לקראת גיל 40 חיפש אברהם אבן שושן אתגר ספרותי חדש. הפרויקט הספרותי שהחל מתרקם בראשו לא היה חדש לחלוטין – כבר קרוב לעשור שהוא משתעשע בו – ובכל זאת, משהו בו הרגיש לא מוכן. האם יהיה זה הוא – שאל את עצמו המורה מבית הכרם, שאפילו תואר דוקטור אין לו – שיעניק לעם ישראל מילון חדש שיחגוג את שפתו המתעוררת?
בעודו נתקף בשורת סימפטומים של התסמונת המוכרת לנו כיום בתור "תסמונת המתחזה", נזכר המורה מבית הכרם במאמר ישן שפרסם אביו המנוח בעיתון "המליץ" בשנת 1900. "התשוב עוד שפתנו לתחייה בפינו ובפי זרענו?" תהה המחנך והסופר בן השלושים. את המאמר, הנפתח בשאלה אחת, סיים בשאלה אחרת: "ומי יקר לכל חכמינו, מי יחברם יחד להיעשות אגודה אחת ולעבוד יחד בעבודה הגדולה הזאת, לחבר לנו מילון עברי אשר ישפיק לכל העצמים הנמצאים, הישנים עם החדשים, השונים והמשונים, תולדות זמננו, ולכל המושגים מה שהפה יכול לדבר בשפה אחרת, בקצרה – מילון ככל המילונים הלועזיים?"
באותה העת לא יכול היה חיים דוד רוזנשטיין לדעת שיהיה זה דווקא בְנו, שנולד שש שנים לאחר פרסום המאמר, בשנת 1906, שיגשים לימים את חזונו הערטילאי בירושלים בירת המדינה העברית.
מילון חדש ללשון מתחדשת
המילונים המדעיים הראשונים שידעה העברית נוצרו כבר בתקופת ההשכלה – היו אלו מילונים המתמקדים בראש ובראשונה ברבדיה ההיסטוריים של העברית, ומעל הכול בשפת התנ"ך, שנחשבה לשפת הספרות התקנית.
עד החייאת הדיבור העברי בתחילת המאה העשרים, רוב המילים בעברית ששמע היהודי הטיפוסי נאמרות בקול בתפוצות היו מילים ששמע בעת תפילה, או במקרים נדירים יותר – בעת ששוחח עם יהודי אחר שאינו שייך לקהילתו ושאינו חולק עימו שפה משותפת אחרת. רוב רובה המוחלט של העברית שפגש, פגש בכתב – בספרות הקודש הנכתבת מאז חתימת התנ"ך בעיקר, אך בהחלט שלא רק, בעברית; ובספרות החול שהחלה מתחברת ומתרגמת בקצב מסחרר מתקופת ההשכלה ואילך.
מילוני העברית, שהחלו מתחברים מימי הביניים, חוברו כדי לשרת מטרה צנועה מרכזית אחת: לימוד העברית הכתובה, שבאמצעותה יוכל היהודי המאמין או הנוצרי מיטיב הלכת לעמוד על הציווי הדתי "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".
היה זה המילון עתיר הכרכים שעליו שקד אליעזר בן-יהודה, ושראה אור לראשונה בשנת 1908, שפתח עידן חדש במילונאות העברית: מילון המשרת, גם אם עדיין לא משקף, את העברית המדוברת – עם הזמן יותר ויותר – ברחובות "המדינה שבדרך". לצד חידושי המילים שבמילון התמקד מילונו של "מחייה השפה" גם הוא בסיכום השפה העברית על כל שכבותיה ההיסטוריות עד אותה עת.
כשלושים שנה לאחר מכן, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, דוברי העברית בארץ ארגנו את עצמם לצבא והרכיבו בעצמם צי, לקראת מאבק העצמאות הצפוי להם. היישוב העברי בארץ, שהחל מתייחס אל עצמו בכינוי "המדינה שבדרך", התקרב אל קו סיום שבו יהפוך מישות פוליטית המאלתרת את עצמה לכדי קיום בחסות בריטית למדינה עברית עצמאית ומתפקדת.
באותן השנים ממש, ובזמן שדוד בן-גוריון מדמה את "כל העם" לצבא, ואת "כל הארץ (ל)חזית", הפנה אברהם אבן-שושן את מרצו למערכה מסוג אחר: יצירת מילון מדעי ונגיש ללשון החדשה, "הדבורה והספרותית" שזכתה עד כה לתיעוד חלקי בלבד במילונים החדשים.
אברהם רוזנשטיין בן השמונה-עשרה הגיע לארץ ישראל באפריל 1925. על אף גילו של הצעיר, ולמרות שעתידו בשלב זה של חייו נותר מעורפל, בעברית הספיק להשתלם. אביו הסופר, הפובליציסט והעסקן הציוני חיים דוד רוזנשטיין דאג לכך כשצירף את בנו, כשהיה בן חמש, אל "החדר המתוקן" שהקים במינסק שברוסיה הלבנה. גם משהוצאו לימודי העברית מחוץ לחוק בשטחי ברית המועצות, הוסיף האב ללמד עברית בביתו תוך הסתכנות במאסר, ואף חמור מכך.
חצי שנה של עבודה חקלאית בארץ ישראל הספיקה לעולה הטרי כדי להבין שתרומתו לפרויקט הציוני תימצא במקום אחר, בבית המדרש למורים בירושלים. הוא הוקפץ ישירות לשנה השלישית בלימודים ובשנת 1928 הוסמך להוראה ואף מצא משרת הוראה בקרבת בית המדרש בבית הספר העממי בשכונת בית הכרם. לימים ישמש מנהל בית המדרש למורים עד פרישתו.
בסמינר המורים זכה אברהם רוזנשטיין בשם משפחה חדש. המחנך חיים אריה זוטא התפלא על שמות המשפחה הלועזיים של תלמידיו, והורה להם למצוא חלופה עברית ראויה. בו במקום נזכר המורה לעתיד בשם שבו נהג אביו לחתום חלק ממאמריו הפובליציסטיים מחמת הצנזורה הבולשיוויקית, אבן-שושן, ובחר בו לשם שיחליף את שם משפחתו הקודם.
הוראת העברית ביישוב באותה התקופה הצריכה התגמשות רבה בכל הנוגע לחומרי הלימוד והקריאה בעברית, שבמקרים רבים פשוט לא היו בנמצא. אבן-שושן, שלמד ממורו חיים אריה זוטא את החשיבות בהשלמת חוסרים בחינוך בעצמו (זוטא אחראי על חיבור ספר החינוך המיני הראשון בשפה העברית, שראה אור בשנת 1909): ראשית, ייסד אבן-שושן עם יעקב רזניק וגדליהו אמיתי שבועון ילדים עברי בשם "עתוננו". תפוצתו הרחבה של העיתון הבטיחה שישרוד לשנים מספר, אך בשנת 1937 נסגר בגלל התחרות הקשה מול עיתוני הילדים המבוססים יותר – "דבר לילדים" ו"הארץ לילדים".
ב"עיתוננו" של אבן-שושן ושותפיו הופיעה אף רצועת הקומיקס העברית הראשונה בארץ – עלילות מיקי מהו ואליהו מאת הסופר והמחנך עמנואל יפה.
היוזמה השנייה הגדולה של אבן-שושן היא גם זו שבגינה הוא מוכר לכולנו כיום. בשנת 1943 החל להקדיש את מרבית מרצו לחיבור "מילון חדש" – רעיון שהגה כבר בראשית שנות השלושים, כשהבחין בפער העצום הקיים בין המילונים הזמינים בעברית (המוקדשים רובם ככולם, להוציא את המילון של יהודה גור משנת 1935, לסקירה היסטורית-לשונית) ובין מילוני האנגלית המשובחים לנוער שלהם נחשף בשנת לימודיו באנגליה מטעם האוניברסיטה העברית. לתלמידיו בבית הכרם רצה אבן-שושן לייצר מקבילה ראויה.
התכנון המקורי השתנה עד מהרה, והמילון שיועד לילדים ולנוער ושעליו החל לעבוד כעת לא הרגיש עוד ככזה. אבן-שושן החליט כי מתכונת המילון, מבנהו ושיטתו יתאימו לכל קוראי העברית. שרידים מתקופת גיבוש המילון כמילון לנוער הינם הציורים הממלאים את המילון בצורתו הסופית. חלק מהציורים צייר אבן-שושן בעצמו על סמך ציורים שראה במילונים לועזיים, אחרים ציירה המאיירת בינה גבירץ, שתשתתף לימים בהוצאת יצירת מופת חינוכית אחרת של העברית החדשה – הספר 'אלפוני' לצביה וילנסקי.
מלאכת איסוף המילים הייתה המלאכה הראשונה העיקרית לה הוקדשה מרבית זמנו של אבן-שושן, שרתם לעזרתו בני משפחה (את ילדיו שלו ומאוחר יותר גם את נכדיו), מכרים קרובים, סופרים שהכיר ואנשי מקצוע בתחומי המדע, הספורט או כל תחום אחר שמצא שצריך להיות במילונו החדש – "בְּהִשְׁתַּתְּפוּת חֶבֶר אַנְשֵׁי מַדָּע", ייקרא להם לימים במילונו.
ציידי המילים של אבן-שושן יצאו לתור אחר העברית קודם כל במילונים הקיימים: הם זיהו חוסרים, עברו על הגדרות ומיפו שטחים לא מוכרים. משם פנו לתחומים שסיפק להם אבן-שושן: במידה שהיה להם כזה, התמקדו בתחום התמחותם. במידה שלא, העניק אבן-שושן לכל אחד ואחת מהם תחום אחריות. היו שסרקו עיתונים, היו שנצמדו למקלטי הרדיו, היו שחרשו את התנ"ך וכתבי קודש נוספים, וביותר ממקרה אחד היו אף שעקבו אחר התפתחות הסלנג הישראלי התוסס. בריאיון מצולם ל-Ynet, למשל, מספרת נכדתו של המילונאי, המחזאית יוספה אבן-שושן, על פליאתו של סבה מהחידושים שהנפיקו בני ובנות דורה: גזעי כתחליף למילה האנגלית קול, וזיגי – במשמעות של חנון.
גם הסלנג שכן נכנס למילון הוכפף לעיקרון המרכזי של התקופה, שדרכו סוננו כל המילים שנכנסו ושנשארו מחוץ למילון: שמירה על השפה העברית התקנית וייצוגה, כפי שהתגבשה בכתב, וכפי שאוחדה לימים תחת שלטונה של האקדמיה ללשון כבר בגלגולה הקודם כ"וועד הלשון העברית". זו הסיבה שבמילונים הראשונים של אבן-שושן נעדרים חידושים לועזיים רבים בכל עת שקיימת להם מקבילה עברית, גם במידה שנמצא החידוש הלועזי בשימוש תכוף יותר.
משהוגדר לכל משתתף תחום משלו, ולאחר שעבר על הספרות בתחום, סימן את מילות המפתח בתחום והעביר את הכרכים המסומנים לאברהם אבן-שושן ובשנים הבאות גם לבנו יובל אבן-שושן, והם שהיו אחראים להעתיק בכתב ידו את המילים, והציטוטים שמהם נשלפו, אל כרטיסיות המופרדות לתתי-נושאים (למשל, ש"י עגנון, או י"ח ברנר).
כשלוש שנים ארכה מלאכת איסוף המילים. משהסתיימה, היה אחראי אברהם אבן-שושן על בחירת המילים שייכנסו למילון ועל חיבור ההגדרות. בהגדרות שסיפק השתדל אבן-שושן להיטיב ולפרט את משמעות המילה המסוימת. הוא סלד מסגנון ההגדרה של מילונים קודמים, לו קרא "מחלת-המין" של מילוני העבר: חוחית היא מין של ציפור, פרה היא מין של חיה.
עדות לאחריות הטוטאלית ממש של אבן-שושן לשפה ולתרבות העברית אנו מוצאים בחלק המוספים של המילון, שהופיעו בכרך החמישי ("כרך המילואים" שיצא לאור בשנת 1958) של המהדורה הראשונה. בחלק זה אנו מוצאים סעיפים כגון מידות ומשקלות, ראשי תיבות וקיצורים, תבניות הנטיות העיקריות של הפעלים ואפילו רשימה של שמות עבריים לבנים ולבנות. מעניין לשער כמה מהסובבים אותנו זכו לשמם בעקבות חלק זה במוספים שבמילון (ילקוט השמות), שלא הופיע במהדורה השנייה של המילון אך חזר להידפס במהדורת 2006 שיצאה לאחר מותו של אבן-שושן.
גם השירות הצבאי במלחמת העצמאות כמפקד גזרה בליפתא שבירושלים, שאליו התנדב אברהם אבן-שושן הירושלמי, גרם רק להאטת קצב חיבור המילון. הכרך הראשון (א-ז) של מילון אבן-שושן ראה אור לראשונה בירושלים של שנת 1948 בהוצאת קרית ספר.
ההצלחה הפנומנלית של המילון עודדה את אבן-שושן להמשיך ולשקוד על המהדורות הבאות. עד מותו בשנת 1984, ובצד כל העיסוקים האחרים הרבים שלו, המשיך אברהם אבן-שושן להרחיב ולעדכן את המילון שהפך (ובעיניי רבים גם נותר) למזוהה ביותר עם העברית החדשה.
לקריאה נוספת
דן פינס, מילון חדש מנוקד ומצויר, דבר, 24 בפברואר 1950.
שלמה אבן שושן, אברהם אבן־שושן, מחנך ומילונאי, הוצאה עצמית, תשנ"ט.
ראובן מירקין, "המילונות העברית במאה העשרים", לשוננו לעם נז, ג, תשס"ח
רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית, הוצאת עם עובד, 2001.
אליעזר (לואיס) גלינרט, "לשיטות המילונאות במילון אבן-שושן – נורמטיביות ודסקריפטיביות", מחקרים בלשון, ב-ג, התשמ"ז
