.
ההרדמה / שרי שביט
.
אמא שלה משאירה את הפאה בכל מקום. וזה יכול להוציא אותה מהדעת. ליד שולחן הטלפון הקטן. על קערת הפירות. מתחת לשרשרת הפילים ממרוקו. מאחורי הכיור, כשהברז מטפטף עליה ויוצר מהשערות קבוצות קשוחות. אמא שלה לא יודעת איך מתנהגים. היא מורחת את האודם מחוץ לשפתיים באירועים חברתיים, ומדברת עם עובדיה המוכר מהמכולת בטון מיוחד. היא מורידה את הדיבור שלה שיהיה כמו שלו, ומנסה להתנהג כמו אישה פשוטה כדי שיבין אותה. אמא שלה בנאדם מעצבן. כל הזמן מתעסקת עם הבטן. היא נוסעת במכונית וברמזור, מכניסה ומוציאה את הסרעפת, ומכווצת ומרפה את כל שרירי הפנים כבשיעור אירובי. היא רוצה להמציא על זה פטנט. התעמלות תוך כדי נהיגה. היא לא מבינה שאנשים גם ככה נהרגים מדי יום במאות תאונות דרכים.
אמא שלה מפספסת דברים. היא קמה בכל בוקר, ויוצאת אל המשרד במקטעי בגדים צבעוניים. הבדים: פסים עם נקודות. הצבעים: ירוק לצד צהוב. והפאה, תמיד לא מסודרת על הראש עד הסוף. הבת תמיד ידעה שלאמא שלה יש שיער כמו לבובת קש, כך שברגע שנכנסה הפאה לחייהן, היא חשבה שאיש לא ירגיש בשינוי. אבל האמא רכשה לעצמה פאה חומה חדשה, שנצבעה שני גוונים כהים יותר, לעומת הגוון הדהוי של שערה המקורי. וכשהיא לובשת אותה עם החצאית הגדולה המתנפנפת כמו זו של מתקן הרקדנית בלונה פארק, היא לא דומה לרקדנית כלל וכלל. היא דומה יותר ללוליינית ששברה את הרגל ונזרקה מהקרקס, ובעצם נראית כמו דוסית. הבת שלה לא מאמינה בכלום, ומתחלחלת מהרעיון שאמא שלה נסעה איזה יום עם האוטו לרמת גן וקנתה לעצמה פאה של חרדית אדוקה. בזמן שאמא שלה מתעסקת עם פאות, הבת משננת דפים ארוכים למבחני הבגרות, ולומדת בעל פה וברצף משפטים מספרי לימוד.
ואמא שלה, כל הזמן הזה, נותנת לה המון מתנות.
לדוגמה, כשהבת לומדת את העלייה ראשונה, אמא שלה קונה לה עשרים זוגות גרביים ומפזרת אותם כמו פירורי קשת צבעונית על המיטה הגדולה. כשהבת מזהה זנית גיאוגרפית, אמא שלה מכינה עבורה מרק ירוק שהמציאה בעצמה, ומקשטת את חלקו העליון בחמציצים. כשהבת פותרת תרגילי אלגברה להקבצה ראשונה, אמא שלה מחנה את הרכב מתחת לעץ הפיקוסים שברחוב. האמא לא מבינה שאם חונים מתחת לעץ הגדול, הפיקוסים העגולים נופלים ומשאירים על הפח הלבן כתמים גדולים כמו כדוריות דם שהתאבדו.
יום לפני הבגרות בתנ"ך הבת יושבת על שולחן המטבח ומתכוננת. איוב, יונה, יחזקאל ושמואל מביטים אליה מתוך הדפים בעיניים רעות ונוצצות, במבטים של מלאכים חורשי רעה. הבת יושבת ומתכוננת ומתכוננת, ואמא שלה מדברת בטלפון האלחוטי בקול גבוה, כאילו היא מדברת עם אנשים מעבר לים. אבל היא בסך הכול מדברת עם יואל, שנמצא במרחק עשרים דקות מהבית שלהן. היא קוראת לו בכל שמות הגנאי שהיא מכירה. חמור, ונבלה, ודפוק, ועוד כמה שמות ארוכים ביידיש שהבת מתביישת לצטט. אבל זה לא עוזר לאמא שלה בכלל, כי יואל, ככל שהיא מקללת אותו יותר, רק אוהב את הגוף השמן והנוזלי שלה, שעמוס בגידולים ממאירים ופצוע מרוב אינפוזיות, אבל למרות זאת לעולם לא יעזוב את אשתו.
הבת הולכת לישון מוקדם וחולמת על בחורים עזי פנים שהכירה פעם, ועזבו את הכפר לטובת העיר הגדולה. כשהיא קמה בבוקר ונכנסת למטבח, היא רואה שאמא שלה הכינה לה הפתעה. השולחן עמוס בכל הממתקים והחטיפים שהבת אוהבת. הכול גדוש וצפוף ונדחק זה בזה כמו עיר ממתקים מבריקה וקטנה. הבת מרימה בזהירות חטיף אגוזי אחד, מאוד בזהירות, בזהירות יתרה – כדי ששום דבר מהמחלות הממאירות שמציפות את הבית לא ידבק לה לגוף ויישאר. היא אורזת מעט מהשלל בתיק של בית ספר, את השאר היא מסדרת אחד אחד בארון הממתקים, שקיבל את שמו רק מאז המחלה הזו. בשנות ילדותה, כשהבת הייתה הולכת לחוג בלט ולחוג פסנתר, הארון היה ריק מדברים טובים. תמיד שכבו בו רק צימוקים בשקית דקיקה ומחוררת, ובתוכה התעצמו ממלכות נמלים.
הבת יוצאת מהבית ברגל אל הבגרות. אבל אחרי כמה צעדים היא חוזרת בהליכה קצובה ונכנסת פנימה. היא גונבת את המפתחות מהתיק של האמא, ולוקחת את הרכב אל התיכון. היא חונה כמו חייל נכה, סדורה בטור המכוניות עם תו החנייה הסרטני שברשותה. תוך כדי הפעולה, היא מרגיעה את עצמה על גניבת הרכב: גם ככה אמא שלה לא יודעת לנהוג. הרי אי אפשר לנהוג כמו שצריך עם מאה אחוז נכות.
כשהבת מקבלת את טופס הבחינה וממלאת את התאריך בקצה הימני, היא רואה שהתאריך הוא יום ההולדת של האמא. השנה אמא שלה בת חמישים, והיא שכחה. היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי ־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב. כשהיא חוזרת מהבחינה הביתה, היא מוצאת את לימו הכלב יושב בפינת החדר. בדרך כלל הכלב ממושמע וצייתני, אבל עכשיו הוא לא עונה לה כשהיא קוראת בשמו. הפרווה שלו מדובללת בשחור לבן, והעיניים שלו אדומות ונפוחות כמו של אנשים שהתמכרו לסמים קשים. הבת פותחת את הדלת כדי שיצא לגינה הגדולה, אבל הוא נשאר בפנים ונעמד על רגליו הזעירות. הבת מלטפת לו את הפנים, ומסלקת קרציות גדולות וכסופות שמצאו בית חם בתוך האוזניים שלו. בכל ניתוק שכזה היא משאירה לו על העור צלקת יבשה. לימו מסתכל בה במבט של יהודים אומללים שרוצים כבר למות. מבט של סבים וסבתות שיושבים על ספסלי הכפר, ומעבירים את זמנם בהסתכלות במכוניות החולפות.
הכלב משתין על עצמו ורועד. הערב יורד לאט והבית הגדול מאפיל על שניהם וחונק כמו שמיכת פוך מצהיבה. היושן שבאוויר נדבק לה על הידיים, החנק נכרך בין חוליות הצוואר והקשיחות מתהדקת על עור הפנים. בערב אמא שלה חוזרת. פניה מיוזעות. היא דוחקת את גופה השמן דרך הדלת עד למטבח האפלולי. היא שואלת מה קרה לכלב. הבת עונה לה בכעס שהכלב חולה ועומד למות. אמא שלה אומרת שהגיע הזמן שיסיים את חייו, כי הוא כלב מבוגר שעשה מספיק בחיים. הבת אומרת לה בקול רם מילים שבסופן עומד סימן קריאה כמו: תשתקי! תעזבי אותי! את לא מבינה כלום!
כשאמא שלה רוכנת אליו, השומנים הממאירים של הזרועות שלה, המנוקדות בנמשים כמו חול מקרקעית הים, נוגעים לבת שלה בג'ינס. הבת מתרחקת. הן עומדות זו מול זו. הבת לוחצת על מתג התאורה.
באור יותר קל לה להביט על שני אלה. על הכלב הקטן ששלוליות שתן זרחניות מתרחבות על רצפת השומשום בין רגליו. על האם, שהפאה על ראשה קרובה מדי לאוזנה הימנית, ורחוקה מדי מזו השמאלית.
"הכלב גוסס," הבת אומרת, "צריך להרדים אותו."
"לכי את," אמא שלה אומרת בקול עייף מכדי לתארו במילים. "גם ככה לקחת לי את האוטו לבגרות, והייתי צריכה לנסוע לכימותרפיה בשני אוטובוסים שונים."
"אין מה לעשות," הבת אומרת. "רציתי לנהוג באוטו." היא מסתכלת על המפרק הפנימי של אמא שלה. סימן כחול וגדול טמון בו, כמו כתם רורשך שקועקע בו לעד.
"בסדר," אמא שלה אומרת לבסוף. "אני אסיים את זה ואקח אותו לווטרינר."
אמא שלה עולה לקומה השלישית של הבית. הבת נשארת עם הכלב הגוסס בחושך. היא לא מצליחה באמת ללטף אותו. רק לספור את הצעדים הנעלמים עולים קומה אחת ועוד קומה.
בבוקר הבת הולכת לצו שני. חיילת נחמדה מסבירה לה שאחרי הגיוס היא תעבור טירונות שגרתית עם בנות גילה. הבת מדמיינת את עצמה נרדמת במדים בלילה כשהנשק מוחזק בידה, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזו רעה תבוא עלייך. זאת הסיבה שתמיד היא ישנה עם עין אחת פקוחה. הבת מסופחת לחיל הים. מש"קית תנאי שירות עם ציפורניים חדות חותמת בעבורה על טפסים ועוד טפסים. בכל הטפסים כתוב את השם שלה, וגם שאמא שלה גוססת מסרטן בכבד.
הבת חוזרת בטרמפים הביתה. היא עולה אל הכפר דרך החורשה הגדולה ומתיישבת מול הטלוויזיה. הראש מושען אחורה והשלט מתחמם בידה, כשהיא רואה על המרקע מטוס מהיר טס ומפלח את הקומות העליונות של אחד מבנייני התאומים. בהתחלה נדמה לה שזה סרט אקשן עם סטיבן סיגל. אבל בשידורי הסי־אן־אן רואים שהמטוס מפרק גם את פסגת התאום השני. הבת צופה בברייקינג ניוז כמה שעות. כשהיא רעבה היא שולה מארון הממתקים חבילת פופקורן למיקרו. הפופקורן קליל וצף לה בידיים. פירורים לבנים נשפכים ממנו על הספות ומתערבבים בקרדית האבק שלהן, כמו פתיתי שלג שנמרחו להם בבוץ. אחרי שהערב יורד על הכפר, הבת פושטת את בגדיה, ופתאום מבחינה שלימו לא בבית. היא מחפשת אותו בכל החדרים והמדרגות, אבל הכלב איננו. היא מוצאת רק שלוש קרציות צמוקות ורזות, ואת מאובני השתן שלו משותקים על הרצפה.
בלילה אמא שלה חוזרת. היא נכנסת למטבח ואוכלת יוגורט שלושה אחוז עם עובש, כי היא שייכת לדור שלא הבין דבר באוכל, וחשב שעובש זה עניין בריא וגם טוב. אחרי זה היא סוחטת לעצמה תפוזים למיץ. הבת שואלת איך לימו נפרד מן העולם.
"את לא רוצה לדעת," אמא שלה פולה מהמיץ את הגרעינים.
"אני כן."
"הווטרינר הזריק חומר לבטן שלו, ותוך כמה דקות הוא ישן כמו תינוק."
"ואת, מה עשית?"
"ליטפתי אותו קצת. מה כבר היה לי לעשות?"
הבת יודעת שאמא שלה נסעה עם הכלב לעיר הגדולה, באוטו הלבן שהכלב בטח השתין בו וחרבן בו הפרשות בלתי רצוניות. הקקה והפיפי שלו הרטיבו את כל דפי המשרד של העבודה שלה, ואת כל המרשמים שנתנו הרופאים, והתאגדו יחד עם השערות שנשרו לו מהגוף – שערות שחורות ולבנות מלוכלכות שנדבקו לשטיחי הפלסטיק ולחומר הגומי שבין החלונות – ונתחבו היטב ברכב, כך שלעולם לא יהיה עוד אפשר לפנותם.
היא יודעת שאמא שלה חנתה בחנייה ציבורית של נכים, ומשכה אחריה את הרצועה של הכלב. אבל הכלב כבר לא היה יכול ללכת בשלב הזה, אז היא הרימה אותו על הידיים והביטה בו מתחת לפנס הרחוב. היא מלמלה לאפו ולשפמו ולשפתיו, "שה לימו. שה. זה לא נורא, אני דואגת לך," וכשהרימה את עיניה שוב הזנב שלו נשמט מאחיזתה, ומה שנראה כמו נוצת מוסקיטר הפך ברגע אחד לבליל של פאה.
"את חושבת שהוא סבל?" הבת שאלה.
"לא. אני חושבת שבסך הכול הוא עשה בשכל. הרי עכשיו כשהוא איננו, הוא קיבל מתנה גדולה. הוא רץ על הרגליים ומקיף את כדור הארץ ולנצח נצחים."
למחרת הבת יוצאת אל החצר, ופתאום כלבה קטנה ושחורה נכנסת דרך השער. היא רזה מאוד ויש לה עיניים מרצדות וזנב קצת מעוקם, אבל הבת מבינה שבחיים האלה לא צריך להיות שיפוטיים. היא נותנת לכלבה אוכל ומים ומכניסה אותה לסלון. היא קוראת לה מונה. על שם מונה מהסדרה שאהבה בילדותה, "מי הבוס", אם כי החדשה לא ג'ינג'ית ולא חכמה ואין לה חוש הומור. כל מה שהכלבה הזאת יודעת זה לפרק דברים בשיניים. אז היא מפרקת ללא הפסק: נעלי סירה, תווים של פסנתר, אצטרובלים, אגרטל סיני, שטיח בד ממרוקו, תכשיטים עשויי צדפים, ידיות של ארונות, מגבות מטבח וקסטות וידיאו. הכלבה הזאת אוכלת את הכול.
הבת כל כך עסוקה בלאסוף את השברים אחרי הכלבה הסוררת, שלא שמה לב שממש באותם הרגעים אמא שלה התאשפזה בחדר מיון לחולי סרטן, ומקבלת, לסירוגין, הקרנות לסרעפת וכימותרפיה לווריד. לבסוף היא שמה לב שתיק היד שנשא את השם: "ציפי ורדיתי – מאושפזת מספר חמישים", נעלם מפינת הכובעים והמעילים. הבת שלה מבינה את פשר הדבר, ומתחילה להרים במהירות למדפים גבוהים את כל מה שהיא רוצה לרשת, כדי שהכלבה לא תכלה ותאכל. רפרודוקציה של גוטמן, מאפרה של איש עם גיטרה, בקבוק שקוף מקריסטל, ותיבת כלי תפירה בת שישה דורות. את כל השאר אוכלת הכלבה. במסגרת שימור החפצים החשובים, הבת מוצאת בארון תיקיות מסמכים. היא קוראת את כולם בפרוטרוט, אולי תגלה במקרה שהיא מאומצת. אבל המסמכים מלאי מספרים וכלל וכלל לא מדברים על אימוץ. היא מעמיסה לגבהים גם תקליט של יהורם גאון ותמונה מוקטנת של הסעודה האחרונה של דה וינצ'י.
אחרי זה היא מסתכלת החוצה מהחלון, ומדמיינת איך אמא שלה לבדה חוצה את השדות והולכת ברגל לבית החולים. היא מחזיקה את תיק היד ומהבהבת לחדר המיון, בצעדים חפוזים, עקומים ולא סדירים.
כשהכלבה אוכלת את כפתורי הסדינים, הבת מחליטה למסור אותה. היא מכניסה אותה לאוטו ועולה על הכביש הראשי אל העיר. כמעט נשבר לה הלב כשהכלבה מתרוצצת במושב האחורי ומריחה את השתן הגוסס של לימו. כשהן מגיעות לצער בעלי חיים, אין לבת לב להיכנס פנימה אל מתחם החיות העזובות שמאחורי גדר הברזנט הירוקה, אז היא מטפסת מעל אבנים ושיחים, וזורקת את מונה פנימה כמו כדור לסל.
מונה מייבבת, אך מיד מתעשתת וקמה, ומתחילה לפרק את סורגי הכלובים.
הבת נכנסת לרכב ובורחת משם. היא נוהגת במהירות מופרזת בחזרה לכפר. היא גאה בעצמה שלא יוצאות לה דמעות. שהיא לא מתפרקת לאלפי רסיסים. יש מקרים בחיים, היא מודה בפני עצמה, שאפשר בהחלט להתפרק לאלפי רסיסים.
הרי מה נשאר לה כעת. אפילו לא לעמוד ביום שישי על יד החלונות של המטבח ולהסתכל איך הדשא בגינה העגולה מתייבש לקוצים. אפילו לא לראות בחורף איך החמציצים צומחים, ואת הכלב מרחרח אותם ומשתין שתן צהוב. גם לא לזהות את עונות השנה ממשיכות וחולפות, לא מעזות להפריע להתרסקות שנמשכת, נשרכת איטית, מעל לסירים המתבשלים שהמציאה במחלתה. מרחפות מעליה עם פטרוזיליה קצוצה וקניידלעך, לביבות מטוגנות ומרק חמציצים, כמו ענן רדיואקטיבי שעומד לפוצץ את הבית, להשמיד את הכול. מה נשאר לה כעת. אפילו לא לצעוד צעדים נרגזים על הרצפה. לא לכרות בעקביה בורות במדרגות. לא להיות דומה מדי לאמא שלה. בעיניים. במבנה הסנטר והפנים. בציפורני הרגליים. ולא לעשות הכול מהר, רק כדי לגמור עם זה. חיש לנקות את שבבי הבצל. חיש לעזוב את המגש והקרש. חיש לארוז את התבלינים אל תוך שקיות ניילון קטנות, אפילו שאמא שלה עדיין מפזרת אותם מעל לסירים, ועוד לא סיימה לטגן, לבשל. מה נשאר. אפילו לא להביט החוצה מהחלונות הארוכים הגדולים הרחבים הנצחיים של המטבח, אלו שאפשר לראות מרחוק, גם אם עומדים מאחורי השיחים, גם אם מתרחקים אל מעבר לאטמוספירה, גם אם מחפשים בעיניים גורדי שחקים צפופי עשן.
מתוך הגיליון החדש של כתב העת "פטל", שיראה אור בקרוב.
שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. זוכת פרס "שירה על הדרך" ומלגת האמנים "חדר משלך" של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה "ברוריה הפקות" (זמורה־ביתן, 2009) ו"הכֹּל זריז" (אחוזת בית, 2012), ואת ספר השירה "ומה יש עוד" (אחוזת בית, 2014). עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת "מטר", מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת אמנותית של מיזמי ספרות שונים.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שניים", מאת שגית אמת
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
.
