אושפיזה | מוסכניקית אמיתית מתארחת אצלנו

שיחה עם תהילה גבאי דויטש על אמנות אחזקת הרכב ועל ספרים

.

תהילה גבאי דויטש הקימה את "אוטול'ה" – בלוג וסדנאות לתחזוקת רכב – כדי לעזור לנשים (ולגברים) להכיר את הרכב שלהן ולדעת לפתור בו תקלות בלי להרגיש חוסר אונים. לכבוד סוכות היא מבקרת אצלנו במוסך.

.

.

שלום תהילה, ברוכה הבאה למוסך שלנו. ספרי לנו קצת על המיזם שלך.

הכול התחיל כשהייתי נהגת חדשה ולא היה לי מושג בשום דבר שקשור לרכב. מהר מאוד הבנתי שחוסר הידע שלי פוגע בי וגורם לי להיות תלויה באחרים. אז החלטתי ללמוד את הנושא בעצמי ולעזור למי שנמצאת באותו מצב.

המיזם כולל בלוג בנושא רכב, סדנאות בתחזוקת רכב וגם סדנת און־ליין.

אילו תגובות את מקבלת?

לרוב אני מקבלת תגובות חיוביות, נשים תמיד מספרות לי על הפעם ההיא שנתקעו עם הרכב ולא הסתדרו, וגברים שואלים אותי בפליאה איך הגעתי לזה ואיך למדתי את זה.
רוב התגובות טובות ומפרגנות.

מתי יש לך זמן לקרוא ספר (שאינו ספר רכב)?

האמת היא שבילדותי הייתי תולעת ספרים והייתי קוראת שלושה ספרים בשבוע. הייתי אורחת קבע בספרייה ולא היה כמעט ספר שלא קראתי.

כיום הזדקנתי ואני לא קוראת הרבה, אבל לאחרונה חזרתי לקרוא, בעיקר בסופי שבוע.

אילו סוגי ספרים את אוהבת?

אני לא יודעת איך נקרא הסגנון הזה, אבל אני אוהבת ספרים שהתרחשו בתקופה מסוימת, ואז חוץ מהסיפור אפשר ממש לצלול לתוך התקופה ולדמיין איך הכול נראָה, איך אנשים התלבשו, דיברו וחשבו. דוגמה לספר כזה שקראתי הוא חמש דרכים לעזוב את בייקרסטון, ספר שמתאר את קורותיה של משפחת כורים ענייה בפנסילבניה. הקריאה בספר גרמה לי לצלול לתקופה מרתקת שלא הכרתי. זה מבחינתי כמו טיול למקום שאחרת אי אפשר להגיע אליו.

גדלת בחברה חרדית – האם הטעם הספרותי שלך השתנה עם השינויים האישיים שעברת?

למרות שגדלתי בחברה החרדית וכיום אני לא חלק ממנה, אני עצמי והטעם שלי בספרים לא השתנו משמעותית. למשל, אף פעם לא התחברתי לסיפורים בדיוניים, וגם היום לא. גם אז ריתקו אותי ספרים שהתרחשו בתקופות היסטוריות או במקומות רחוקים. אחד הספרים האהובים עליי בילדות, והייתי קוראת אותו עכשיו שוב בשמחה, נקרא דון קרלוס בכלא (מאת הסופר החרדי ח' אליאב), סיפור על אנוסים בתקופת האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל. זה ספר שמתאר בצורה מדהימה את התקופה. נראה לי שאם אני אסע עכשיו לליסבון אני אזהה את הרחובות והמקומות.

הסופר שהכי אהבתי בילדות הוא מ' ארבל. הוא היה כותב סיפורי מתח למגזר החרדי. כל סיפור התרחש בתקופה אחרת, עם דמויות שונות, וכל ספר היה מסעיר מקודמו. אני זוכרת שכל ספר שקראתי בסדרה לא יכולתי להניח מהידיים, והייתי חושבת עליו אחר כך ימים שלמים.

ממה את נהנית במיוחד בעבודתך?

אני הכי נהנית לראות את המבט של המשתתפות משתנה, משהו שנראה להן מסובך פתאום נהיה נהיר וברור. זה נותן לי סיפוק עצום.

האם נתקלת בספרים בתיאורי מוסך ותיקוני רכב שנשמעו לך לא אמינים? למשל בספרו של א.ב. יהושע, "המאהב"?

האמת שלא קראתי את המאהב, אבל נשמע מעניין, אני אנסה לחפש אותו ולקרוא ואחזור לדווח 🙂

את מאזינה לספרי שמע בזמן נהיגה?

ספרים מעניינים אותי יותר מדי, ואז אני לא מצליחה להתרכז בנהיגה… לכן בנהיגה אני מעדיפה להקשיב רק למוזיקה, רדיו, פודקסטים.

ומה את קוראת בימים אלו?

סיימתי אתמול לקרוא את הספר סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. ספר מעניין, סוחף וגם נותן הצצה היסטורית לתקופת קום המדינה.

אהבתי שהעלילה של הספר לא ליניארית, הסופר כותב סיפור על משהו שהתרחש כשהיה ילד, פתאום קופץ כמה שנים קדימה או אפילו כותב פתאום על התקופה שמתרחשת עכשיו, בזמן שהוא כותב את הספר.

מדובר לדעתי על ספר חובה ואני לא מבינה איך רק עכשיו קראתי אותו.

תודה רבה, תהילה, אנחנו מקוות לבקר בהזדמנות במוסך שלך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

 

מסה | "תנינו של חשין", קריאה ספרותית בכתיבה משפטית

"בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים." אסנת ברתור על תנינים, נתיני אויב, בחירות לשוניות וחריצת גורלות

רחל שביט בנטואיץ, שער בעין כרם, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 1975

.

תנינו של חשין / אסנת ברתור

.

אתמול (19.9.18) מלאו שלוש שנים למותו של מישאל חשין, אחד השופטים הסוערים שכיהנו בבית המשפט העליון. מי שהופיעה בפניו, כמוני, לא יכולה לשכוח את מזגו השיפוטי: חסר סבלנות, רגזן, סרקסטי, יורה מילים קשות ופוגעות, עיניו נוקבות, מבטו זועם, נותן תחושה שבעלי הדין, ובעיקר אלו שמייצגים אותם, מרגיזים ומטרידים אותו – את "כבודו", שנמצא למעלה, מעל כולם, על "הר ציון ירכתי צפון". יכולתי פשוט לומר "על האולימפוס", אבל העדפתי, כבר בהקדמה, להרגיל את האוזן ואת העין לסגנון כתיבתו של חשין, שהיא, ולא הוא, הנושא של רשימה זו.

בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון (1992–2006) אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים. המטאפורה, הדימוי והתקבולת, הציטוטים מן המקורות היהודיים ומספרות העולם, הלשון הפיוטית, הליריות והנרטיביות שהופיעו באינטנסיביות יתרה וכדבר שבשגרה בפסקי הדין שלו, יצרו את הקורפוס הפואטי-משפטי (בסדר הזה) של חשין. גם מי שאינן משפטניות בוודאי זוכרות את הדברים שכתב בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת – שורות קצרות וארוכות, בווריאציה כזו או אחרת, ועוד אחת וגם שנייה, על השורה המפורסמת משירו של דן אלמגור: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?". אגיע לכך בהמשך, כי אני רוצה להתחיל מפסק דין אחר שלו – זה של "חוות התנינים" (בלבושו הפורמאלי: רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' "מפעלי נופש חמת גדר").

בעיניי הוא דוגמה מובהקת להשפעה שיש לנרטיב המשפטי שהשופט/ת מאמץ/ת ומציג/ה בפסק הדין על ההכרעה המשפטית, והוכחה ברורה למרכזיותו של הנרטיב בשיח המשפטי ולעוצמתו של הנרטיב המשפטי, שלא רק מתאר את המציאות אלא במידה רבה מעצב אותה.

הדיון המשפטי נסב על סרט בן חצי דקה שהראה מאבק בין אדם לתנין והיה חלק מחבילת הביקור בחוות התנינים. עמותת "תנו לַחיות לִחיות" פנתה לבימ"ש וביקשה לאסור את הקרנת הסרט, בטענה שהוא מנוגד לסעיפי החוק האוסרים התעללות והתאכזרות לחיות – בעיקר ס' 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994. ביהמ"ש קיבל את התביעה והורה להפסיק את הקרנת הסרט.

חוות התנינים ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור וקבע שהקרנת הסרט אינה מנוגדת לחוק. ואלו דברי השופטת ורדה אלשיך, שכתבה את פסק הדין (ההדגשות וההערות בסוגריים המרובעים – שלי):

.

לא הוצג ממצא אובייקטיבי המצביע על גרימת סבל או כאב [שניהם אלמנטים סובייקטיביים] לתנין בעת המופע. אין לשכוח שמדובר בחיית טרף, גדולה ומגושמת, ועל כן לא עלה בידי המבקשת [עמותת "תנו לחיות לחיות"] לקבוע כי פעולה זו [המאבק עם האדם] מסבה לתנין כאב של ממש, מלבד חוסר נוחות מסוימת. אין חולק על כך, דומני, כי 'חוסר נוחות' ו'סבל' לא חד המה.

.

כב' השופטת ביקשה לשתול בתודעתנו נרטיב שיש בו פחד, סכנה ואיום. אנחנו רואות לנגד עינינו תנין פעור לוע. וזה מפחיד. "אין לשכוח", היא כותבת, ואני נזכרת ב"לא נשכח ולא נסלח". וגם אין להקל ראש במילים: "גדולה ומגושמת". זו תוספת משמעותית, משום שהיא מעוררת בנו דחייה, והשילוב בין הפחד לַדחייה נועד להכשיר את התודעה ואת הלבבות לקביעה "העובדתית" (האומנם?) שהמאבק בַתנין אינו מכאיב לו אלא רק גורם לו אי־נוחות שאינה עולה כדי התעללות (שימו לב לגימוד: "חוסר נוחות מסוימת"). אני מודה שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתה והנמקתה של השופטת: האם לא כואב לו כי הוא חיית טרף או משום שהוא גדול ושמן?

"תנו לחיות לחיות" ביקשה רשות ערעור מבית המשפט העליון וקיבלה, והתיק הגיע לשופט חשין. ואלו מקצת הדברים שכתב:

.

חיה היא יצור חי, חסר ישע, וכמוה כקטין חסר ישע. גם החיה גם הקטין לא יוכלו להגן על עצמם ולא יוכלו לתבוע את עלבונם ולהשיב את כבודם. הֲנראֶה אדם גורם סבל לקטין חסר ישע ונעמוד מנגד ונחריש? ואם ניחלץ לעזרת הקטן – ואכן ניחלץ לעזרתו – כן נעשה לבעל־החיים שהאדם גורם לו סבל. בעל־חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה כמוה כילד – אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עמו. היא מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים.

.

הנרטיב של כב' השופט חשין שונה לחלוטין. יש בו רוך וחמלה, עמידה נכוחה אל מול הרוע ופרישת חסות על הקורבן (חוקי התורה שדנים בהגנה על חיות – שמות כג 4–5; דברים כב 1–4 – הם אחד מ"מקורות החמלה" שחשין מסתמך עליהם). אנחנו רואות לנגד עינינו סרט אחר – גם הפסקול שלו שונה: המילים "ילד", "קטין" ו"קטן" מופיעות שבע פעמים, והביטוי "חסר ישע" שלוש פעמים – והתמונות שלו הן שמלוות אותנו בדרך אל ההכרעה השיפוטית ההפוכה. זה לא תנין, זועק חשין, זה ילד, עולָל תמים, חסר הגנה. הוא כמעט כתב: נקמת תנין קטן עוד לא ברא השטן.

חשין, וגם אלשיך, מכירים בשילוב (הטבעי) בין הנרטיבי לנורמטיבי, והם משתמשים בראשון (כל אחד על־פי סגנונו) לגיבושו ולהצגתו של השני. העיון הספרותי־נרטיבי בפסקי הדין שלהם מבקש לחשוף את התרומה המרכזית שיש לסיפוריות בהבניית הרטוריקה והשיח המשפטי. עיון כזה אינו מתעניין, לכאורה, בתוצאה המשפטית, אלא באופן שבו השופט/ת מגיע/ה אליה ומבסס/ת אותה, ובהשפעה הישירה והעקיפה שיש לכך על הקוראות והקוראים. מדוע "לכאורה"? משום שבעיקרו של דבר העמדה החיובית או השלילית של הקוראת כלפי ההכרעה השיפוטית היא זו שמולידה עיון כזה. "העמדה" היא במידה רבה המוטיבציה לעריכתו.

מאז ראשית המאה ה-21, ובעיקר בעשר השנים האחרונות, ניתוחים ספרותיים־נרטיביים של פסקי דין קנו להם מקום של כבוד בשדה המשפט המקומי. הם שייכים לענף ספציפי, פורה במיוחד, של האסכולה הבינתחומית ומרובת הענפים "משפט וספרות", ענף שזכה לכינוי "משפט כספרות" או "משפט כסיפור". כדי לסבר את האוזן הלא משפטית אציין שלוש דוגמאות של דיונים בפרשות מוכרות, אפילו מפורסמות (אפשר ורצוי לצרף אליהן את הרשימות המשפטיות־ספרותיות של עו"ד אביגדור פלדמן שמתפרסמות מעת לעת, בעיקר בעיתון "הארץ"):

1) שולמית אלמוג, "'עיני המערער חשכו' – בין נארטיבי לנורמטיבי" – ניתוח פסקי הדין בפרשת הביציות המוקפאות של רותי (ודני) נחמני;

2) ארנה בן־נפתלי, אסף ברם והילה תירוש, "איך זה שכוכב אחד מעז… למען השם? עלילות משפטיות" – השוואה בין פסקי הדין של אריה דרעי ואהוד אולמרט;

3) מנחם פרי, "הנשיקה – סיפור בשלוש וריאציות" – ניתוח פסה"ד של חיים רמון. למאמר הזה ענתה אורית קמיר במאמר תגובה: "יש גם פרשנות אחרת. הרבה יותר פשוטה".

בחרתי לציין את יום השנה למותו של מישאל חשין בעיון נרטיבי־פרספקטיבי בפסק הדין האחרון שכתב – בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, שהרקע שלו הוא הכיבוש המתמשך ומצב הלחימה הנמשך בין ישראל לפלסטינים. אין זה סוד שלנקודת המבט של השופטים ולאופן שבו הם רואים את בעלי הדין, שאת גורלם הם חורצים, יש השפעה מכרעת על פסקי הדין שלהם.

אבל לפני כן אקיים את הבטחתי ואציג את הפולמוס חשין–אלמגור, מילה במילה ובלי להחסיר מילה, בדיוק כפי שהוא מופיע בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח'). ואז, אף שהטקסט של חשין עתיר טעמים, אתבל אותו בחוק אשורי. הנה דבריו של חשין:

.

האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מ'כן"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת 'לא', היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום־יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא', והגבר מתייחד עמה על אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס.

.

ועתה לתבלין. חשין כנראה לא הכיר את הסיפור הבא. לוּ הכיר אותו ודאי היה משתמש בו באחד מפסקי הדין שלו. אולי אפילו בפסק הדין הנ"ל. כוונתי לסיפורו של האנס האשורי הוורבלי, שהביע בגלוי את רצונו לשכב עם האישה. האם הוא חיכה לשמוע ממנה "כן"? נראה שלא. כי הוא אחז בה בחוזקה ואמר לה: lanīkkime, שפירושו באכדית "אני רוצה לאנוס אותך" או "אני רוצה לזיין אותך", או כל משפט גס אחר, כראות עיניכן (כל זה מתואר בס' 12 ללוח A של קובץ חוקי אשור התיכונה).

ומדוע בחר המחוקק האשורי לצטט את מילותיו של האנס? והרי דברים שנאמרו לפני האונס או במהלכו אינם יסוד מיסודות העבירה. לוּ שתק, ואפילו אמר פסוקי שירה, היה נענש באותה מידה (נידון למוות). אין זאת אלא שהמחוקק האשורי הכיר בהשפעתו של "הנרטיב המשפטי" להכשרת התודעה והלבבות. כי אין תובע או תובעת שהיו מנסחים כתב אישום בתיק אונס ומוותרים על פנינה ורבלית שכזו. משום שהלשון הבוטה מעידה על אישיותו הגסה של האנס, וטמון בה פוטנציאל להעצים את הסלידה ממנו עצמו, ולא רק מהמעשה שעשה.

ומהאימפריה האשורית נעבור אל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; מעבר חד אל הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, החלות על איחוד משפחות בין בן/בת־זוג ערבי/ה־ישראלי/ת לבין בן/בת־זוגו/ה הערבי/ה מהגדה המערבית או מרצועת עזה, ועל קשר בין הורים תושבי ישראל לילדיהם הרשומים בשטחים הכבושים. בעתירה שהגישו בני זוג שחוק האזרחות חל עליהם קבע השופט אהרן ברק (בדעת מיעוט) שהוראות החוק פוגעות שלא כדין בזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאורכו של פסק הדין הוא כינה את בעלי הדין בכינויים המשקפים את שיוכם המשפחתי – "בן הזוג הישראלי" ו"בן הזוג הזר" – מן הסתם משום שאלו הכינויים הרלוונטיים להכרעתו המשפטית. בפסק הדין של השופט חשין, שייצג את עמדת הרוב, שלפיה החוק אינו לוקה באי־חוקיות ואינו פוגע בזכות אדם חוקתית, מופיע כינוי שונה בתכלית, המעיד על סדר עדיפויות אחר. חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "נתיני אויב". להלן דוגמה אחת מני רבות:

.

מדינת ישראל […] נתונה במלחמה – למצער: במעין מלחמה [שהרי גם חשין ידע שההגדרה הראויה למצב הנתון הוא כיבוש ולא מלחמה] – אכזרית וקשה [לְמה נועדה ההעצמה הזו? ראו ערך "איום והפחדה"] אל מול הרשות הפלסטינית וארגוני טרור הפועלים מתוכה [במשפט אחד הפכו בני הזוג העותרים לנציגי הרשות הפלסטינית ול'ארגוני הטרור ועוזריהם']. תושבי האזור הפלסטינים הם בבחינת נתיני אויב, ובתורת שכאלה מהווים קבוצת סיכון לאזרחיה ולתושביה של ישראל [לכל אחד ואחת מאיתנו נשקפת מהם סכנה ממשית] […] נסכים, כמובן, כי לא כל תושבי האזור מבקשים לפגוע במדינת ישראל, ואולם את המגמה העיקרית, את הרוח הנושבת, מכוונת ההנהגה, ותורתה של זו היא כי יש להכרית את שם ישראל בעמים [האם יש כאן רמז ל"תורות" שאימצו משטרים ידועים? האם חשין רומז שהרשות הפלסטינית מטיפה לג'נוסייד? שהרי זו המשמעות של המילים "להכרית את שם X בעמים" – השמדה טוטאלית].

.

במקום אחר חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "פלוני" ו"אלמוני", כינויים שיש בהם יסוד של זרות, או למצער אינם משקפים השתייכות או משפחתיות. כך הוא בוחר להתבטא בפסק דין שלהזכירנו נושאו איחוד משפחות. השופט סלים ג'ובראן (שהחזיק בדעת המיעוט) נתן תיאור שונה לחלוטין מתיאורו של חשין. הוא בחר להדגיש את הזיקה האמיצה – התרבותית, המשפחתית, החברתית – הקיימת בין הפלסטינים לבין חלק מאזרחי מדינת ישראל (ליתר דיוק, עשרים אחוז מאזרחי המדינה).

ללמדנו שפרספקטיבה, כמו אזרחות, היא דבר מכריע, וכי לעיתים קל יותר לחמול על בעלי חיים מאשר על בני אדם.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימה פרי עטה על קריאה ספרותית בחוק המקראי התפרסמה בגיליון 32 של המוסך.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: "דיוקן", מאת מורן שוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ביקורת | הצופה לַבּית: על "העייפים" מאת לילך נתנאל

"עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה 'העייפים' הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה." ביקורת מאת יפעת שחם

רינה שפירא, Anybody Home, צילום בחשיפה ארוכה, 47X32 ס"מ, 2013

.

הצופָה לַבּית: על "העייפים" מאת לילך נתנאל / יפעת שחם

.

הספר העייפים של לילך נתנאל מזמין מיד את הקוראים לאמץ את זיכרונם, שכן קרוב לוודאי שהאיור על הכריכה עשוי להיראות להם מוכר – איור מונוכרומטי כחול של ילדה הפותחת דלת של לול תרנגולות. הזמן משכיח, הזיכרון מתעתע, אולי צצה תמונה מטושטשת של ירח מחייך, אולי מתחיל להתנגן "בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים…", עד שלבסוף נשלף מהזיכרון ספר הילדים ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין (1949), באיורו של חיים האוזמן. ספר הילדים מספר על ילדה שיוצאת לטייל בערב לבדה, "בלא אח וחבר", בחצר ביתה הכפרי. על כריכת העייפים לא מופיע כל האיור המקורי אלא פרט מוגדל מתוכו, וכמו בסרט יצרים (Blow-up) של אנטוניוני, שבו הגדלת תצלום חושפת פרשיית רצח, כך הגדלת האיור חושפת דבר־מה שהוסתר מאחורי חרוזים עליזים אך אולי בכל זאת חדר דרכם אלינו. האימה. באיור המוגדל לא ניתן לפספס את מבטה המבועת של הילדה, שדמותה הוזזה למרכז ממקומה הצדדי באיור המקורי, וכך מבחינים ביתר קלות בברכיה הכפופות, הדרוכות, ברגליה החשופות אל מול מקורי התרנגולות, בידה הנמתחת לאחור וכמו מתנגדת להיבלעות הגוף בתוך החושך, בנעלי הלכּה שאינן מותאמות לריצת בריחה בשעת סכנה. בילדותנו, כשהבטנו באיור המקורי, לא שמנו לב שהילדה כלל אינה מסתכלת בתרנגולות המציצות מפתח הלול – הביטו בה – מבטה נפער אל מול החושך. היא פוחדת מפני מה שמתחבא מאחורי המסך השחור, האטום, ממה שנסתר מעיניה, כפי שנסתר גם מעיני הקוראים שמביטים באיור. ידה הרועדת של הילדה הפותחת את דלת הלול כאילו מתמזגת עם ידם של הקוראים הפותחת את הספר.

בהעייפים מוחלפת הילדה מויהי ערב באיתן אובד, מושבניק זקן, שבפתיחת הספר ניגש מבוהל אל מפתן דלת החדר שבו שוכבת אשתו הגוססת ממחלה. לאורך הספר איתן מייחל למותה של לאה אשתו מתוך דחף עז לחיות שמתעורר בו כיצר הישרדותי ממש: "הוא החל לחשוש שמא חייה לא יסתלקו לעולם, יוסיפו להפיח בגוף החולה הזה אוויר פושר, מצחין, והבית יהיה לקבר חי. מגורי מוות. ולא ניתן יהיה להינצל". איתן ולאה אובד, בני "דור המדינה", הדור הראשון שגדל לתוך מציאות של מדינה עצמאית, גרים בלול שאיתן הסב למגורים בקצה חצר המשק של הוריו. במרכז הנחלה עומד נטוש כבר עשר שנים הבית שבו גרו הוריו. לאחר פטירתם אטם איתן את הבית על כל תכולתו ואסר את הכניסה אליו. הסיפור נע בין ההתרחשות בתוך ביתו של איתן, סביב גסיסתה של אשתו, לבין המתרחש סביב בית ההורים, שנדמה כי קם לתחייה.

בספרה זה נתנאל מנסה לנסח סיפור של דור שלם, מהלך שהחל בספר ביכוריה, המצב העברי (בבל, 2008), ובכך היא עולה למשמרת בעמדת "הצופה לבית ישראל". את העמדה הזאת איישו בעבר סופרים ומשוררים כמו מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, ברנר, עגנון ואלתרמן, שקיבלו על עצמם את הסמכות לכוון את החיים הלאומיים מתוך תחושת אחריות היסטורית, ולמעשה עם תפקיד זה הזדהו מרבית הסופרים העבריים במאה התשע‏־עשרה ובמאה העשרים, כפי שמראה דן מירון במאמרו "הרהורים בעידן של פרוזה". עמדת הצופה לבית ישראל אוישה עד עתה רובה ככולה בידי סופרים גברים, ומכאן ניסיונה של נתנאל בספרה העייפים הוא ניסיון חלוצי ולכן גם מעורר הערכה. מכיוון שספרים שנכתבים מעמדה זו הם שזוכים לעיקר התהודה בספרות העברית לאורך השנים, ניסיון ההתמקמות של סופרת אישה בעמדת הצופה לבית ישראל הוא משמעותי ביותר.

עם זאת, כמו כל ניסיון חלוצי, העייפים אינו משלים את המהלך. רוב הספר מסופר מתוך תודעתו של איתן עובד, דמות גברית שנבחרה להוביל את האלגוריה לייצוג של "דור המדינה". בחירה זו מעלה את השאלה בדבר האפשרות של דמות נשית לשאת כשלעצמה אלגוריה לאומית בספרות העברית. האם ניתן להעלות על הדעת דמות אישה בעמדה כזו שאינה אם שכולה / רעיה שכולה / בת שכולה? כלומר, שמהותה אינה מוגדרת באמצעות יחסיה עם דמות הגבר, או ליתר דיוק – באמצעות היעדרה של דמות הגבר שכמו מאלצת את האלגוריה הלאומית להציב בעמדה שהתפנתה דמות נשית. כמו כן, הבחירה של נתנאל לספר את הסיפור של דור הוריה ולא את הסיפור של דורה שלה ממצבת אותה כעדה של דור אחר, ולא כדוברת של דורה. עם זאת, הפרק האחרון בספר מסופר דרך תודעת הבת הקטנה של איתן אובד, בת דורה של נתנאל, ובמהלכו הבת יוזמת שינויים מרחיקי לכת בנחלה המשפחתית. סיום זה הוא בבחינת העברת מקל במרוץ השליחים הבין־דורי, מדמות הגבר המתפקדת כדובר של דור אל דמות נשית התופסת את מקומו.

כניסתן של סופרות לעמדת הצופה לבית ישראל היא גם כניסתה של עמדה זו לתוך הספרות שהן כותבות ולתוך מאפייניה. נתנאל לא מעניקה בן לאיתן אובד, שאותו הוא אולי ייאלץ לעקוד, אלא הוא אב לשתי בנות. בכך נקטעת שרשרת הדורות הגברית שמורכבת רק מאבות ובנים. אף שאִמו של איתן היא דמות מרכזית יותר בעלילה מאביו, נראה שכל עוד יש בן בספרות הישראלית תרחף מעליו סכנת העקידה: "[אמו של איתן] הייתה מגרשת אותו. מקללת אפילו. את בנה יחידה אשר, כן, בדרכה, אהבה עדיין". לעומת זאת, היחסים בין איתן לבתו הקטנה אינם מתאפיינים במאבק או בהקרבה, אלא הם יחסים עדינים ואוהבים: "אובד ובתו נותרו לשבת על הספה, שעונים זה כנגד זה, עד שהבת הקטנה אמרה לאביה, 'בוא נשכב לישון, הגיע הזמן,' והם חלפו, הפעם יחד, על פני חדרה של החולה, ושניהם, יחד, חסו על עצמם ולא הביטו". איתן מוקף בדמויות נשיות – אשתו לאה, האחות הסיעודית, בתו הקטנה, זיכרון היעדרות בתו הגדולה והזיכרון הנוכח של אמו המתה. הוא נדמה כתועה בארץ הנשים שבה כולן בגדר חשודות בגרימת האירועים המוזרים שמתרחשים סביב בית הוריו, כמעין קונספירציה נשית.

עיצוב עמדת הצופה לבית ישראל בידי הספרות הנשית מתבטא גם בכך שעלילת הספר מתרחשת כמעט אך ורק בתוך הנחלה הביתית, בתוך המרחב הנשי. זאת בניגוד למרחב הפנורמי שמאפיין את מסורת הכתיבה מעמדת הצופה לבית ישראל, שנהוג להציג בה ריבוי מרכזים גאוגרפיים או לכל הפחות תיאור מפורט של מרחב ענקי, כפי שמציין מירון במאמרו. בהעייפים מומר המרחב הפנורמי־אפי במרחב ביתי־קאמרי, הטריטוריה הגברית בטריטוריה נשית. דבר זה מעניק יתרון ביתיות לדמויות הנשיות על פני גיבור הספר איתן אובד: "והיו שתי נשים בבית. לא אחת בלבד. הייתה אשתו, שפילל למותה בסתר, בבהלה, באשמה, והייתה האחות הסיעודית, שייחל שתלך כבר ולא תשוב. […] ובעצם, הוא הבין עכשיו מול שתיהן, מול שתי הנשים האלה הוא נאבק יום־יום על המקום בביתו. ושתיהן היו חזקות ממנו". איתן שואף לסלק את הנשים מסביבתו כדי לשוב ולנכס לעצמו את הטריטוריה. שתי חציות הגבול היחידות בספר, היציאות מהנחלה הביתית, הן כשאיתן נאלץ לבקר רופא וכשהוא מתאשפז בבית חולים, כלומר כשהיציאה מן הבית היא הכרח. בית החולים מוצג כאקס־טריטוריה למרחב הביתי־הנשי, ובהתאם לכך זה המרחב שבו מתעורר באיתן הצורך לשוב ולמלא את תפקידו הלאומי כגבר – חובתו לשמור על הבית.

המהלך החלוצי של העייפים הוא גם בעוכריו, שכן נדמה כי האלגוריה הלאומית משתלטת על הסיפור ולעיתים קרובות אף באה במקומו. עיצוב הדמויות הוא כללי מדי, כמי שהוטל עליהן לשאת את עול הארכיטיפ הלאומי, והן אינן מזדהרות מספיק כדמויות ספציפיות. כבר בבחירת שם המשפחה "אובד" מתחילה להיבנות חומת ייצוג בין הדמויות לקורא, והיא מתגבהת ככל שאפיונם הכללי מעצב כל דמות כפוסטר של דורהּ. האפיון הכללי מדי של הדמויות גורם לכך שעולמם הפנימי ופעולותיהם נחווים כמכניים. כך למשל גהירתו של איתן על האחות הסיעודית בפתיחת הספר אמנם מנומקת ספרותית – דחפו העז לחיות, אך היא נעדרת כל בנייה רגשית שתשווה אמינות לסיטואציה. למעשה כל הציר הרגשי בספר חורק, שכן הוא מבוסס על ההמתנה מעוררת הפלצות של איתן למותה של לאה, אך שניהם כלל אינם מתגלמים כבני אדם בשר ודם כדי שתתעורר בקוראים פלצות. פיתוח המהלך הרגשי של הסיפור נזנח לטובת מתן הוראות מדוקדקות להבנת האלגוריה, והדבר יוצר כתיבה ספרותנית ולא ספרותית, כזו שמודעת היטב למרחב הספרותי שבו היא פועלת.

המודעות למרחב הספרותי באה לידי ביטוי גם בהתייחסויות ששזורות בספר לספרות "דור המדינה" מהמחצית השנייה של שנות השישים. ספרות זו משמשת מודל מכונן של נורמת הצופה לבית ישראל עבור הספרות הישראלית העכשווית, ומתפקדת גם עבור נתנאל כמקור להשוואה ולהתייחסות. כך למשל תיאור פגר התן שאיתן קובר בקצה הנחלה כמו לקוח מקובץ הסיפורים ארצות התן לעמוס עוז (1965), ואפיונו של איתן כמי שער בזמן שכולם ישנים בבחינת "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", בעודו עייף ולא מצליח להירדם, מזכיר את הסיפור "מול היערות" לא.ב. יהושע (1968). עמדת הצופה לבית ישראל המסורתית, שממנה הגבר משקיף על היערות כדי להתריע על שרפות – עמדה הירואית – מוחלפת בהעייפים בילדה שמציצה לתוך לול תרנגולות, דבר שמתגלם כהיפוך אירוני. לילך נתנאל מסִבה את עמדת "הצופֶה לבית ישראל" לעמדת "הצופָה לַבַּיִת", ואולי מרמזת בכך שהגיע הזמן להתחיל להתבונן פנימה במקום להשקיף החוצה.

.

יפעת שחם היא סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "צריף".
.
לילך נתנאל, "העייפים", הוצאת כתר, 2018.

.

 .

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "האחרות" מאת שהרה בלאו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מודל 2018 | פרק ראשון מתוך "הם היו שניים", מאת ענבר אשכנזי

"'אה... תינוקת הסברס,' שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור."

בלהה קצוביצקי, דיוקן עצמי, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2017

.

פרק ראשון מתוך "הם היו שניים" / ענבר אשכנזי

.

.

צבר מצוי

OPUNTIA FICUS-INDICA

.

"זה עידן של קסמים ושל פלאות," ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו.

והמשפט הזה חתם את שמנו, את גורלנו, את חיינו ואת מותנו.

הם לא נזקקו למילים אחרות, זה היה המשפט שגאל את שניהם. את אביה יותר — כי עול הישועה רבץ על כתפיו, והוא שפף ונמך לכדי מופע של סימן שאלה אנושי: אחרי הכול תפקידו הוא להציל ולהגן, לגונן ולהרתיע, למגר את הרע מחיי משפחתו.

שניהם עמדו תלויי איברים בחלל הפגייה. זרועותיהם לצד גופם אך לא נוגעות בו; רגליהם פשוקות וידיהם ריקות. רק זהות החלוק הכחול תאמה ביניהם. מולם עמד — גבוה וגבעולי, ממושקף וחייכן — ד"ר גוטמן. סביב צווארו סטטוסקופ אדום עם ליבה קטנה לבנה. אצבעותיו הארוכות נשענו על מעקה הצד השקוף של האינקובטור הפתוח.

וזה בדיוק מה שארבעתם היו זקוקים לו — משיח ונס. בלי הסברים מורכבים על הסתברויות המומים, גילוי מוקדם, דיאגנוזות ופרוגנוזות. בלי מילים מסובכות המתארות פרוצדורות כירורגיות, סיכונים, סיכויים ונכויות אפשריות. את כל אלה קיבלו במנות גדושות מיד עם לידתנו.

הד צעקת הפליאה והחרדה של המיילדת נשמע עדיין באוזני צביה. ואחריו — בליל קריאות המחישות ומאיצות בצוות לייעוץ מידי והמשך טיפול. כל כך דחוף היה הטיפול בתינוקת, ואימה נעזבה בתהליך לידה שלא הושלם, כשהיא גזורה, חתוכה, כואבת. צירי המשך אחרונים עוד פקדו אותה לקראת לידת השליה.

במהומה הסואנת שנקלעה אליה איבדה צביה את הקשר עם הולכת הכאב בגופה, וקור עז זרם מקצוות הגוף לעבר ליבה. ורידים קפאו במהירות ככל שנישאה הבשורה הלאה ואיתה הבהלה. איש לא טרח להסתיר את פשיקת רגליה או את הבטן המשתפלת הריקה מתינוק, והיא ניסתה לשווא למשוך על מפשעתה הפעורה והפצועה את קצה הכותונת.

המון צפוף של אנשי רפואה מילא את החדר בהמולה רבה. אלו חותכים את משפטי אלה, ואין הסכמה בקולם. בכל רגע הולך ומתווסף קהל לחזית אטומה המונעת מן היולדת להביט בתינוקת, וברעש הזה, ככל שניסתה צביה לקלוט, לא הצליחה לשמוע קולות בכי. התינוקת לא בכתה. היא רצתה לרדת מהמיטה המורמת כדי לדחוף את ההמון לכדי פרצה. לראות. לדעת. אך איבריה קפאו וסירבו לפקודת התנועה.

"שקט! שקט! לכו מכאן כולם!" כעס צרוד פרץ לחלל.

"היולדת מדממת! מה קורה לכם?! צאו מכאן מיד!"

התעשתות מהירה ניערה את הצוות, וכמו להקת דגים שפגשה בטורף, שינו את לכידותם ונפוצו לכל הכיוונים — החוצה מהחדר דרך המסדרונות, והלאה למקומות שהגיעו מהם. בחדר נותרו שניים — רופא ומיילדת.

לרגעים ארוכים הייתה צביה בטוחה שאת פקודות הסילוק הרוגזות היא עצמה נתנה. כל כך התנתקה מתפקודי הגוף שלה שלא חשה אפילו ביובש האבקתי שעמד בגרונה. אבל אז הסיטה המיילדת את וילון החיץ שמשמאלה, והיא ראתה את שכנתה השקטה, הגדולה, השחומה, זו שגלגלו פנימה רק לפני שעה קלה וכבר נשענה על צידה, פונה לעברה מכוסה ונקייה אחרי לידה חטופה.

"אני דבורה," אמרה, "ותכף נברר על התינוק שלך."

צביה הביטה בה במבט שטוח. לא ריק או מזוגג, שטוח.

"את צריכה תה מתוק וחם," קבעה השכנה, קולה נמוך ופסקני.

המיילדת נפנתה אליה כדי להסיט חזרה את הווילון ולחצוץ ביניהן.

"השאירי פתוח. היא לגמרי מטושטשת; אני שומרת עליה."

הרופא כבר רכן בין ברכיה, ממשיך את שיש להמשיך כאילו לא לו השיחה בין השתיים והוא לא זה שמפשפש בקרביה של חיה בעלת בינה. הוא לא טרח להסביר את פעולותיו ולא פנה אל צביה.

"רק מוציאים את השליה ואז תופרים. זה תכף ייגמר, בובה," אמרה דבורה, אבל צביה רק שמעה "תכף ייגמר" בקול בטוח ויציב. "בובה" ו"תכף ייגמר", ושוב "בובה"; ושלוש המילים הללו המשיכו להדהד שוב ושוב, כי מוחה ביקש כל כך את פתח החילוץ הזה, ומשניתן לו, לא הצליח לפרוץ דרכו.

"היי, את בסדר?! דוקטור! היא בסדר?" דבורה דרשה תגובה. ככה זה. מי שחי מספיק זמן על האדמה הזו יודע לזהות מתי אנשים נשמטים.

הרופא גמר את המלאכה ועזב בשתיקה.

דבורה התיישבה על המיטה, לחצה את הבטן הרפויה פנימה והסיטה את הווילון כליל. "תכף יבואו לרחוץ אותך. הקשיבי, את חייבת לקחת את עצמך בידיים. הם לא אוהבים תגובות כאלו. את חייבת לדבר, אפילו לצעוק. רק לא לשתוק." דבורה דחקה את כף ידה לעבר המפשעה להדק את התחבושות לגופה.

האחות הגיעה כדי לרחוץ במגבת רטובה את הירכיים המוכתמות, את המפשעות ואת שיפולי הבטן, לחתל בתחבושות ותחתונים ולהחליף כותונות ומצעים.

"רחל, מה קרה לתינוק?" דבורה פנתה למיילדת. "זאתי קצת בטראומה, אבל היא שומעת," הוסיפה.

"גברת דבורה, אני רואה שאת עוד רגע מנהלת לנו את המחלקה," ענתה המיילדת.

"נו, אני פה כל שנה. עכשיו תגידי במילים ברורות מה קרה לתינוק," דחקה בה.

"גברתי, את איתנו? את יכולה לומר לי את שמך?" האחות העבירה על פניה של צביה מגבת אפורה רטובה.

צביה הניעה את השפתיים ללא קול. תנועה קלה שלא הצליחה אפילו לנתק את מגע העור בין השפה העליונה לתחתונה. מתוך בית החזה שלה בקע הדהוד, מין גרגור או נהמה חנוקה.

"רחל, היא מבינה. ספרי לה מה קרה לתינוק." דבורה זלגה מהמיטה הגבוהה באיטיות ונעמדה על הרגליים. בעודה פוסעת צעד אחד לכיוון המיטה של שכנתה, פרץ דם כהה, כמעט שחור, שטף את ירכיה מטה על פני השוקיים, ונקווה בתוך כפכפי הפלסטיק שנעלה.

"יופי, דבורה, את מתנהגת כמו יולדת טירונית. אפשר לחשוב שזו הלידה שלך. בחיי, תראי כמה עבודה את עושה לי. עכשיו אני לא יודעת במי לטפל קודם. מה פתאום את יורדת מהמיטה לפני שבדקנו תחבושות. את יודעת טוב יותר…" אבל האחות לא באמת נוזפת, יש בקולה טרוניה שבהלצה, והיא ממהרת אל דבורה.

"אני בסדר. בגלל שזו הלידה השישית שלי, אני יודעת שזה בסדר. רק הביאי לי תחבושות נקיות ומגבת, ואני מסודרת. יותר טוב תבדקי מה עם זאתי. איך קוראים לה?"

"צביה גוזלי," השיבה המיילדת, "והתינוקת שלך בסדר. את שומעת אותי? צביה?"

צביה הביטה בה. ניכר היה שבתנועותיה יש זיכרון לתגובה נכונה. היא לא התחרשה אבל היא לא הבינה. קרום עכור של אי־בהירות היה במבע שלה.

"אז זו תינוקת! מזל טוב, צביה!" דבורה קראה, "בנות הרבה יותר חזקות מבנים. היא תהיה ממש בסדר. מה יש לה, רחל? ספרי לנו." דבורה לקחה מהאחות שתי תחבושות הגייניות רחבות ושתי מגבות, אחת רטובה והשנייה יבשה. "ספרי מהר, אני צריכה להתנקות. ספרי לה ברור, בלי מילים ארוכות של רפואה." דבורה הסתובבה ונשענה על המזרן בשתי ידיה כדי להרחיק את הרגליים זו מזו ואת מגע הכותונת מנתיב הדם האנכי.

המיילדת רחל הייתה הראשונה לספר לה. מילים פשוטות, לא הרבה מידע: נולדה לה בת, שני קילו שמונה מאות ארבעים. זה משקל יפה. היא באמת לא בכתה, אבל נשמה בקלות והדופק היה ברור ותקין. היא נולדה עם מעט מאוד שיער. כל האצבעות בכל הגפיים. והיא תינוקת יפה מאוד. יש לה משהו בגב. מולד. לא פציעה מהלידה. אבל נראה לא טוב, ולא יודעים מה זה בדיוק. היא עצמה, רחל, לא ראתה מעולם דבר כזה. מין פצע פתוח, אבל לא… וזה אולי לא טוב, אבל בטח לא נורא, כי התינוקת מזיזה את הרגליים. לקחו אותה מהר לפגייה, שם המומחים יבדקו אותה. מר גוזלי יודע. הם קראו לו והוא נמצא עכשיו בשיחה עם הרופאים. הם בטח ייפגשו במחלקת היולדות ממש עוד מעט, כשהיא תהיה מוכנה, והוא יסביר לה.

השני לספר לה היה זאב. התפאורה השתנתה מעט: חדר הלידה הוחלף בחדר האשפוז של מחלקת היולדות. אבל גם שם הפרטיות הושגה רק למראית עין בהסטת וילונות, ותכונה רבה של התרגשות ושמחה טענה את הלכות הכול. צביה ישבה במיטה רחוצה, בתחתונים גבוהים, תחבושות כפולות, חגורת בטן, חזייה מהודקת וכותונת עם הדפס של אליפסות ורודות. ישבה הכי זקוף שגופה יכול היה לייצר. את כותונת המחלקה סירבה ללבוש. את השיער אספה בקוקו גבוה. במבט מרוכז עקבה אחר פיו של בעלה.

הוא חזר על עובדות שכבר נאמרו לה: מין הילוד, משקל, מספר אצבעות, גוון, מצב כללי. גם על הפצע בגב דיבר, שהוא בבחינת מום מולד חמור, שהוא לא יפה ואפילו מסוכן, שחלק ניכר מעמוד השדרה של התינוקת נותר פתוח לגמרי, שניתן לראות את חוליות השדרה, את הסבך הצהוב של מערכת העצבים ואת כלי הדם, שזה לא מדמם אבל פרוץ לאוויר, שלא יודעים מה לעשות אבל ברור שהתינוקת לא סובלת.

היא לא הבינה. אבל הנהנה בראשה כאילו כן.

צביה התמלאה חרדה ותיעוב. חרדה על משמעותו של אותו פצע, על ההרס שהוא עומד להטיל על חייה ועל חיי המשפחה כולה, על המחטף המהיר והחד מהתקוות הגדולות, מההוקרה של זאב, על הנפסדות והביזיון שהוכתמה בהם משפחתה — כמו נתז מי ביוב על שמלת כלולות.

זאב דיבר ודיבר. מילים רבות יצאו מפיו. ואף אחת מהן לא ניחמה, לא הרגיעה, לא תיקנה או סידרה את הדברים. הוא לא חייך אפילו פעם אחת וקולו היה יציב אך איבד את חיתוכו הפוקד. לרגעים היה צל של פחד חולף בעיניו, משאיר כיווץ בין גבותיו. זו הפעם הראשונה שנשמטה ממנו הילת המדים והדרגות וחוסנו הועמד לבחינה.

גבורתו ואומץ ליבו נשפכו ממנו והלאה — פניו צנחו, פאות לחייו סתרו, ובמפרץ השמאלי שעל קדקודו הלבין באחת גל דק של שיער. צביה לא הכירה את תנוחת גופו. לראשונה לא מצאו ידיו מנוח והן נעו במסלולים חדשים: כף יד שבה אגודל ואמה סוחטות גשר אף, כף אחרת שמברישה את השיער מעורף ראש עד מצח, שתי כפות שמועכות אצבעות אלה באלה, אגרוף שנלחץ לפה שותק, כף שנוגעת שוב ושוב במפתח הלב.

צביה נותרה זקופה מולו, ממתינה שספינת המלחמה שהוא תעגון לחופיה: חיילים רבים אמיצים, גיבורים, חדורי זעם וצדק ירדו מהסיפון, יארבו, יאגפו, יהדפו ויכו ברוע המתקרב — והוא, זאב גוזלי, יפקד על הכול עד לתבוסת האיום, עד לתהילת נצח.

ככל שרבו מילותיו, שמות הרופאים שפקד, אלה שאמורים עוד להגיע, וככל שהסבריו התפתלו וחוסר הוודאות ניכר בתיאוריו, גברו החרדה והכעס בראשה של צביה וסבלנותה להמשיך להקשיב למלמוליו של זאב התקצרה. היא הידקה את ברכיה זו לזו. כאב חד בתפרים שבאיבר מינה כמעט שיתק את המשך התנועה, אך היא נשכה את השפה התחתונה, הביטה שוב בציפורני רגליה האדומות המבריקות, והכניסה את כפות הרגליים לכפכפי הבית הוורודים המעוטרים בפרווה סינטטית לבנה שהמתינו למרגלות מיטתה.

צביה הייתה נחושה לקבל תשובות. היא גררה את רגליה לאורך כל המסדרון וניסתה בכל כוחה לשוות לתנועתה יציבות וזקיפות. אך החתך הגדול, ריבוי התפרים והכאב החד שעלה עם כל צעד ממפשעתה, הביאו אותה לכדי הטיה קדימה של גופה והחלקת כפות הרגליים בלי להרימן כלל מהרצפה. היא הדפה את זרועו המושטת של זאב לעזרה והגדילה את צעדיה המפושקים המחליקים עד שיצאה מצריף היולדות למבנה בית התינוקות והפגייה. זאב לא ניסה לכפר על כך שנהיה מיותר לחלוטין. הוא צעד אחריה כמי שעומד להתמודד עם אויב שטרם הובס והקרב מולו עתיד לחולל הרס וחורבן שטרם נראו. הוא מלמל פנימה לתוך בית החזה תפילות שהמציא ואלו הלמו את צעדיו האיטיים הכבדים על המרצפות: שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה.

בכניסה לפגייה נעצרו מול דלת נעולה. משזו נפתחה, נלקחו לחדר הלבשה לתיאום מדי הביקור, כובעים וחלוקים, ושטיפת ידיים בסבון חום נוזלי מצחין. צביה שתקה כל העת. זאב מלמל מילות תודה ואישור והמשיך לצעוד שני צעדים שלמים אחרי אשתו.

"אני צביה גוזלי, באתי לראות את התינוקת שלי." צביה עמדה בפתח הפגייה. היא לא ניסתה לזהות את התינוקת בין האינקובטורים ולא שהתה אף לא שנייה למבט חוזר במכשירים, במסכים, באיתותים, במשאבות העירויים שהקיפו אותה. היא הביטה על הקיר מולה; על הציור של מיני מאוס בוורוד, שחור ולבן.

"אה… תינוקת הסברס," שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור בנישה צמודה לדלת הכניסה.

"תינוקת הסברס?" שאלה צביה.

"סליחה, גברת גוזלי, פשוט המום הזה נראה בדיוק כמו פרי סברס פתוח… אז קראנו לה ככה. בינינו," ענתה האחות הצעירה.

הרופאה דחפה את האחות, אחזה בזרועה של צביה והובילה אותה אל אינקובטור פתוח בלב חלל הפגייה.

שכבנו על בטננו. מחוממים, מוארים, מחותלים, מנוטרים, מוזנים. עירוי ביד זעירה, פלסטר על כף רגל קטנטונת. ומבטי שלושתם נעוצים בגבנו. ישנו. חלמנו חלומות חמימים ומתוקים כי פנינו היו שלווים ושפתינו חתומות ברמז חיוך של נועם.

היינו שני קילו שמונה מאות וארבעים גרם שכמסו סערה איומה בקליפה רכה. הזעזוע שגילם גופנו הקטן ביממה האחרונה לא תאם כלל את השלווה שבה הגחנו והתחלנו את חיינו בעולם. בעוד שכל הרופאים סבבו סביבנו מלאי מתח, פליאה, סקרנות ודאגה — אנו נחנו תמימים ושותקים, מלאים מחוות התפנקות ונחת שבעה. הורינו עדיין לא נגעו בנו, אבל הספקנו לא מעט: לטעום חלב, להשתין, לשהק, לפקוח עיניים ומיד לעצום, לאחוז בכף יד את סדין המזרן, ולפהק. יממה שלמה בעולם הזה ולא בכינו.

בגבנו, קצת במעלה מפגש לחיי הישבן הזעיר שלנו, ממש מעל גבול החיתול — נפער פצע. שתי שפתיים של עור מעובה מרוחקות זו מזו ונפגשות בקצוות, תוחמות צורת טיפה. בחלל הפצע — רקמות חיות של שרירים, עצבים, רצועות וכלי דם חשופים; עיסה של גוונים אדומים, ירוקים וצהובים. ובמרכזו גלויות שלוש חוליות עצם לבנה עם בלטי הגרם האופייניים של עמוד השדרה.

"זה עידן של קסמים ושל פלאות," ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו. והוא המשיך והבטיח שיש כבר טכנולוגיה וידע שיכולים לתקן את התעלה הפתוחה הזו; לתקן כך שייעלם הסברס הזה מגבנו, ולא ישאיר סימן, לא מום ולא פגם בחייה של התינוקת הנהדרת הזו.
זאב נשבע בליבו, אם הנס הזה יתרחש, הוא יקרא לתינוקת על שמו. היות ששמו של רופא הנוירוכירורגיה ילדים היה בן ציון גוטמן, נקבע שמנו — ציונה.

 

צבר מצוי — אחד ממיני הקקטוס. מקורו כנראה ממקסיקו, והגיע לישראל במאה השש־עשרה עם הכובשים הספרדים. בישראל מכונה הצבר סברס. התנאים בארץ אינם מאפשרים נביטה של זרעים, והצבר מתרבה באופן וגטטיבי בלבד, כשעליו נושרים על הקרקע ומשתרשים בה.

.

ענבר אשכנזי, "הם היו שניים", פרדס, 2018.

.

.

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: רשימה מאת רונית מטלון, מתוך ספר המסות "עד ארגיעה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.