הָיִיתִי מַנְיָאק וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁאֲנִי מַנְיָאק עַד שֶׁהֵבַנְתִּי

שֶׁמַּתְאִים לִי לְהִתְחַבֵּר לַטּוֹב

שֶׁעָדִיף מִלִּשְׂנֹא זֶה לֶאֱהֹב

שֶׁכָּל אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּרְחוֹב

רוֹצִים לִחְיוֹת בְּאַהֲבָה.

לֹא אֵין אִידִילְיָה גַּם בְּסִיצִילְיָה

וְגַם בַּיָּפוֹ יֵשׁ בְּעָיוֹת

וַאֲנַחְנוּ נוֹלַדְנוּ כְּדֵי לִחְיוֹת

הַחַיִּים מְלֵאִים מַשְׁמָעוּיוֹת

וְתַ'מַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלְּךָ

אַתָּה תִּשְׁמַע בְּעַצְמְךָ.

השיר "הייתי מניאק" מתקשר לי ליפו של סוף שנות התשעים, ולעבודה שהייתה לי אז. עבדתי בתור מטפל לילד מקסים שקראו לו אביב. היום הוא כבר לא ילד.  העבודה שלי הייתה להוציא את אביב כל יום מהגן, לצפות איתו בסרטים של דיסני, להכין לו צהריים ולבלות ביחד עד שההורים שלו היו באים.

הייתי אז סטודנט תפרן למדעי הרוח, לא היה לי פסנתר בבית. הפסנתר היחיד שהייתה לי גישה קבועה אליו חיכה לי בבניין הפקולטה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב שבה למדתי. אני זוכר אצלי נכנס לאחד החדרים האלה ויוצא עם המנגינה לשיר "הייתי מניאק".

בבניין המוזיקה היה פסנתר. אצל אביב בבית הייתה גיטרה שמדי פעם אני ואביב מג'מג'ים איתה על הגג של הבית שלו. שמה העברתי את המנגינה מהפסנתר לגיטרה.

המילים התלבשו על המנגינה. אני חושב שההתחלה הפרובוקטיבית לשיר, אם להיות כנה לגמרי, מבוססת על סרט ישראלי בשם "מאחורי הסורגים". סרט קלאסי על אסירים יהודים וערבים. "יש מניאק שיודע שהוא מניאק ויש מניאק שלא יודע", אומר אחד האסירים ארנון צדוק בסרט. זאת ההשראה לשורה – הייתי מניאק ולא ידעתי עד שהבנתי שאני מניאק. המילים התחילו שם.

זאת הייתה התחלה עוקצנית. ודווקא בשיר בלדי ומלטף להתחיל במילה עוקצנית – אהבתי את הניגוד הזה. ככל שהמשכתי להתעסק בשיר הבנתי ש"מתאים לי להתחבר לטוב", שזה משהו שאני עד היום מנסה, שרובנו מנסים, אני חושב, וגם ש"עדיף מלשנוא זה לאהוב". ניסיתי להעביר שמדובר בבחירה – צריך לבחור בחיובי, בטוב, לבחור באהבה בצורה מודעת, כי המחשבה יכולה לסטות, ואז אנחנו נמצאים בשנאה ובנקמנות ובמחשבות שליליות. לא עדיף לי להזיז את המחשבות למקום טוב?

את המילים של השיר, שהתחיל כאמור כמנגינה בבניין המוזיקה באוניברסיטה, כתבתי בדרך אליה, על המדרכה, ברגל. החניתי את הפורד פיאסטה ליד בניין הנדסאים כי לא היה לי כסף להחנות בחניון. בהליכה הזאת רצו לי חרוזים בראש. ככה כתבתי את הבתים. אולי בהליכה אחת, אולי בשתיים.

הקלטתי סקיצה ראשונית אצל אברהם טל באולפן הביתי ועמית (עמית כרמלי, חבר בשוטי הנבואה) נדלק על זה, והוסיף את קולות הרקע בסוף. את הקלטה הסופית, שהייתה נורא פשוטה וקצרה, עשינו באולפן BB בדרום תל אביב. טייק אחד של גיטרה ושירה. אחר-כך הוסיפו את השִׁירות.

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

לְתָמִי הַזּוֹנָה יֵשׁ חֶדֶר בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

הִיא מְגַדֶּלֶת לְבַד אֶת הַיַּלְדָּה.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין קְלִיֶנְטִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,

הִיא מְנַדְנֶדֶת אוֹתָהּ בַּנַּדְנֵדָה.

פֹּה בְּיָפוֹ כֻּלָּם מְכֻבָּדִים

פֹּה בְּיָפוֹ אֲפִלּוּ הַיְלָדִים

שֶׁבֵּינֵינוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת,

פֹּה בְּיָפוֹ הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת.

אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד…

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

יָפוֹ הָעַתִּיקָה הִיא רָאֲתָה הַכֹּל כְּבָר בְּחַיֶּיהָ,

פֹּה יוֹנָה הַנָּבִיא הִבְרִיז לֵאלֹהִים,

מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהּ שָׁרִים עָלֶיהָ,

נוֹגְעִים בַּנֶּצַח וּמִתְפּוֹרְרִים.

פֹּה בְּיָפוֹ, עִם יוֹנֶה הַנָּבִיא, פֹּה בְּיָפוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁנָּבִין עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים וַאֲחָיוֹת

פֹּה בְּיָפוֹ, הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת…

הכל חוזר ליפו. גרתי ביפו בסוף שנות התשעים עם ננסי אשתי הראשונה, לימדתי אנגלית בתיכון סוקולוב לאור, וחלמתי חלומות על הקמת להקה. את התואר עשיתי בתל-אביב, למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ו-B.A כללי.

הייתי ואני עדיין באהבה אמנותית לבני אדם. לציורים ולסיפורים של אנשים. תמיד הייתי יושב ותוהה מה הסיפור של זה ומה העניין של זאת. זה עניין שמלווה אותי מגיל צעיר. אני זוכר שבאותה התקופה ראיתי ציור של ואן גוך, ציור שנקרא 'אוכלי תפוחי האדמה'. התחברתי למה שוואן גוך ניסה להעביר בציור, לרצון של הצייר לספר את הסיפור של המשפחה הכפרית האבודה והעצובה הזאת.

יצירה נוספת שהתקשרה לסיפור היא שיר שנקרא Streets of London, הייתי שר אותו לפעמים בהליכה לבית הספר שבו לימדתי וחושב על כמה זה יהיה מעניין לכתוב שיר דומה על האנשים של יפו. המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London. וככה השכן שלי, משת"ף משוקם ששכחתי את שמו (לא קראו לו חיים וגם לא אחמד), כתב את עצמו לתוך המנגינה.

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

כתבתי על הדמויות שהיו מסביבי. אפילו הקריאה "אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד" ("כל הכבוד פאהד"). פאהד היה הבן של המשת"ף,  אני זוכר את אימא שלו צועקת לו בחדר המדרגות. שתי מראות נוספים שפגשתי כל הזמן והכנסתי לשיר הם: נשים כמו תמי הזונה, והמוני פועלים זרים (אולג, לב וסשה מהשיר) שהיו שותים בחבורות עד שהיו מתעלפים בשעות הצהריים, סביבות השעה שחזרתי מיום עבודה בבית הספר.

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

השיר הזה נובע מעניין שחזר שוב ושוב בשירים של שוטי הנבואה – ההתפעמות היהודית התנ"כית ממרחק שלושת אלפים שנה. הרגשתי שאני חולייה נוספת בשרשרת האנשים ששרים שירים ביפו, שמנסים לגעת בנצח, אבל גם אני כמו אלה שבאו לפני ועוד יבואו אחריי בדרך להתפורר. אפסות הקיום מול הנצח של יפו, שראתה הרבה מלבד רואי לוי בשנות התשעים המאוחרות.

את המנגינה הקיימת מצאתי בחיבור עם אברהם טל. אבל הייתי תקוע בפזמון, הייתה לי התחלה של שורה, "פה ביפו…", ננסי הוסיפה את "כולם מכובדים". את ההמשך אני כתבתי.

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית