ביקורת | דפנה לוי על "האחרות" מאת שהרה בלאו

"הציווי החברתי טמון בתוכן עמוק כל כך, שהן לא מצליחות להשתחרר מן המבט החיצוני שנגדו הן מתריסות וליהנות מן החירויות שמביאה איתה הבחירה שלהן". על אל־הורות ועל המלכודות החברתיות שאורבות ל"אחרות" בבחירתן

ליאור שטיינר, Sisterhood, שמן על ניירות, 30X20 ס"מ, 2017

.

מאת דפנה לוי

.

הגיבורות של שהרה בלאו קוראות לעצמן "האחרות" ממש כמו שחברי כנופיות שחורים (לפחות ב-(HBO מכנים זה את זה "ניגר". החברה שבחוץ רוצה להצביע עליהן ולסמן אותן כמי שלא עומדות בתקן? בבקשה. הן ייקחו את הגנאי, הזלזול, הנזיפות והמשטוּר ויהפכו את כל אלה לדגל. ובמילותיה של בלאו: "אנחנו נלהבות. אנחנו אחרות, אנחנו הכי אחרות שיכולות להיות. אנחנו לא נפסע במסלול המוכר, לא כמו כל הסטודנטיות שרצות להתחתן בשנה ג’ ומיד להתחיל ללדת ולהתקרקע. אנחנו ניקח את גורלנו בידנו".

אלא שהחזון העצמאי הזה לא בדיוק מתממש עבור מישהי מהן, ולא רק בגלל שמישהו מסתובב שם בחוץ ומאיים לרצוח אותן בטקס פולחני – כפי שנדמה במבט ראשון – אלא משום שעל אף התלהבות הנעורים שאחזה בהן כשהיו סטודנטיות והבינו שהן לא רוצות ללכת בתלם, ואף על פי שמצאו לעצמן גיבורות־על (במקרה זה, תנ"כיות) להיאחז בהן, הציווי החברתי טמון בתוכן עמוק כל כך, שהן לא מצליחות להשתחרר מן המבט החיצוני שנגדו הן מתריסות וליהנות מן החירויות שמביאה איתה הבחירה שלהן.

האחרות הוא כנראה הרומן העברי הראשון שמוציא את המונח "אל־הורות" מתחומי האקדמיה ומביא אותו, ואת השיח המורכב שסביבו, אל הספרות. בלאו אמנם בחרה גיבורות אינטלקטואליות, העוסקות לעיתים קרובות בהצגת הטיעונים שלהן בנוסח של מאמר או הרצאה – אבל בזכות נקודת המבט הנשית־אישית של המספרת שלה, שילה, היא יכולה להציג גם את הפן הרגשי, את ההתחבטויות שאין דבר בינן ובין היגיון, את הפחדים, את הסדקים בביטחון העצמי והרצון בקבלה ואהבה – מרכיבים שהדמות הראשית שלה לא רק דנה בהם אלא חיה ומרגישה אותם.

שילה של בלאו בחרה בחירה לא פשוטה, בעיקר בהתחשב בכך שהיא גדלה בבית דתי ועם הוויתור על האימהות נאלצה לחפש לעצמה ייעוד אחר. וזוהי מלכודת חברתית מתוחכמת שקל כל כך ליפול לתוכה. אישה שאינה רוצה לגדל ילדים נדרשת לספק סיבות שיצדיקו את האקט החריג הזה, ולנופף באיזו משמעות עמוקה אחרת שמצאה, תחליף שייראה לחברה ראוי, שאם לא כן היא מסומנת כאנוכית, מוזרה, מרירה, מעוותת ואפילו מטורפת. לפיכך הבחירה לא להיות אם מעצימה את התביעה מאישה כזו לפתח קריירה, להוכיח הצלחה שתכפר על הכישלון המחפיר במילוי הייעוד הראשוני והטבעי לכאורה שלה. האפשרות לא ללדת פשוט מתוך בחירת אורח חיים אחר, שמתאים לה יותר, שנעים לה יותר, ויהא רגוע וחסר הישגים ככל שיהיה, נשמעת בהקשר הזה כמו המצאה מטורללת של פמיניסטיות על אל־אס־די.

וזו אינה המלכודת היחידה ששילה ושאר "האחרות" אינן מצליחות להימלט ממנה. אף אחת מהן אמנם אינה ניצבת המשקיפה על החיים מבחוץ, שכן בלאו יודעת היטב שהחיים יכולים להיות מעניינים ומספקים גם ללא ילדים – אבל הן עדיין נמלאות שמחה לאיד כשהן מבחינות שחברות מן העבר הזקינו־התקמטו־השמינו, והן מחפשות סימנים של חוסר סיפוק, תסכול וייאוש בחייהן של מי שכן ילדו, כדי להתחזק בבחירתן. הרגעים הללו בסיפור – למשל כששילה מספרת שכשהיא כמהה למבט גברי חושק היא יוצאת לסיור ברחובות בני ברק, שם כל מרפק חשוף זוכה להתייחסות – מעוררים חמלה ונוגעים ללב בכנותם. אותה מצוקה מעוררים גם רגעי האיבה בין "האחרות", בהווה ובזיכרונות העבר של שילה, המציגים קבוצת נשים משובחות, שלא הצליחו לשמש זו לזו מקור של תמיכה ופרגון משום שהמשיכו להילחם על אותם אותות הצטיינות שהחברה מבחוץ הבטיחה להן – גבר, הכרה אקדמית, תשומת לב תקשורתית וכו'.

אותן שאלות שבלאו שואלת בספרה, ניסה גם א.ב. יהושע לשאול ב"ניצבת", ספרו שראה אור ב-2014. הגיבורה הנשית של יהושע, נוגה, אינה רוצה להיות אם וגם מפילה היריון לא רצוי, אף שהדבר מוביל לגירושיה. אלא שיהושע, שבראיון לאמירה לם בידיעות צוטט כאומר שאישה שמחליטה לא ללדת היא "הפרעה במחזור הטבעי של הטבע" ותיאר את ההחלטה כ"סוג של נכות", אכן מציג את נוגה כאישה ש"חולי עמוק" מקנן בה (כדברי בעלה, אוריה). יהושע מספק לה תירוץ שאולי ישמש כפרה בעיניי הקוראים: בילדותה היא שמעה על שכנה שנפטרה בלידה, הוריה הגיבו לכך בדרמטיות רבה, ומאז נוגה אחוזת חרדה. הפתרון שלו מעליב בפשטותו, כאילו בחירתה של אישה לא ללדת מאיימת כל כך על החברה, שיש לספק לה טראומה פסיכולוגית עמוקה, ואישית מאוד, ולפטור אותה כקורבן שראוי לרחמים.

בלאו, ייאמר לשבחה, אינה בורחת לשם. היא מותירה את הבחירה בידי הגיבורות שלה, וגם כשאלה מלאות ספקות עצמיים, המבט שלה מבחוץ אינו מצייר אותן לרגע כמפלצות או יצורות שוליות שיש לצקצק ולהתעלם מהן. היא גם אורגת את כל הסוגיות האלה לתוך עלילת פשע שאינה מפסיקה להיות מותחת לרגע. מן הרגע הראשון, המבעית, שבו נמצאת אחת "האחרות" מתה, כפותה לכיסא, אוחזת בובת תינוק ועל מצחה המילה "אימא", היא אינה מפסיקה לסבך ולפתל את החקירה, לנבור בזיכרונות ולהעניק לדמויות שנדמה היה שהיכרנו תפקידים חדשים. הפתרון, ראו הוזהרתן, מגיע ברגע האחרון־אחרון.

 

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. רשימות פרי עטה שפורסמו במוסך: על "החתרנים" מאת מיכל פלג, על "אביב באיליריה" מאת אן ברידג' ועל "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין.

 

שהרה בלאו, "האחרות", זמורה־ביתן, 2018.

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: מוטי פוגל על "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול" מאת ברונו שולץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו