שירה | שירים חדשים מאת אפרת בלום, אורית קלופשטוק, יעל סטטמן ומיטל פישל

רֶגַע הַבְּחִירָה, רֶגַע הַנַּעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע / רֶגַע הַהַתְחָלָה הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁמָּחֲקָה אֶת הָעַבְדוּת / מָחֲקָה אֶת כָּל הָעַבְדוּת, אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה

נורית גור לביא (קרני), תצ"א עזה, מחנה הפליטים ג'בליה (טריפטיכון), ארטליין על פרספקס, 252X158 ס"מ, 2004

.

אפרת בלום

אִמי

אִמִּי גִּלְּחָה אֶת בֵּית הַשֶּׁחִי
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּגִיל שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם.
כָּרְתָה
אֶת זְרוֹעוֹת
שׁוֹשַׁנַּת הַיָּם הָאֲפֵלָה
הַנִּסְגֶּרֶת וְנִפְתַּחַת
בַּהֲרָמַת יָד
מִתְגַּלָּה
מֵעַל שׁוּנִית הָעוֹר הַקֵּרַחַת
נִפְרֶשֶׂת
כִּמְנִיפַת קוּרִים.

נוֹשֶׁמֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת, מַנְשִׁימָה
מְפַעְפַּעַת זֵעָה מְלוּחָה
וְרֵיחַ מְצוּלוֹת נוֹדֵף מִמַּעֲשֶׂיהָ
וְטַעַם חוֹל
וְקַשְׂקַשִׂים.

אֲנִי הָיִיתִי גַּל תַּחַת יָדֶיהָ
תַּחַת רִיסֵי גּוּפָה
כּוֹכָב שִׁכּוֹר מֵרֵיחַ יָם
סְפִינָה טְרוּפָה

אֲנִי הָיִיתִי דָּג
אֲשֶׁר מָצָא שָׁם מְנוּחָה.

.

מילים

אֲנִי מַכָּה בַּמִּלִּים
כְּמוֹ בְּתֵבַת פַּח חֲלוּדָה
כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת קִרְקוּשׁ הַמַּטְבֵּעַ הָאַחֲרוֹן
צְלִיל רֵיקוּתוֹ הַחֲלוּלָה שֶׁל זִכָּרוֹן
שֶׁיָּצָא מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ.
אוּלַי גַּם הַיֶּלֶד
שֶׁבֵּין רַגְלֵי הָאֲנָשִׁים בַּקָּהָל שָׁלַח יָדוֹ
כְּדֵי לְהַכּוֹת
בְּרֹאשִׁי
(בְּפַטִּישׁ שֶׁל פְּלַסְטִיק, בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת, אָז)
קִוָּה
שֶׁאֶפְתַח אֶת פִּי
וּבִמְקוֹם צְעָקָה יֵצֵא צִנּוֹר לְשׁוֹנִי
וּבְסוֹפוֹ תַּעֲמֹד
בֻּבַּת הַפְתָּעָה

 

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום. עיקר עבודתה עוסק בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בניו יורק. זהו לה פרסום ראשון בשירה.

.

.

אורית קלופשטוק

כאֵב

לִמְצֹא אֶת הַתְּנוּחָה הַמְּדֻיֶּקֶת
שֶׁבָּהּ אַפִּיל עַצְמִי
אֶל הַשֵּׁנָה
מִבְּלִי לָגַעַת בַּגָּדֵר הַחַשְׁמַלִּית
שֶׁל הַכְּאֵב.
בַּבֹּקֶר
יִשָּׁאֵר מִתְאָר גּוּפִי עַל הַמִּזְרָן
כִּרְאָיָה חוֹתֶכֶת.

 

אורית קלופשטוק, ילידת 1969, בוגרת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ולימודי טיפול משפחתי. במשך עשרים שנה עסקה בעבודה סוציאלית למען ילדים בסיכון. פרסמה טור סיפורים קצרים בעיתונות המקומית. שיריה פורסמו ב"צריף", ב"כביש אחד", ועוד. בימים אלה שוקדת על כתיבת רומן.

.

.

יעל סטטמן

חיפשתי דרך לתאר לך

חִפַּשְׂתִּי דֶּרֶךְ לְתָאֵר לְךָ אֶת הַזִּקּוּק שֶׁהִתְפּוֹצֵץ בִּי
כְּשֶׁנִּכְנַסְתָּ, אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁשְּׁמוֹנָה מִילְיַארְד אֲנָשִׁים עָבְרוּ בְּתוֹךְ הֶחָזֶה
שֶׁלִּי, הִתְיַשְּׁבוּ בְּמֶרְכָּז הֶחָזֶה שֶׁלִּי, תּוֹפְפוּ בְּתֻפִּים קְטַנִּים
לְבוּשִׁים בִּבְגָדִים מְסָרְתִּיִּים
טְהוֹרִים כְּמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי
בְּהַר סִינִי, וּמְצַפִּים כְּמוֹ אָז
אַתָּה יוֹדֵעַ
כֻּלָּנוּ קִבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה
כֻּלָּנוּ רָאִינוּ אֶת הַקּוֹלוֹת וְלִמַּדְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ לְרַסֵּן אֶת הַפַּחַד
וְלוֹמַר לְעַצְמֵנוּ אֲנַחְנוּ לֹא מְשֻׁגָּעִים, זֶה רַק אֱלֹהִים
לִפְעָמִים הוּא יֹאמַר דְּבָרִים
אַתָּה יוֹדֵעַ, אַתָּה זוֹכֵר
רֶגַע הַבְּחִירָה, רֶגַע הַנַּעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע
רֶגַע הַהַתְחָלָה הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁמָּחֲקָה אֶת הָעַבְדוּת
מָחֲקָה אֶת כָּל הָעַבְדוּת, אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה
כְּשֶׁנִּכְנַסְתָּ צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה, פָּרָה לֹא גָּעֲתָה
אַחַר כָּךְ אָמְרוּ לִי אַל תִּהְיִי מַגְזִימָה כָּזֹאת
דְּבָרִים קוֹרִים בֵּין אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים מִשְׁתַּנִּים, אֲנָשִׁים מִתְאַהֲבִים
אֲנָשִׁים הֵם רַבִּים כָּל כָּךְ, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִבְחֹר
אֶפְשָׁר לִבְחֹר, כֻּלָּנוּ קִבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה
וְלִטַּפְנוּ אֶת הָהָר בָּעֵינַיִם
וּבָכִינוּ מֵחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל הַצִּפִּיָּה
וּלְבַסּוֹף פָּנִינוּ עֹרֶף
לֹא יָכֹלְנוּ עוד.
כָּכָה אֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי כְּשֶׁנִּכְנַסְתָּ
לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד
לְבַסּוֹף, לֹא יָכֹלְתִּי.

.

.

אחי חלם אתמול על עזה

יָשַׁבְנוּ בַּמִּטְבָּח. הַיְּלָדִים הִתְפַּזְּרוּ
סְבִיבֵנוּ, אוֹסְפִים חֲתִיכוֹת לֶגוֹ
אֶפְשָׁר לִטְבֹּעַ בַּחֲתִיכוֹת הָאֵלֶּה,
אָחִי אָמַר.

הוּא אָמַר, חָלַמְתִּי שֶׁהָיִיתִי שׁוּב בְּעַזָּה.
וּמָה חָלַמְתָּ? לֹא שָׁאַלְתִּי.
קִשְׁקַשְׁתִּי טוֹב טוֹב אֶת הַמְּקֻשְׁקֶשֶׁת,
הוֹסַפְתִּי פִּטְרִיּוֹת
אוּלַי אָמַרְתִּי, הֲזָיָה עַזָּה הַזֹּאת,
אוּלַי לֹא.

קִשְׁקַשְׁתִּי טוֹב טוֹב אֶת הַמְּקֻשְׁקֶשֶׁת
אָחִי חָזַר לֶאֱסֹף עִם הַיְּלָדִים.
אֵין לָנוּ מָקוֹם לְעוֹד לֶגוֹ בַּבַּיִת,
אָמַרְתִּי

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לֶגוֹ
פִּירָאטִים עִם עַיִן אַחַת
מְכֻסָּה וּכְלֵי תַּחְבּוּרָה
מְעוֹפְפִים, כְּלֵי נֶשֶׁק לֹא
שִׁמּוּשִׁיִּים וַחֲצָאֵי דְּמֻיּוֹת תְּקוּעוֹת
בֵּין הַסּוֹרְגִים וְהַכֹּל מִתְפַּקֵּעַ
הַחוּצָה מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה

אָחִי מְרַחֵף מֵעַל
הָרִצְפָּה
אֲנִי שׂוֹרֶפֶת אֶת הַבֵּיצָה.

 

יעל סטטמן, פסיכולוגית, גדלה ביישוב הושעיה שבגליל התחתון ומתגוררת בתל אביב. בוגרת מסלול השירה של "הליקון".

.

.

מיטל פישל

אלמנה שחורה

אֲנִי טוֹוָה קוּרִים
מְטַפַּחַת עֲרוּגוֹת שֵׁנָה בֵּין רִיסַי.
הָעֵשֶׂב בַּגִּנָּה שׁוּב גָּבוֹהַּ.

 

רגע

יֵשׁ וְעוֹדֶנִּי שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ הוֹלֵךְ
(בַּלֵּילוֹת בְּעִקָּר בַּלֵּילוֹת)
קַל צְעָדָיו כְּשִׁקְשׁוּק מַפְתְּחוֹת
וְרַעַד.

 

ארס פואטיקה כלבית

נְשָׁמָה פְּצוּעָה נוֹבַחַת בְּקוֹל
גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהוֹצִיא מֵעַצְמִי יְבָבָה כָּזֹאת
בְּקוֹל צָרוּד וְנוֹכֵחַ.

 

מיטל פישל, ילידת 1982, חברת קיבוץ שריד. כותבת שירה, סטודנטית נצחית.

 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת מיטל זהר, איל דוננפלד ועינת גדעוני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

 

אושפיזה | מוסכניקית אמיתית מתארחת אצלנו

שיחה עם תהילה גבאי דויטש על אמנות אחזקת הרכב ועל ספרים

.

תהילה גבאי דויטש הקימה את "אוטול'ה" – בלוג וסדנאות לתחזוקת רכב – כדי לעזור לנשים (ולגברים) להכיר את הרכב שלהן ולדעת לפתור בו תקלות בלי להרגיש חוסר אונים. לכבוד סוכות היא מבקרת אצלנו במוסך.

.

.

שלום תהילה, ברוכה הבאה למוסך שלנו. ספרי לנו קצת על המיזם שלך.

הכול התחיל כשהייתי נהגת חדשה ולא היה לי מושג בשום דבר שקשור לרכב. מהר מאוד הבנתי שחוסר הידע שלי פוגע בי וגורם לי להיות תלויה באחרים. אז החלטתי ללמוד את הנושא בעצמי ולעזור למי שנמצאת באותו מצב.

המיזם כולל בלוג בנושא רכב, סדנאות בתחזוקת רכב וגם סדנת און־ליין.

אילו תגובות את מקבלת?

לרוב אני מקבלת תגובות חיוביות, נשים תמיד מספרות לי על הפעם ההיא שנתקעו עם הרכב ולא הסתדרו, וגברים שואלים אותי בפליאה איך הגעתי לזה ואיך למדתי את זה.
רוב התגובות טובות ומפרגנות.

מתי יש לך זמן לקרוא ספר (שאינו ספר רכב)?

האמת היא שבילדותי הייתי תולעת ספרים והייתי קוראת שלושה ספרים בשבוע. הייתי אורחת קבע בספרייה ולא היה כמעט ספר שלא קראתי.

כיום הזדקנתי ואני לא קוראת הרבה, אבל לאחרונה חזרתי לקרוא, בעיקר בסופי שבוע.

אילו סוגי ספרים את אוהבת?

אני לא יודעת איך נקרא הסגנון הזה, אבל אני אוהבת ספרים שהתרחשו בתקופה מסוימת, ואז חוץ מהסיפור אפשר ממש לצלול לתוך התקופה ולדמיין איך הכול נראָה, איך אנשים התלבשו, דיברו וחשבו. דוגמה לספר כזה שקראתי הוא חמש דרכים לעזוב את בייקרסטון, ספר שמתאר את קורותיה של משפחת כורים ענייה בפנסילבניה. הקריאה בספר גרמה לי לצלול לתקופה מרתקת שלא הכרתי. זה מבחינתי כמו טיול למקום שאחרת אי אפשר להגיע אליו.

גדלת בחברה חרדית – האם הטעם הספרותי שלך השתנה עם השינויים האישיים שעברת?

למרות שגדלתי בחברה החרדית וכיום אני לא חלק ממנה, אני עצמי והטעם שלי בספרים לא השתנו משמעותית. למשל, אף פעם לא התחברתי לסיפורים בדיוניים, וגם היום לא. גם אז ריתקו אותי ספרים שהתרחשו בתקופות היסטוריות או במקומות רחוקים. אחד הספרים האהובים עליי בילדות, והייתי קוראת אותו עכשיו שוב בשמחה, נקרא דון קרלוס בכלא (מאת הסופר החרדי ח' אליאב), סיפור על אנוסים בתקופת האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל. זה ספר שמתאר בצורה מדהימה את התקופה. נראה לי שאם אני אסע עכשיו לליסבון אני אזהה את הרחובות והמקומות.

הסופר שהכי אהבתי בילדות הוא מ' ארבל. הוא היה כותב סיפורי מתח למגזר החרדי. כל סיפור התרחש בתקופה אחרת, עם דמויות שונות, וכל ספר היה מסעיר מקודמו. אני זוכרת שכל ספר שקראתי בסדרה לא יכולתי להניח מהידיים, והייתי חושבת עליו אחר כך ימים שלמים.

ממה את נהנית במיוחד בעבודתך?

אני הכי נהנית לראות את המבט של המשתתפות משתנה, משהו שנראה להן מסובך פתאום נהיה נהיר וברור. זה נותן לי סיפוק עצום.

האם נתקלת בספרים בתיאורי מוסך ותיקוני רכב שנשמעו לך לא אמינים? למשל בספרו של א.ב. יהושע, "המאהב"?

האמת שלא קראתי את המאהב, אבל נשמע מעניין, אני אנסה לחפש אותו ולקרוא ואחזור לדווח 🙂

את מאזינה לספרי שמע בזמן נהיגה?

ספרים מעניינים אותי יותר מדי, ואז אני לא מצליחה להתרכז בנהיגה… לכן בנהיגה אני מעדיפה להקשיב רק למוזיקה, רדיו, פודקסטים.

ומה את קוראת בימים אלו?

סיימתי אתמול לקרוא את הספר סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. ספר מעניין, סוחף וגם נותן הצצה היסטורית לתקופת קום המדינה.

אהבתי שהעלילה של הספר לא ליניארית, הסופר כותב סיפור על משהו שהתרחש כשהיה ילד, פתאום קופץ כמה שנים קדימה או אפילו כותב פתאום על התקופה שמתרחשת עכשיו, בזמן שהוא כותב את הספר.

מדובר לדעתי על ספר חובה ואני לא מבינה איך רק עכשיו קראתי אותו.

תודה רבה, תהילה, אנחנו מקוות לבקר בהזדמנות במוסך שלך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

 

פרוזה | "ההרדמה", סיפור מאת שרי שביט

"היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב."

ליאור שטיינר, Posing, שמן על בד, 70X60 ס"מ, 2018

.

ההרדמה / שרי שביט

.

אמא שלה משאירה את הפאה בכל מקום. וזה יכול להוציא אותה מהדעת. ליד שולחן הטלפון הקטן. על קערת הפירות. מתחת לשרשרת הפילים ממרוקו. מאחורי הכיור, כשהברז מטפטף עליה ויוצר מהשערות קבוצות קשוחות. אמא שלה לא יודעת איך מתנהגים. היא מורחת את האודם מחוץ לשפתיים באירועים חברתיים, ומדברת עם עובדיה המוכר מהמכולת בטון מיוחד. היא מורידה את הדיבור שלה שיהיה כמו שלו, ומנסה להתנהג כמו אישה פשוטה כדי שיבין אותה. אמא שלה בנאדם מעצבן. כל הזמן מתעסקת עם הבטן. היא נוסעת במכונית וברמזור, מכניסה ומוציאה את הסרעפת, ומכווצת ומרפה את כל שרירי הפנים כבשיעור אירובי. היא רוצה להמציא על זה פטנט. התעמלות תוך כדי נהיגה. היא לא מבינה שאנשים גם ככה נהרגים מדי יום במאות תאונות דרכים.

אמא שלה מפספסת דברים. היא קמה בכל בוקר, ויוצאת אל המשרד במקטעי בגדים צבעוניים. הבדים: פסים עם נקודות. הצבעים: ירוק לצד צהוב. והפאה, תמיד לא מסודרת על הראש עד הסוף. הבת תמיד ידעה שלאמא שלה יש שיער כמו לבובת קש, כך שברגע שנכנסה הפאה לחייהן, היא חשבה שאיש לא ירגיש בשינוי. אבל האמא רכשה לעצמה פאה חומה חדשה, שנצבעה שני גוונים כהים יותר, לעומת הגוון הדהוי של שערה המקורי. וכשהיא לובשת אותה עם החצאית הגדולה המתנפנפת כמו זו של מתקן הרקדנית בלונה פארק, היא לא דומה לרקדנית כלל וכלל. היא דומה יותר ללוליינית ששברה את הרגל ונזרקה מהקרקס, ובעצם נראית כמו דוסית. הבת שלה לא מאמינה בכלום, ומתחלחלת מהרעיון שאמא שלה נסעה איזה יום עם האוטו לרמת גן וקנתה לעצמה פאה של חרדית אדוקה. בזמן שאמא שלה מתעסקת עם פאות, הבת משננת דפים ארוכים למבחני הבגרות, ולומדת בעל פה וברצף משפטים מספרי לימוד.

ואמא שלה, כל הזמן הזה, נותנת לה המון מתנות.

לדוגמה, כשהבת לומדת את העלייה ראשונה, אמא שלה קונה לה עשרים זוגות גרביים ומפזרת אותם כמו פירורי קשת צבעונית על המיטה הגדולה. כשהבת מזהה זנית גיאוגרפית, אמא שלה מכינה עבורה מרק ירוק שהמציאה בעצמה, ומקשטת את חלקו העליון בחמציצים. כשהבת פותרת תרגילי אלגברה להקבצה ראשונה, אמא שלה מחנה את הרכב מתחת לעץ הפיקוסים שברחוב. האמא לא מבינה שאם חונים מתחת לעץ הגדול, הפיקוסים העגולים נופלים ומשאירים על הפח הלבן כתמים גדולים כמו כדוריות דם שהתאבדו.

יום לפני הבגרות בתנ"ך הבת יושבת על שולחן המטבח ומתכוננת. איוב, יונה, יחזקאל ושמואל מביטים אליה מתוך הדפים בעיניים רעות ונוצצות, במבטים של מלאכים חורשי רעה. הבת יושבת ומתכוננת ומתכוננת, ואמא שלה מדברת בטלפון האלחוטי בקול גבוה, כאילו היא מדברת עם אנשים מעבר לים. אבל היא בסך הכול מדברת עם יואל, שנמצא במרחק עשרים דקות מהבית שלהן. היא קוראת לו בכל שמות הגנאי שהיא מכירה. חמור, ונבלה, ודפוק, ועוד כמה שמות ארוכים ביידיש שהבת מתביישת לצטט. אבל זה לא עוזר לאמא שלה בכלל, כי יואל, ככל שהיא מקללת אותו יותר, רק אוהב את הגוף השמן והנוזלי שלה, שעמוס בגידולים ממאירים ופצוע מרוב אינפוזיות, אבל למרות זאת לעולם לא יעזוב את אשתו.

הבת הולכת לישון מוקדם וחולמת על בחורים עזי פנים שהכירה פעם, ועזבו את הכפר לטובת העיר הגדולה. כשהיא קמה בבוקר ונכנסת למטבח, היא רואה שאמא שלה הכינה לה הפתעה. השולחן עמוס בכל הממתקים והחטיפים שהבת אוהבת. הכול גדוש וצפוף ונדחק זה בזה כמו עיר ממתקים מבריקה וקטנה. הבת מרימה בזהירות חטיף אגוזי אחד, מאוד בזהירות, בזהירות יתרה – כדי ששום דבר מהמחלות הממאירות שמציפות את הבית לא ידבק לה לגוף ויישאר. היא אורזת מעט מהשלל בתיק של בית ספר, את השאר היא מסדרת אחד אחד בארון הממתקים, שקיבל את שמו רק מאז המחלה הזו. בשנות ילדותה, כשהבת הייתה הולכת לחוג בלט ולחוג פסנתר, הארון היה ריק מדברים טובים. תמיד שכבו בו רק צימוקים בשקית דקיקה ומחוררת, ובתוכה התעצמו ממלכות נמלים.

הבת יוצאת מהבית ברגל אל הבגרות. אבל אחרי כמה צעדים היא חוזרת בהליכה קצובה ונכנסת פנימה. היא גונבת את המפתחות מהתיק של האמא, ולוקחת את הרכב אל התיכון. היא חונה כמו חייל נכה, סדורה בטור המכוניות עם תו החנייה הסרטני שברשותה. תוך כדי הפעולה, היא מרגיעה את עצמה על גניבת הרכב: גם ככה אמא שלה לא יודעת לנהוג. הרי אי אפשר לנהוג כמו שצריך עם מאה אחוז נכות.

כשהבת מקבלת את טופס הבחינה וממלאת את התאריך בקצה הימני, היא רואה שהתאריך הוא יום ההולדת של האמא. השנה אמא שלה בת חמישים, והיא שכחה. היא כותבת את המספרים בעט השחור, ומרגיעה את עצמה בקלי ־קלות: גם ככה השנה היומולדת לא נחשב. כשהיא חוזרת מהבחינה הביתה, היא מוצאת את לימו הכלב יושב בפינת החדר. בדרך כלל הכלב ממושמע וצייתני, אבל עכשיו הוא לא עונה לה כשהיא קוראת בשמו. הפרווה שלו מדובללת בשחור לבן, והעיניים שלו אדומות ונפוחות כמו של אנשים שהתמכרו לסמים קשים. הבת פותחת את הדלת כדי שיצא לגינה הגדולה, אבל הוא נשאר בפנים ונעמד על רגליו הזעירות. הבת מלטפת לו את הפנים, ומסלקת קרציות גדולות וכסופות שמצאו בית חם בתוך האוזניים שלו. בכל ניתוק שכזה היא משאירה לו על העור צלקת יבשה. לימו מסתכל בה במבט של יהודים אומללים שרוצים כבר למות. מבט של סבים וסבתות שיושבים על ספסלי הכפר, ומעבירים את זמנם בהסתכלות במכוניות החולפות.

הכלב משתין על עצמו ורועד. הערב יורד לאט והבית הגדול מאפיל על שניהם וחונק כמו שמיכת פוך מצהיבה. היושן שבאוויר נדבק לה על הידיים, החנק נכרך בין חוליות הצוואר והקשיחות מתהדקת על עור הפנים. בערב אמא שלה חוזרת. פניה מיוזעות. היא דוחקת את גופה השמן דרך הדלת עד למטבח האפלולי. היא שואלת מה קרה לכלב. הבת עונה לה בכעס שהכלב חולה ועומד למות. אמא שלה אומרת שהגיע הזמן שיסיים את חייו, כי הוא כלב מבוגר שעשה מספיק בחיים. הבת אומרת לה בקול רם מילים שבסופן עומד סימן קריאה כמו: תשתקי! תעזבי אותי! את לא מבינה כלום!

כשאמא שלה רוכנת אליו, השומנים הממאירים של הזרועות שלה, המנוקדות בנמשים כמו חול מקרקעית הים, נוגעים לבת שלה בג'ינס. הבת מתרחקת. הן עומדות זו מול זו. הבת לוחצת על מתג התאורה.

באור יותר קל לה להביט על שני אלה. על הכלב הקטן ששלוליות שתן זרחניות מתרחבות על רצפת השומשום בין רגליו. על האם, שהפאה על ראשה קרובה מדי לאוזנה הימנית, ורחוקה מדי מזו השמאלית.

"הכלב גוסס," הבת אומרת, "צריך להרדים אותו."

"לכי את," אמא שלה אומרת בקול עייף מכדי לתארו במילים. "גם ככה לקחת לי את האוטו לבגרות, והייתי צריכה לנסוע לכימותרפיה בשני אוטובוסים שונים."

"אין מה לעשות," הבת אומרת. "רציתי לנהוג באוטו." היא מסתכלת על המפרק הפנימי של אמא שלה. סימן כחול וגדול טמון בו, כמו כתם רורשך שקועקע בו לעד.

"בסדר," אמא שלה אומרת לבסוף. "אני אסיים את זה ואקח אותו לווטרינר."

אמא שלה עולה לקומה השלישית של הבית. הבת נשארת עם הכלב הגוסס בחושך. היא לא מצליחה באמת ללטף אותו. רק לספור את הצעדים הנעלמים עולים קומה אחת ועוד קומה.

בבוקר הבת הולכת לצו שני. חיילת נחמדה מסבירה לה שאחרי הגיוס היא תעבור טירונות שגרתית עם בנות גילה. הבת מדמיינת את עצמה נרדמת במדים בלילה כשהנשק מוחזק בידה, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזו רעה תבוא עלייך. זאת הסיבה שתמיד היא ישנה עם עין אחת פקוחה. הבת מסופחת לחיל הים. מש"קית תנאי שירות עם ציפורניים חדות חותמת בעבורה על טפסים ועוד טפסים. בכל הטפסים כתוב את השם שלה, וגם שאמא שלה גוססת מסרטן בכבד.

הבת חוזרת בטרמפים הביתה. היא עולה אל הכפר דרך החורשה הגדולה ומתיישבת מול הטלוויזיה. הראש מושען אחורה והשלט מתחמם בידה, כשהיא רואה על המרקע מטוס מהיר טס ומפלח את הקומות העליונות של אחד מבנייני התאומים. בהתחלה נדמה לה שזה סרט אקשן עם סטיבן סיגל. אבל בשידורי הסי־אן־אן רואים שהמטוס מפרק גם את פסגת התאום השני. הבת צופה בברייקינג ניוז כמה שעות. כשהיא רעבה היא שולה מארון הממתקים חבילת פופקורן למיקרו. הפופקורן קליל וצף לה בידיים. פירורים לבנים נשפכים ממנו על הספות ומתערבבים בקרדית האבק שלהן, כמו פתיתי שלג שנמרחו להם בבוץ. אחרי שהערב יורד על הכפר, הבת פושטת את בגדיה, ופתאום מבחינה שלימו לא בבית. היא מחפשת אותו בכל החדרים והמדרגות, אבל הכלב איננו. היא מוצאת רק שלוש קרציות צמוקות ורזות, ואת מאובני השתן שלו משותקים על הרצפה.

בלילה אמא שלה חוזרת. היא נכנסת למטבח ואוכלת יוגורט שלושה אחוז עם עובש, כי היא שייכת לדור שלא הבין דבר באוכל, וחשב שעובש זה עניין בריא וגם טוב. אחרי זה היא סוחטת לעצמה תפוזים למיץ. הבת שואלת איך לימו נפרד מן העולם.

"את לא רוצה לדעת," אמא שלה פולה מהמיץ את הגרעינים.

"אני כן."

"הווטרינר הזריק חומר לבטן שלו, ותוך כמה דקות הוא ישן כמו תינוק."

"ואת, מה עשית?"

"ליטפתי אותו קצת. מה כבר היה לי לעשות?"

הבת יודעת שאמא שלה נסעה עם הכלב לעיר הגדולה, באוטו הלבן שהכלב בטח השתין בו וחרבן בו הפרשות בלתי רצוניות. הקקה והפיפי שלו הרטיבו את כל דפי המשרד של העבודה שלה, ואת כל המרשמים שנתנו הרופאים, והתאגדו יחד עם השערות שנשרו לו מהגוף – שערות שחורות ולבנות מלוכלכות שנדבקו לשטיחי הפלסטיק ולחומר הגומי שבין החלונות – ונתחבו היטב ברכב, כך שלעולם לא יהיה עוד אפשר לפנותם.

היא יודעת שאמא שלה חנתה בחנייה ציבורית של נכים, ומשכה אחריה את הרצועה של הכלב. אבל הכלב כבר לא היה יכול ללכת בשלב הזה, אז היא הרימה אותו על הידיים והביטה בו מתחת לפנס הרחוב. היא מלמלה לאפו ולשפמו ולשפתיו, "שה לימו. שה. זה לא נורא, אני דואגת לך," וכשהרימה את עיניה שוב הזנב שלו נשמט מאחיזתה, ומה שנראה כמו נוצת מוסקיטר הפך ברגע אחד לבליל של פאה.

"את חושבת שהוא סבל?" הבת שאלה.

"לא. אני חושבת שבסך הכול הוא עשה בשכל. הרי עכשיו כשהוא איננו, הוא קיבל מתנה גדולה. הוא רץ על הרגליים ומקיף את כדור הארץ ולנצח נצחים."

למחרת הבת יוצאת אל החצר, ופתאום כלבה קטנה ושחורה נכנסת דרך השער. היא רזה מאוד ויש לה עיניים מרצדות וזנב קצת מעוקם, אבל הבת מבינה שבחיים האלה לא צריך להיות שיפוטיים. היא נותנת לכלבה אוכל ומים ומכניסה אותה לסלון. היא קוראת לה מונה. על שם מונה מהסדרה שאהבה בילדותה, "מי הבוס", אם כי החדשה לא ג'ינג'ית ולא חכמה ואין לה חוש הומור. כל מה שהכלבה הזאת יודעת זה לפרק דברים בשיניים. אז היא מפרקת ללא הפסק: נעלי סירה, תווים של פסנתר, אצטרובלים, אגרטל סיני, שטיח בד ממרוקו, תכשיטים עשויי צדפים, ידיות של ארונות, מגבות מטבח וקסטות וידיאו. הכלבה הזאת אוכלת את הכול.

הבת כל כך עסוקה בלאסוף את השברים אחרי הכלבה הסוררת, שלא שמה לב שממש באותם הרגעים אמא שלה התאשפזה בחדר מיון לחולי סרטן, ומקבלת, לסירוגין, הקרנות לסרעפת וכימותרפיה לווריד. לבסוף היא שמה לב שתיק היד שנשא את השם: "ציפי ורדיתי – מאושפזת מספר חמישים", נעלם מפינת הכובעים והמעילים. הבת שלה מבינה את פשר הדבר, ומתחילה להרים במהירות למדפים גבוהים את כל מה שהיא רוצה לרשת, כדי שהכלבה לא תכלה ותאכל. רפרודוקציה של גוטמן, מאפרה של איש עם גיטרה, בקבוק שקוף מקריסטל, ותיבת כלי תפירה בת שישה דורות. את כל השאר אוכלת הכלבה. במסגרת שימור החפצים החשובים, הבת מוצאת בארון תיקיות מסמכים. היא קוראת את כולם בפרוטרוט, אולי תגלה במקרה שהיא מאומצת. אבל המסמכים מלאי מספרים וכלל וכלל לא מדברים על אימוץ. היא מעמיסה לגבהים גם תקליט של יהורם גאון ותמונה מוקטנת של הסעודה האחרונה של דה וינצ'י.

אחרי זה היא מסתכלת החוצה מהחלון, ומדמיינת איך אמא שלה לבדה חוצה את השדות והולכת ברגל לבית החולים. היא מחזיקה את תיק היד ומהבהבת לחדר המיון, בצעדים חפוזים, עקומים ולא סדירים.

כשהכלבה אוכלת את כפתורי הסדינים, הבת מחליטה למסור אותה. היא מכניסה אותה לאוטו ועולה על הכביש הראשי אל העיר. כמעט נשבר לה הלב כשהכלבה מתרוצצת במושב האחורי ומריחה את השתן הגוסס של לימו. כשהן מגיעות לצער בעלי חיים, אין לבת לב להיכנס פנימה אל מתחם החיות העזובות שמאחורי גדר הברזנט הירוקה, אז היא מטפסת מעל אבנים ושיחים, וזורקת את מונה פנימה כמו כדור לסל.

מונה מייבבת, אך מיד מתעשתת וקמה, ומתחילה לפרק את סורגי הכלובים.

הבת נכנסת לרכב ובורחת משם. היא נוהגת במהירות מופרזת בחזרה לכפר. היא גאה בעצמה שלא יוצאות לה דמעות. שהיא לא מתפרקת לאלפי רסיסים. יש מקרים בחיים, היא מודה בפני עצמה, שאפשר בהחלט להתפרק לאלפי רסיסים.

הרי מה נשאר לה כעת. אפילו לא לעמוד ביום שישי על יד החלונות של המטבח ולהסתכל איך הדשא בגינה העגולה מתייבש לקוצים. אפילו לא לראות בחורף איך החמציצים צומחים, ואת הכלב מרחרח אותם ומשתין שתן צהוב. גם לא לזהות את עונות השנה ממשיכות וחולפות, לא מעזות להפריע להתרסקות שנמשכת, נשרכת איטית, מעל לסירים המתבשלים שהמציאה במחלתה. מרחפות מעליה עם פטרוזיליה קצוצה וקניידלעך, לביבות מטוגנות ומרק חמציצים, כמו ענן רדיואקטיבי שעומד לפוצץ את הבית, להשמיד את הכול. מה נשאר לה כעת. אפילו לא לצעוד צעדים נרגזים על הרצפה. לא לכרות בעקביה בורות במדרגות. לא להיות דומה מדי לאמא שלה. בעיניים. במבנה הסנטר והפנים. בציפורני הרגליים. ולא לעשות הכול מהר, רק כדי לגמור עם זה. חיש לנקות את שבבי הבצל. חיש לעזוב את המגש והקרש. חיש לארוז את התבלינים אל תוך שקיות ניילון קטנות, אפילו שאמא שלה עדיין מפזרת אותם מעל לסירים, ועוד לא סיימה לטגן, לבשל. מה נשאר. אפילו לא להביט החוצה מהחלונות הארוכים הגדולים הרחבים הנצחיים של המטבח, אלו שאפשר לראות מרחוק, גם אם עומדים מאחורי השיחים, גם אם מתרחקים אל מעבר לאטמוספירה, גם אם מחפשים בעיניים גורדי שחקים צפופי עשן.

 

מתוך הגיליון החדש של כתב העת "פטל", שיראה אור בקרוב.

 

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות. זוכת פרס "שירה על הדרך" ומלגת האמנים "חדר משלך" של עיריית תל אביב-יפו. פרסמה את ספרי הפרוזה "ברוריה הפקות" (זמורה־ביתן, 2009) ו"הכֹּל זריז" (אחוזת בית, 2012), ואת ספר השירה "ומה יש עוד" (אחוזת בית, 2014). עורכת את מחלקת הפרוזה המתורגמת בהוצאת "מטר", מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת אמנותית של מיזמי ספרות שונים.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שניים", מאת שגית אמת

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

 

מסה | "תנינו של חשין", קריאה ספרותית בכתיבה משפטית

"בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים." אסנת ברתור על תנינים, נתיני אויב, בחירות לשוניות וחריצת גורלות

רחל שביט בנטואיץ, שער בעין כרם, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 1975

.

תנינו של חשין / אסנת ברתור

.

אתמול (19.9.18) מלאו שלוש שנים למותו של מישאל חשין, אחד השופטים הסוערים שכיהנו בבית המשפט העליון. מי שהופיעה בפניו, כמוני, לא יכולה לשכוח את מזגו השיפוטי: חסר סבלנות, רגזן, סרקסטי, יורה מילים קשות ופוגעות, עיניו נוקבות, מבטו זועם, נותן תחושה שבעלי הדין, ובעיקר אלו שמייצגים אותם, מרגיזים ומטרידים אותו – את "כבודו", שנמצא למעלה, מעל כולם, על "הר ציון ירכתי צפון". יכולתי פשוט לומר "על האולימפוס", אבל העדפתי, כבר בהקדמה, להרגיל את האוזן ואת העין לסגנון כתיבתו של חשין, שהיא, ולא הוא, הנושא של רשימה זו.

בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון (1992–2006) אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים. המטאפורה, הדימוי והתקבולת, הציטוטים מן המקורות היהודיים ומספרות העולם, הלשון הפיוטית, הליריות והנרטיביות שהופיעו באינטנסיביות יתרה וכדבר שבשגרה בפסקי הדין שלו, יצרו את הקורפוס הפואטי-משפטי (בסדר הזה) של חשין. גם מי שאינן משפטניות בוודאי זוכרות את הדברים שכתב בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת – שורות קצרות וארוכות, בווריאציה כזו או אחרת, ועוד אחת וגם שנייה, על השורה המפורסמת משירו של דן אלמגור: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?". אגיע לכך בהמשך, כי אני רוצה להתחיל מפסק דין אחר שלו – זה של "חוות התנינים" (בלבושו הפורמאלי: רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' "מפעלי נופש חמת גדר").

בעיניי הוא דוגמה מובהקת להשפעה שיש לנרטיב המשפטי שהשופט/ת מאמץ/ת ומציג/ה בפסק הדין על ההכרעה המשפטית, והוכחה ברורה למרכזיותו של הנרטיב בשיח המשפטי ולעוצמתו של הנרטיב המשפטי, שלא רק מתאר את המציאות אלא במידה רבה מעצב אותה.

הדיון המשפטי נסב על סרט בן חצי דקה שהראה מאבק בין אדם לתנין והיה חלק מחבילת הביקור בחוות התנינים. עמותת "תנו לַחיות לִחיות" פנתה לבימ"ש וביקשה לאסור את הקרנת הסרט, בטענה שהוא מנוגד לסעיפי החוק האוסרים התעללות והתאכזרות לחיות – בעיקר ס' 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994. ביהמ"ש קיבל את התביעה והורה להפסיק את הקרנת הסרט.

חוות התנינים ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור וקבע שהקרנת הסרט אינה מנוגדת לחוק. ואלו דברי השופטת ורדה אלשיך, שכתבה את פסק הדין (ההדגשות וההערות בסוגריים המרובעים – שלי):

.

לא הוצג ממצא אובייקטיבי המצביע על גרימת סבל או כאב [שניהם אלמנטים סובייקטיביים] לתנין בעת המופע. אין לשכוח שמדובר בחיית טרף, גדולה ומגושמת, ועל כן לא עלה בידי המבקשת [עמותת "תנו לחיות לחיות"] לקבוע כי פעולה זו [המאבק עם האדם] מסבה לתנין כאב של ממש, מלבד חוסר נוחות מסוימת. אין חולק על כך, דומני, כי 'חוסר נוחות' ו'סבל' לא חד המה.

.

כב' השופטת ביקשה לשתול בתודעתנו נרטיב שיש בו פחד, סכנה ואיום. אנחנו רואות לנגד עינינו תנין פעור לוע. וזה מפחיד. "אין לשכוח", היא כותבת, ואני נזכרת ב"לא נשכח ולא נסלח". וגם אין להקל ראש במילים: "גדולה ומגושמת". זו תוספת משמעותית, משום שהיא מעוררת בנו דחייה, והשילוב בין הפחד לַדחייה נועד להכשיר את התודעה ואת הלבבות לקביעה "העובדתית" (האומנם?) שהמאבק בַתנין אינו מכאיב לו אלא רק גורם לו אי־נוחות שאינה עולה כדי התעללות (שימו לב לגימוד: "חוסר נוחות מסוימת"). אני מודה שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתה והנמקתה של השופטת: האם לא כואב לו כי הוא חיית טרף או משום שהוא גדול ושמן?

"תנו לחיות לחיות" ביקשה רשות ערעור מבית המשפט העליון וקיבלה, והתיק הגיע לשופט חשין. ואלו מקצת הדברים שכתב:

.

חיה היא יצור חי, חסר ישע, וכמוה כקטין חסר ישע. גם החיה גם הקטין לא יוכלו להגן על עצמם ולא יוכלו לתבוע את עלבונם ולהשיב את כבודם. הֲנראֶה אדם גורם סבל לקטין חסר ישע ונעמוד מנגד ונחריש? ואם ניחלץ לעזרת הקטן – ואכן ניחלץ לעזרתו – כן נעשה לבעל־החיים שהאדם גורם לו סבל. בעל־חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה כמוה כילד – אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עמו. היא מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים.

.

הנרטיב של כב' השופט חשין שונה לחלוטין. יש בו רוך וחמלה, עמידה נכוחה אל מול הרוע ופרישת חסות על הקורבן (חוקי התורה שדנים בהגנה על חיות – שמות כג 4–5; דברים כב 1–4 – הם אחד מ"מקורות החמלה" שחשין מסתמך עליהם). אנחנו רואות לנגד עינינו סרט אחר – גם הפסקול שלו שונה: המילים "ילד", "קטין" ו"קטן" מופיעות שבע פעמים, והביטוי "חסר ישע" שלוש פעמים – והתמונות שלו הן שמלוות אותנו בדרך אל ההכרעה השיפוטית ההפוכה. זה לא תנין, זועק חשין, זה ילד, עולָל תמים, חסר הגנה. הוא כמעט כתב: נקמת תנין קטן עוד לא ברא השטן.

חשין, וגם אלשיך, מכירים בשילוב (הטבעי) בין הנרטיבי לנורמטיבי, והם משתמשים בראשון (כל אחד על־פי סגנונו) לגיבושו ולהצגתו של השני. העיון הספרותי־נרטיבי בפסקי הדין שלהם מבקש לחשוף את התרומה המרכזית שיש לסיפוריות בהבניית הרטוריקה והשיח המשפטי. עיון כזה אינו מתעניין, לכאורה, בתוצאה המשפטית, אלא באופן שבו השופט/ת מגיע/ה אליה ומבסס/ת אותה, ובהשפעה הישירה והעקיפה שיש לכך על הקוראות והקוראים. מדוע "לכאורה"? משום שבעיקרו של דבר העמדה החיובית או השלילית של הקוראת כלפי ההכרעה השיפוטית היא זו שמולידה עיון כזה. "העמדה" היא במידה רבה המוטיבציה לעריכתו.

מאז ראשית המאה ה-21, ובעיקר בעשר השנים האחרונות, ניתוחים ספרותיים־נרטיביים של פסקי דין קנו להם מקום של כבוד בשדה המשפט המקומי. הם שייכים לענף ספציפי, פורה במיוחד, של האסכולה הבינתחומית ומרובת הענפים "משפט וספרות", ענף שזכה לכינוי "משפט כספרות" או "משפט כסיפור". כדי לסבר את האוזן הלא משפטית אציין שלוש דוגמאות של דיונים בפרשות מוכרות, אפילו מפורסמות (אפשר ורצוי לצרף אליהן את הרשימות המשפטיות־ספרותיות של עו"ד אביגדור פלדמן שמתפרסמות מעת לעת, בעיקר בעיתון "הארץ"):

1) שולמית אלמוג, "'עיני המערער חשכו' – בין נארטיבי לנורמטיבי" – ניתוח פסקי הדין בפרשת הביציות המוקפאות של רותי (ודני) נחמני;

2) ארנה בן־נפתלי, אסף ברם והילה תירוש, "איך זה שכוכב אחד מעז… למען השם? עלילות משפטיות" – השוואה בין פסקי הדין של אריה דרעי ואהוד אולמרט;

3) מנחם פרי, "הנשיקה – סיפור בשלוש וריאציות" – ניתוח פסה"ד של חיים רמון. למאמר הזה ענתה אורית קמיר במאמר תגובה: "יש גם פרשנות אחרת. הרבה יותר פשוטה".

בחרתי לציין את יום השנה למותו של מישאל חשין בעיון נרטיבי־פרספקטיבי בפסק הדין האחרון שכתב – בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, שהרקע שלו הוא הכיבוש המתמשך ומצב הלחימה הנמשך בין ישראל לפלסטינים. אין זה סוד שלנקודת המבט של השופטים ולאופן שבו הם רואים את בעלי הדין, שאת גורלם הם חורצים, יש השפעה מכרעת על פסקי הדין שלהם.

אבל לפני כן אקיים את הבטחתי ואציג את הפולמוס חשין–אלמגור, מילה במילה ובלי להחסיר מילה, בדיוק כפי שהוא מופיע בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח'). ואז, אף שהטקסט של חשין עתיר טעמים, אתבל אותו בחוק אשורי. הנה דבריו של חשין:

.

האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מ'כן"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת 'לא', היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום־יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא', והגבר מתייחד עמה על אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס.

.

ועתה לתבלין. חשין כנראה לא הכיר את הסיפור הבא. לוּ הכיר אותו ודאי היה משתמש בו באחד מפסקי הדין שלו. אולי אפילו בפסק הדין הנ"ל. כוונתי לסיפורו של האנס האשורי הוורבלי, שהביע בגלוי את רצונו לשכב עם האישה. האם הוא חיכה לשמוע ממנה "כן"? נראה שלא. כי הוא אחז בה בחוזקה ואמר לה: lanīkkime, שפירושו באכדית "אני רוצה לאנוס אותך" או "אני רוצה לזיין אותך", או כל משפט גס אחר, כראות עיניכן (כל זה מתואר בס' 12 ללוח A של קובץ חוקי אשור התיכונה).

ומדוע בחר המחוקק האשורי לצטט את מילותיו של האנס? והרי דברים שנאמרו לפני האונס או במהלכו אינם יסוד מיסודות העבירה. לוּ שתק, ואפילו אמר פסוקי שירה, היה נענש באותה מידה (נידון למוות). אין זאת אלא שהמחוקק האשורי הכיר בהשפעתו של "הנרטיב המשפטי" להכשרת התודעה והלבבות. כי אין תובע או תובעת שהיו מנסחים כתב אישום בתיק אונס ומוותרים על פנינה ורבלית שכזו. משום שהלשון הבוטה מעידה על אישיותו הגסה של האנס, וטמון בה פוטנציאל להעצים את הסלידה ממנו עצמו, ולא רק מהמעשה שעשה.

ומהאימפריה האשורית נעבור אל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; מעבר חד אל הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, החלות על איחוד משפחות בין בן/בת־זוג ערבי/ה־ישראלי/ת לבין בן/בת־זוגו/ה הערבי/ה מהגדה המערבית או מרצועת עזה, ועל קשר בין הורים תושבי ישראל לילדיהם הרשומים בשטחים הכבושים. בעתירה שהגישו בני זוג שחוק האזרחות חל עליהם קבע השופט אהרן ברק (בדעת מיעוט) שהוראות החוק פוגעות שלא כדין בזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאורכו של פסק הדין הוא כינה את בעלי הדין בכינויים המשקפים את שיוכם המשפחתי – "בן הזוג הישראלי" ו"בן הזוג הזר" – מן הסתם משום שאלו הכינויים הרלוונטיים להכרעתו המשפטית. בפסק הדין של השופט חשין, שייצג את עמדת הרוב, שלפיה החוק אינו לוקה באי־חוקיות ואינו פוגע בזכות אדם חוקתית, מופיע כינוי שונה בתכלית, המעיד על סדר עדיפויות אחר. חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "נתיני אויב". להלן דוגמה אחת מני רבות:

.

מדינת ישראל […] נתונה במלחמה – למצער: במעין מלחמה [שהרי גם חשין ידע שההגדרה הראויה למצב הנתון הוא כיבוש ולא מלחמה] – אכזרית וקשה [לְמה נועדה ההעצמה הזו? ראו ערך "איום והפחדה"] אל מול הרשות הפלסטינית וארגוני טרור הפועלים מתוכה [במשפט אחד הפכו בני הזוג העותרים לנציגי הרשות הפלסטינית ול'ארגוני הטרור ועוזריהם']. תושבי האזור הפלסטינים הם בבחינת נתיני אויב, ובתורת שכאלה מהווים קבוצת סיכון לאזרחיה ולתושביה של ישראל [לכל אחד ואחת מאיתנו נשקפת מהם סכנה ממשית] […] נסכים, כמובן, כי לא כל תושבי האזור מבקשים לפגוע במדינת ישראל, ואולם את המגמה העיקרית, את הרוח הנושבת, מכוונת ההנהגה, ותורתה של זו היא כי יש להכרית את שם ישראל בעמים [האם יש כאן רמז ל"תורות" שאימצו משטרים ידועים? האם חשין רומז שהרשות הפלסטינית מטיפה לג'נוסייד? שהרי זו המשמעות של המילים "להכרית את שם X בעמים" – השמדה טוטאלית].

.

במקום אחר חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "פלוני" ו"אלמוני", כינויים שיש בהם יסוד של זרות, או למצער אינם משקפים השתייכות או משפחתיות. כך הוא בוחר להתבטא בפסק דין שלהזכירנו נושאו איחוד משפחות. השופט סלים ג'ובראן (שהחזיק בדעת המיעוט) נתן תיאור שונה לחלוטין מתיאורו של חשין. הוא בחר להדגיש את הזיקה האמיצה – התרבותית, המשפחתית, החברתית – הקיימת בין הפלסטינים לבין חלק מאזרחי מדינת ישראל (ליתר דיוק, עשרים אחוז מאזרחי המדינה).

ללמדנו שפרספקטיבה, כמו אזרחות, היא דבר מכריע, וכי לעיתים קל יותר לחמול על בעלי חיים מאשר על בני אדם.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימה פרי עטה על קריאה ספרותית בחוק המקראי התפרסמה בגיליון 32 של המוסך.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: "דיוקן", מאת מורן שוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.