תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

חינוך, בית חם וגם עברית. כך נולד המודל המוכר של גן הילדים

ילדי הגן של קיבוץ גניגר,עומדות מימין הגננות מינה בנאי וברוריה בוגרד. שנה לא ידועה. מתוך אוספי ביתמונה

אל שתי המהפכות האדירות שנהוג לייחס לגני הילדים הראשונים בעברית בארץ ישראל – גיבוש חינוך חילוני מודרני הפועל בדפוסים שונים מאלו של "החדר" המסורתי ובתוך כך, העברת סמכות החינוך לגיל הרך מהמלמד (הגבר) לגננת (האישה) – יש לצרף מהפכה נוספת לה הרימו גני הילדים והגננות תרומה חשובה ומהותית לא פחות – פרויקט החייאת העברית.

כיום נראה לנו הדבר מובן מאליו, אך מדובר למעשה בתגלית חשובה שנגלתה לבני התקופה בתום שורה ארוכה של ניסיונות: ככל שיקדימו להנחיל עברית לילדות ולילדי היישוב החדש, כך יעמיק ויופץ הדיבור העברי בארץ ישראל.

תקופת ההתבססות של גני הילדים בארץ הייתה גם המאתגרת ביותר. גבולותיה של תקופת ראשית זו מסומנים בין שנת 1898, שבה הוקם גן הילדים העברי הראשון במושבה ראשון-לציון, לבין שנת 1914, שבה עברה הבעלות על גני הילדים בארץ מידי נדבנים וארגוני סעד לידי ההסתדרות העולמית הציונית.

גני ילדים היו בגדר המצאה חדשה יחסית, המצאה בת מעט יותר מ-40 שנה. וגני ילדים בעברית – חידוש של ממש. תחילה תוכנן הגן העברי בארץ ישראל לשמש מכינה לעברית בטרם עולים הילדים לכיתה א' מתוך האמונה כי ראוי שלא לקפח שנת לימודים שלמה על לימוד השפה. כך התנהל גן הילדים בראשון-לציון בשנותיו הראשונות. עד מהרה שונה המודל.

גן הילדים הראשון בראשון-לציון
גן הילדים הראשון בראשון-לציון

חברת עזרה היהודית-גרמנית, שמימנה את פעילות חלק מגני הילדים הראשונים, דרשה לבססם על פי המודל החינוכי שנקבע בסמינר פסטלוצי-פרובל האוס בברלין, אותו הקימה המחנכת הגרמנייה הנרייטה שרדר-בריימן בשנת 1873. שרדר-בריימן הייתה אחיינתו של פרידריך פרובל – מייסד גני הילדים הראשונים בעולם (כשהראשון נחנך בשנת 1840).

פרידריך וילהלם אוגוסט פרבל, סביבות שנת 1897

המודל החינוכי החדש שהנחה את הניסוי העברי היה זה של מוסד נפרד מבית הספר המהווה בית חם ותומך לילדי הגן. על מנת שהדגש על משחק ושירה יישמר מן המודל הגרמני (שהותאם לצרכי היישוב העברי המתחדש), עמלו מחנכים עבריים בארץ ובתפוצות על תרגום וחיבור רפרטואר של ספרות עברית לילדים. היַלְדוּת בעברית הומצאה.

העדויות להצלחת גני הילדים העבריים רבות מספור: שירים ופזמונים שחוברו בהמוניהם קובצו במקראות שהופצו בגני הארץ. בתחילת המאה העשרים אנו כבר מוצאים מקראות עבריות שהודפסו והופצו בתפוצות – מוורשה ועד סלוניקי. עוד ועוד ילדים התחנכו בגני הארץ (שצצו עתה בכל יישוב עברי חדש) עד שנעשה מודל זה למודל החינוכי השליט בארץ ישראל המתחדשת. בתקופה זו גם פותחה שיטת ההוראה המכונה "עברית בעברית", שהדיחה את שיטת "החדר" המסורתי מגדולתה.

אלפון מצויר משלוניקי שביוון. "השיטה הטבעית" הינה שיטת "העברית בעברית" המוכרת לנו. שנת פרסום מדויקת לא ידועה (סביבות שנות העשרה של המאה העשרים)

בלתי ניתן להפריד בין פעילותן המסורה של הגננות העבריות לבין הצלחת הניסוי החלוצי. עד הקמת סמינר הגננות בירושלים של שנת 1909, הכשירו הגננות את עצמן באמצעות התבוננות בעבודת חברותיהן הגננות המנוסות יותר. הדור השני של הגננות בארץ זכו להכשרה פורמלית בסמינר בירושלים, או בסמינרים עבריים מקבילים בחו"ל.

ההצלחה הביאה עמה גם קשיים ותהיות רבות: בשנת 1912 נפגשה משלחת של גננות היישוב עם ראש ועד הלשון העברי, אליעזר בן-יהודה מיודענו. בקשת הגננות: התקנת מילים נחוצות בעברית לילדי הגנים, ובייחוד לשמות המשחקים השונים שהועתקו מגני הילדים בגרמניה. ועד הלשון נענה בחיוב.

כתבה משבחת על גן הילדים החדש ביפו מאת הילד העברי הראשון איתמר בן-אב"י. הכתבה התפרסמה בעיתון השקפה ב-18 באפריל 1902

קושי נוסף עוררו קברניטי היישוב החרדי הישן, שסירבו לשתף פעולה עם המיזם החדש. כרוז שנתלה ברחבי ירושלים בשנת 1902 הבהיר את גודל התהום הפעורה בין היישוב החדש לישן. בכרוז התבקשו אנשי שלומנו להימנע מלרשום את ילדיהם לגני הילדים העבריים: "ולא יהינו למוסרם לידי מנהיגי הגן הילדים הנז'. ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו ומפי זרע זרעינו עד עולם".

הכרוז שנתלה ברחבי ירושלים. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

עם השנים הצליח גן הילדים לקנות אחיזה גם בחלקים של הציבור היהודי-דתי בארץ, ונוצרו שילובים מעניינים בין החדר לגן.

"הננו מודיעים בזה שהצלחנו לפתוח גן ילדים", מודעה שהתפרסמה בספטמבר 1944. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

בספרם המשותף, 'מאה שנות גן ילדים בארץ ישראל', ציינו המחברות מרים סנפיר, שוש סיטון וגילה רוסו-צימט כי היוזמה להקמת גן הילדים הראשון בראשון-לציון שייכת למורה דוד יודילביץ. "יודילביץ פנה לממונה על מושבות הברון, וקיבל את הסכמתו לפתוח גן ילדים בראשון-לציון ולשלוח את בת המושבה אסתר שפירא לירושלים להשתלם בשיטות העבודה בגן הילדים האנגלי שבבית הספר על שם אלווינה דה רוטשילד. ואכן, באותה שנה נפתח גן הילדים הראשון בארץ ישראל: בעיר ראשון לציון. לאחר מכן, בתרס"ב (1901), נפתח גן ילדים ביפו, ושנה לאחר מכן, בתרס"ג (1902), נפתח עוד גן בירושלים ביזמת 'לשכת בני ברית'. זו פתחה בשנת 1905 גן ילדים גם בצפת." בספרו של חוקר החינוך שלמה הרמתי נמצא כרונולוגיה מעט שונה, אך הדבר פחות מהותי לענייננו. מה שחשוב לזכור הוא שהמוסד הניסיוני נפוץ ברחבי היישוב, ומשם כבש חלקים נרחבים בעולם היהודי.

 

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

שירה | שירים חדשים מאת קרן דוד הרטמן, אמיר אור, מיכל מוגרבי ואבינעם מן

וּכְשֶׁנִּפְרשׁ לִישֹׁן נַרְחִיק / כְּלוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים זֶה מִזּוֹ / כָּל אֶחָד לַחֲלוֹמוֹ, לְאַדְמָתוֹ

אן בן אור, ציורי קיר, שמן על בד, 190X80 ס"מ, 2018

.

קרן דוד הרטמן

מינסוטה

מִתַּחַת לְאַדְמוֹת גִּבְעָתַיִם מֻנָּחוֹת
אַדְמוֹת פַּרְדֵּס חָנָה, רְחוֹבוֹת וְטִבְעוֹן.
עַל כָּל הַבָּתִּים שֶׁחִפַּשְׂנוּ
יוֹרֵד עַכְשָׁו עֶרֶב.

מִתַּחַת לַכֹּל מַמְתִּינָה
סַבְלָנִית וּרְחָבָה
מִינֶסוֹטָה.

בֵּינְתַיִם, בְּבֵיתֵנוּ מֵעַל, מִתְרַבָּה
הַנַּיֶּרֶת שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִים בָּהּ.
כְּבִיסָה שֶׁטֶּרֶם קֻפְּלָה הוֹפֶכֶת
שְׂמִיכָה לַבֻּבָּה שֶׁל הַיַּלְדָּה,
גְּלִימַת גִּבּוֹר־עָל לַיֶּלֶד.

אַחֲרֵי שֶׁיֵּרָדְמוּ נַחְלֹק סִיגַרְיָה
בְּחַלּוֹן מִרְפֶּסֶת הַשֵּׁרוּת.
מוּל סְתַו גִּבְעָתַימִי רָגִיל
נְחַשֵּׁב הֶפְרְשֵׁי טֶמְפֶּרָטוּרָה
וְהֶפְרְשֵׁי שָׁעוֹת. אֲנִי אֶשְׁאַל
אֵיפֹה בְּקָנָדָה הֲכִי חַם,
עַד שֶׁנַּסְכִּים שׁוּב בִּשְׁתִיקָה
שֶׁלֹּא אֶשְׂרֹד אֶת הַקֹּר.

וּכְשֶׁנִּפְרשׁ לִישֹׁן נַרְחִיק
כְּלוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים זֶה מִזּוֹ
כָּל אֶחָד לַחֲלוֹמוֹ, לְאַדְמָתוֹ –

אַתָּה תַּעֲלֶה לַמַּשָּׂאִית
וְתִתְעַטֵּף שׁוּב בִּכְבִישֵׁי
מִינֶסוֹטָה הָאֲרֻכִּים,
אֲנִי אֶחְזֹר לְעוֹפֵף כְּיַלְדָּה
מֵעַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים וְהָרְחוֹבוֹת
הַצָּרִים שֶׁל בַּת־יָם.

 

יקינתון

כְּשֶׁחָזַרְתִּי הַבַּיְתָה הֵבֵאתִי אִתִּי
תִּינוֹקוֹת יָקִינְתּוֹן בְּעָצִיץ.

סְפוּנִים בֵּין עָלִים יְרֻקִּים זְקוּרִים,
חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים בִּפְקָעוֹת עֲגַלְגַּלּוֹת
מִצְטוֹפְפוֹת בָּאֲדָמָה, וכְּמוֹ שְׁלוֹשָׁה
עֻבָּרִים שֶׁנָּשָׂאתִי, נוֹשְׂאִים בְּטַבּוּרָם
הַבְטָחָה.

כָּל הַדֶּרֶךְ נִסִּיתִי לִמְצֹא לָהֶם
מָקוֹם יַצִּיב שֶׁלֹּא יִפְּלוּ.
כְּשֶׁהִגַּעְתִּי נוֹפַפְתִּי בָּעֲצִיץ מִלְּמַטָּה,
רַצְתִּי אִתּוֹ בַּמַּדְרֵגוֹת כְּמוֹ אוֹחֶזֶת בְּיָדִי
אֶת לַפִּיד אֵשׁ־הַתָּמִיד וְקָרָאתִי
לַיְּלָדִים לָבוֹא.

אַתָּה שָׁאַלְתָּ:
"אֵיפֹה נָשִׁים אֶת זֶה עַכְשָׁו?"

וְרָצִיתִי לְהַתְרִיס שֶׁאֵינְךָ אוֹהֵב
אֶת הַיָּקִינְתּוֹן כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לָשֵׂאת
פְּרִיחָה כֹּה עַזָּה.

וְחָשַׁבְתִּי
אֵיךְ רָאִיתָ אוֹתִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יָמִים מוּלְךָ,
אֵיךְ אוֹגוּסְט אֶחָד חִבֵּר אוֹתָנוּ
וְהַבָּאִים אַחֲרָיו קָרְעוּ וְהִדְבִּיקוּ
בַּחֲזָרָה –
מִדֵּיְיט רִאשׁוֹן לְלֵדָה שְׁנִיָּה
והַהַפָּלָה הַהִיא בְּאֶמְצַע הַמִּלְחָמָה
וּמָה עִם כָּל הַחֲפָצִים שֶׁמַּסְתִּירִים לָנוּ?
בּוֹלְעָנֵי שְׁתִיקָה מַמְתִּינִים עַל הַסַּפָּה.

"שִׂים אוֹתוֹ עַל הַמַּדָּף מִחוּץ לַחַלּוֹן"
אֲנִי עוֹנָה.
הוּא זָקוּק לַקֹּר כְּדֵי לִפְרֹחַ
כְּנֶגֶד דְּבַר מָה.

 

קרן דוד הרטמן, ילידת 1977, מטפלת בפסיכותרפיה גופנית והתמקדות, עורכת תוכן ומלווה מטפלים בתהליכי כתיבה. זהו פרסום ראשון משיריה.

.

.

אמיר אור

בחדר החשוך

1
בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ אֲנִי מְשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים עִם צְלָלִים,
שׁוֹקֵעַ בְּסֵתֶר מַדְרֵגָה,
הוֹפֵךְ צֵל.

.

2
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ שָׁלוֹשׁ מְכַשֵּׁפוֹת עַל אֲרוֹן הַבְּגָדִים.
אֲנִי מַדְלִיק אֶת הָאוֹר, וְהֵן הוֹפְכוֹת שְׁקוּפוֹת.
שָׁנִים חוֹלְפוֹת.
עוֹדָן שָׁם, מַמְתִּינוֹת.

.

3
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְפַתֵּחַ תְּמוּנָה
שֶׁל נַעֲרָה עֲרֻמָּה.
אַט אַט הִיא עוֹלָה אֶל הַנְּיָר.
אֲנִי מוֹשֶׁה אוֹתָהּ,
מְיַבֵּשׁ אוֹתָהּ מִנּוֹזֵל הַפִּתּוּחַ,
מְכַסָּה אוֹתָהּ בִּמְעִילִי.

.

4
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, בְּסִיאַנְס יַפָּנִי,
אֲנִי מַעֲלֶה אֶת רוּחַ הַשּׁוּעָלָה.
"אַתְּ נְשׂוּאָה?" אֲנִי שׁוֹאֵל,
"כָּרֶגַע לֹא" הִיא עוֹנָה.
שְׁלוּבֵי זְנָבוֹת אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים
אֶל תּוֹךְ הַמַּרְאָה.

.
רוח השועלה: בפולקלור היפני רוחה לובשת דמות של נערה יפה, ומפתה גברים כדי להשתלט על גופם או נשמתם.

.

5
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְגַלֶּה
דֶּלֶת שֶׁמּוֹבִילָה
אֶל חֶדֶר חָשׁוּךְ.

.

6
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, לְאוֹר נֵרוֹת קָלוּשׁ,
אֲנִי מְבָרֵךְ אֶת מַאֲמִינַי.
מְשֻׂכְּלֵי רַגְלַיִם הֵם מִצְטוֹפְפִים עַל הָרִצְפָּה,
רֹאשָׁם מֻרְכָּן.
מִי מִכֶּם יִמְסֹר אוֹתִי?

.

7
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ נְקִישׁוֹת פְּרָאִיּוֹת
עוֹלוֹת מִן הַדַּף.
הַמִּלִּים "דֶּלֶת" וּ"נְעוּלָה" מִזְדַּעַזְעוֹת, נִקְרָעוֹת.
אָמִיר אַחֵר פּוֹרֵץ לַחֶדֶר, מְגָרֵשׁ אוֹתִי
אַל חֶדֶר חָשׁוּךְ אַחֵר.

.

8
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי יוֹרֶה
בָּאִישׁ שֶׁבַּמַּרְאָה.
לְשִׁבְרֵי פָּנָיו אֲנִי אוֹמֵר:
"אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵינוּ בַּחַלּוֹן הַזֶּה".

.

9
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת נְעוּלָה,
כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְלֹא שֵׁנָה,
שׁוֹתֶה קָפֶה שָׁחֹור מִסֵּפֶל שָׁחֹור,
אֲנִי כּוֹתֵב בְּמַחְבֶּרֶת שְׁחוֹרָה:
"בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת נְעוּלָה,
כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים לְלֹא שֵׁנָה…"

.

10
בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אֲנִי נִפְרָד מִדְּמוּתִי,
חוֹלֵם אֶת פָּנַי פְּנִימָה.
בְּמַרְאָה שֶׁל חֹשֶךְ אֲנִי מְגַלֶּה אוֹר,
וְרוֹאֶה.

 

אמיר אור, משורר, סופר, מתרגם ועורך, פרסם שנים־עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם: "שלל" ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2013, 2015). השיר "בחדר החשוך" – מתוך ספרו "ילד" שיראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירתו תורגמה ל־45 שפות ופורסמה בשלושים ספרים בתרגום. כן פרסם שני רומנים: "שיר טאהירה" (חרגול, 2001) ו"הממלכה" (הקיבוץ המאוחד, 2015) וספר מסות: "שיחה" (הקיבוץ המאוחד, 2018). על יצירתו זכה בפרסים בארץ ובחו"ל, בין השאר בספר הכבוד של הפליאדות, בפרס ראש הממשלה, ובפרס ברנשטיין. על תרגומיו מיוונית עתיקה זכה בפרס שרת התרבות ועל מפעלותיו כעורך זכה בפרס העריכה הספרותית.
אור ייסד את עמותת הליקון והקים את מפעלותיה. מנחה את מסלול הכתיבה בבית הסופר בתל אביב ומכהן כעורך סדרת "כתוב" לשירה חדשה וכעורך אזורי של כתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוֹק".

.

.

מיכל מוגרבי

כְּשֶׁנֻּסְחַת הָאוֹר נָחָה עַל תַּלְתַּלֵּי הָעֵצִים
הַבּוֹהֲקִים כָּל בֹּקֶר כְּמוֹ הַחֲשָׁד עַל לְשׁוֹנְךָ

אֵפֶר עוֹטֵף אֶת עוֹר הָאֲדָמָה
אֵפֶר כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ כְּמוֹ גֶּבֶר מְאֹהָב

פוֹר אֵבֶר אֶנְד אֵבֶר
אֲבָל מֵעֵבֶר לַגָּדֵר צוֹמַחַת אַהֲבָה

אַחֶרֶת – שִׁכּוֹרָה, יְהִירָה,
דּוֹרֶסֶת. גַּם אֲנִי כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ

לְהַצְמִיד פָּנַי אֶל רֹאשְׁךָ הָרַךְ
לְרַכֵּךְ אֶת מַהֲלוּמַת הַסְּתָו.

הַמִּשְׁוָאָה קוֹפַחַת בַּשֶּׁמֶשׁ
נֶעֱלָם אֶחָד דּוֹרֵס נֶעֱלָם כָּחוּשׁ מִמֶּנּוּ

גַּרְגִּיר עִקֵּשׁ מְסָרֵב לְהִמָּלֵט
מְדַבֵּשׁ אֶת כְּנָפָיו וְקוֹפֵא

וּמֵשִׁיט אֶת לִבְּךָ עַל הַתֶּפֶר
הַנִּפְרָם מִיַּלְדוּתְךָ.

.

רעידה

הַצְּלִילִים הַמֻּקְדָּמִים שֶׁל הָעֶרֶב
צָדִים אֶת הַנֶּפֶשׁ
בְּמָקוֹם מֻפְשָׁט מִכְּדֵי תֵּאוּר בְּמִלָּה וְעִפָּרוֹן

הָרִאשׁוֹן מְסַמֵּן אֶת הַכִּוּוּן – דָּרוֹם
הַצְּלִיל הַשֵּׁנִי מִתְנַגֵּד
יֵשׁ לַגּוּף דֶּרֶךְ לְתָאֵר אֶת הַדֶּרֶךְ

(לְאָן?)

יֵשׁ לַגּוּף דֶּרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ לְהִפָּגֵשׁ
בְּמָקוֹם פָּשׁוּט מִדַּי
לִמְנוּחָה מִבַּעַד לְסֶדֶק הַמַּצְלֵמָה

מִתּוֹךְ הַתְּמוּנָה צָצוֹת עֵינַיִם,
צוֹמְחוֹת גַּפַּיִם,
נִלְכָּד תָּו מִתְנוֹדֵד –

לַצְּלִיל הַסּוֹפִי
מַגָּע שֶׁל יָד.

.

ספירלה

הַצַּעַר שֶׁמַּשְׁפִּיל אֶת הַלֵּב עַד תְּנוּכֵי הָאֲדָמָה
מַרְטִיב אֶת הַבֶּגֶד הַלָּבָן שֶׁנִּתְפַּר מִבַּד עַתִּיק

טִפּוֹתָיו מְלַטְּפוֹת אֶת הָרַעַד הַדַּק
שֶׁמַּרְכִּין אֶת רֹאשִׁי בִּפְנֵי צְבָא הַסְּתָו
שַׁרְבִיטוֹ מוּנָף בָּאֲוִיר הַגָּדוּשׁ כְּאוֹת נִצָּחוֹן
אֲבָל אֲנַחְנוּ אַלּוּפֵי הַתְּבוּסָה

אֲנַחְנוּ בְּדִידִים מְפֻזָּרִים עַל חֲזֵה הָרִצְפָּה
שֶׁעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּמַעֲלִית הַצַּעַר הַצָּרָה

זְמַן לְהוֹצִיא אֶת הָרֹאשׁ מֵהַכִּיס
וּלְטַאטֵא אֶת הַצַּעַר כַּחֲצִי כּוֹס שְׁבוּרָה

לִפְעָמִים נֵר פְּלוּס גִּיטָר שָׁוֶה שִׁיר אַהֲבָה
לָרֹב הֵם שָׁוים שְׁלֹשָׁה צְעָרִים

עֵינָיו בּוֹחֲנוֹת אֶת פִּנּוֹת הַיָּם בִּזְכוּכִית מַגְדֶּלֶת
וְהַגַּלִּים מְצִיפִים אֶת הָאִישׁוֹנִים בְּמֶלַח

אֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת פָּנֶיךָ לְאוֹר נֵר אוֹזֵל
וּמְגָרֶדֶת אֶת שְׁמוֹתֵינוּ מִקִּיר הַצַּעַר הַשָּׁחוּק.

 

מיכל מוגרבי עסקה בתסריטאות, הפקת סרטים, תקלוט ועריכת סאונד. ספר שיריה הראשון, "החלומות נטו על צידם", יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2016. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 10 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספרה השני שעתיד לראות אור השנה.

.

.

אבינעם מן

מתוך המחזור "אדם"

הוּא שֵׁם קָרָא לְכָל נוֹשֵׁם וְחַי,
וְעִם הַשֵׁם נִקְבַּע לוֹ יִעוּדוֹ:
גִ'ירָף יִקְטֹף עָלִים, שִׁנֵּי נָמֵר בַּחַי,
כֻּלָם כֻּנּוּ וְהוּא נוֹתָר בִּבְדִידוּתוֹ.

שֵׁנָה גְּדוֹלָה עָלָיו נָפְלָה כְּטֶרֶף,
וְהוּא חָלַם אֶת מָה שֶׁטֶּרֶם חָשׁ,
וְאָז נֵעוֹר, וְהִיא נִצְּבָה כְּפֶלֶא,
זֶה חֲלוֹמוֹ שֶׁהִתְמַלֵּא מַמָּשׁ.

זֶה חֲלוֹמוֹ עַל אַהֲבָה וְעֶצֶב,
זֶה חֲלוֹמָהּ עַל מָוֶת וְלֵדָה,
זֶה חֲלוֹמָם עַל בַּיִת וְעַל דֶּרֶךְ,
עַל צְחוֹק הַיְּלָדִים וְשֶׁקֶט הַפְּרֵדָה.

זוֹ נְבִיעַת חַיִּים בְּתוֹך הַתֹּהוּ,
זוֹ פְּעִימָה שֶׁל יֶגַע, אֹשֶׁר וְחִידָה.

.

א
זוֹ פְּעִימַת חַיִּים בְּתוֹךְ הַתֹּהוּ,
הִיא הַחִידָה וְהִיא אַף הַפִּתְרוֹן,
כְּהִוָּצֵר הָאוֹר מִתּוֹךְ הָאֹפֶל,
נִבְרָא קִיּוּם מִתּוֹךְ הַחִדָּלוֹן.

כִּי הַחַיִּים רַק לְעַצְמָם נִבְרָאוּ,
לְלֹא סִבָּה, לְלֹא הוֹגֶה תָּכְנִית,
אֲבָל חוֹשְׁשִׁים מִמְּשֹׁל הַבֹּהוּ,
בָּדִינוּ אָנוּ צִדּוּק וְאַף תַּכְלִית.

כָּךְ נִקְבְּעָה עַתָּה דַּרְכֵּנוּ,
פְּתַלְתַּלָּה מֵעֵבֶר כָּל דִּמְיוֹן,
כָּל עֵץ דַּעַת אֲשֶׁר יִקְרֹץ אֵלֵינוּ,
פִּרְיוֹ נֹאכַל, וְלוּ יוֹבִיל לַאֲבָדוֹן.

וּבְעוֹד כְּמוֹ סוּמִים תּוֹעוֹת רַגְלֵינוּ,
עֵינֵינוּ מְסֻנְוָרוֹת מִבְּרַק הַחִזָּיוֹן.

.

ב
כְּמוֹ סוּמִים תּוֹעוֹת רַגְלֵינוּ,
לָרַךְ נִגְלָה עוֹלָם בִּמְלֹא הוֹדוֹ,
בְּסַנְוֵרִים הֻכּוּ עֵינֵינוּ, נִלְאֵנוּ
לִמְצֹא הַפֶּתַח, לַחֲדֹר סוֹדוֹ.

מִגַּן הָעֵדֶן הֵן גֹּרַשְׁנוּ,
עֵת הֵעַזְנוּ "מָה?" לִשְׁאֹל.
מֵאַיִן בָּאנוּ, לְאָן פָּנֵינוּ, וְנַעֲנֵינוּ:
מֵאַיִן בָּאנוּ, אֵלָיו נַחֲזֹר.

עֵץ הַחַיִּים שָׁזְפָה עֵינֵינוּ,
אַךְ לַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ. נִבְדֶּלֶת הִיא דַּרְכֵּנוּ,
וְהִיא תּוֹבִיל לְנֶצַח אוֹ לְכִלָּיוֹן.

וּבְסוֹף הַדֶּרֶךְ כֹּה יַסְפִּידוּנוּ:
הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת.

 

אבינעם מן, בן שמונים, פרופסור למתמטיקה (אמריטוס) באוניברסיטה העברית, מפרסם שירים ותרגומי שירה באתרים ובכתבי עת מקוונים.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אפרת בלום, יעל סטטמן, אורית קלופשטוק ומיטל פישל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מיוחד | מכתבים ספרותיים לכבוד יום הדואר הבינלאומי, 9 באוקטובר

"הייתי רוצה שמישהו, שאדם אחד, יבין אותי. והייתי רוצה שאותו אדם יהיה אתה". מבחר מכתבים מאת סופרות וסופרים, לדמויות ספרותיות ולנמענים בשר ודם

דוורים רכובים, 1915

.

מכתבים אל מילנה / פרנץ קפקא

.

הנה, מזה זמן כה רב לא כתבתי אליך, גב' מילנה, גם היום לא היתה זו אלא יד המקרה, שהניעה אותי לכתוב. למותר, בעצם, שאתנצל על אי כתיבתי, הן מי כמוך יודע, מה שנואים עלי מכתבים. כל פורענויות חיי – ואין אני בא לקבול על גורלי, כי אם לקבוע עובדה שיש עמה מוסר השכל לכלל – שורשן נעוץ מן הסתם במכתבים או באפשרות הנתונה, לכתוב מכתבים. מעטים מאוד בני האדם שאי פעם בגדו בי, בעוד שמכתבים בגדו בי תמיד, וגם כאן לא מכתבי האחרים הם שבגדו כי אם אלה שאני בעצמי כתבתי. לגבי דידי אמנם יש לה, לפורענות זו, משמעות פרטית מיוחדת שאין ברצוני להרחיב עליה את הדיבור, אך יחד עם זאת צרת הכלל היא. הן הדעת נותנת, שאותה אפשרות קלה לכתוב מכתבים הביאה לעולם – מבחינה תאורטית גרידא – התערערות מחרידה של נפש האדם. הן בעצם כתיבת מכתבים אינה אלא מגע ומשא עם צללי־רפאים, ולא רק עם צל־הרפאים של הנמען כי אם גם עם צל הרפאים של הכותב עצמו, כשזה מתפתח וגדל תחת ידו בשעת כתיבת המכתב, לא כל שכן בסידרת מכתבים, כאשר מכתב אחד סומך את ענינו של האחר ויכול לשמש לו עדות וראיה. כיצד, בכלל, נתפסו לרעיון שמכתבים עשויים לשמש אמצעי למגע ומשא בין בני אדם! אפשר להגות באדם מרוחק ממךָ, אפשר לאחוז באדם הנמצא בקרבתך, כל השאר הוא למעלה מכוח־אנוש; ואילו לכתוב מכתבים פירושו, לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות. נשיקות כתובות אינן מגיעות אל יעדן כי בעודן בדרך, רוחות הרפאים גומעות אותן עד תום; והרי תודות למזון דשן זה פורים הם ומתרבים במידה כה מדהימה. האנושות אמנם חשה בכך ונחלצה להאבק עמן ולהכריען. על מנת לבער אותם צללי בלהות מן המגע ומשא בין יצורי אנוש ולהבטיח את היחס הטבעי, את שלוותה של נפש האדם, היא המציאה את הרכבת, את המכונית, את המטוס, אולם כל זה אין בו עד כדי להושיע, מן הסתם כי אלה המצאות שהומצאו בעוד ההדרדרות כבר החלה, הצד שכנגד שלו ורב־אונים יותר לאין ערוך, אחרי הדואר הוא המציא את הטלגראף, את הטלפון, את האלחוט. רוחות הרפאים לא יגוועו ברעב, אולם אנו נרד לטמיון.

.

פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", הוצאת שוקן, 1997, עמ' 206–207. מגרמנית: יונתן ניראד.

 

***

 

העיר והבית / נטליה גינצבורג

.

לוּקרֶציה לג'וּזפּה
מונטֶה פֶרמו, 5 במארס

.
ג'וּזפּה היקר,
קיבלתי את מיכתבך, והוא הפיל עלי עצבות גדולה. איני מבינה מדוע אינך אומר מתי בכוונתך לחזור. טילפנתי לרובֶּרטה, וגם היא אמרה לי שאינה יודעת. רצית להיות עם אחיך, אבל עכשיו הוא מת, אז מה אתה עושה שם.
אתה מדבר הרבה על אנה מאריה, ועל הגברת מורטימר, ועל אנשים אחרים שאיני מכירה ולא אכיר לעולם. אני לא מבינה מדוע אינך משאיר שם את כולם להתבשל במיץ של עצמם.
איגנאציו פֶג'יץ הגיע, וסיפרתי לו על מיכתבך. הוא ממש הקפיא אותי, הלב שלי היה קר כקרח, והייתי צריכה לדבר עם מישהו על הקור הזה. עשינו טיול רגלי ארוך, עם הילדים, וחזרנו כשכבר היה חושך. פְיירו ואֶג'יסטו באו לקראתנו עם פנסים. פְיירו נבהל כשראה שאיננו חוזרים.
אני לא אוהבת לכתוב "איגנאציו פֶג'יץ", משום שאיני אוהבת את השם איגנאציו, וגם את שם המשפחה איני אוהבת. לכן, כשאדבר עליו במיכתבים, אכתוב רק את האותיות הראשונות, "א.פ.". "א.פ." מוסר לך ד"ש. בדרך־כלל הוא לא כותב מיכתבים, אבל אולי יכתוב לך פעם.
לוּקרֶציה

.

נטליה גינצבורג, "העיר והבית", הוצאת הספרייה החדשה, 1998, עמ' 84. מאיטלקית: אלון אלטרס.

 

***

 

מכתבים ללואיז קולה / גוסטב פלובר

.

[קרוּאסה, יום ראשון, 23 באוגוסט 1846]

.
כשהערב יורד, כשאני לבדי ובטוח שאיש לא יפריע לי, ומסביבי הכל ישֵנים כבר, אז אני פותח את המגירה שסיפרתי לך עליה, מוציא ממנה את כל השׂרידים הקדושים שלי ושוטח אותם על השולחן. ראשונות נעלי־הבית שלך, אחר־כך המטפחת, קווּצת שערותייך, השׂקיק שבו שמורים מכתבייך, ואני שב וקורא בהם, ואני שב ונוגע בהם. מכתב הוא כמו נשיקה: האחרון הוא תמיד המשובח מכולם. מכתבך מהבוקר פתוח לפנַי. בין המשפט הקודם למשפט הזה, שעדיין איננו גמור, שַבתי וקראתי את מכתבך כדי לראות אותך ביתר־בהירוּת ולחוש ביתר־עוז בניחוחך. אני חולם על תנוחת גופך שעה שאַת כותבת, על המבטים שאַת נועצת בחלל־האוויר בשעה שאַת הופכת את הדפים. אַת כותבת לְאור אותה המנורה שהאירה את נשיקותינו הראשונות, על אותו השולחן המשמש לך כשאַת כותבת את שירייך. הדליקי לעת ערב את מנורת אבן־הבהט שלך, הביטי באורהּ הבהיר, החַוורוּרי, והיזכרי באותו ערב שבו אהבנו. אמרת לי ששוב לא תשתמשי בה. מדוע? הרי היא חלק מאִתנו, אני אוהב אותה. אני אוהב את כל מה שאצלך או ששייך לך, את כל מה שסביבך ושנוגע בך. היית מאמינה שאני דבֵק אפילו באדון ובגברת סֶגָלָאס שהיו שם, ואף באותו אספן־ספרים חביב, שהתמהמה אצלך עוד ועוד ומרט את עצבַּי? מדוע? מי חכם ויֵדע. הרי זו תולדתהּ של החדווה שידעתי. היא עלתה על גדותיה וגלשה ללא הבחנה על חפצים ועל אנשים מִקריים. כשאוהבים, הכל אהוּב; הכל כחול כשמרכיבים משקפיים כחולים. האהבה, כמו כל דבר אחֵר, אינה אלא דרך לראות ולחוש דברים. היא נקודת תצפית גבוהה מעט יותר, רחבה מעט יותר, המגלה נופים שאין להם סוף, אופקים שאין להם גבול. אבל מה יש מאחוריה?! בשום אופן אסור להביט לאחור! זה הדבר שנשים אינן רוצות לשמוע את עצמן אומרות, זה הדבר המייסר אותך כשאַת שומעת אותו מפי. ועל־כן אל תחשבי שאני נוקשה בשעה שלאמיתו־של־דבר אני שקול, אל תַחרצי משפט על צינתי כשאני נוקט אמצעי זהירות, ובעיקר, יקירתי האומללה, אל תניחי לעצמך להוקיע אותי בשל מה שאפשר שאינו אלא טוּב־לב.

.
[…]

.
את האחת־והיחידה שלמענה אפשר היה שאצא למסע כזה, הראשונה שאהבתי די, כי מעולם לא אהבה אותי אִשה כפי שאַת אוהבת אותי. לא, לפנייך אף אשה לא הזילה עלי דמעות כאלה, ולא התבוננה בי במבט רך ועצוב כשלך. כן, זֵכר לילו של יום רביעי הוא זִכרון האהבה הנפלא ביותר שלי. זה הזיכרון שהיה נוסף בי געגוע לחיים, לו בן־לילה נהפכתי לזקֵן.

.
[…]

.
היי שלום. מחר יום חגך. אני שולח לך כזֵר את מיטב נשיקותי. קבּלי את אורחייך, היי טובה ונעימה כתמיד. – שובי לשגרת־חייך, חזרי לעבוד, היי חזקה; מעט מאמץ, וההרגל יעשה את שלו. עִמו יבוא גם הטעם. עשי זאת בשבילי, אני מבקש, אל תניחי לעֶצב להשתלט עלייך. שהרי דרכו של הצער להציב פתיונות ולתעתע.
שוב שלום לך, ונשיקה נוספת על שפתייך, שבהן אני מוצֶה את נשמתך.
אם אינך שולחת את הפסלון והספרים, אין צורך שתכתבי על החבילה "מאת פְּרַאדְיֶה".

.

גוסטב פלובר, "מכתבים ללואיז קולה", הוצאת המעורר, 1999, עמ' 23–25. מצרפתית: דורי מנור.

 

***

 

מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג

.

קלן, מלון אבא־ריין
26.10.34

.
בליל, במסע ברלין־קלן שוב ושוב קראתי את מכתבךָ. המילים שבו כבאלפי ידיים מושכות אותי חזרה. העיר שלךָ נשקפת מבין השיטין כבית נתיבות עזוב. ובכל זאת, אני יודעת, אֶל, אילו שבתי הייתה עיר זו רק ליום אחד לובשת חיוּך בשבילךָ. למחרת היית מתחיל להשתעמם שוב.
איני יכולה לישון במסע. על כן אמרתי לחלון הלילה הזע, הכחול – "צר לי מאוד, סניורינו, אבל כך אסוּר להתנהג, אילו אמרת לי זאת שם, סניורינו, לא הייתי הולכת ממך. מפני שלאמתו של דבר, סניורינו, יורקת אני על הברלינאים והפריזאים גם יחד. הרי לכל מקום לוקחת אני את עצמי ואת הכובד הזה בחזה משמאל. סניורינו – ואת הכאב עליך. ואורי ניסן גנסין האהוב עלי מאוד, אהוּב מכל ההַמסונים ומשוררי סין, אמר: "שונאים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, אוהבים זה את זה וגורמים ייסוּרים זה לזה, רחוקים זה מזה וגורמים ייסוּרים זה לזה"…
בתא סמוך ישבו שלושה. יצאתי למסדרון. שמעתי: דיברו על נשים – האחד בשנאה, השני באירוניה ובוז, השלישי בלקקו את שפתיו – כך הרגשתי. מוזר הדבר, כמה פעמים שמתי לב – אתם הגברים, כשהנכם ביניכם לבין עצמכם, אינכם יכולים להתגבר על הצורך המשונה הזה לדבר על נשים – כאנטישמים על היהודים.
אך זה היה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו אלה הפסים שמתחתי, אשר לא יכולתי לראותם בלילה. היה רק מוזר וברוּר: אם נוציא את לב האדם מחזהוּ, נקשור אותו אל הקטר ונכוונהו אל הפסים, הלב הזה, הקשור מאוד אל ה"השם" שלו, לא יזוז ממקומו. אם כן, מדוּע "האדם בשלמוּתו" עם דמו ופניו ומוחו האווילי והאירוני ולבבו הכבד, הקשוּר אל "שם" אשר בו אתה, נוסע ואינו מסרב?
ואני נסעתי ואִתי נסע הלילה והיה לנו… לא טוב.

[…]

.

לאה גולדברג, "מכתבים מנסיעה מדומה", הוצאת ספריית פועלים, 2007, עמ' 39–40.

 

***

.

התכתבות / פאול צלאן ונלי זק"ש

.

פריז, 28 ביולי 1960

.
נלי שלי היקרה, היקרה!
את מרגישה יותר טוב – אני יודע.
אני יודע זאת, שכּן אני מרגיש שהרוע שרודף אותָך – שרודף גם אותי – נמוג אל תוך אי־המהות, ושם מקומו: שכּן אני מרגיש ויודע שהוא לא ישוב לעולם משום שהתפורר לתלולית קטנה של כלום.
אז, כעת אַת חופשייה, אחת ולתמיד. ואם תרשי לבטא את המחשבה הזאת – אני אתך, אנו כולנו יחד איתך.
אני שולח לך עוד משהו שמסייע כנגד הספקות הקטנים שמתעוררים בנו לעִתים; זוהי חתיכה של קליפת עץ הדולֶב. לוקחים אותה בין האגודל לאצבע המורָה ומחזיקים בה חזק וחושבים על משהו טוב, אבל – לא אסתיר זאת ממך – שירים, בייחוד שירייך, טובים בהרבה מקליפּת הדולב. לכן, כתבי שוב, בבקשה. ותני להם להגיע לידנו. אַת יודעת, עד כמה אנו – ולא רק אנו – זקוקים להם.
ואם תרצי שאבוא לשטוקהולם, כדי ללמוד עוד כמה ניבים שוודיים, אנא, אמרי לי זאת, אני יכול לתאר לעצמי שהייתי בא ולא רק בגלל הניבים.
מכל הלב
שלך, פאול

אֶריק שולח לך חלון זכוכית מעשה ידיו – מהזכוכית הכי אמִתית.

.

פאול צלאן ונלי זק"ש, "התכתבות", הוצאת קשב לשירה, 2014, עמ' 79. מגרמנית: דינה פון־שוורצה.

 

***

 

מכתב לשופט / ז'ורז' סימנון

.

למר אֶרְנֶסְט קומֶלְיו, שופט חוקר
רחוב סֶן 23 ב', פריס (הרובע השישי)

.
אדוני השופט,
הייתי רוצה שמישהו, שאדם אחד, יבין אותי. והייתי רוצה שאותו אדם יהיה אתה.
שעות רבות עברו עלינו יחד בשבועות של החקירה. אבל אז עוד היה מוקדם מדי לכך. אתה שופט, היית השופט החוקר שלי, והיה אפשר לחשוב שאני מנסה להצדיק את עצמי. עכשיו אתה יודע שזה לא כך, נכון?
אינני יודע מה חשת כשנכנסת לאולם המשפט. האולם הזה ודאי מוכר לך. אני זוכר היטב את כניסתך. הייתי לבדי בין שני השומרים שלי. השעה היתה חמש בערב והאפלולית החלה להתעבות כמו עננים באולם.
אחד העיתונאים – שולחנם היה לידי – עיתונאי הוא אפוא הראשון שהתלונן לפני שכנו כי כבר אינו רואה ברור. השכן אמר זאת ליושב לצדו, זקֵן לא־נקי בעל עיניים ציניות, מן הסתם מבקר ותיק בבתי־המשפט. אינני יודע, אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהוא שכתב עלי בעיתונו שאני נראה כקרפדה האורבת לטרפה.
גם בשל כך אני תוהה איזה רושם עשיתי עליך. הספסל שלנו – כוונתי לספסל הנאשמים – נמוך כל־כך שרק ראשינו צצים למעלה. כמובן, השענתי את סנטרי על ידי. הפנים שלי רחבות, רחבות מדי, ונוטות להבריק מזיעה. אבל למה לקרוא לי קרפדה? כדי להצחיק את קוראיו? מפני שהפרצוף שלי לא מצא בעיניו?

.

ז'ורז' סימנון, "מכתב לשופט", הוצאת עם עובד, 2005, עמ' 9. מצרפתית: יהושע קנז.

 

***

 

מכתבים אל משורר צעיר / רילקה

.

טוב גם לאהוב, כי האהבה קשה היא. לרחוש אהבה מאדם לאדם: זה אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הנסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה. לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב לבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב. אלא שעת־למידה היא תמיד פרק־זמן ארוך ומוגדר, ולפיכך לאהוב זמן רב ואל־תוך החיים פנימה פירושו לגבי האוהב – בדידות, פירושו: להיות־לבד בחוזק־משנה ובעומק־משנה. בשלב זה אין האהבה אף לא אחד מן הדברים המכונים התבטלות, התמסרות או התאחדות עם אחר (שכן מה טעם להתאחד עם הלא־מובהר, הלא־גמור, המשועבד־עדיין?): היא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות משהו בתוכו, להיות עולם, להיות עולם לעצמו למען האחר: היא אתגר גדול ותובעני, משהו הבוחר אותו מבין אחרים ומועיד אותו לדברים רחוקים. רק במובן זה, כמטלה לעבוד על עצמם ("לצותת ולהלום בפטישים יומם ולילה…") מן הדין שאנשים צעירים יצרכו את האהבה הנתונה להם. התבטלות והתמסרות וכל סוגי השותפות לא נועדו להם (שעד זמן רב מאוד מצווים לחסוך ולאגור), בהיותם הדבר הסופי, אולי דבר זה שחיי אדם בזמן הזה כמעט צרים עדיין מלהכילם.

.

ריינר מריה רילקה, "מכתבים אל משורר צעיר", הוצאת כרמל, 2004, עמ' 57–58. מגרמנית: עדה ברודסקי.

 

השתתפה בהכנת האסופה: נגה שיאון

.

» עוד מכתב אחד: "ורדה", סיפור קצר מאת ירון כץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרוזה | "חמש שעות למוות", סיפור מאת שירן גבאי דמרי

"מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים."

אמיר זליגובסקי, ללא כותרת, חימר שרוף וברזל, גובה 24 ס"מ, 1997, צילום: אבי חי.

.

חמש שעות למוות / שירן גבאי דמרי

.

לכתוב ספר, לטוס לגלפאגוס, ללמוד לגלוש, לעשות שלושה ילדים, לקרוא כבר את "מלחמה ושלום". זו הייתה רשימת היעדים העדכנית שלי ביום האחרון לחיי. כשהתברר לי שזה היום האחרון לחיי, לא היה טעם להתיישב מול המחשב ולבדוק איך מגיעים לגלפאגוס או לחשב מתי הביוץ שלי.

"יש לך חמש שעות," הג'ינג'י אמר, "אני מצטער."

הג'ינג'י כבר מזמן לא היה ג'ינג'י. באותו רגע ראשון של שיחה חלפו לי פתאום בראש המון רגעים שבהם אני מִתְחַלָּה מולו ואמא שלי עומדת לידי, מנסה להבין מעיניו אם אני זכאית לאישור מחלה. והג'ינג'י תמיד היה נותן לי יום מחלה נוסף, כאילו הבין באופיו האדמוני, המנומש, כמה אני רוצה לצעוד כמנצחת לבית הספר. אבל אז, יום אחד, נכנסתי אליו לחדר לקחת מרשם לגלולות. הייתי כבר בת עשרים בערך, ואת המרשמים הייתי לוקחת תמיד מהפקידה שלו, שהייתה מחתימה אותו בבוקר על כל המרשמים ומושיטה אותם אלינו, הפציינטים, בלי להסתכל לנו בעיניים. אבל היא לא הייתה שם, איריס, וככה יצא שהייתי צריכה להיכנס לחדר שלו בעצמי, אחרי שלא ראיתי אותו שנים. ופתאום הוא בכלל לא היה ג'ינג'י. ראיתי סנטה קלאוס חביב יושב על הכיסא שלו. השיער והזקן שלו היו לבנים לחלוטין, כאילו שלג סמיך כיסה אותם. אפילו העיניים שלו נראו לבנות פתאום.

ופתאום הג'ינג'י מתקשר אליי ואומר לי את זה, ככה באמצע החיים, רגע אחרי שקמתי למטבחון במשרד, "יש לך חמש שעות."

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו:

איך הוא אומר לה "יש לך חמש שעות"? איך הוא ידע להגיד לה את זה. זה מדויק מדי, זה קצר מדי, זה אקראי, זה היסטרי, זה בלתי אפשרי.

אני יודעת, כי זה מה שאני חשבתי. עמדתי מול מכונת הקפה, עם ספל זכוכית ביד והחלב שהקצפתי מנמיך את גובהו בתוכו, ואני מסתכלת על החלב השוקע בתוך עצמו וחושבת שזה לא ייתכן, הג'ינג'י השתגע, מי אומר דברים כאלה?
והג'ינג'י לא הסביר. אחרי ה"אני מצטער" שלו הוא שתק והכנות שבשתיקה שלו הייתה חזקה אפילו יותר מהכנות שבמצטער שלו. שמעתי אותו שותק מעל השפופרת ודמיינתי את איריס עומדת לידו ובוכה, דמותה משתקפת בצג מחשב שמיליון נקודות אדומות בוהקות מתוכו, עדוּת לתוצאות הבדיקות החריגות שלי. לא יודעת למה חשבתי שאיריס תבכה עליי, הרי היא מעולם לא הרימה אליי את העיניים שלה וכנראה לא ידעה איך נראית הבחורה שנשארו לה חמש שעות לחיות. ובכל זאת דמיינתי את איריס בוכה ואותו עוצם את עיניו ומחכה שאגיד משהו והשתיקה שלו, שרק הלכה והתארכה, הסבירה לי שאין מה להסביר, יש לך חמש שעות, נצלי אותן.

ארבעים ואחת קומות אחר כך, החניון התת־קרקעי היה קפוא.

הוא היה מסוג החניונים האלה שקוראים להם תת־קרקעיים כי הם מתחת לקרקע כלשהי, אבל לא באמת מתחת לקרקע כולה, וכך יוצא שאם אתה נמצא בשוליהם, אתה יכול לראות את השמיים. שמיים תת־קרקעיים מעל עולם תת־קרקעי. מהעולם התת־קרקעי נשבו רוחות חזקות פנימה לתוך החניון וסחררו בתוכו כמה פתקי חנייה שלא נדרשו עוד לאף אחד. מקומטים ובלויים הם ריקדו מולי במחול אפוף אבקים ואבני חצץ. פגישות עסקים ודייטים של צהריים, מסעות שופינג ורשימות מטלות. נקודות בזמן. איקסים בלוח שנה. שורות ביוגרפיה של מי שביקרו בחניון הזה פעם ואז המשיכו לחייהם.
בתוך סחרחרת האשפה הזו עמד האוטו שלי ואז חצה אותה, עלה מתוך תת־הקרקעיות אל העולם האמיתי ונעצר מיד מול רמזור אדום. הבטתי אל הרמזור ואז אל ידית ההילוכים ואז אל עיניי שבתוך הראי. "תנקו אותי!" השקיף אליי מסר מהשמשה האחורית, מסומן באצבעות זרות. כן, ראיתי את הגבות שלי מאשרות, האצבעות האלה צודקות, אבל לנסוע עכשיו לשטיפה יגזול עוד לפחות שלושים דקות מהחיים שלך. הורדתי את העיניים מהראי ומהתוואי שסימנו האצבעות הזרות והבטתי באצבעות שלי מתופפות על ההגה, נדבקות לקצב זר של משהו שבקע מהרדיו. תנוחו, לחשתי אליהן, תנוחו. הן תופפו לעוד רגע, מתריסות, ואז צייתו והניחו להגה. הרמתי את הראש שלי אל הרמזור. האור האדום כמעט דימם מתוכו, ממלא את השמשה, שוטף את עיניי.

תראו כמה מוכשר האדם. הוא עושה לו מכונות, ישויות אוטומטיות שמפסיקות לו את האוטומט. כופות עליו לעצור. אתה עוצר ברמזור ומוכרח להתבונן. במה תתבונן? פה הרמזור כבר נותן לך בחירה. תתבונן בו, תתבונן בטלפון שלך, תתבונן ברחוב, תתבונן פנימה. מה אם לא היינו עוצרים אף פעם?

ג'וני מיטשל. זה מה שיצא מהרדיו. "מָיי אוֹלְד מֵן אִיז א סִינְגֶר אִין דֶה פָּארְק…" קולה גבה והרים את האיש הזקן שלה. למי היא שרה אותו, תהיתי בפעם האלף. לאהוב שלה? ולמה שתקרא לו האיש הזקן שלי? ואולי היא שרה אותו לאבא שלה בכלל, תבדקי אחר כך בוויקיפדיה על מי השיר ובעצם אפשר גם עכשיו, לא? בשביל מה עשו טלפונים עם אינטרנט אם לא בשביל רמזורים אדומים?

אבל אז היא הגיעה לחלק שבו הוא בא הביתה ואוסף אותה בזרועותיו.

החלטתי, כמו תמיד, שהיא שרה אותו לאהוב שלה, ברור. ונזכרתי איך חודש לפני שעברנו לגור יחד דמיינתי אותי מחכה לו שישוב הביתה. דמיינתי את המחבת החסרה ביצה עבורו כשהוא איננו ואת המיטה הריקה מדי עבורי. ביקשתי לעצמי את העצב שבהיעדרו כשכל כך אתרגל אליו. וכשהמיטה הפכה להיות מיטתנו והמחבת החלה להתמלא, הרגשתי שאני היא ג'וני וג'וני היא אני ושהאהוב שלי הוא האיש הזקן שלה ושעבורי, עבורי היא שרה עליו.

ואז, ממש לפני שהיא מגיעה לחלק שבו הוא מרחיק ממנה את העצב, שמעתי פתאום את הנשימה של ג'וני. את האוויר שהיא לוקחת לפני שהיא עולה. ג'וני מיטשל הרחוקה, הגדולה, המיתית, הייתה קרובה אליי כל כך. גם היא מכניסה את הסרעפת לפני שהיא עולה, גם היא אוספת אליה את שריריה, גם היא נערכת, נדרכת. גם היא נושמת. נשמתי איתה וחשבתי שכשאגיע הביתה יישארו לי בערך עוד ארבע שעות ועשרים דקות לחיות.

בין העבודה לבית זיכו אותי עוד ועוד רמזורים באורות אדומים. בכל אחד מהם עמדתי ראשונה בטור מכוניות ולפניי אימהות ועגלות שרודפות את הפסים, עניבות מתנופפות ברוח, כוסות מקרקשות מטבעות, אוזניות וכובעי צמר, עננים שמנים. חיים. כשהגעתי לדלת היו לפניי רק עוד ארבע שעות וארבע־עשרה דקות.

"שלום בית," אמרתי וניערתי את המעיל הכבד מעל הכתפיים שלי. הצצתי בכיור שכוסות הקפה וקערות נשנושי הלילה עוד רבצו בתוכו, כשעל כתפי קפץ פתאום האיש הזקן של אימא שלי. מדי ערב שישי אני מציעה להחליף אותו מעל הכיור והוא מסרב. פעם, לפני שנים, אמר לי שקרא ריאיון עם שמעון פרס ושמעון פרס אמר שהוא נהנה מהדחת כלים. והנה שמעון פרס כבר איננו אבל אבא שלי עדיין נחוש ליישם את דבריו. הוא סובל מדי שבוע מעל כיור עמוס ומתרגל הנאה. וידעתי, אבא שלי כל כך נחוש, שיום אחד הוא יצליח. הפשלתי שרוולים והטבעתי את ידיי בתוך הכיור, מתרגלת הנאה מהדחת כלים.

המים זרמו מעל שתי במבות שנשארו בקערת אמש ורוקנו אחר כך לתוך כוס שמיץ תפוזים נקרש בתוכה. הן נמסו לתוך פתח הכיור, צהבהבות דהויות, זכר עלוב לבוטנים מלאי חיים. כל חיי הן מלוות אותי, הבמבות. על הדשא אחרי הגן, מחוץ לשק"ם בטירונות, בין המושבים באוניברסיטה, באוהל שכפור מכסה עליו בפרו. ובבית. בכל הבתים שהיו לי, בכל הבתים שהייתי חלק ממורשתם. משפחות צעירות נכנסות לבתים, ראשי שבטים יוצאים מבתים, זוגות צעירים מתארסים בדירות סטודיו, כרסי היריון עוזבות לדירות ארבעה חדרים. שלום בית, להתראות בית.

הכיור התרוקן, מאכזב אותי כמעט בריקנותו. מה אגיד לו אם ישאל אותי על זה, חשבתי. היו לךְ עוד ארבע שעות לחיות וזה מה שבחרת לעשות בהן? לא רציתי להשאיר לךָ בלגן, אשקר. תכף תאבד אותי, לפחות לא להפיל עליך את הכלים.

אתה עומד לאבד אותי ועוד לא סיפרתי לך כלום. כבר יותר משעה שאני יודעת ואתה לא. מתי ידעתי משהו זמן רב כל כך בלעדיך?

נכון, אתם צודקים, זה נראה אכזרי לא לגלות לו, אבל החלטתי שאשקול את זה שוב רק אחרי המקלחת. המים שזרמו קודם מעל הכלים הפתיעו אותי. הם היו חמים, רותחים כמעט, מזמינים. פסעתי במסדרון, פושטת מעליי את הבגדים וקובעת לי לו"ז מחשבות. אבל למה התקלחת? ידעתי שהחבר'ה מלמעלה יגידו תכף, יכולת לעשות כל דבר בעולם ודווקא מקלחת? ספונג'ה לגוף? כאן ממילא כולנו נקיים. דמיינתי את עצמי עומדת מולם, מגמגמת, מה כבר יהיה לי לתרץ? אבל אז, במקלחת, עניתי להם כמו שצריך. עם כל בועת סבון שהתפוצצה על העור שלי, עניתי להם. הבטתי בו, מבריק ורך, עור צעיר עדיין, יפהפה. סימני מתיחה ראשוניים עיטרו את שולי הבטן, לבנים ועדינים, נשיים כל כך. סימנתי באצבעי את הטבור שלי, קטן, קעור רק בחלקו, בור קטן במרכז הגוף. המים המטירו עליי חמימות ורעש עד שלא שמעתי דבר מלבד עצמי. הרגשתי אותם מאריכים את השיער שלי על עורפי. מחליקים אותו למטה, סוחטים אותו מהרוח שנקשרה בו קודם, מאדי ארוחות הצהריים המחוממות במשרד, מהקור ומהשמנוניות. אם הג'ינג'י היה אומר לי שעה וחצי ולא חמש שעות, פה הכול היה נגמר. יכולתי לסיים את חיי תחת המים היפים הללו.

התיישבתי על המיטה, החלוק העבה שלי סופג ממני את המים, שיערי מגולגל בתוך מגבת גדולה ולבנה. הייתי עטופה ומחוממת כשהחלטתי שלא אומר לך דבר. החישוב היה פשוט: עוד חצי שעה תגיע. יהיו לי שעתיים וחמישים ושתיים דקות איתך. איך אני רוצה שהן ייראו?

הבית מסודר, הכלים רחוצים, עשיתי מה שיכולתי. נשאר לך רק לקונן עליי, ותיאלץ לעשות את זה בלעדיי.

הדלת נפתחה כשנשארו לי שעתיים וארבעים וחמש דקות. ניגשתי אליה וסגרתי אותה עבורו. נישקתי את זיפיו שבצבצו, קצרים וקשים, מתוך עורו. כרכתי את ידיי סביב מותניו כשאפי בבית השחי שלו, אוסף אליו רמזים לדאודורנט החריף שהותז לשם בבוקר. ומבעד לרמזי הדאודורנט ולריח הגילוח בן היומיים היה שם הריח שלו. ריח הבשר, העור הלבן, ריח התינוק שהוא היה פעם, הריח שנטמע בעור ושורד גם את הבגרות והצליפות והצלקות והכאב שרק הולך ונעשה נוכח יותר. ואחרי הריח בא הטעם. טעם הלשון שהתגלגלה בשלי, מתוק ומר מסיגריות וארוחת צהריים ואספרסו ושוקולד מתחנת הדלק ורוק שניגר אליי ואל הבערה שהייתה לי אליו באותו רגע. וברגע ההוא ליד הדלת, נדמה היה לי שהכאב כבר אינו נוכח יותר בעולם ושרק הוא נוכח שם עבורי, בכל החושים.

אחר כך משכתי אותו אל המקלחת ואל המים. הפשטתי אותו ואז אותי ונכנסתי איתו מתחת למים ורחצתי אותו. בכל פעם שעינינו נפגשו ראיתי אותן שואלות ולא השבתי להן, לא הסברתי למה אני עושה את כל אלה ומה גורם לי לטלטל את השגרה שלנו טלטלה מוזרה כל כך. רציתי להיאחז בגוף שלו, בתמירותו הבלתי אפשרית, בעקביו החזקים, בבטן הנערית שלו. רציתי להרגיש את המים בין כף ידי לעורו ולטפטף אותם אל שׂערי משׂערו.

מהמקלחת הבאתי אותו אל המיטה ושם כרכתי סביבו את החלוק שלי והברשתי את שערו השחור במגבת יבשה. שפשפתי את ידיי על סיבי החלוק, לחמם אותו כאילו היה ילדי. אחר כך הפשטתי אותו שוב ונשכבתי מעליו, מבריקה עדיין ומטפטפת מים. ראיתי אותי מכסה עליו בגופי הזעיר לעומתו וכל איבריו מבצבצים מעליי ומתחתיי ומצדדיי, מקיפים אותי, מגדילים אותי. עורו הלבן כהילת אדם סביבי. חשבתי שאם הג'ינג'י היה אומר לי שלוש שעות ולא חמש, פה הכול היה מסתיים. כך, כשאני מונחת מעליו ועורו סופח ממני מים טריים.

אבל היו לי עוד שעתיים. ובשעתיים, החלטתי, יש דבר אחרון שאני חייבת להספיק. פעם אחת, לפני שאני עוזבת, זה חייב לבוא אליי לבד. פעם אחת בלי לחשוב איך זה נראה מלמעלה, ושכדאי שאני אסיים כבר כי גם הוא רוצה לגמור, ולמה תמיד לוקח לי כל כך הרבה זמן ובטח הוא עייף כבר, קדימה, תעצמי עיניים, תתרכזי וזה יבוא, אל תהיי קשה כל כך.
נראה היה שהוא שומע אותי.

הוא הסיט את שיערי הרטוב מלחיו, התרומם מעל הכרית וסובב את שנינו במהירות כשאנחנו דבוקים עדיין. כעת היה הוא מעליי ואני מתחתיו. הוא הביט בי, בלתי רגיל כפי שאני ודאי הייתי שונה עבורו מהרגע שנכנס בדלת. את ידו הוא השחיל מתחת לעורפי ושם החזיק אותי, בין אצבע ואגודל, מוטת כף ידו רחבה מאי פעם. וכשידו השנייה משייטת עליי, תופסת ומוחצת, מלטפת ומרפרפת, הצלחתי להשאיר את עיניי עצומות ולהעלים מעל המסך שהן יצרו את כל הצורות הגיאומטריות המטושטשות שריחפו שם ולהכהות אותו יותר ויותר עד שרק הוא היה מולי, מסך שחור ושקט.
חמש שנים, זה מה שהג'ינג'י אמר. לא חמש שעות. "נשארו לך אולי חמש שנים לחיות, מקסימום. אני מצטער."

מלמעלה שוב ראיתי אותנו, שני גופים על צידם. אני מתקמרת אליך, אתה מתקער אליי, בשרך דוחק את עורי, בליטותיך משלימות את שקעיי. חמש שנים מקסימום בניכוי שליש לאחור זה כמעט שלוש וחצי שנים. ושלוש וחצי שנים זה לפחות ספר אחד ולפחות ילד אחד. ולטוס לגלפאגוס נספיק בטוח.
"אתה ער? הגיע הזמן לעשות ילדים."

 

שירן גבאי דמרי, ילידת 1987, מתגוררת בגבעתיים. סופרת, משוררת ועורכת דין. ב-2017 ראה אור ספרה "בצלים ירוקים לרובי", ספר שירי ילדים. שיריה התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ההרדמה", מאת שרי שביט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.