רואי לוי חושף: הסיפור מאחורי השיר "הייתי מניאק"

"אני חושב שההתחלה הפרובוקטיבית לשיר, אם להיות כנה לגמרי, מבוססת על סרט ישראלי בשם "מאחורי הסורגים"."

שוטי הנבואה בתחילת דרכם

הָיִיתִי מַנְיָאק וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁאֲנִי מַנְיָאק עַד שֶׁהֵבַנְתִּי

שֶׁמַּתְאִים לִי לְהִתְחַבֵּר לַטּוֹב

שֶׁעָדִיף מִלִּשְׂנֹא זֶה לֶאֱהֹב

שֶׁכָּל אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּרְחוֹב

רוֹצִים לִחְיוֹת בְּאַהֲבָה.

 

לֹא אֵין אִידִילְיָה גַּם בְּסִיצִילְיָה

וְגַם בַּיָּפוֹ יֵשׁ בְּעָיוֹת

וַאֲנַחְנוּ נוֹלַדְנוּ כְּדֵי לִחְיוֹת

הַחַיִּים מְלֵאִים מַשְׁמָעוּיוֹת

וְתַ'מַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלְּךָ

אַתָּה תִּשְׁמַע בְּעַצְמְךָ.

 

השיר "הייתי מניאק" מתקשר לי ליפו של סוף שנות התשעים, ולעבודה שהייתה לי אז. עבדתי בתור מטפל לילד מקסים שקראו לו אביב. היום הוא כבר לא ילד.  העבודה שלי הייתה להוציא את אביב כל יום מהגן, לצפות איתו בסרטים של דיסני, להכין לו צהריים ולבלות ביחד עד שההורים שלו היו באים.

הייתי אז סטודנט תפרן למדעי הרוח, לא היה לי פסנתר בבית. הפסנתר היחיד שהייתה לי גישה קבועה אליו חיכה לי בבניין הפקולטה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי. אני זוכר אצלי נכנס לאחד החדרים האלה ויוצא עם המנגינה לשיר "הייתי מניאק".

בבניין המוזיקה היה פסנתר. אצל אביב בבית הייתה גיטרה שמדי פעם אני ואביב מג'מג'ים איתה על הגג של הבית שלו. שמה העברתי את המנגינה מהפסנתר לגיטרה.

המילים התלבשו על המנגינה. אני חושב שההתחלה הפרובוקטיבית לשיר, אם להיות כנה לגמרי, מבוססת על סרט ישראלי בשם "מאחורי הסורגים". סרט קלאסי על אסירים יהודים וערבים. "יש מניאק שיודע שהוא מניאק ויש מניאק שלא יודע", אומר אחד האסירים ארנון צדוק בסרט. זאת ההשראה לשורה – הייתי מניאק ולא ידעתי עד שהבנתי שאני מניאק. המילים התחילו שם.

רואי לוי בביתו ביפו

זאת הייתה התחלה עוקצנית. ודווקא בשיר בלדי ומלטף להתחיל במילה עוקצנית – אהבתי את הניגוד הזה. ככל שהמשכתי להתעסק בשיר הבנתי ש"מתאים לי להתחבר לטוב", שזה משהו שאני עד היום מנסה, שרובנו מנסים, אני חושב, וגם ש"עדיף מלשנוא זה לאהוב". ניסיתי להעביר שמדובר בבחירה – צריך לבחור בחיובי, בטוב, לבחור באהבה בצורה מודעת, כי המחשבה יכולה לסטות, ואז אנחנו נמצאים בשנאה ובנקמנות ובמחשבות שליליות. לא עדיף לי להזיז את המחשבות למקום טוב?

את המילים של השיר, שהתחיל כאמור כמנגינה בבניין המוזיקה באוניברסיטה, כתבתי בדרך אליה, על המדרכה, ברגל. החניתי את הפורד פיאסטה ליד בניין הנדסאים כי לא היה לי כסף להחנות בחניון. בהליכה הזאת רצו לי חרוזים בראש. ככה כתבתי את הבתים. אולי בהליכה אחת, אולי בשתיים.

הקלטתי סקיצה ראשונית אצל אברהם טל באולפן הביתי ועמית (עמית כרמלי, חבר בשוטי הנבואה) נדלק על זה, והוסיף את קולות הרקע בסוף. את הקלטה הסופית, שהייתה נורא פשוטה וקצרה, עשינו באולפן BB בדרום תל אביב. טייק אחד של גיטרה ושירה. אחר-כך הוסיפו את השִׁירות.

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

הכירו את האמא של אלפוני

אשת החינוך צביה וילנסקי שהמציאה את "דנה קמה" נהגה תמיד לומר: "אני התחתנתי עם כיתה א'"

"דנה נמה, דנה קמה" מתוך המהדורה הראשונה של 'אלפוני', שנת 1965. הוצאת מסדה

"דנה נמה, דנה קמה" – המשפט האלמותי הזה נולד באחד הספרים הכי משפיעים בעברית, הלא הוא אלפוני. אלפוני היה ספר לימוד הקריאה ששימש את ילדי ישראל במשך עשרות שנים, ספר שבזכותו רבים מאתנו מסוגלים כעת לקרוא את הכתבה הזאת.

מתישהו (סוף המאה התשע-עשרה) העלה מישהו (אחד מהתומכים הפנאטיים של פרויקט החייאת העברית) את הרעיון הפשוט אך הגאוני: אם אנחנו רוצים להקים דור של דוברים טבעיים לעברית, למה לא ללמד אותה כאילו מדובר בשפת אם חיה? הרי דובר צרפתית צעיר לא למד את שפת האם שלו דרך שפה אחרת שכבר שלט בה, אז מדוע שמקבילו העברי יצטרך בשפה מתווכת אחרת, ואפילו הוא דובר אחת שכזאת, כנראה יידיש? לרעיון הפשוט הזה ניתן שם פשוט עוד יותר, קראו לו "עברית בעברית".

אחד מספרי היסוד של שיטת עברית בעברית, "מקרא לפי הטף: ספר התלמיד, הוראת הכתיבה והקריאה" מאת המחנך דוד ילין. שנת 1906, הוצאת תושיה בוורשה

בראשית המאה העשרים הייתה צביה-אתל שיבובסקי אחת מאותן דוברות עברית חדשות. היא נולדה בעיירה סבינצ'אן בפולין בשנת 1907. שפת-אמה הייתה אומנם יידיש – אותה אהבה אהבת אמת עזה ויציבה כל חייה – אך מרגע שהחלה בלימודיה העבריים גילתה שיש בליבה מקום גם לאהבה נוספת: העברית. משסיימה את חוק לימודיה, הצטרפה צביה-אתל לסמינר המורות בווילנה שהפעילה רשת בתי הספר העבריים "תרבות" והוכשרה ללמד בשיטת "עברית בעברית". בסמינר הכירה גם את בעלה, חיים וילנסקי, לו נישאה בשנת 1930.

בשנת 1936, בעקבות המתיחות בגבול הגרמני שתתפרץ כעבור שלוש שנים עם פלישת הנאצים לפולין, נמלטו בני הזוג לברית המועצות של סטאלין, שם העבירו את שנות המלחמה האיומה. בסיומה, כשעשו בני הזוג את המסע המפרך חזרה לפולין, עברו בנובוגרודק (כיום בבלארוס), ושמעו על ילדה יהודייה יתומה שהסתתרה בשנות המלחמה בבית יתומים בעיר. צביה, שלא יכלה להביא ילדים משל עצמה, פגשה את הילדה העזובה, התאהבה בה מייד וביקשה לאמץ אותה.

צביה לא שעתה להתנגדות הנזירות – היא ידעה שהסיכויים שמשפחתה של הילדה היתומה שרדה את התופת אפסיים, ולכן החליטה לקחת אותה עימה. היא לימדה את ביתה המאומצת עברית, הרעיפה עליה אהבה ולא שכחה להסביר לה שוב ושוב, בכל עת ששאלה אותה בתה האם לספר לבנותיה שלה שנים מאוחר יותר כי היא מאומצת, ש"אנחנו משפחה רגילה, בלי משקעים של אימוץ ושואה." במשך שנתיים נדדה המשפחה הקטנה בין מחנות עקורים בפולין, עד שהשיגה אישור עלייה ארצה – אל המדינה שתוקם שנה מאוחר יותר.

בארץ שמעה צביה (שעם נישואיה שינתה את שמה לצביה וילנסקי) על המחסור החמור שיש במורים בכפר סבא. ידיעה זו הובילה אותה ואת משפחתה להשתקע בעיר. בבית הספר היסודי "אוסישקין" שבכפר סבא, המשיכה צביה את המלאכה שנאלצה לזנוח מאז שנמלטו היא ובעלה אל ברית המועצות: הוראת העברית.

המורה צביה וילנסקי. תמונה באדיבות המשפחה

בימים ליוותה צביה את תלמידיה ותלמידותיה בכיתות הנמוכות בצעדיהם הראשונים בקריאה ובכתיבה בעברית – כשלחלקם, מהגרים טריים בעצמם, הייתה העברית שפה שנייה, שלישית ואף רביעית (ובכל מקרה, שפה חדשה ולא מוכרת). בלילות שקדה על פיתוח שיטת הלימוד הייחודית שלה.

צביה שאבה את השראתה לא רק מהשיטה שבה התחנכה, שיטת ה"עברית בעברית". היא הרחיקה עד שיטת הלימוד של "החדר" המסורתי. כך נולדה "שיטת העיצורים" שלה – תחילה לומדים הילדים את צורת האות, לאחר מכן את סימני הניקוד העבריים ובהמשך את החיבור בין האות לניקוד (לדוגמה: ד + קמץ = דָ).

הכירו את דנה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

צביה, שהכירה היטב את הדרך אל ליבם של הלומדים הצעירים, העשירה את הספר על צורת האות וניקודה שכתבה בלילות, בסיפורים קצרים להפליא ומלאי חן המדגימים לילד ולילדה כיצד הידע הנרכש מקבל חיים חדשים על הדף. כך גם נולדה אחת הדמויות המוכרות (והמסתוריות ביותר) בישראל הצעירה – דנה, גיבורת פיוט הקָמָצִים העברי-חילוני המוכר 'דָנָה קָמָה דָנָה נָמָה'. דנה, שהופיעה במקראה אלפוני בחלק הראשון הנקרא 'במשפחה', היא ילדה של פעולות יותר מאשר של דיבורים: לאורך הספר היא קמה, נמה, באה, שבה ועוד ועוד.

דנה נמה, דנה קמה. איורים: בינה גבירץ. מתוך המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

את אותם ניירות שכתבה בלילות לקחה צביה אל הוצאות ספרים שונות בארץ. כתב היד צד את עינה של שרה ברש, בתה של המו"לית האגדית ברכה פלאי מהוצאת מסדה, והיא – המוציאה לאור בעלת הניסיון – צירפה לרשימת היוצרים של הספר שני מחנכים ותיקים וידועים, את זלמן אריאל ואת נתן פרסקי, כמעין חותמת הכשר.

המהדורה הראשונה של אלפוני, שנת 1965. הוצאת מסדה

בשנת 1965 ראתה אור המהדורה הראשונה של אלפוני. הספר של צביה כבש לעצמו עד מהרה מקום של כבוד כשנעשה לספר היסוד שאיתו ובעזרתו למדו אז כמעט כל ילדי ישראל לקרוא ולכתוב בעברית. הדעות חלוקות מתי בדיוק יצא ספר זה מתוכניות הלימוד של בתי הספר בארץ. לא נתיימר לספק תשובה חד-משמעית, אך מה שבטוח הוא שבשנת הלימודים התשנ"ה- תשנ"ו, היא שנת 1995, השנה שבה הלכה צביה וילנסקי לעולמה, 30 שנה מפרסום המהדורה הראשונה עם איוריה הקסומים של בינה גבריץ, למדו תלמידי כיתה א'2 בבית הספר 'התומר' בעכו לקרוא ולכתוב בעזרת הספר הזה ממש, ואני הקטן ביניהם.

"אני התחתנתי עם כיתה א'" נהגה צביה וילנסקי לומר כל חייה. הילד שנולד מנישואים אלה, אלפוני על שלל מהדורותיו וכרכיו, גדל וצמח והעמיד בעצמו דורות של קוראי וכותבי עברית.

 

גלו עוד גיבורות בקבוצת הפייסבוק שלנו:

 

הכתבה חוברה בעזרתה של נכדתה של צביה וילנסקי, הסופרת מיכל שטיינר. בימים אלו שוקדת מיכל על כתיבת הסיפור של אמה, יתומת שואה שאומצה על ידי צביה וילנסקי וסיפור אימוצה נשמר בסוד עד לאחר מותה של צביה.

 

כתבות נוספות

"אַל-תּאֹמַר – אֱמֹר"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית

עברית למתחילים עם קפקא

אפסות הקיום מול הנצח של יפו: הסיפור מאחורי 'פה ביפו'

"המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London."

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

לְתָמִי הַזּוֹנָה יֵשׁ חֶדֶר בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

הִיא מְגַדֶּלֶת לְבַד אֶת הַיַּלְדָּה.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין קְלִיֶנְטִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,

הִיא מְנַדְנֶדֶת אוֹתָהּ בַּנַּדְנֵדָה.

 

פֹּה בְּיָפוֹ כֻּלָּם מְכֻבָּדִים

פֹּה בְּיָפוֹ אֲפִלּוּ הַיְלָדִים

שֶׁבֵּינֵינוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת,

פֹּה בְּיָפוֹ הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת.

 

אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד…

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

יָפוֹ הָעַתִּיקָה הִיא רָאֲתָה הַכֹּל כְּבָר בְּחַיֶּיהָ,

פֹּה יוֹנָה הַנָּבִיא הִבְרִיז לֵאלֹהִים,

מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהּ שָׁרִים עָלֶיהָ,

נוֹגְעִים בַּנֶּצַח וּמִתְפּוֹרְרִים.

 

פֹּה בְּיָפוֹ, עִם יוֹנֶה הַנָּבִיא, פֹּה בְּיָפוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁנָּבִין עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים וַאֲחָיוֹת

פֹּה בְּיָפוֹ, הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת…

 

הכל חוזר ליפו. גרתי ביפו בסוף שנות התשעים עם ננסי אשתי הראשונה, לימדתי אנגלית בתיכון סוקולוב לאור, וחלמתי חלומות על הקמת להקה. את התואר עשיתי בתל-אביב, למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ו-B.A כללי.

הייתי ואני עדיין באהבה אמנותית לבני אדם. לציורים ולסיפורים של אנשים. תמיד הייתי יושב ותוהה מה הסיפור של זה ומה העניין של זאת. זה עניין שמלווה אותי מגיל צעיר. אני זוכר שבאותה התקופה ראיתי ציור של ואן גוך, ציור שנקרא 'אוכלי תפוחי האדמה'. התחברתי למה שוואן גוך ניסה להעביר בציור, לרצון של הצייר לספר את הסיפור של המשפחה הכפרית האבודה והעצובה הזאת.

אוכלי תפוחי האדמה (De Aardappeleters), וינסנט ואן גוך. שנת 1885

יצירה נוספת שהתקשרה לסיפור היא שיר שנקרא Streets of London, הייתי שר אותו לפעמים בהליכה לבית הספר שבו לימדתי וחושב על כמה זה יהיה מעניין לכתוב שיר דומה על האנשים של יפו. המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London. וככה השכן שלי, משת"ף משוקם ששכחתי את שמו (לא קראו לו חיים וגם לא אחמד), כתב את עצמו לתוך המנגינה.

 

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

 

כתבתי על הדמויות שהיו מסביבי. אפילו הקריאה "אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד" ("כל הכבוד פאהד"). פאהד היה הבן של המשת"ף,  אני זוכר את אימא שלו צועקת לו בחדר המדרגות. שתי מראות נוספים שפגשתי כל הזמן והכנסתי לשיר הם: נשים כמו תמי הזונה, והמוני פועלים זרים (אולג, לב וסשה מהשיר) שהיו שותים בחבורות עד שהיו מתעלפים בשעות הצהריים, סביבות השעה שחזרתי מיום עבודה בבית הספר.

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

השיר הזה נובע מעניין שחזר שוב ושוב בשירים של שוטי הנבואה – ההתפעמות היהודית התנ"כית ממרחק שלושת אלפים שנה. הרגשתי שאני חולייה נוספת בשרשרת האנשים ששרים שירים ביפו, שמנסים לגעת בנצח, אבל גם אני כמו אלה שבאו לפני ועוד יבואו אחריי בדרך להתפורר. אפסות הקיום מול הנצח של יפו, שראתה הרבה מלבד רואי לוי בשנות התשעים המאוחרות.

את המנגינה הקיימת מצאתי בחיבור עם אברהם טל. אבל הייתי תקוע בפזמון, הייתה לי התחלה של שורה, "פה ביפו…", ננסי הוסיפה את "כולם מכובדים". את ההמשך אני כתבתי.

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

"השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית... כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו... זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם... אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר."

המלחין נועם שריף, 1980. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

"יש תרבות ישראלית, יש תרבות יהודית,
התרבות היהודית שייכת לכאן בגדול.
אני רואה את עצמי קודם כל כמוזיקאי יהודי
ואחר כך יש לי כמובן את ההגדרה של מוזיקאי ישראלי"
("תיעוד יוצרים של מפעל הפיס" עם יואב קוטנר)

 

"אני לא אוהב את המילה מלחין", אמר בראיון ליואב קוטנר המוזיקאי, המלחין, המעבד והמנצח נועם שריף שהלך לעולמו באלול תשע"ח. "'מלחין' זה לחן, 'קומפוזיטור' זה to compose, זה משהו אחר".
נועם שריף, חתן פרס ישראל בתחום המוזיקה לשנת תשע"א, נולד ב-ג' בשבט תרצ"ה, ה-7 בינואר 1935 ברמת-גן בשם זיסל שריף. שריף סיפר למבקר המוזיקה חגי חיטרון כי נקרא בשם "זיסל" על שם סבו מצד אמו. אהרון שכטמן (לימים שמיר) אמר להוריו של שריף "מה אתם עושים? למה שלא תקראו לו פשוט נועם?" ומאז הפך שמו הרשמי ל"נועם זיסל שריף".
בין השנים 1952-1948, למד הנער נועם בגימנסיה הרצליה. שנותיו בגימנסיה ששכנה אז במיקומה הוותיק ברחוב אחד העם בתל-אביב היו לדבריו "הימים המאושרים ביותר שלי". שריף נודע במבטא "יקה" ייחודי, משל הייתה גרמנית שפת אמו. לימים סיפר כי סיגל לעצמו את המבטא מתוך רצון לחקות את מוריו היקיים פאול בן-חיים וזאב פריאל (פרידלנדר). בשירותו הצבאי שימש נגן קרן יער בתזמורת צה"ל. בין השנים 1959-1955 למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה, אז גם ייסד את תזמורת האוניברסיטה העברית בירושלים ושימש כמנצחה.

 

נועם שריף בביתו. צילום: יעל רוזן. כל הזכויות שמורות

 

נועם שריף נודע כמלחין יצירות מוזיקליות-קונצרטנטיות. בין יצירותיו הרבות בולטת הטרילוגיה: "מחייה המתים", "פסיון ספרדי" ו"תהלים של ירושלים", ששריף התבטא עליה כי "אסור לי להגיד שזו היצירה הטובה ביותר, אבל אולי המסכמת ביותר שאני כתבתי".
בשונה ממלחינים אחרים בתחום המוזיקה האמנותית-קונצרטנטית, שריף גם היה מעורב ביצירה ובעיבוד של זמר ישראלי פופולרי. במסגרת זו עיבד שירים ישראליים רבים, כתב מוזיקה לסרטים, ערך והגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה שונות ואף יזם את הופעתם המשותפת והנועזת של התזמורת הפילהרמונית ולהקת הצ'רצ'ילים בשנת 1970.

שיר מוכר של שריף הוא "הנך יפה רעייתי" שהלחין למילים מתוך "שיר השירים" ושנודע בביצועה של הזמרת אסתר עופרים.

 

 

"אני נוכחתי לדעת לדבר בגובה העיניים תמיד. מי שלא יורד אל העם גם לא עולה ממנו", אמר, "אבל השאלה היא מה זה נקרא 'לרדת אל העם'? מה זה 'מוזיקה אליטיסטית'? איינשטיין הוא פיזיקאי אליטיסטי, אבל כל אחד יודע שהיה איינשטיין, וזה חשוב. אנשים אוהבים שתעלה אותם, אנשים לא רוצים שאתה תרד ותגיד להם 'עכשיו אני עושה מוזיקה שתהיה פופולרית', לא. אנשים אוהבים דברים טובים…".

 

קטעי קישור לתוכנית "פגישה עם נועם שריף", ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

 

נועם שריף, הוא אחד מתוך מאות יוצרים, מלחינים ומוזיקאים ישראלים ויהודיים שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית. על דמותו ואישיותו מספרת ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "פגשתי את נועם שריף בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, כאשר הייתי עוזרת המחקר של פרופ' יהואש הירשברג אשר חקר את המלחין פאול בן חיים שנועם היה אחד מתלמידיו ומוקיריו, ואחר כך כחוקרת עצמאית, לעבודת המסטר שלי שהתמקדה בזמרת והמוזיקאית ברכה צפירה אשר נועם הכיר היטב וכתב לה מספר עיבודים. במשך השנים נפגשנו ושוחחנו על נושאים שונים הקשורים למוזיקה יהודית ומוזיקה בכלל.
נועם תמיד סיפר סיפורים מופלאים, דבריו הרציניים היו משולבים באנקדוטות ובבדיחות והשיחות נמשכו שעות רבות, ועוררו מחשבות על המוזיקה ותפקידה בחיים שלנו בארץ ובכלל. לפני יותר מעשר שנים נועם נענה לבקשתי להעביר את הארכיון שלו לספרייה הלאומית. הוא העביר למחלקת המוזיקה את כתבי היד של יצירותיו וכן מכתבים וגזרי עיתונות, היה ידיד מחלקת המוזיקה וביקר בה.
נועם ידע לשמור על קשר עם חבריו וחברי קהילת המוזיקה, חוקרים בתחומים מגוונים בתחום המוזיקולוגיה, מוזיקאים, מנצחים, מבצעים ומחנכים – תמיד עשה זאת בשמחה ותמיד גילה סקרנות למתרחש בתחום. המלחין והמוזיקאי מיכאל וולפה כינה אותו 'ליאונרד ברנשטיין הישראלי'. נועם נפטר בתאריך לידתו של ליאונרד ברנשטיין ואכן שילב בעשייתו את כל המגוון שברנשטיין פעל והיה אולי החלוץ בשילוב התחומים".

 

נועם שריף עם ליאונרד ברנשטיין (משמאל), לאחר “אקדמות למועד”, 1957, צילום: יצחק ברז

 

בין שני המלחינים ליאונרד ברנשטיין ונועם שריף התקיים קשר מיוחד. "ליאונרד ברנשטיין", סיפר שריף ליואב קוטנר "לימד אותי מה זה להיות מוזיקאי: אני נדרתי לעצמי אז, כשבא מישהו צעיר, בא תלמיד צעיר, אני תמיד אומר לו: 'תשמע, אתה תלמיד שלי היום, בעוד כמה חודשים אתה תהיה קולגה שלי'. ואני אוהב אותם ואני אוהב ללמד. את זה לקחתי מברנשטיין, שתמיד אמר: 'נועם, אני אוהב ללמד. צריך להיות רב. עשה לך רב וקנה לך חבר'". שריף גם שיתף את ברנשטיין בתיאוריות שונות על הימצאות תכונות מוזיקליות חוזרות בסגנונות מוזיקליים יהודיים של עדות שונות. ברנשטיין בתגובה אמר "נוֹעַם, אָיי נוֹו יוֹר סְטוֹרִי" ("אני מכיר את הסיפור שלך…").

 

כתב היד של היצירה "אשרי" מאת נועם שריף, ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

 

שריף ייחס חשיבות מיוחדת למקורות היהודיים ולשפה העברית: "הרצף היחידי שישנו זה לא המנגינה, הרצף היחידי זה המילים… מה שמשותף זאת השפה, לא המנגינה… כל עדה ועדה אצלנו שרה מוזיקה שמושפעת ממקומות אחרים, אני מסתכל אל המוזיקה שטמונה בשפה… השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית… כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו… זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם… אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר. כי זה קשור איך אנחנו שרים את השפה העברית שלנו, ללוש את השפה, זה המשפט האחד והיחידי שאני יכול לומר בביטחון שאני לא מתחרט עליו אף פעם".

נועם שריף הלך לעולמו והוא בן 83. הוא הותיר אחריו את רעייתו המלחינה אלה מילך-שריף, ילדים ונכד.

"מיליון דברים שאפשר להגיד ואולי בעצם לא צריך להגיד כלום. צריך לשמוע את המוזיקה וליהנות ממנה. מוזיקה זה לא הכול. אבל הכול זה מוזיקה".

 

 

כתבות נוספות

יום הולדת שמח, מר וגברת עממי!

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו: על המלחין חיים צור ז"ל

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש