המסוימת. הוא סלד מסגנון ההגדרה של מילונים קודמים, לו קרא "מחלת-המין" של מילוני העבר: חוחית היא מין של ציפור, פרה היא מין של חיה.

 

1
"קונטרס לדוגמה" של "מילון חדש" שהוכן כדי למשוך קונים פוטנציאליים למילון השלם בעל ארבעת הכרכים

 

1
"הוראות ובאורים לשמוש במלון", מתוך "קונטרס לדוגמה", שנת 1947

 

עדות לאחריות הטוטאלית ממש של אבן-שושן לשפה ולתרבות העברית אנו מוצאים בחלק המוספים של המילון, שהופיעו בכרך החמישי ("כרך המילואים" שיצא לאור בשנת 1958) של המהדורה הראשונה. בחלק זה אנו מוצאים סעיפים כגון מידות ומשקלות, ראשי תיבות וקיצורים, תבניות הנטיות העיקריות של הפעלים ואפילו רשימה של שמות עבריים לבנים ולבנות. מעניין לשער כמה מהסובבים אותנו זכו לשמם בעקבות חלק זה במוספים שבמילון (ילקוט השמות), שלא הופיע במהדורה השנייה של המילון אך חזר להידפס במהדורת 2006 שיצאה לאחר מותו של אבן-שושן.

גם השירות הצבאי במלחמת העצמאות כמפקד גזרה בליפתא שבירושלים, שאליו התנדב אברהם אבן-שושן הירושלמי, גרם רק להאטת קצב חיבור המילון. הכרך הראשון (א-ז) של מילון אבן-שושן ראה אור לראשונה בירושלים של שנת 1948 בהוצאת קרית ספר.

 

1
הכרך הראשון של ה"מילון חדש", הוצאת "קרית-ספר", שנת תש"ח/1948

 

ההצלחה הפנומנלית של המילון עודדה את אבן-שושן להמשיך ולשקוד על המהדורות הבאות. עד מותו בשנת 1984, ובצד כל העיסוקים האחרים הרבים שלו, המשיך אברהם אבן-שושן להרחיב ולעדכן את המילון שהפך (ובעיניי רבים גם נותר) למזוהה ביותר עם העברית החדשה.

 

1
בשנים 1966 עד 1970 יצאה לאור מהדורה מורחבת של המילון, שנקראה "המילון החדש". גם למהדורה זו יצא לאור כרך מילואים בשנת 1983. בשנת 2003 יצאה המהדורה החדשה של המילון, הנקראת "מילון אבן-שושן" בעריכתו של פרופ' משה אזר

 

לקריאה נוספת

דן פינס, מילון חדש מנוקד ומצויר, דבר, 24 בפברואר 1950.

שלמה אבן שושן, אברהם אבן־שושן, מחנך ומילונאי, הוצאה עצמית, תשנ"ט.

ראובן מירקין, "המילונות העברית במאה העשרים", לשוננו לעם נז, ג, תשס"ח

רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית, הוצאת עם עובד, 2001.

אליעזר (לואיס) גלינרט, "לשיטות המילונאות במילון אבן-שושן – נורמטיביות ודסקריפטיביות", מחקרים בלשון, ב-ג, התשמ"ז

 

כתבות נוספות

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

לִבְנַת-שֶׁלֶג ושבעת הגמדים

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

שירה | שירים חדשים מאת הדר לוטן, טוביה ריבנר, יעל משעלי ושרה שקל

יֵשׁ וְהַזִּכָּרוֹן מַרְעִיל כְּמוֹ אַרְסֵן שֶׁמֵּמִית לְאַט. וְיֵשׁ שֶׁמַּסַּע חַיַּי אשֶׁר בְּעֵינַי. / אֲנִי עָיֵף, עָיֵף מְאֹד.

shira_43_715-537

מרגו גראן, דוב רוקד, שמן על דיקט, 110X80 ס"מ, 2011

.

הדר לוטן

אֲנִי הַדֹּב הַמְּרַקֵּד בָּרְחוֹבוֹת.
הָעֶרֶב הָלַמְתִּי בְּדַלְתוֹת הָאוֹטוֹבּוּסִים.
פִּתְּחוּ לִי,
בְּבַקָּשָׁה.

דֹּב מְיַבֵּב אֲנִי, צוֹחֵק.
דֹּב פָּרוּעַ מְדֻבְלָל, מְאֻלָּף מְאֹד.
לֹא עוֹשֶׂה דְּבָרִים רָעִים בֶּאֱמֶת.
מְסֹרָק בִּפְנִים, מְגֹהָץ
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

אֲנִי שׁוֹכֵב עַל הַסַּפְסָל בַּחֹשֶׁךְ.
וּמַתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶׁם.
אוֹי, כַּמָּה שֶׁפַּרְוָתִי לַחָה.
אוֹי, כַּמָּה שֶׁכַּפּוֹת רַגְלַי.
כַּמָּה שֶׁסְּחַרְחַר תַּחַת הַפָּנָס.

הַנַּהָג הֵסִיט פָּנָיו מִמֶּנִּי.
הַכַּרְטִיסָן הֵסִיט פָּנָיו מִמֶּנִּי.
הָאִישׁ בַּחֲנוּת מִמּוּל
הֵסִיט פָּנָיו
מִדֹּב סְחַרְחַר מוּל אוֹטוֹבּוּס מוּגָף
בְּרַמְזוֹר מִתְחַלֵּף.

עַל הַסַּפְסָל אֲנִי מֵשִׁיב לִי אֶת כְּבוֹדִי הָאָבוּד.
נוֹהֵם לְעַצְמִי
מִתְאַמֵּן עַל רִיצָה בַּיַּעַר.
רוֹצֶה לָצוּד דָּגִים בַּנָּהָר.
לֹא לֶאֱכֹל מִן הַמּוּכָן.
לֹא לִרְקֹד לִצְלִיל הַתֹּף.

אבל אֲנִי רק שׁוֹמֵעַ אֶת נְקִישׁוֹתיו וּכְבָר קוֹפֵץ
לְסַדֵּר אֶת הַפַּרְוָה הַסְּתוּרָה
לַעֲמֹד עַל שְׁתַּיִם
וּלְחַיֵּךְ.

.

בְּעֵינַיִים פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה,
אֲנִי מוֹרַחַת פְּרוּסָה לָעֲבוֹדָה.
לַהַב קֵהֶה מַחְלִיק עַל גְּבוּל הַמִּדְבָּר.

כְּבִישׁ מִתְעוֹרֵר,
גֶּשֶׁר קָם לַחֲצוֹת נַחַל עָצֵל,
בְּאֵר שֶׁבַע מִתְכַּרְבֶּלֶת
בַּעֲרָפֶל וְאֹבֶךְ.

עַל אֶדֶן חַלּוֹן הַמִּטְבָּח
נוֹחֶתֶת בַּזָּה.

שְׁתֵּינוּ מֻפְתָּעוֹת.
הִיא נוֹעֶצֶת בִּי עֵינֶיהָ
בְּרִכּוּז
וּמִתְעוֹפֶפֶת.

הַשָּׁחֹר וְהַצָּהֹב
גְּלוּיֵי הָעַפְעַפַּיִם
קוֹרְעִים קוּרֵי שֵׁנָה מֵעֵינַי.

נִדְמֶה שֶׁהִיא קוֹרֵאת לִי
בָּאַנְקוֹל הַמֻּשְׁחָז שֶׁל פִּיהָ.
אֲנִי מְזַהָה אֶת צִוְחוֹת הָאַזְהָרָה.
בְּדַל זִכָּרוֹן קַדְמוֹן מִתְדַּפֵּק עַל
כְּלוּב הַהַכָּרָה.

תַּחַת בִּגְדֵי הָעֲבוֹדָה אֲנִי מְמַשֶּׁשֶׁת
עַצְמוֹת שֶׁכֶם שְׁחוּחוֹת.
הַנְּקֻדָּה הַזֹּאת,

מִמֶּנָּה צוֹמְחוֹת כְּנָפַיִם.

.

סִילְבִיָה קוֹלַעַת אֶת שְׂעָרָהּ הַזָּהֹב עַל הָעֹרֶף.
בַּמַּרְאָה פָּנִים מְמָאֲנוֹת לְהִמָּחֵק.
שְׁתֵּי סִילְבִיוֹת בַּחֶדֶר.
עֵינֵיהֶן רוֹדְפוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
סִילְבִיָה שֶׁבַּמַּרְאָה מְיַדָּה אֲבָנִים.
הָרְסִיסִים לֹא נוֹגְעִים
בְּסִילְבִיָה הָאַחֶרֶת.

בְּכָל רְסִיס יוֹשֶׁבֶת סִילְבִיָה
בְּיָדַיִם רֵיקוֹת,
חוּט דָּם עַל צַוָּארָהּ.
דַּי לָהּ לַעֲצֹם עֵינֶיהָ
וְהָעוֹלָם צוֹנֵחַ מֵת.

רְסִיס אֶחָד עַל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה
מַחְזִיר אוֹר מֵהַחַלּוֹן.

 

הדר לוטן היא אמנית ומדריכת אמנות. שיריה התפרסמו בכתבי העת הליקון וקול. ספר ביכורי שירתה, "הפוך תהפכי", ראה אור ב-2008 בהוצאת גוונים.

.

.

טוביה ריבנר

מתוך "חמישה פלימפססטים"

.

לא סקילה וכריבדיס

בְּשַׁחַר נְעוּרַי אֵלֵי יָוָן וַעֲלִילוֹתֵיהֶם שֶׁל גִּבּוֹרֶיהָ
הָיוּ לִי מוּחָשִׁיִּים מִכַּמָּה וְכַמָּה דְּמוּיוֹת שֶׁל יוֹמְיוֹמִי.
אֲבָל הַפַּעַם לֹא סְקִילָה וְכָרִיבְּדִיס, רַק גֶּשֶׁם זִלְעָפוֹת
וְשִׁטָּפוֹן עָצוּם מָנְעוּ כָּל תַּחְבּוּרָה בַּיְּצִיאָה מִנְּמַל הַתְּעוּפָה
שֶׁל בְּרָטִיסְלָבָה, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ אֲנִי שָׁב אֵלֶיהָ בִּמְקוֹם לְהֵרָדֵם.
כְּבָר מְאֻחָר.
הַאִם שָׁכַחְתִּי שֶׁעִיר זוֹ הֵקִיאָה אוֹתִי מִתּוֹכָהּ וְהִשְׁאִירָה חֲסַר אוֹנִים
כְּמוֹ טוֹבֵעַ תַּחַת שְׁמֵי נְחשֶׁת?
הַאִם לְהוֹדוֹת לָהּ, כִּי – בְּהָפוּךְ עַל הָפוּךְ – אוֹתִי הִצִּילָה?
הַסִּירֵנוֹת בִּכְבִישׁ בֵּית שְׁאָן נִבְלָעוֹת בָּרַעַשׁ הֶעָמוּם שֶׁל רַכֶּבֶת הָעֵמֶק.
אֲנִי מְגַשֵּׁשׁ לְעֵבֶר הַשָּׁעוֹן וְאֵינִי מוֹצֵא.
יֵשׁ וְהַזִּכָּרוֹן מַרְעִיל כְּמוֹ אַרְסֵן שֶׁמֵּמִית לְאַט. וְיֵשׁ שֶׁמַּסַּע חַיַּי אשֶׁר בְּעֵינַי.
אֲנִי עָיֵף, עָיֵף מְאֹד.
לֹא קִיקְלוֹפּ חוֹסֵם אֶת הַכְּנִיסָה לִרְחוֹב גְּרֶסְלִינְג וְלֹא נוֹתֵן לִי לְהַגִּיעַ לְבֵית נְעוּרַי.
אֵיפֹה אֲנִי?
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ. שׁוֹמֵעַ נְכוֹחָה?
"לֹא פֵּנֵלוֹפֶּה מַמְתִּינָה לְךָ. פֶּרְסֵפוֹנֶה".

.

מרסיאס שהתחרה עם אפולו

עם זכר פול צלאן

קְלוּף עוֹר
בְּשָׂרִי זוֹהֵר כְּמוֹ וְרָדִים שְׁחֹרִים.

הִי נְהִי, הָאָוּלוֹס, צֶמֶד חֲלִילִים
עַד מָה חֲסַר אוֹנִים לְהַבִּיעַ,
וְלוּ בְּצֵל שֶׁל צְלִיל, לְמָה
נְטוּל פְּנֵי אֱנוֹשׁ מְסֻגָּל.

בַּשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֶטֶת קַר לִי.
אֲנוּס אוֹר לְאַט לְאַט אֲנִי זוֹכֵר:
מַרְסִיאָס שְׁמִי.

עֵמֶק, עֵמֶק שֶׁלִּי, עַכְשָׁו נָקֹד וּבָרֹד בְּצִלְלֵי עֲנָנִים
קָשֶׁה לְהִפָּרֵד מִמְּךָ.
אָמְרוּ שֶׁאַתָּה חֲלוֹם
שֶׁהַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא חֲלוֹם
שֶׁל פַּלָּצוּת וּפֶלֶא.

.

הסערה

"we are such stuff as dreams are made on"

עִם שְׁנֵיהֶם יַחַד,
עִם אֲרִיאֵל, הָרוּחַ הַצָּלוּל, הָאַוְרִירִי,
עִם קָלִיבָּן, מַקְדִּיר פָּנִים,
עוֹזְרָהּ שֶׁל סִיקָרוֹס הַמְּכַשֵּׁפָה, אִמּוֹ.
תְּזוּזָה קַלָּה וְקָלִיבָּן הוּא קָנִיבָּל, וְלֹא
יִהְִיֶה עָלֶיךָ לְהַרְחִיק לִמְצֹא מִבְּנֵי מִינוֹ
עִם רֶצַח בָּעֵינַיִם וְקִלְלוֹת מָוֶת בְּפִיהֶם.
וּבַעֲלוֹת חֲלֵב הַשַּׁחַר מֵעַל אֲרִיאֵל
אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה הַקֶּסֶם תַּם.
חֲלוֹם כִּשּׁוּף הַגְּאֻלָּה, חֲלוֹם קִסְמֵי הָאִי.
הַמִּפְרָשִׂים אֶל נְסִיכוּת מִילָן – חֲלוֹם שֶׁל חֲלוֹם.
רַק חֹסֶר הַמּוֹצָא נוֹשֵׂא אֵלֵינוּ אֶת עֵינָיו הַפְּעוּרוֹת.
וּבְיוֹם בָּהִיר וְיָם שָׁלֵו אַטְלַנְטִיס תִּשְׁתַּקֵּף בַּמְּצוּלוֹת.

 

טוביה ריבנר, יליד 1924, חתן פרס ישראל. השירים מתוך "עוד לא עוד" שיראה אור בקרוב בסדרת "כבר", בהוצאת מוסד ביאליק. שירים נוספים וריאיון עימו הופיעו בגיליון 1 של המוסך.

.

.

יעל משעלי

שפה

בֵּין הַגּוּף לַמִּלָּה
אֲנִי שָׁבָה לַיָּמִים שֶׁהַחַיִּים הָיוּ שִׁיר עֶרֶשֹ אוֹ נְעִימָה יְתוֹמָה
תְּחוּמָה לֶחָלָל שֶׁבּוֹ הֻטַּל עָלַי אַךְ לֶאֱכֹל אֶת שֶׁאָמוּר לְהֵאָכֵל עַל יָדִי
חַפָּה מִן הַחוֹבָה לְהַשְׁחִיל אֶת הֶרְגֵּלֵי הַגּוּף לַחֲלִיפַת הַזְּמַן
וּבֵין עֵרוּת לִתְּנוּמָה
לָמַדְתִּי לְשַׁנֵּן אֶת סוֹרְגֵי הָעֲרִיסָה וּלְסַדֵּר אֶת הַפַּחַד כְּצַעֲצוּעִים בְּשׁוּרָה
מִגָּדוֹל לְקָטָן
לְהִתְאַמֵּן בַּהֲגִיָּתָם
שֶׁל שֵׁמוֹת
שֶׁנַּעֲשׂוּ לְגוּף שֶׁעוֹד לֹא הָיָה שַׁיָּךְ לִי
טֶרֶם יָכֹלְתִּי לָתֵת שֵׁמוֹת לְעֲצָמִים בְּעַצְמִי
וְתַּפְקִידִי בָּעוֹלָם הָיָה לַעֲצֹם עֵינַיִם וּלְהִתְאַמֵּץ לֹא לִפְלֹט דָּבָר
וּלְהַדְהֵד לְפִי בַּקָּשָׁה אֶת קַצְווֹת כָּל שֶׁנֶּאֱמָר
וְהַיְּדִיעָה הָיְתָה בָּשָׂר פָּרוּם שֶׁהִלְבַּשְׁתִּי מִדֵּי בֹּקֶר וְקָרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁמַע כְּמוֹ זְאֵב נִזְהֶרֶת לֹא לְהִתְעוֹרֵר מִנְּשִׁיכָתוֹ בְּמֶרְכַּז יַעַר אָפֵל מֻקֶּפֶת חַיּוֹת שֶׁלֹּא צֻיְּרוּ בְּשׁוּם סֵפֶר וְעֵצִים רַחֲבֵי כְּתֵפַיִם וּדְמוּת אַחַת מֻכֶּרֶת שֶׁהֶחֱלִיפָה לְלֹא הֶרֶף אֶת פָּנֶיהָ

 

יעל משעלי היא כותבת, פרפורמרית ופעילה פמיניסטית, מרצה למגדר באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, וממארגני כנס "סקס אחר" ללימודי להט"ב ותאוריה קווירית. אסופה משיריה וממסותיה עתידה לראות אור בהוצאת רסלינג, בסיוע הקרן הלאומית למדע.

.

.

שרה שקל

אִשָּׁה
שֶׁחֶצְיָהּ בָּשָׂר וְחֶצְיָהּ מַיִם
מָה הִיא עוֹשָׂה
בַּעֲלוֹת הַתְּהוֹם

עַכְבָּרִים שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה בְּרִיאָתָם
נוֹלָדִים בַּגֵּאוּת
פִּרְפּוּר אֶבְרֵיהֶם־הַלֹּא־גְּמוּרִים
בַּבֹּץ רַע וּמַכְמִיר
מָה הִיא עוֹשָׂה
שֶׁלֹּא יוּצַף הַבַּיִת
שֶׁלֹּא יִבְרְחוּ הַמַּיִם
מִכָּל הַפְּתָחִים.

אִשָּׁה נֶעֱמֶדֶת עַל הַמַּעֲלוֹת
מַשְׁלִיכָה אֶל הַמַּיִם
מִלִּים שֶׁל חֶרֶס,
מוֹחָה אֶת שְׁמָהּ
עַד יָנוּחַ תְּהוֹם
פְּרוּעַת שֵׂעָר הִיא גּוֹרֶרֶת
בְּמֶחֱוָה אַחֲרוֹנָה
אֶבֶן כְּבֵדָה עַל פֶּתַח הַבּוֹר
וְכוֹרַעַת
מֻתֶּשֶׁת
אִשָּׁה
שֶׁחֶצְיָהּ בָּשָׂר וְחֶצְיָהּ אֲדָמָה
חֲרֵבָה

מָה הִיא עוֹשָׂה

.

אֵיךְ לִרְדּוֹת דְּבַשׁ
מִלֵּב הָעֵץ, מִתּוֹךְ חָלָל רָקוּב
כְּשֶׁהַזִּמְזוּם טוֹרֵד דֻּבִּים מִמְּאוּרָתָם
וְקֶלֶס דַּק שֶׁל נְעָרִים קְטַנִּים עוֹקֵץ
'עֲלִי, עֲלִי'
אֵין בִּי נְבוּאָה. רַק דֻּבִּים.
בִּפְסִיעוֹת כְּבֵדוֹת, בִּנְהָמוֹת
אֲנִי נוֹדֶדֶת בֵּין הַחֲדָרִים
וּמְנַסָּה לְגָרֵשׁ אֶת הַזִּמְזוּם מִפָּנַי
בְּכַפּוֹת־צִפָּרְנַיִם מְגֻשָּׁמוֹת.
וּכְשֶׁאֲחַלֵּץ לְבַסּוֹף יָד חֲשׂוּפָה
מִתּוֹךְ הַחֹר
אֵדַע כִּי שׁוּב הוּנֵיתִי
בְּכַפִּי רַק טִפּוֹת זְעוּמוֹת שֶׁל
דְּבַשׁ צְרָעוֹת גָּנוּב

 

שרה שקל, ילידת 1986, כותבת מדור הריאליה ב"משנה המבוארת" של מרכז שטיינזלץ, יוצרת ומנחה סדנאות יצירה.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דנה אמיר, דעאל רודריגז גרסיה, מרב זקס־פורטל ואורית צמח

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | "במעצר", שירו הנודע של כריס ון ויק בתרגום ראשון לעברית, מאת מיה קליין

"הוּא הֶחְלִיק בַּקּו‍ֹמָה הַתְְּשִׁיעִית בִּזְמָן שֶׁהִתְרַחֵץ / הוא נָפַל מֵחֲתִיכַת סַבּו‍ֹן בִּזְמָן שֶׁהֶחְלִיק", שיר מחאה מימי משטר האפרטהייד בדרום אפריקה

special_43_715-537

מרב סודאי, ילדה הפוכה, אקריליק על נייר, 55X42 ס"מ, 2013

.

במעצר / כריס ון ויק

מאנגלית: מיה קליין

.

הוּא נָפַל מֵהַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית
הוּא תָּלָה אֶת עַצְמוֹ
הוּא הֶחְלִיק עַל חֲתִיכַת סַבּוֹן בִּזְמָן שֶׁהִתְרַחֵץ
הוּא תָּלָה אֶת עַצְמוֹ
הוּא הֶחְלִיק עַל חֲתִיכַת סַבּוֹן בִּזְמָן שֶׁהִתְרַחֵץ
הוא נָפַל מֵהַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית
הוּא תָּלָה אֶת עַצְמוֹ בִּזְמָן שֶׁהִתְרַחֵץ
הוּא הֶחְלִיק מֵהַקּוֹמָה הַתְְּשִׁיעִית
הוּא נִתְלָה מֵהַקּוֹמָה הַתְְּשִׁיעִית
הוּא הֶחְלִיק בַּקּוֹמָה הַתְְּשִׁיעִית בִּזְמָן שֶׁהִתְרַחֵץ
הוּא נָפַל מֵחֲתִיכַת סַבּוֹן בִּזְמָן שֶׁהֶחְלִיק
הוּא נִתְלָה מֵהַקּוֹמָה הַתְְּשִׁיעִית
הוּא הִתְרַחֵץ מֵהַקּוֹמָה הַתְְּשִׁיעִית בִּזְמָן שֶׁהֶחְלִיק
הוּא נִתְלָה על חֲתִיכַת סַבּוֹן בִּזְמָן שֶׁהִתְרַחֵץ

 

כריס ון ויק (Chris Van Wyk, 1957–2014) היה משורר וסופר דרום אפריקאי. נולד בסווטו וגדל בריברלי, פרוור של יוהנסבורג. עבד בחינוך, עסק בכתיבת תכנים ספרותיים עבור קוראים צעירים וגם ערך מגזינים ספרותיים שונים. בין היתר היה עורך בהוצאה לאור Ravan Press, שפעלה נגד האפרטהייד. בשנת 1979 ראה אור שירו זה, "In Detention", שיר סאטירי העוסק בנסיבות המוות החשודות של אסירים פוליטיים, ובטיוח מצד מוסדות האפרטהייד. השיר, שנכלל בספרו It's Time to go Home, הביא לפרסומו המהיר של ון ויק בדרום אפריקה ומחוצה לה וזיכה אותו בפרס אוליב שריינר ב-1980. מאז נכלל השיר באנתולוגיות שירה רבות. ון ויק כתב מעל עשרים ספרים וערך גרסה לילדים לספר 'הדרך הארוכה אל החופש' מאת נלסון מנדלה. נפטר בדרום אפריקה בגיל 57.
.
מיה קליין – כותבת, מתרגמת וחוקרת ספרות באוניברסיטת תל אביב. הדוקטורט שלה עוסק בסוגיות תרגום שונות בספרות עכשווית. קראה את שירו החשוב והנודע של ון ויק במסגרת מחקרה על הסופר ג'.מ. קוטזי. זהו התרגום הראשון של "במעצר" שמתפרסם בעברית. תרגום של מיה קליין לשירים של מוסעב מוסטפה התפרסם בגיליון 25 של המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | פחחח, היצירה. סיפור על מורה לספרות וכיתה, מאת רחל היימן

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

proza_43_715-537

בעז נוי, מאריק דג זהב, שמן ופסטל על בד, דיפטיך, 50X45 ס"מ כ"א, 2017

.

אני, אתם, כיתה

מאת רחל היימן

.

הילד הזה, הנער הזה – איש צעיר כזה, מגודל – יושב לו שם בקצה, מסתכל בי, איך להגיד, לפעמים סתם מוריד את הראש. "תכתוב," אני מתעקש, "תכתוב." אחת שתיים שלוש.

"מה," הוא אומר,

"אתה."

"מה?" עזוב אותו,

"כל המילים האלה – "

"המילים האלו."

"מה?"

"מילים זה בזכר."

הוא מסתכל בי במבט של מאיפה ירדת אתה אלינו. "אוף, בסדר." קטנות של אלו מי סופר למי אכפת מי צריך אותם,

"זה חשוב."

הוא מזדקף. "חשוב למי."

"לך."

"לי זה לא חשוב, ממש לא."

אני פותח את תיק השכנועים. יש לי הרבה חומרים. אני נכנס לקצב, אני מתחיל לספר, לבאר, לקסם, אני עושה סרטים. הוא מושיט את ידיו מולי עייף פחד, אתמול מִלצר עד שלוש לפנות בוקר, חוסך לטיול כלומר למלון כלומר להתפרעות בקוס או קוסאמוי נראה אותך מסביר לי למה

זה חשוב, "בחייאת אמא שלך," נראה אותך. "אני יכול לאכול?"

"המינגווי, ארנסט המינגווי – "

"לא הספקתי בבוקר."

"קיבל פרס נובל."

"אבל בסוף הוא התאבד. אה? לא? לא אתה סיפרת?"

"האיש התאבד, היצירה חיה. סופר הוא לא דמות."

"זה כמו מראה."

"כמו מראה?"

"כן, כאילו מה?"

"הנה יצא לך דימוי."

"חחח," הוא לא מקבל את המחמאה.

אני מתרכז בכיתה. עוזב את הדימויים לפרק השירה. "יש משמעות למה שכתב וזה לא משנה מה עשה."

"אז האדם לא נועד לתבוסה?"

"ציטוט מדויק בבקשה."

"מה זה לתקוע לעצמך כדור בראש אם לא תבוסה? הוא כתב את זה ומה בסוף עשה?"

"זה לא אותו דבר." אני אומר לו, "זו מציאות זה דמיון, זו למעלה זה למטה, זה שקר זו אמת – "

"אותו דבר," הוא קוטע אותי, לא מחכה לסיום ההסבר.

אני חושב לעצמי, אחרי השיעור תדבר איתו –

"מה עזרו לו כל המילים היפות האקספוזיציה המשפטים המקצועיות המסע בים והזקן הזה שהביא לי אותו מול העיניים? מה זה עזר לו ברגע של הכדור בראש?"

"זה בשבילך, לעזור לך, היצירה – "

"פחחח."

עוד פעם הפחחח הזה. "תפסיק ללעוג." אני מחזיר סמכות. המקצועיות שלי, מחזיק משמעת מנהל כיתה מעניש מקנה ידע בוחן מעריך יוצר סביבה.

אולי עשרה מסתכלים בדיון הזה, שלא לומר בקטע הזה, שרץ עם המורה לספרות. אם היה לי כבוד אני הייתי רוצה למות. שאר התלמידים, כמו שנהוג לכנות אותם בלי קשר למעשיהם, אינם. כלומר הם יושבים אבל הם לא כאן. לא

"מה זה בשבילי? זה לא."

שלושה שבועות שאני מדבר על דבקות במטרה, על פרטים של ידע, קורא עוד קטע ועוד קטע –

"שיחתוך כבר את החוט." מישהי מפהקת.

"שיחזור לכפר שלו." אחר מוסיף.

"שיפסיק לדבר לדג."

"בוא נראה את הסרט. נסגור עניין," כלומר נעשה מבחן נשכח ונזרוק לפח.

"חפר זה, שיהרוג אותו ודי."

"יותר מדי."

פתאום כמה מהם מתעוררים. "איזה דייגים מדברים לדגים? אני יכול לקחת אותך ליפו יש שם דייגים אחלה דייגים. יגידו לך מתי הם מדברים לדגים. אף פעם."

"או בעכו. יש שם מסעדת דגים."

"אחי, מה זה קשור?"

"מי זה הדג?"

"מה מי,"

"ממי קראת לו?" הם צוחקים. התעוררו הנרדמים, שמחה גדולה באה לכיתה.

"דג הוא מי שדייג צריך להרוג. קולט? יופי. סבבה נגמר."

"הוא זקן מוזר."

"לא אמיתי."

"הוא גם מדבר ליד שלו,"

"לציפור."

"לים."

"לכרישים."

"טוב זה כי הוא היה צריך למלא דפים, לפרס נובל יש מינימום מספר מילים."

"אני לא חושב שזה שיקול בכתיבה."

"אה בטח, לא? הכול בחיים בא רק מהאהבה."

"מה זה קשור?" אני עונה לנערה המצחקקת, נעשה חסר סבלנות. זו נעלבת קמה ויוצאת.

"לאן?"

"לשירותים מה יש לך ממני." טורקת את הדלת, המחשבות שלי איכשהו עפות.

הילד הזה הנער הזה הצעיר הזה האיש שמולי לא מוכן להרפות.

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"אה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"זה למות כשאתה מחליט. מילה שלך."

"מילה שלי?"

"כן, מילה שלך מול מילה של אלוהים."

"לאלוהים יש מילים…"

"מלא מילים." הנערה נגה עם עגיל הפנינה מתערבת, "העולם נברא במילים."

"זה לא קשור," הוא משתיק אותה.

"אז מה זה למות כמו גבר?"

"בלי לבכות."

בא לי לבכות.

"הוא לא רצה למות. הוא רצה להוכיח לכולם ולעצמו שהוא לא זקן חסר תועלת. אחרי שמונים וארבעה ימים שבהם לא הצליח לדוג שום דבר הוא יוצא לאוקיינוס מתרחק מהחוף מתעקש להחזיר לעצמו את הכבוד."

"או שהוא פשוט הולך למות." הנער מתעקש. "מתרחק מהחוף, נעלם, לבד, בסירה קטנה. מה לא ברור?"

"הדברים מורכבים, הם לא שחור לבן, זה לא סגור. אולי הם השתקפויות וואריאציות – "

"יש לך הוכחות?" הוא מזדעק.

אני לא מספיק לעצור אותו, מאוחר מדי אני מבין, הוא רואה את עצמו בספר.

"תראה, אבא שלי – "

השתתקו כולם. אני חושב לעצמי מה העניין?

"אבא שלי גבר גבר, כל החיים שלו לא ראיתי אותו ככה בוכה. גם לא כשהכול נפל כל העסק שלו האהבה של החיים שלו נפל ככה בגלל מה?"

"תראה, אני…"

"בגלל הכרישים. והוא לא דייג רק מכונאי. ידיים של זהב, אמא שלי אומרת לי מגיל אפס לאבא שלך יש ידי זהב. כל מכונית שתיקן הביאה לו ים של גאווה."

"זה טוב."

"בטח טוב, רק שעם גאווה אי אפשר לשלם חשבונות. קולט?"

אני מנסה להיזכר אם מישהו אמר בישיבות פדגוגיות משהו על הילד הזה. משהו על הוריו משהו על חייו.

"פה שם צ'ק חוזר מורידים לו אשראי, הוא מבין לתקן בשחור זה מה הכי כדאי. יודע מה זה שחור? הוא מביא לאמא שלי את המזומן כאילו זה שורף לו בידיים. היא אומרת לו כולם עושים את זה קובי כולם עושים את זה קובי. מרוב הפחד מזה עלו עליו. הם באו למוסך ככה בוקר אחד הכול התהפך התחילו חובות חובות עיקולים עיקולים אני לא בדיוק מבין מה הקטעים. אני רק רואה אותו, הוא אומר מה אני אוהב? אני אוהב לקחת מכונה חולה להחזיר אותה לכביש בריאה. בזה אני טוב. טפסים מיסים ודיווחים – את זה הוא לא אוהב."

"זה עצוב," אני אומר, "המקצועיות שלנו היא לפעמים גם – "

"אז היא עושה את כל הדברים. רצה לבנקים והם סגרו את המוסך אחר כך באו אלינו ולקחו, הבור גודל לך מול העיניים וכל מה שתעבוד לא תצליח למלא. והוא? נגמר הבן אדם. ככה הוא נגמר. יושב מול הטלוויזיה. אני אומר לו בלב שלי, רק בלב, קום כבר תהיה גבר מה אתה עושה?"

"אולי די, אולי נדבר – "

"למה די?"

כולם יושבים, שקט בכיתה. אני יודע שאני צריך לעשות משהו אבל רק עומד מולו ומקשיב. לא עושה כלום.

חושב תעצור אותו שלא יתפרק כאן עכשיו.

"ככה פתאום הוא קם מהטלוויזיה ויוצא. ככה הוא יוצא. אנחנו לא יודעים לאן הלך. הוא לא חוזר. אמא אומרת בטח הוא בסידורים. אחותי אומרת 'סתכל הוא השאיר את ת'טלפון בשירותים. אני פותח לו את המכשיר מחפש לא יודע מה."

לא אמרו לי מילה לא היועצת, לא רכזת שכבה.

אני ניגש אליו. "אתה רוצה לצאת? אתה רוצה לשתות?"

"אל תשים לב אבא שלו ב – " נגה לוחשת לעברי.

"אבא שלו מה?"

ההגייה שלה זה נורא. בולעת חצי מילה. נדמה לי שהיא מחניקה צחוק.

"בוא נצא," אני אומר.

"לא רוצה."

"אולי – "

"נראה לך שביום השמונים וארבע הוא ילך לים בשביל לדוג? מה אתה מסתלבט עלי? זה בדוק בשביל למות. וזו תבוסה." הוא מוריד מכה על השולחן להמחשה.

"אני מבין," אני משלים מה קרה. למה אף אחד לא אמר לי על החיים שלו מילה.

"בערב הוא חוזר לבית. וזה רע, ממש רע."

"למה זה רע?" אני מופתע מהתפנית בעלילה.

"כי מה הוא עשה?"

"אני לא יודע תגיד אתה."

"אל תחזיר לי את השאלה."

"תיקן מכונית?"

"תיקן עוד איזו גרוטאה? הרגיש שהוא אחלה מקצועי?"

"אלה החיים שלו."

"והחיים שלנו מה?"

הוא לוקח אוויר עושה הפסקה. "עכשיו תודה שחשבת שהוא עשה לעצמו משהו. תודה."

"טוב, החיים זו לא עלילה. הם לא תמיד ברצף של סיבה ותוצאה."

"אה, וואלה?"

פתאום הם צוחקים אני לא מבין מה הבעיה.

"עשיתי עכשיו הצגה הצגה, כוכב ריאליטי אני," הוא אומר קם ומתמתח.

"הצגה? על מה?"

"אבא שלי כאילו? הבאתי לך אותה בהוכחה."

אני עומד מולו. לא מבין מה ההוכחה. מה יש שם מתחת. מה העיוות הזה? זה לא מצחיק.

"הוא לא דייג וגם לא מכונאי. הוא צלם. אתה קולט אותי בנאדם?"

"והם טחונים לאללה," אומרת אחת הבנות.

"אבל אתה מבין את העיקרון? גם אתה חשבת שהוא הלך להתאבד, אז למה הזקן לא?"

הפנים שלי מאדימים. אני אומר להם להוציא דפים. אני מבקש לכתוב שאלה. להגיש לי לבדיקה. רבע שעה לסיום השיעור. תשובה מלאה.

 

רחל היימן, נולדה ב-1961 בקריית שמונה, מלמדת תיאטרון וספרות. ספריה: "לגופה של אהבה" (ספריית פועלים, 2001), "סיפורים עם כנפיים" – אנתולוגיית סיפורים לבני הנעורים (הקיבוץ המאוחד, 2005), "אין נסיכים בנתניה" (הקיבוץ המאוחד, 2006). סיפוריה התפרסמו בבמות רבות – קשת החדשה, עיתון 77, מאזניים, עיתון הקיבוץ, פטל 3, פטל 5, מוטיב, בגלל, סלונט.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים לאבא, מאת עומר ויסמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן