פרוזה | תרנגולות והמין האנושי

"היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל." סיפור מאת אילנה רודשבסקי

ישראל פלדי, ציפורים בין פרחים (פרט), שנות הארבעים

.

תרנגולות והמין האנושי / אילנה רודשבסקי

.

1.
ריבי שוכבת מתחת לטנדר ישן במגרש החנייה, בין שתי שלוליות. בתי אבן ישנים, ענני גשם כבדים וברושים משתקפים בהן, וברקים וגחוני מכוניות. מצאתי אותך, היא אומרת לתרנגולת, ששמחה הרבה פחות ממנה על הגילוי, ומתכווצת לאחור כדי לצאת מטווח הנגיעה של האצבעות המושטות.
נו, בואי הביתה, יבוא כלב או תן ויקרע אותך לחתיכות פה, ריבי משדלת אותה, מנסה לא לחשוב על האפשרות שאחד השכנים יעבור פתאום. היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל. בכל אופן אי אפשר להסתכל על שתיהן יחד.
מקרוב ערמת הנוצות מתפרקת להמוני פיקסלים שריבי בוחנת בסקרנות, עיניים אפלות קטנות זזות במהירות מצד לצד, הכרבולת, שמגובה המרפסת היא מרשימה ויפה מאוד, נראית מקרוב כמו פרוסת פרי נבולה על מגש פלסטיק בסוף ישיבה, ומתחת למקור, בין הכנפיים, נוצות בהירות ורכות, כמו קשקשים של יצור קדום מהזמן שבו דברים לא היו חייבים להחליט אם הם דג או ציפור.
חיה מוזרה. בעצם אף פעם לא הייתי כל כך קרוב אלייך, היא חושבת.

2.
כמה חדשים אחרי שריבי ואיליה קנו את הבית, הם נסעו והביאו את שתי התרנגולות. הם התכוונו להתיידד איתן ונתנו להן שמות, אבל כמו שקורה הרבה פעמים, ודי מהר זה קרה, הם התחילו לזרוק להן את השאריות של האוכל מהמרפסת, אספו ביצים מדי פעם, ובשאר הזמן התנהלו במסלולים נפרדים לגמרי.
עכשיו, בגשם, החולצה שריבי לובשת רטובה מההתפלשות באספלט וריבי מצטמררת כשהבד נוגע בגוף שלה. זיכרון מוזר נדחף פתאום לתוך התמונה ונעמד בינה לבין התרנגולת. היא עומדת בחזית הכפר של סילואן, בין שני עורכי דין, ומחזיקה מפה. במרחק קטן מהם עומד מאבטח. אובך מטשטש את קווי המתאר של החלונות, הדלתות והבניינים והופך אותם לגוש אפרורי ושומם, חסר פנים. הייתה שאלה של עוול שנעשה או לא נעשה לתושבי הכפר, ריבי חשבה שנעשה, ועורכי הדין התווכחו וניסו למצוא סימנים שתומכים בעמדות שלהם במפה שהיא החזיקה. הם הניפו ידיים והתהלכו הלוך וחזור לאורך הרחוב השומם בשמש הצהריים של אמצע אוגוסט. כל הזמן הזה המאבטח עמד בשקט ולא זז. המבט שלו היה נעוץ בנקודה רחוקה בעומק הכפר וריבי חשבה שאולי הוא נרדם, אבל אז הוא הסתובב אליהם, בנחת אבל בהפתעה שגרמה לשלושתם להירתע ועוד לפני שהם ייצבו את עצמם מחדש, גשם של אבנים קטנות נחת במקום שבו הם עמדו קודם. כמה מהאבנים הגיעו קרוב מאוד לכפות הרגליים של ריבי. אבק חמים עלה מהאדמה והלבין באוויר ועבר נצח קטן עד שהיא הבינה שאלה אבנים ושמישהו זרק אותן עליה.
גם אז היא חשבה, אבל באתי לעזור, וגם אז היה מרחק קטן מאוד בין קצה אחד לאחר ואי אפשר היה לחבר ביניהם. הזיכרון נעלם וחוץ מהגשם, רק הנשימות הכבדות שלה נשמעות בין הגלגלים, הופכות בהדרגה לנהמות של ים סוער. התרנגולת מתרחקת עוד קצת. כאילו אני האויב, ולא הכלב או התן, ריבי חושבת.
וגם, אני לא יכולה לתפוס אותה.

3.
איליה, הבעל של ריבי, יכול, אבל אבא שלו חלה פתאום והוא נסע. כבר שלשה ימים הוא לא כאן.
אולי פתאום זאת לא המילה, אבא שלו מבוגר, וכבר היו נסיעות כאלה ועוד יהיו.
בשבת הצלילים המוזרים של הסקייפ התעוררו ומלאו את הבית. איליה ענה, כי רק אבא שלו מתקשר בסקייפ, יצא והסתובב שעה ארוכה עם הטלפון בגינה. ריבי שמעה הבלחות מהשיחה בכל פעם שהוא עבר ליד הדלת yes, yes, I see, yah, sure. אחר כך הוא נכנס ואמר, אבא שלי חולה, אבל ריבי כבר הבינה לבד ואמרה, לא בלי לשבח את עצמה על מה שנראה לה מופע איכותי ומספק של גדלות, סע אליו.
איליה אמר, כמו שהוא אומר תמיד, אני לא יודע, איך אני יכול עכשיו וגם איך תסתדרי.
וריבי, שכשהילדים היו קטנים הנשימה שלה הייתה נעצרת ברגעים כאלה, ענתה, שטויות, אתה יכול להרשות לעצמך שבוע. שבוע הוא מחיר קטן בשביל כמה חולצות חדשות שאיליה בטח יביא כשיחזור.
איליה אמר, נראה מחר, אבל כבר שקל וחישב את ההיעדרות מהעבודה וגם מהבית. אחר כך כופף את הגוף הגדול שלו מעל המקלדת, התקרב למסך, כיווץ את העיניים והתחיל לחפש. אחרי חצי שעה הוא התיישר ואמר בקול רם, טוב, יש טיסה מחר. מצוין, ריבי אמרה, איליה הסתובב לכיוונה ושאל, את בטוחה, ואחר כך התכופף בחזרה והקליד פנימה את פרטי כרטיס האשראי שלו.

4.
בלילה הוא טס ובבוקר ריבי יצאה לסידורים. בדרך הביתה היא החזירה את התאומים מבית ספר, טיגנה שניצלים ושלושתם ראו יחד טלוויזיה. שלווה עמדה בבית והערב ירד במהירות. הימים טסים כשרוצים שהם יימשכו לנצח, היא חשבה, למרות שחורף וגם בלי קשר הם נגמרים מוקדם.
אחרי ארוחת הערב היא יצאה למרפסת לתלות כביסה. ירד גשם, אבל השטח מתחת לאלנטוס שמכסה כמעט את כל החצר האחורית, וגם את המרפסת שמעליה ואת מעקה הברזל שעליו תולים את הכביסה, היה יבש. ריבי התכופפה, משכה מהסל את הבדים הרטובים ופרשה על המעקה. סילוני עשן עלו מארובות תנורי העץ והעיר ריצדה מרחוק באור הדועך כמו לוח בקרה ענק. היא כבר הגיעה לבגדים שבתחתית הסל והתחילה לצופף את אלה שנתלו כדי לפנות מקום לחדשים, ופתאום ראתה שעל הענף שהתרנגולות עולות לישון עליו בלילה הייתה רק תרנגולת אחת.

5.
איליה תחם וגידר חלק מהחצר האחורית בשביל התרנגולות, אבל הפשפש פתוח תמיד והן באות והולכות כרצונן. רוב הזמן הן מטיילות בשקט מסביב לבית, מחטטות ומנקרות באדמה וכל החתולים של השכונה הולכים אחריהן. לפעמים אחת מהן לא רואה פתאום את השנייה, ואז היא מזדקפת, פורצת בצווחות, ונרגעת רק כשהשנייה מגיעה בריצה. בפעמים הראשונות ריבי פחדה שהשכנים יתקשרו לעירייה, אבל הצווחות כנראה נחלשות עד שהן מגיעות לגדר, אולי העצים בולעים אותן ואולי הן לא צווחות ממש, אלא, כמו שאיליה אומר הרבה פעמים, יש דברים שרק את שומעת. בכל אופן, אף שכן לא אמר שום דבר.

6.
ריבי גלגלה גומייה מפרק כף היד שחלק מהכביסה עוד היה תלוי עליה, הרכינה את הראש ואספה את השיער, כאילו שיער אסוף יתקן את השיבוש, או שבשיער אסוף העולם ייראה אחרת, הרימה את הראש, הסתכלה מסביב ואחר כך שוב על העץ. אולי הן הצטופפו כדי להתחמם ורק נראה שאחת חסרה ואולי השתנו הסדרי השינה, אבל גם הענפים האחרים היו ריקים. השנייה לא הייתה גם מתחת לעץ, לא על המחסן ולא בשום חלק של הגינה שאפשר היה לראות מהמרפסת. טוב, נראה בבוקר, ריבי חשבה, דברים תמיד מסתדרים עד הבוקר.
אבל גם בבוקר, אחרי שריבי התקלחה ויצאה לגינה, רק תרנגולת אחת התהלכה שם והפכה ערמות של עלים רטובים ולא צווחה אפילו שהייתה לבד. התאומים משכו בכתפיים וריבי חיפשה את הנעדרת על הטרסה ובין השיחים, במחסן ומעל המחסן ולא מצאה. אולי היא תמיד במקום שלא בו אני מסתכלת, היא חשבה, אני בטח אראה אותה מחר וגם למחרת היא חשבה שמחר. אבל ביום השלישי, בבוקר, התעטפה בצעיף שקיבלה מאימא של בעלה, שעשוי מזקנים של תיישים, ובאמת קצת מביך לחשוב על מה שהצעיף עשוי ממנו כשלובשים אותו, אבל הצעיף נארג לפני שנים רבות ובארץ אחרת, הרבה לפני שריבי או איליה נולדו ואם כבר, אז עדיף ללבוש, כי הוא באמת מחמם מאוד. עטופה בצעיף, היא יצאה לחפש בגינה ומשם ירדה במדרגות שמובילות למגרש החנייה.

7.
קר מתחת לטנדר, ובניגוד לתרנגולת, ריבי חוזרת הביתה. בבית היא מפעילה את הקומקום, ואת המחשב ואחר כך צוללת לתוך בליל העניינים שעומדים בפתחו של היום וכבר מתחילים באיחור.
אחר הצהריים היא מעיפה מבט חטוף בגינה. אין שינוי. אולי, אם נתרחק לזמן ארוך מספיק, היא פשוט תהיה בבית כשנחזור, היא חושבת. כשהתאומים חוזרים מבית ספר, היא אומרת, ניסע לדוג?
לדוג, לדוג, מתרגשים התאומים. גם ריבי מתרגשת. גם כי נוסעים, גם כי עדיין אפשר לנסוע איתם, אבל גם ובעיקר מהמחשבה על התרנגולת שתהיה במקום שלה כשהם יחזרו. קחו מעילים, היא אומרת. יהיה קר.
הם חוזרים מאוחר, מתקלחים, מכינים סלט וחביתות וריבי משהה את היציאה למרפסת, כאילו העניין לגמרי נשכח. כאילו אין עניין בכלל. היא מביאה בולי עץ מהגינה ומכניסה לתנור. בדרך כלל רק איליה מצליח להדליק את האש, אבל היא מתעקשת שעה ארוכה עד שהאש נדלקת. אחר כך, מעודדת מההצלחה, היא פותחת את הדלת של המרפסת ומסתכלת על הענף.
אוף. רק אחת.
היא מתקשרת לבכור שלה, שכבר בקושי נמצא בבית. הטלפון מעביר למענה הקולי. בוא הביתה, היא כותבת.

8.
הגיע הזמן להתחיל את החופש. תיכף הוא כבר נגמר. ריבי מתקשרת לסינמטק ומזמינה שני כרטיסים לסרט. אחר כך היא מתקשרת ומתקנת, סליחה, כרטיס אחד. כשהיא יורדת לחנייה, היא מוצאת את הבת של השכן והחבר שלה מתחת לטנדר. ראית שיש שם תרנגולת? הם שואלים בעיניים מבריקות כשהם יוצאים משם. ריבי נבהלת ורוצה להגיד לא. קל לשקר כשאת מסתכלת על אנשים מלמעלה, אבל פתאום היא מוצאת את עצמה מספרת להם על איליה שנסע ושהתרנגולת תקועה שם מאז.
הם לא ידעו שאפשר לגדל תרנגולות בעיר, הם אומרים ומנערים בוץ ואבנים קטנות מהבגדים שלהם. בטח שאפשר, היא אומרת, זאת לא בעיה בכלל, ובעודה אומרת היא מבינה שזה לא הזמן להגיד את זה, כי זאת לגמרי כן בעיה עכשיו, והאמת שהיא, ריבי, פשוט לא יודעת מה לעשות.
הבת של השכן והחבר שלה מציעים לעזור. הם מריצים את התרנגולת במגרש החנייה איזה זמן, אבל בסוף הם צריכים ללכת. הם מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים והם כבר מאחרים. התרנגולת חוזרת למקום שלה וריבי מתיישבת על אבן השפה, מתחת לברז כיבוי האש הצהוב שנראה בחושך כמו איש קטן עצבני ואפילו לא שמה לב ששוב מתחיל לטפטף. הודעה מגיעה למכשיר הנייד. אני אבוא מחר, הבכור כותב. ריבי קוראת וטיפות גשם מתרסקות על המסך. זה טוב, היא עונה.

9.
בלילה ריבי חולמת שהיא עומדת בכניסה למגרש החנייה עם קלשון. שועלים ותנים עולים מהוואדי והיא מגרשת אותם עד שעולה הבוקר. כשהיא מתעוררת היא חושבת, בנסיבות אחרות התרנגולת הייתה יכולה להיות מרק, אבל עכשיו היא בת משפחה גולה בצרה, ואחר כך היא חושבת, בערב הילד יגיע. הכול יהיה בסדר.

10.
בדיוק כששוב מתחיל לרדת גשם, הוא בא. המעיל שלו קר וריבי מחבקת אותו חזק. כמעט חושך כשהם יורדים לחנייה. התרנגולת עדיין שם, אדישה לגמרי לנוכחות של האורח או של משהו בכלל. ריבי שומרת מלפנים והילד מתגנב מאחור. התרנגולת מתעוררת פתאום ומחליקה ביניהם. עכשיו היא מתחת לסוזוקי לבנה, שהגחון שלה הרבה יותר נמוך מזה של הטנדר. הילד מביא מטאטא ומגרש אותה מהמקום החדש שלה, אבל היא מתחפרת מתחת למכונית אחרת.

11.
הלילה יורד ושלושתם שקועים במרדף. פעם הילד ופעם ריבי מחזיקים את המטאטא, רטובים לגמרי בגשם שהולך ומתגבר. קודם אמרו ברדיו שסערה מתקרבת, ריבי צועקת, יהיה קר נורא, יכול להיות שיהיה שלג.
כבר ברור שהם לא יתפסו את התרנגולת. הם רצים בין המכוניות, צועקים וצוחקים בלי להסתכל, והתרנגולת חולפת ביניהם, הלוך ושוב כמו ארנבון מצויר, חורש תעלולים וזומם מזימות.
נראה שהמרדף יימשך לנצח ולריבי ממש לא אכפת שהוא יימשך לנצח, אבל אז התרנגולת פורשת כנפיים ומתרוממת, עוצרת באוויר ודואה אל אחת החצרות שמתחת למגרש החנייה. הם קופאים ובוהים בה מתנשפים כשהיא צונחת, מתחככת בצמרות ובמטפסים, מפילה איתה שברי ענפים ומפולות מים. ברק זורח לרגע ומאיר את העולם כשהיא נוגעת באדמה, אחריו רעם ואחר כך דממה.
מתחת לשורת הבתים שמעבר למגרש החנייה נמצא הוואדי שממנו באים התנים והשועלים. טוב, ריבי צועקת לתוך האוויר המתגעש, אם זה מה שאת רוצה, לכי לעזאזל ותודה על הביצים. אף אחד לא יכול להגיד שלא השתדלתי.

12.
הבכור מוריד את המעיל ומתיישב על התנור, וריבי לא אומרת אל תשב על התנור. היא מחממת מרק והתאומים מגיחים מפינות הבית. אמרו בבוקר שגילו כוכב דומה לכדור הארץ, הבכור מספר, אחת־עשרה שנות אור מאיתנו. כבר יש מלא, התאומים אומרים וריבי חושבת, אבל מה אם מה שנמצא בסוף יהיה כוכב מלא בתרנגולות. זה בהחלט יכול להיגמר ככה, וזה יהיה סוג מוזר מאוד של הצלחה. המין האנושי צריך להיות מדויק במשאלה שלו ולהבהיר באופן ברור, אנחנו מחפשים מישהו לדבר איתו, בשום פנים ואופן לא תרנגולות.
אחר כך הבכור שוב לובש את המעיל ויוצא. בלילה הרעמים מתפוצצים בתוך החדרים ברעש מחריד והבית רועד כאילו הוא קופסה של קורנפלקס ולא בית. ריבי מכניסה בול עץ גדול לתנור שעובד בלי הפסקה כבר שלושים שעות, סוגרת את התריסים ומתחפרת עם התאומים מתחת לשמיכה הגדולה של איליה ושלה. כאילו יש מלחמה, היא אומרת, וכולנו במִקלט.

13.
בבוקר עדיין קר אבל השמש זורחת. הגינה מבריקה ויפה והציפורים רועשות. ריבי לובשת את צעיף התיישים ויוצאת לגינה. היא שותה את הקפה שלה בלגימות איטיות ומתכננת את היום. בלילה הודיעו שלא יהיו לימודים, התאומים יישנו עד מאוחר והיא תתחיל להכין את השיעורים שלה לסמסטר הבא, שמתקרב בצעדי ענק. היא שותה והעיניים שלה עוקבות אחרי התרנגולת, זאת שלא עזבה אף פעם, מתהלכת בחצר, מחטטת בתוך קונכיות של שבלולים חסרי מזל בבוץ. טוב, את לבד עכשיו, היא אומרת ומסתובבת כדי לחזור. כשהגב שלה אל הגינה, והפנים אל הבית, הגינה מתהפכת ומשתקפת בדלת הכניסה של הבית, שכולה מזכוכית.
זה יפה, ריבי חושבת, ופתאום, בתוך התמונה ההפוכה, היא רואה את התרנגולת השנייה, זאת שעפה לעזאזל, מתקדמת בשביל שמגיע מהחצר האחורית.

14.
דברים גדולים קורים בעולם וקשה להגיד שזה מה שחשוב, אבל ריבי לא מפסיקה לחשוב על התרנגולת.
למה היא ברחה?
אולי הן רבו. נניח שאחת מהן הלכה ולא חזרה בריצה כשהשנייה קראה לה. את לא יכולה פשוט להסתלק, השנייה אמרה. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אמרה הראשונה. והשנייה אמרה, תמיד את נעלמת כשצריך אותך, והראשונה, כן, ומי ניקה וסידר את הקש כל הקיץ, והשנייה ענתה, אפשר לחשוב שרק את עושה הכול. הראשונה אמרה נכון, רק אני עושה הכול ואחר כך היא אמרה, והקול שלה היה ממש גבוה, נמאס לי, והשנייה אמרה, אם נמאס לך, את יכולה ללכת, והראשונה אמרה, כן? מי את שתגידי לי ללכת. בעצם את יודעת מה, את צודקת. אולי באמת אני צריכה ללכת.
ואחר כך אף אחד לא אמר שום דבר, הן פשוט עמדו אחת מול השנייה, העבירו משקל מרגל לרגל, בטשו קצת בעפר ובקליפות ישנות של תפוזים. החתולים התפזרו כשהטונים רק התחילו לעלות, ולא הייתה אפילו קצת רוח שתזיז את הענפים ותמלא את האוויר במשהו. זאת שנמאס לה התחילה להתרחק לכיוון הגדר, והשנייה אמרה, נו מה את הולכת עכשיו, אין שם כלום, התנים יטרפו אותך, טוב, אז אולי עדיף לי שתנים יטרפו אותי, אמרה הראשונה.
ואז היא קפצה מעל הגדר ונחתה בחנייה, ולא קרה שום דבר, כי תרנגולת היא בכל זאת גם ציפור.
זאת שנשארה מאחור עוד אולי צעקה משהו אבל זאת שנחתה כבר הייתה עסוקה בכלבה הקטנה המגעילה שגרה בקצה החנייה והתקרבה אליה במהירות.

15.
בצהריים התחיל לרדת שלג. כל היום הוא ירד, יפה וצלול ולא נערם. ובלילה איליה חזר והביא מתנות.
אחר כך היה אביב.
אבא של איליה החלים ויבוא בקיץ.
באחת השבתות, בגינה, ריבי הקריאה לאיליה את הסיפור על התרנגולת.
אחר כך איליה התהלך בגינה ובדק את השתילים וחזר. הסיפור יפה, הוא אמר, אבל התרנגולת צריכה לחזור רק אחרי שהבעל חוזר. כאילו הוא חוזר ורק אז הכול מסתדר, את מבינה.
אני מבינה, ריבי אמרה, ומשהו לא מוכר עמד פתאום באוויר. אולי באמת. נראה.
היא גמרה את הקפה ושפכה את מה שנשאר בתחתית הכוס על שיחי הרוזמרין ופנתה אל הבית כדי להעיר את התאומים ואולי באמת רק אז התרנגולת האובדת השתקפה בדלת הכניסה השקופה של הבית.

 

אילנה רודשבסקי היא אדריכלית, מתכננת אורבנית ומרצה בבצלאל, מתגוררת בירושלים. סיפורה "קפה" זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "לינה", מאת לילך וולך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ובעברית | במלאת 82 שנה לרצח פדריקו גרסייה־לורקה, תמונה מ"חתונת דמים" בתרגום טל ניצן

"נום ילדי, עצום עיניים, / אספר לך על סוס / שהיה צמא למים / אך סירב לשתות / כי שחורים היו המים / וסביבם ירוק." פרסום ראשון לתרגום חדש

אהרן גלעדי, דמויות (פרט), שנות החמישים/שישים

.

מתוך "חתונת דמים" (1932) / פדריקו גרסייה־לורקה

מספרדית: טל ניצן

 

מערכה ראשונה, תמונה שנייה

חדר צבוע ורוד, עם כלי נחושת וזרי פרחים. במרכז שולחן מכוסה מפה. שעת בוקר. החותנת של ליאונרדו מנענעת ילד בזרועותיה. אשתו, בפינה השנייה, סורגת גרב.

 

החותנת: נום ילדי, עצום עיניים,
אספר לך על סוס
שהיה צמא למים
אך סירב לשתות
כי שחורים היו המים
וסביבם ירוק.
נום ילדי, זימרו המים
תחת גשר בין גדות
אך תוכם נסתר מעין
וזנבם ארוך.

האישה: (בלחש) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.
כי קפאה רעמתו
ורגליו פצועות,
ופגיון דקיק כסוף
בעיניו נעוץ.
אז ירדו אל הנהר,
אַי, כיצד ירדו!
והדם שתת, ניגר,
עַז מִמֵי נהר.

האישה: ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

האישה: לא רצה הסוס לגשת
לגדה הרטובה,
עַט נחיל זבובים של כסף
על חוטמו החם.
אל הרים קשים כאבן
ערירי נשא קולו,
והנחל, נחל מוות,
על גרונו הכביד עוּלו.
אַי, סירב הסוס לשתות
ממי נהר שחורים!
אַי, כאֵב של שלג לו,
לסוס השחרית!

החותנת: אל תיגש לכאן, עצור!
סגור את החלון
בחלום על ענפים,
בענף־חלום.

האישה: נרדם כבר ילדי.

החותנת: שותק כבר ילדי.

האישה: ראה־נא, הסוס,
יש כר לילדי.

החותנת: וערש פלדה.

האישה: ושמיכה רקומה.

החותנת: נום ילדי, עצום עיניים.

האישה: אַי, הסוס צמא למים
אך סירב לשתות.

החותנת: אל תבוא לכאן, עצור!
בְּרח להר עם ערב.
אל העמק האפור,
שם סוסה דוהרת.

האישה: (מביטה) נרדם כבר ילדי.

החותנת: נח כבר ילדי.

האישה: (בלחש) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: (קמה, חרש) ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

(יוצאת עם הילד. נכנס ליאונרדו.)

ליאונרדו: מה עם הילד?

האישה: נרדם.

ליאונרדו: אתמול לא הרגיש טוב. בלילה בכה.

האישה: (בעליזות) היום הוא פורח. ואתה? הלכת אל הנפח?

ליאונרדו: משם אני בא. היית מאמינה? כבר יותר מחודשיים אני מרכיב לסוס פרסות חדשות, וכל פעם הן נופלות. נראה כאילו הוא עוקר אותן בָאבנים.

האישה: אולי אתה פשוט רוכב עליו הרבה?

ליאונרדו: לא. אני כמעט לא משתמש בו.

האישה: אתמול אמרו לי השכנות שראו אותך בקצה המישור.

ליאונרדו: מי אמר?

האישה: הנשים שקוטפות צלפים. באמת התפלאתי. זה היית אתה?

ליאונרדו: לא. מה יש לי לחפש בשממה ההיא?

האישה: זה מה שאמרתי. אבל הסוס היה מכוסה זיעה כולו.

ליאונרדו: את ראית אותו?

האישה: לא. אמא שלי ראתה.

ליאונרדו: היא עם הילד?

האישה: כן. אתה רוצה לימונדה?

ליאונרדו: עם מים קרים מאוד.

האישה: איך לא באת לארוחה!…

ליאונרדו: הייתי עם שוקלי התבואה, זה תמיד נמשך הרבה זמן.

האישה: (מכינה את המשקה. בעדינות רבה) והם משלמים טוב?

ליאונרדו: הם משלמים כמה שצריך.

האישה: אני צריכה שמלה והילד – כובע עם סרטי קשירה.

ליאונרדו: (קם) אני הולך לראות אותו.

האישה: זהירות, הוא ישן.

החותנת: (נכנסת) מי מדהיר סוס בצורה כזאת? הוא שוכב שם למטה והעיניים שלו יוצאות מהחורים כאילו הגיע מקצה העולם.

ליאונרדו: (בחמיצות) אני.

החותנת: סליחה, זה הסוס שלך.

האישה: (במבוכה) הוא היה עם שוקלי התבואה.

החותנת: מצדי, שיתפגר. (מתיישבת. שהייה)

האישה: הלימונדה קרה?

ליאונרדו: כן.

האישה: שמעת שעומדים לבקש את ידה של בת דודתי?

ליאונרדו: מתי?

האישה: מחר. החתונה תיערך בעוד חודש. אני מקווה שיזמינו אותנו.

ליאונרדו: (מרצין) אני לא יודע.

החותנת: נדמה לי שאמו של החתן לא מאוד מרוצה מהשידוך הזה.

ליאונרדו: ואולי היא צודקת. זו בחורה שצריך להיזהר איתה.

האישה: לא יפה בעיניי להשמיץ בחורה טובה.

החותנת: (בהדגשה) אבל הוא אומר את זה כי הוא מכיר אותה. את לא זוכרת שהיה מאורס לה שלוש שנים?

ליאונרדו: אבל עזבתי אותה. (לאשתו) עכשיו תתחילי לבכות? די, נו! (מסיר בכוח את ידיה מעל פניה) בואי נלך לראות את הילד.

(יוצאים מחובקים. נערה נכנסת בריצה, שמחה.)

הנערה: גברת.

החותנת: מה קרה?

הנערה: החתן בא לחנות וקנה את הדברים הכי טובים.

החותנת: בא לבדו?

הנערה: לא, עם אמא שלו. אישה רצינית, גבוהה. (מחקה אותה) איזה פאר!

החותנת: לא חסר להם כסף.

הנערה: ואיזה גרבי תחרה הם קנו! אַי, איזה גרביים! חלום של כל אישה! תראי, גברת: כאן סנונית (מצביעה על הקרסול), כאן ספינה (מצביעה על השוק), וכאן ורד (מצביעה על הירך).

החותנת: ילדה!

הנערה: ורד עם זרעים ועם גבעול! אַי! והכול מִמֶשי!

החותנת: כסף נדבק לכסף.

(מופיעים ליאונרדו ואשתו.)

נערה: באתי לספר לכם מה הם קנו.

ליאונרדו: (בקול קשה) זה לא מעניין אותנו.

האישה: תן לה לספר.

החותנת: ליאונרדו, לא צריך להתרגז.

הנערה: סליחה. (יוצאת בבכי)

החותנת: למה אתה חייב לריב עם כולם?

ליאונרדו: לא שאלתי לדעתך. (מתיישב)

החותנת: בסדר. (שהייה)

האישה: (לליאונרדו) מה מטריד אותך? מה מנקר לך בראש? אל תסתיר ממני…

ליאונרדו: עזבי.

האישה: לא. אני רוצה שתביט בי ותענה לי.

ליאונרדו: עזבי אותי בשקט. (קם)

האישה: לאן זה?

ליאונרדו: את מוכנה לשתוק?

החותנת: (לבתה, בתקיפות) שתקי! (ליאונרדו יוצא) הילד!

(יוצאת וחוזרת עם הילד בזרועותיה. האישה נשארה קפואה על עומדה.)

החותנת: כי קפאה רעמתו
ורגליו פצועות,
ופגיון דקיק כסוף
בעיניו נעוץ.
אז ירדו אל הנהר,
אַי, כיצד ירדו!
והדם שתת, ניגר,
עַז מִמֵי נהר.

האישה: (מסתובבת לאט, כמו מתוך חלום) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

האישה: נום ילדי, עצום עיניים.

החותנת: אַי, הסוס צמא למים
אך סירב לשתות.

האישה: (בנימה דרמטית) אל תבוא לכאן, עצור!
בְּרח אל ההרים.
אַי, כאֵב של שלג לו,
לסוס השחרית!

החותנת: (בבכי) נרדם כבר ילדי…

האישה: (בבכי, מתקרבת לאט) נח כבר ילדי…

החותנת: ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

האישה: (בבכי, נשענת על השולחן) ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

 

מסך

 

קטע מתוך תרגום חדש עבור הפקת התיאטרון "הלוואי שהייתָ אישה" בבימוי עירא אבנרי. הצגת הבכורה תהיה בתיאטרון תמונע ב-5 בדצמבר 2018.
תודה לד"ר בלהה בלום על הייעוץ.

 

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שבעה שירים מאת מרגרט אטווד, בתרגום הילה אהרן בריק

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

בעבודה | "סניטר", סיפור שאין בו הקלה

"העבודה כסניטר לימדה אותי שני דברים: הראשון – אין שום דבר מלוכלך. השני – לאדם יש זכות לזִקנה. לכל סוג של זִקנה. אפילו לסוג כזה." מאת לאוניד לוינזון

פנחס אברמוביץ, מופשט מס' 54, 1969

.

סניטר / לאוניד לוינזון

מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

.

לא יכולתי לחלוף על פניה מבלי לאחל לה שתמות. אבל היא כבר לא הייתה יכולה למות. היא שכבה מתוחה כמיתר, ללא תנועה, ללא מילים. עדיין כל כך צעירה, נידונה להיזנח כאן בין הסדינים המלוכלכים, ורק העיניים, שעוד נותר בהן זיק מסוים, העידו שבתוך הקליפה ההרוסה הזאת עדיין פועמת נשמה.

הסיפור של החולה הזאת היה פשוט מאוד: חיתנו אותה עם חרדי כמוה, ומתוך הציווי של פרו ורבו היא החלה להביא ילדים לעולם, בזה אחר זה. עד ש… עד שמשהו בגוף שלה השתבש, ובמהלך אחת הלידות היא הפכה לבול עץ מתוח.

הבעל עשה הערכת מצב מהירה וקיבל אישור מהרבנים לשאת אישה אחרת. כדי למנוע בעיות מיותרות סיפרו לילדים שאימם מתה. היחידה שהגיעה לבקר את האישה המרוסקת, שצמותיה השחורות והחיות היו פזורות על הכרית עם חותמת בית החולים, הייתה ישישה קטנה וצנועה שנשאה צרור חפצים קטן בידיה. אבל מה כבר יכולה להועיל ישישה קטנה? היא תבכה ותלך. תבכה ותלך.

עכשיו שעת לילה. אבל לילה כזה אינו מביא עימו הקלה. הלילה הזה הוא כמו פניו של אדם לא בריא. הוא קטוע ורצוף הפרעות: שיעול, אנחות, נשימות כבדות מתוך שינה. לידי נמצא "בר מזל", עם שפמו היפה והשופע. כדי להעביר את הזמן לפני הזריחה הוא מספר לי אגדות עִם מוסר השכל, על איך צריך לחיות.

"אתה קמל," הוא אומר לי, אפילו לא בלעג אלא מתוך חמלה ורחמים. "אתה לא יודע לעשות שום דבר, אין לך תשוקה לחיים… תראה, לדוגמה, הכרתי בחור אחד, מבריק, ממשפחה של פרופסורים. אבא שלו הכיר את צ'אזוב, שר הבריאות. אחרי הלימודים הוא עבר ישר לעבוד במרכז המחקר, ומשם המשיך ללימודים בשווייץ. חזר משם, עשה תואר שני – נשאר לו רק להשלים תואר שלישי, ופתאום עשה מהפך והקים חברה עם שותפים. ולמה? כי הוא רצה לחיות. ולא אחר כך, אלא עכשיו, מיד. אתה מבין?"

"בר מזל" מתמתח וממשיך בפטרונות, "גם אני אחרי הלימודים לא ידעתי שום דבר, אבל התייחסתי לחולים במלוא תשומת הלב. וכן, התפרנסתי."
אני מקשיב לו בראש מורכן. באופן עקרוני אני מסכים איתו: זו בושה להיות עני.

אבל תודה לאל, סוף כל סוף מתפזר החושך מעבר לחלונות ואנחנו מדליקים אור בוהק, שכמעט שורף בעיניים, והולכים להעיר חולים.
בהתחלה את חנוך השמנמן, הלוקה בתסמונת דאון. אחר כך את מלכה, הזקנה הזעירה, הנאבקת מתוך שינה. ואז עוד שלושים קשישים שותקים: את הפריץ ראובן, קטוע הרגליים והידיים, בחדרו הנפרד, ולבסוף – את הסיוט החי, שכאילו יצא מתוך סרט אימה, האישה הענקית והמטורפת הקשורה למיטה. ברגע שהיא רואה מולה בן אדם פיה נפער כמו תהום, ואתה נשטף בזעקה נוראית, בלתי פוסקת.

ואחרי ההשכמה – האכלה. אני נותן אוכל לחנוך השמן ומספר לו סיפור כדי לשפר את האווירה:

"אתה מבין, חנוך," אני אומר לו, "אתמול בשכונת רוממה, אני עובר דרך מגרש משחקים, ושם בחול משחק ילד בן חמש בערך. ראש מגולח, פאות וכיפה על הראש. פתאום הוא מרים את עיניו ומסתכל אליי. ואני הרי בכלל לא דומה לאבא שלו… אין לי חליפה שחורה, זקן או פאות… הוא שואל אותי: 'תגיד, אתה גוי, נכון?' לא ידעתי מה לענות לו. נעתקו מילותיי. אתה מבין, גם עכשיו אני לא יודע מה לענות. אולי אתה יודע?"
אבל חנוך לא יודע, ורק מחייך חיוך מתוק ובולע דייסה.

"טוב, לא משנה," אני סולח לו על כבדות המחשבה, "העיקר שאכלת כמו שצריך." ומתוך רוחב לב אני מציע לו: "אספר לך עוד סיפור, יש לי כמה. אבל מחר, היום אני עייף."

אני קם, משאיר מאחוריי את חנוך השֹבע ועובר לליזה, ילידת רוסיה, שהגיעה לכאן לא מזמן. ברגע שאני מקרב את הכף לפה שלה, היא סוגרת את פיה בכף ידה ושואלת בלחש: "תגיד, אנחנו לא בגרמניה במקרה?"

"לא," אני עונה לה.

"אז איפה אנחנו?" היא שואלת בהקלה.

"בישראל."

"בישראל? אתה בטוח?"

"כן."

"אז בסדר…"

כשאני מסיים להאכיל אותה היא עדיין עוטה הבעת ספק.

המשמרת שלנו נגמרת. אני מחליף בגדים ויוצא בשמחה אל החיים הרגילים. "בר מזל" רץ מהר למכונית שלו – הוא צריך ללכת לישון ואחר כך לחזור ללימודים כדי להחזיר לעצמו את התואר, כדי שיוכל שוב לקחת שוחד. אני, אחרי לילה ללא שינה, מתהלך על האדמה המתעוררת וסופג אל תוך עצמי את הבוקר.

לפני עשר שנים, כשעבדתי בבית הסוהר, ניגש אליי אסיר אחד. פנים צהובים, ראש מגולח. שאל אותי: "אתה יהודי?"

"יהודי."

"גם אני. אל תחשוב שאני איזשהו רוצח." והוסיף בגאווה, "הייתי מנהל של מרכז מסחרי. הכל עבר דרך הידיים שלי. ככה שאתה מבין בעצמך…"

"אני מבין."

ואז קראו לו. "יהודון! היי, יהודון! בוא הנה מהר!"

"אני בא, אני בא!" הוא ענה במרמור, העיף מבט מסביב ויותר לא ראיתי אותו.

ועכשיו "בר מזל" מסביר לי איך צריך לחיות.

מלבד "בר מזל", נפלה בחלקי הזכות לעבוד גם עם המנהל לשעבר של שוק נבסקי בסנט פטרסבורג. למען האמת, חייתי בעבר בסנט פטרסבורג, אבל בשוק נבסקי לא הייתי אף פעם. ועכשיו הוא אומר לי שהשוק הזה הוא מקום מאוד מעניין ונעים. הוא ואשתו שכרו דירת חמישה חדרים בירושלים ומילאו אותה בחפצים שבכוונתם למכור, וזאת נוסף על החפצים שעוד צפויים להגיע באונייה. שוב ושוב הוא שואל אותי אם אני מעוניין לקנות פסנתר. אני מתנער ממנו בכעס.

"אתה שומע," אני פונה אל חנוך ביום המחרת, "ברוסיה הייתי מפקח רפואי. יום אחד שלחו אותי לבדוק מרפאת שיניים שכונתית. שם, באחד החדרים, אני פתאום רואה שאחד מרופאי השיניים מעביר את המכשירים שלו מפה של חולה אחד לפה של חולה אחר, בלי להחליף אותם ובלי לחטא. אני מתיישב לכתוב דוח, ופתאום קוראים לי לצאת לפרוזדור. אני יוצא. שם אני פוגש את אותו רופא שיניים:

'אתה יהודי?' הוא שואל אותי.

'כן.'

'אתה מתכוון לעלות לישראל?'

'מתכוון.'

'גם אני. אל תכתוב שום דבר. הגויים האלה תמיד ישנאו אותנו. אנחנו צריכים להסתדר בינינו…'

'תגיד,' אני שואל, "בישראל אתה תמשיך לעבוד כרופא שיניים?'

'ברור…'

'אז מה, כשאני אגיע אליך לטיפול אתה תכניס את הגועל הזה לתוך הפה שלי? עדיף שאקבור אותך כבר פה, ושלא תגיע לשם'…"

למשמע המילים האלה חנוך נד בראשו בחדות והכיפה שלו נפלה. הרמתי אותה והחזרתי למקום. לחנוך יש אח דואג שתמיד מקפיד שהכיפה תהיה על ראשו של אחיו החמוד.

אני הרי לא שכחתי דבר ולא התרגלתי לכלום. אני אוצר בתוכי זעם רב. אני רושם כל דבר ולא מתכוון לסלוח על כלום.

שבת. תעריף כפול. גם עבורי, וגם עבור "בר מזל" ועבור המנהל לשעבר, שהעלייה לארץ מחקה את כל עברם. הם מצאו ביניהם שפה משותפת ומשליכים קלפים על השולחן בעת ההפסקות. תעריף כפול מקבלת גם אחת האחיות, שכדי להדליק ולכבות את האור היא קוראת לי כל פעם – ואני בא. גם אני מפחד מאלוהים, אבל מאפשר לעצמי הקלות, ובמקביל מרשה לעצמי לא להתייסר מזה. העבודה כסניטר לימדה אותי שני דברים: הראשון – אין שום דבר מלוכלך. השני – לאדם יש זכות לזִקנה. לכל סוג של זִקנה. אפילו לסוג כזה.

במשך הזמן החולים הזקנים מפסיקים לדבר. הם אוכלים, ישנים, עושים באופן מכני מה שאתה מבקש מהם – אבל לא מדברים. הם מציבים חומה בינם לבין העולם, שכבר לא מעניין אותם. ואם הם בכל זאת אומרים מילה – זה רק בשפה שאימא לימדה אותם. כל השאר נמוג, נופל אל התהום. ואדם חוזר אל ההתחלה, עירום.

מלכה הולכת ונכבית. הכינוי המקומי שלה הוא "חתונה". פעם, לשמע המילה הזאת, הקשישה העולצת הייתה מתחילה לצחוק ולרקוד. וכשטמבל אחד שאל אותה פעם, בעודו קורץ לאחרים: "מלכה, תתחתני איתי?" מלכה כאילו קיבלה בחזרה את הצלילות שלה לרגע אחד, וענתה בפתאומיות: "לך תתחתן עם סבתא שלי!"

אבל עכשיו מלכה כבר לא רוקדת. היא יושבת אדישה ושפופה. זה מאז שהיא נפלה. לכאורה לא קרה כלום, היא לא שברה שום דבר, אבל היא איבדת את כוח החיוּת: התעורר בתוכה פחד, ועכשיו הוא אוכל אותה מבפנים ולא נותן לה ללכת. מיטתה של מלכה נמצאת בדיוק מול זו של החולה הרתוקה למיטה, שנאלצת לצפות כל פעם במוות של מישהו אחר.

עוד מעט יום כיפור. תעריף כפול. זהו הזמן שבו הגורל שלך נחתם בידי אלוהים. בלילה הזה, שהוא כולו זרוע כוכבים, אני אגש לאישה בעלת הצמות השחורות, הרתוקה למיטתה, ואשכב מעליה – שתיזכר. שעיניה יבערו, אפילו מתוך שנאה. זה יעורר את נפשה.

ובבוקר… בבוקר אני אתפטר.

בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, אנשים עושים כל מיני מעשים טובים אחד לשני. נותנים נדבה לקבצנים, מחייכים זה לזה ואפילו יכולים לדחות לך את מועד החזרת החוב.

אני בולע את זה כמו בננה.

.

לאוניד לוינזון, סופר, חי בישראל וכותב בשפה הרוסית. ספרו "ילדי פושקין" זכה בפרס מועצת התרבות של סנקט פטרבורג לרומן שנכתב ברוסית מחוץ לגבולות רוסיה. הספר תורגם לעברית בידי דינה מרקון וראה אור בשנת 2016 בהוצאת כתב.

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: "לרפאה", מאת בעל הפרצוף

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | "חלום המשכנות האדומים", תרגום עברי לרומן הגדול של הספרות הסינית המסורתית

"כשעמד לשוב ולהיכנס לביתו הופיעו שם שני עוברי אורח, נזיר־בודהה וכוהן־דאו. הנזיר, ראשו מוכה שחין ורגליו יחפות, והכוהן, חיגר ברגלו האחת ושׂערו פרוע, הלכו וקרבו אליו". צאו סו'אה־צ'ין, בתרגום אנדרו פלקס ואמירה כץ

יחזקאל שטרייכמן, ללא כותרת, שנות השבעים

.

קטע מתוך "חלום המשכנות האדומים" / צָאו סוּ'אֶה־צִ'ין

מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ

.

בימים ההם, כשהשתפעה הארץ דרומה מזרחה, ניצבה שם בחלקו הדרומי המזרחי של העולם עיר גדולה, סוּ־ג'וֹ שמה, והעיר נודעה בשער צ'אנג־מֶן שבחומתה ובאזור הסובב אותו, שיצא לו שמו כמרכז מותרות ותענוגות שאין שני לו ברחבי תבל. מחוץ לשער הזה השתרע רחוב עשרת הלִי, שהסתעפה ממנו סמטת החסד והטוהר, ומקדש עתיק יומין ניצב בה, צר מידות כל כך עד שנקרא בפי כול חוּ־לוּ־מְיָאוֹ, "מקדש הקיקיון". סמוך למקדש עמד ביתם של האדון גֶ'ן פֵיי, שתוארו שְׁה־יִין, פקיד בדימוס ממלומדי המקום, ורעייתו, הגברת לבית פֶנג, אישה חסודה ונבונה, בקיאה בקיום הטקסים ובמילוי החובות. אף על פי שלא התברכו בעושר מופלג וברוּם יחש, נשאו אליהם בני המקום את עיניהם.

האדון גֶ'ן שְׁה־יִין, איש שמח בחלקו ומצניע לכת מטבעו — הצלחה ומוניטין היו ממנו והלאה — התמסר כל הימים להנאות של צפייה בפרחים ושתילת חִזרן, לגימת יין ודקלום שירים, ובעצם לא אדם מן השורה היה, אלא מי שיכירנו מקומו בין בני־אלמוות. ואף על פי כן, דבר אחד הֵמַר את נפשו, שכבר היה בן חמישים ולא התברך בבנים, אלא רק בבת יחידה ששם ינקותה יִינג־לְיֵין, "לוטוס מלבלב", ובעת ההיא מלאו לה שלוש שנים.*

יום אחד בעיצומו של קיץ לוהט, כששעות הצהריים כמו התמשכו לאין־קץ, ישב גֶ'ן שְה־יִין באפס מעשה בחדר העבודה שלו, ספרו שמוט מידו התשושה והוא רכון אל מכתבתו ומתנמנם. והנה, נים־ולא־נים, נקלע בהזיותיו אל מקום שלא הכיר וכשהילך שם באו לקראתו שני אנשים שקועים בשיחה, זה נזיר־בודהה והאחר כוהן־דאו. אבל רק כשקרבו אליו דַי שמע משהו משיחתם:

"ולאן בדעתך לקחת את היצור הזה?" שאל איש־הדאו.

"הסר דאגה מלבך," גיחך הנזיר, "לפנינו כעת רק כמה פרשיות אהבים העומדות להסתיים בכל רגע — קומץ נשמות עורגות שעדיין לא הוטלו אל רחם אישה בגלגולן אל העולם הזה. ננצל אפוא את השעה ונדחס את היצור הזה ביניהן, שיטעם משהו מטעם החיים."

"ניחא," אמר איש־הדאו, "בסך־הכול עוד נפש עוגבנית חטאה העומדת להתייסר בייסורי העולם הזה, אבל אמור לי, מניין באה, ומה ייפול בגורלה?"
"סיפור המעשה מגוחך ממש," השיב הנזיר, "ותיווכח בזה מיד כשתשמע אותו:

"האבן, שבימים ההם לא מצאה בה נוּ'־וָה שום חפץ, זכתה לשוט לה בעולם בשלווה, ככל העולה על רוחה, עד שהגיעה יום אחד אל לשכתה של אלת ההתפכחות מאשליות. וזו, שהבינה כי כבר התנסתה האבן בכמה וכמה ניסיונות, השהתה אותה ב'היכל הדמדומים החכליליים' וכינתה אותה: 'נער האבן הקדושה, משרת היכל הדמדומים החכליליים'. אבל אותו משרת שעתותיו היו בידיו רק שוטט לו על גדות הנהרות הקדושים שבפאתי מערב, עד שבא אל סלע 'שלושת העולמות' וראה שם עִשׂבָּה בת־אלמוות, ששמה 'פנינת השני'. יפת תואר היתה וחביבה עד מאוד, והוא השקה אותה יום־יום בטללי בושם, ובכוחם זכתה העשבה 'פנינת השני' והאריכה ימים. אחר כך, כשעוד הושפעה עליה התמצית ההיולית פרי שמים וארץ — והלוא כבר ניזונה מחיוניותם של טללי הבושם — עלה בידה לפשוט את צורתה הצמחית וללבוש צורת אדם. ואף על פי שלבשה רק צורת אישה, שוטטה כל ימיה מעבר ל'שמי הפרידה מצער', וכשהציק לה הרעב סעדה את לבה ב'פירות האהבה הסודית', והרוותה את צימאונה ב'מימי השקיית התוגה'. אבל דבר אחד העיק על לבה, שעדיין לא עלה בידה לגמול על החסד שעשה עמה זה שהרווה אותה. והמועקה הזאת נתחשרה בחדרי לבה והיתה לפקעת רגשות שלא יכלה להתירה, ועל כך אמרה לא פעם בינה לבינה:

"'אני עצמי התברכתי בחסד גשמיו, אך אין לי מקור מים חיים לגמול לו כגמולו. אם אך יֵרד אל העולם בצלם אדם, אתלווה אליו זמן־מה ואשיב לו את כל דמעות חיי. כך אוּכל סוף־סוף להחזיר את חובי.'

"בעקבות סיפור המעשה הזה," הוסיף הנזיר, "ביקשו כל הנפשות העורגות שנבחרו — וכמה היו שם מי יֵדע — לרדת אל העולם הזה ולהתנסות בהבלי הקַרמה, ואותה עִשׂבּה 'פנינת השני' היתה בתוכן גם היא. והנה, היום בדיוק הגיע תורה של האבן לרדת אל העולם, ובאתי לכאן במיוחד לשם כך, להוליכה אל לשכתה של אלת ההתפכחות מאשליות, לרשום אותה שם כדי שתוכל לרדת אל העולם הזה עם יתר מוכות האהבה, ובזה ייסגר התיק וחסל."

"אכן, משעשע בהחלט," אמר איש־הדאו, "'גמול דמעות'? מימַי לא שמעתי על דבר שכזה. ומדוע לא ננצל את השעה, אתה ואני, ונרד אל העולם לגאול כמה נפשות מהבליהן? הלוא יהיה בזה קיום מצווה שייזקף לזכותנו."

"לכך בדיוק כיוונתי," אמר הנזיר. "נצא אפוא לשעה קלה אל היכלה של אלת ההתפכחות מאשליות, נמסור את הכסיל הזה לידיה, ונגמור את העסקה חד וחלק. אחר כך, כשתרד החבורה הזאת של חוטאים מכורי אהבה אל העולם הזה, נרד אחריהם גם אנחנו. לפי שעה כבר התגלגלו מחציתם אל הארץ, אבל המלאכה עדיין לא נשלמה."

"טוב ויפה," אמר איש־הדאו, "מאחר שכך הם הדברים, אלך אחריך."

אבל הבה נשוב אל סיפורנו. גֶ'ן שְה־יִין הקשיב לדבריהם רב־קשב, ולא יכול עוד להתאפק, ניגש אליהם וקד: "ברוכים הבאים, מורי הנעלים," פתח ואמר בחיוך, והנזיר ואיש־הדאו חשו גם הם להשיב לו ברכה ושאלו לרצונו.

"הדברים ששמעתי זה עתה מפיכם, מורַי, על מעשי אדם וגמולם, רק נדירות הם מזדמנים לאוזניו של בן אנוש. אבל אני הקטן נבער מדעת וגס רוח, ונבצר ממני לרדת לסופם. אם תואילו להאיר את רוחי הטרופה והעקשנית, ולהבהיר לי אי־אלו מפרטי הסיפור, אקשיב לכם, אני עבדכם, באוזניים כרויות, ואולי אוכל לקחת מפיכם תוכחה ומוסר ואף להיחלץ מייסורי השקיעה ביוון המצולה."

"הלוא מרָזי העולם הם, שאין לגלותם טרם עת," חייכו אליו שני החכמים חיוך רחמני, "אבל אם לא תשכח אותנו בבוא היום, תוכל להיחלץ מלהבות התופת."

הקשיב שְה־יִין לדבריהם וחשש להוסיף ולשאול, ורק כעבור זמן־מה חייך אליהם במבוכה:

"את רזי העולם אמנם אסור לגלות, ובכל זאת, אותו 'כסיל' שהזכרתם כרגע, מה טיבו? האם אוכל לראות אותו?"

"מאחר ששאלת עליו, אות הוא שנועדת לפגוש אותו ולו רק פעם אחת בחייך," אמר הנזיר והוציא את האבן ומסרה לשְה־יִין.

נטל גֶ'ן שְה־יִין את האבן ובחן אותה, והנה לפניו ספיר יפהפה ומבריק, וסימני כתב חרוטים בו בכתב ברור: "אבן משׂכית — בינתה נוקבת". ועוד נחרטו בה מאחור שורות אחדות של סימנים זעירים. מיד ביקש לבחון אותה בחון היטב, אבל הנזיר הקדים ואמר: "כבר הגענו לארץ האשליות," וחטף אותה מידו ופנה משם עם איש־הדאו, ויחד עשו דרכם מתחת לשער זיכרון בנוי אבנים גדולות, שרשומים עליו ארבעה סימנים גדולים: "מחוז אשליות הריק העליון". ועוד נכתבו על מזוזות השער שני טורים מקבילים:

שָׁעָה שֶׁהַכָּזבָ נַעֲשֶׂה לֶאֱמֶת, גַּם הָאֱמֶת נִכְזבֶֶת
מָקוֹם שֶׁהָאַיִן נִהְיֶה לְיֵשׁ, שָׁם יָשׁוּב הַיֵּשׁ לְאַיִן.

ביקש גֶ'ן שְה־יִין ללכת אחריהם, אבל עוד לא הרחיב צעד וכבר נשמע געש רעמים כמו התמוטטו ההרים וקרסה הארץ, וצעקה נמלטה מפיו. והנה, כשחידד את מבטו, לא ראה שם כלום לבד מהשמש הקופחת, להט אש, ועלי המוז המרפרפים רכרכות, ומה שראה בחלומו נשתכח מלבו רובו ככולו.

ועוד ראה את המינקת באה לקראתו ובתו יִינג־לְיֵין חבוקה בזרועותיה, וגם זאת עלתה אז על דעתו, כמה גדלה הילדה ויפתה, פניה קורנות וגופה מחוטב כאבן חן, והיא פיקחית וחיננית להרנין לב. שְה־יִין הושיט את ידיו לשאת אותה ולשעשעה מעט, ואף הוציא אותה אל הרחוב לִצפות בהמולת העוברים והשבים. כשעמד לשוב ולהיכנס לביתו הופיעו שם שני עוברי אורח, נזיר־בודהה וכוהן־דאו. הנזיר, ראשו מוכה שחין ורגליו יחפות, והכוהן, חיגר ברגלו האחת ושׂערו פרוע, הלכו וקרבו אליו כשהם משוחחים וצוחקים, מפזזים כאחוזי שיגעון. כשהגיעו אל שער הבית והבחינו בשְה־יִין ויִינג־לְיֵין חבוקה בחיקו, פרץ הנזיר בבכי גדול:

"אדוני הנדבן רחב הלב," פנה אל שְׁה־יִין, "למה תאחז בזרועותיך את הברייה רעת הגורל הזאת? הלוא היא עתידה לסבך את חייהם של אביה ואמה!"
שְה־יִין אמנם שמע את הדברים, אבל הם היו בעיניו דברי הבאי והבל, ושוב לא נתן את דעתו על האיש. אף על פי כן הוסיף האיש והתעקש. "וַתר עליה! תן לי אותה!" חזר ואמר.

שְה־ייִן, פקעה סבלנותו והוא סב לאחור כשבתו בזרועותיו. אבל כשביקש להיכנס פנימה, הצביע עליו הנזיר ובצחוק פרוע דקלם באוזניו ארבעה טורי שיר:

מְפַנֵּק בַּת טִפּוּחִים, נִלְעָג שִׁגיְוֹנְךָ,
לַשָּׁוְא יֵאָבֵק עַרְמוֹן הַמַּיִם בְּסַחַף שְׁלָגיִם.
מוּטָב תֵּן לִבְּךָ לְחַג־הַפָּנָסִים מָחָר,
אָז תִּשְׁכַּךְ הָאֵשׁ, יִתְפַּזּרֵ הֶעָשָׁן.

המילים היו ברורות, ואף על פי כן עוררו בלבו של שְה־יִין איזו אי־ודאות, וכשביקש לשאול לְמה הן מרמזות, שמע את איש־הדאו אומר רק זאת:

"ניפרד כאן אתה ואני, שוב איננו חייבים לחלוק אותה הדרך. ילך איש־איש וינהל את ענייניו, ובעוד שלושה עידני בריאה אמתין לך בהר יֵּבי־מאנג־שאן, וּמִשנשוּב וניפגש נלך יחדיו אל 'מחוז אשליות הריק העליון' ושם נפרוש מתפקידנו."

"נפלא, נפלא!" חתם הנזיר, וכהרף עין נעלמו השניים כלא היו. שְה־יִין נותר שם לבדו ותהה בינו לבינו: השניים הללו לא אמרו מה שאמרו סתם כך, ואני, טוב הייתי עושה לו חקרתי אותם קצת. מילא, איחרתי את השעה, ומה תועיל עכשיו החרטה?

.

_________________________

*ג׳ין־לינג הוא שמה העתיק של העיר נאנג'ינג, עיר הבירה של סין בעת כינון שושלת מינג, וכאן גם רמז למכורתו של מחבר "חלום המשכנות האדומים".

.

.

"חלום המשכנות האדומים" (הנודע גם בשם "חלום החדר האדום" או "המעשה באבן"), ספרו של צָאוֹ סוּ'אֶה־צִ'ין בן המאה השמונה־עשרה, ראה אור במלואו ב-1791, ומאז ועד היום נחשב לגדול הרומנים הסיניים. הרומן מגולל את מעלליו של נער מפונק המבלה את ימיו בסעודות, משחקים ועינוגים עם דודניותיו בגן נעול באחוזת משפחתו העשירה, ואת קורות משפחתו המיוחסת, המידרדרת אט־אט בשחיתותה מרום מעמדה לשפל המדרגה. לעיני הקורא נפרשׂת תמונה עשירה ומפורטת של החברה הסינית המסורתית – דמויותיה, מנהגיה, אמונותיה, הנאותיה ומצוקותיה. ומבעד לתמונת חיי היום־יום הססגוניים מתגלה שוב ושוב הנהייה אל עולם רוחני שמעֵבֶר, אל הפרישה הבודהיסטית מעולם ההבל.

.

צאו סו'אה־צ'ין, "חלום המשכנות האדומים", הוצאת מוסד ביאליק. מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ. מבוא מאת אנדרו פלקס.

.

.

» במדור 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פואמה מתוך "דג המחשבה", מאת הילית חמו־מאיר

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך