.

סביון ליברכט

מתוך המחזה: 'מקרה ושמו פרויד'

מחזה בן מערכה אחת על הקשר בין זיגמונד פרויד בן השמונים ושתיים לבין נאצי צעיר שמונה על ידי המפלגה לטפל בנכסיו לאחר הפלישה הגרמנית לאוסטריה ב-1938.

 

הרקע ההיסטורי

ב-12 במרס 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ללא קרב. הטנקים הגרמניים שחצו את הגבול התקבלו באהבה על ידי האוסטרים.

מיד עם כניסתם התחילו הגרמנים במסע הפחדה נגד האוכלוסייה היהודית. יהודים נרדפו ברחובות, זומנו לחקירות אצל הגסטפו וסולקו מבתיהם. על כל אחד מ-9,000 בעלי העסקים היהודיים מונה משגיח נאצי שפיקח על הכספים.

זיגמונד פרויד נחשב בעל עסק בעיקר בשל היותו הבעלים של ההוצאה לאור של האגודה הפסיכואנליטית,"ההוצאה".

ד"ר אנטון זאוארוואלד, מומחה לכימיה, התמנה להיות המשגיח על נכסי משפחת פרויד. בתחילה טען טיעונים אנטישמיים, אך במשך הזמן השתנה יחסו אל פרויד, בעיקר מכיוון שקרא את הספרים שמצא ב"הוצאה".

עד סיפוח אוסטריה התנגד פרויד לעזוב את וינה בתואנות שונות. ואולם ב-14 במרס זומנה בתו אנה לחקירה במשרדי הגסטפו ופרויד הבין שהם חייבים לעזוב את אוסטריה.

בהשגת האישורים היו מעורבים שגרירים שונים, ידידת המשפחה הנסיכה מארי בונפארט ואפילו נשיא ארצות הברית.

לאחר שהתקבלו הוויזות והיתרי הכניסה לאנגליה נזקקו בני משפחת פרויד לאישור אחרון, של זאוארוואלד, כי המיסים שולמו והדוחות מולאו נכונה.

זאוארוואלד גילה שפרויד לא דיווח על חשבונות שהחזיק בבנק בשוויץ. העונש על עבירה זו היה גזר דין מוות. למרות זאת, זאוארוואלד נתן את האישור האחרון ואִפשר לבני המשפחה ולקרוביהם לעזוב את וינה.

לאחר המלחמה הגיע לווינה הקצין האמריקאי הארי פרויד, אחיינו של פרויד, אשר עזב את וינה עם משפחתו בשנת 1933. הארי פרויד העמיד את זאוארוואלד לדין בגין שוחד וגנבת כספים, אך אנה פרויד העידה לטובת זאוארוואלד והוא זוכה.

דמותו של אלכס וָאלד במחזה מבוססת על ד"ר אנטון זאוארוואלד.

 

תמונה רביעית

הדירה של ואלד:

הלן ואלד נכנסת עם סל קניות ומוציאה ממנו לחם, בצל וכרובית, ומניחה על השולחן. היא מדליקה את הרדיו ונשמע שיר תקופתי. הלן שרה יחד עם הרדיו. היא מוציאה מהתיק ליפסטיק ובושם ומשתמשת בהם.

ואלד נכנס. הם מתחבקים.

הדירה של פרויד:

בתוך הסצנה הזאת בריונים נכנסים לדירה של פרויד, עורכים חיפוש, לוקחים כסף ודרכונים והופכים מגירות על הרצפה.

ואלד: כבר הרבה זמן לא הכנת לי מרק כרובית…
הלן: הרבה זמן לא הגיע לך.

ואלד מוציא ספרים מתיקו, מניחם על השולחן.

הלן: מי היהודי שלך?
ואלד: פרופסור אחד.
הלן: פרופסור? יש כל כך הרבה יהודים עשירים בווינה ולך נותנים פרופסור! איזה נכסים יכולים להיות לפרופסור?
ואלד: יש לו הוצאת ספרים!

מלמטה בוקעות קריאות "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד" ו"מוות ליהודים". היא ניגשת לחלון ומביטה החוצה, מרוצה.

היא ניגשת לשולחן לקחת את הירקות וקולטת את שמו של הספר ושל הכותב.

הלן: מותר לך להביא הביתה ספרים שלו?
ואלד: כדי שאדע מה הוא כותב. אני אזרוק אותם אחרי שאקרא.
הלן: מה הוא כותב שם?
ואלד: ממה שהספקתי לקרוא, בעיקר תאוריות נפוחות על "נפש האדם", והוא, משום מה, קורא לזה מדע. ומה שהכי מפתיע: עדת מעריצים די מכובדת מאמינה שהוא גאון.
הלן: היהודים האלו שלו…
ואלד: הוא טוען שיש אזור מסוים שנקרא ה"תת-מודע"… שזה… מין פח אשפה שאליו אנחנו זורקים כל מיני מחשבות לא רצויות, דברים שקשה לנו להתמודד איתם –
הלן: אני הייתי זורקת לשם את אחותי!

הם צוחקים.

ואיפה בדיוק נמצא הפח אשפה הזה?
ואלד: (בהגזמה פרודית) איפשהו… ב"נפש" –

הם צוחקים. הלן מציירת באצבעותיה תנועה של מישוש שטרות כסף.

הלן: אצל היהודים הנפש נמצאת באצבעות, איפה שאפשר למשש… את ה"נפש" בסתר, במחבוא באיך קראת לזה? – "בתת-הידיעה"…
ואלד: בתת-מודע.
הלן: באיזשהו תת!

הם צוחקים.

ואלד: הוא גם פותר חלומות.
הלן: וקורא עתידות בכדור בדולח? וחובש תרבוש עם פעמונים?
ואלד: לא ראיתי אותו. פגשתי רק את הבת והבן שלו. הבן הזה עוד לא מבין את המצב החדש… הבת היא החוליה החלשה.
הלן: ואיך הצגת את עצמך שם?

ואלד מחקה את עצמו. אבל מאדיר את שפת הגוף שהפגין שם.

ואלד: "אני דוקטור אלכסנדר ואלד. אני ממונה על המקום הזה מטעם הפיהרר שלנו."

הלן מוחאת כפיים.

הלן: בראבו!
ואלד: לרגע היה נדמה לי שאני כול יכול. שאני יכול לגרש אותם, להפחיד אותם, להשפיל אותם – אני יכול גם לתת להם חנינה.
הלן: תתחיל עם להפחיד אותם.
ואלד: זה בדיוק מה שעשיתי.
הלן: מסתבר שלא כל כך קל להפחיד יהודים. קורט סיפר לי איך תפסו את רוטשילד, העכברוש היהודי. אתמול בערב האס-אס באו לארמון שלו ברינגשטראסה כדי לעצור אותו אבל המשרת אמר שהברון אוכל ואי אפשר להפריע לו – תאר לך! שישה חיילי אס-אס הקיפו את השולחן וחיכו בסבלנות עד שהאדון סיים את הארוחה, אכל פירות יבשים, עישן סיגריה, לקח את התרופות נגד מחלת לב. ואז זרקו אותו לחקירה במטרופול. והמפקדה של אדולף אייכמן עברה לארמון שלו.
ואלד: יפה! המטרופול שייך ליהודים, לא?
הלן: כבר לא. שאלו את רוטשילד כמה שווה הארמון שלו. ונחש מה הוא ענה. לא, אתה לא מסוגל לחשוב כמו יהודי. הוא אמר: "הפאלה של משפחת רוטשילד שווה – (במילים האלו) – לא פחות מהקתדרלה של וינה"!
ואלד: באמת!
הלן: חבל שרוטשילד הוא לא היהודי שלך.

הם מחייכים זה לזו. רגע של קרבה ביניהם.

הכל הולך להיות טוב עוד מעט. נכון, אלכס?

ואלד: יהיה נפלא!
הלן: …זה הזמן הנכון להביא ילד לעולם…
ואלד: בתנאי שיהיה יפה כמוך.
הלן: אולי זאת תהיה ילדה.
ואלד: (משתעשע) בשם המפלגה הנאצית אני מזמין ילד!
הלן: (צוחקת) בוודאי שילד! מי הטיפש שיתעסק עם המפלגה הנאצית?!

הם פורצים בצחוק ומתנשקים. היא מורידה את הסוודר או החולצה.

הלן: אני מחכה לך…
ואלד: אני בא.
הלן: אתה מוזמן לחפש את התת-מודע שלי…

הלן צוחקת ויוצאת אל החדר הסמוך.
ואלד הולך בעקבותיה.

 

תמונה חמישית

החדר של פרויד:

החדר באי-סדר. מגירות שלופות החוצה על הרצפה.
הדלת נפתחת. פרויד מופיע. הוא לבוש חלוק בית. אנה מבחינה בו וממהרת אליו.

אנה: פפה!

אנה מובילה את פרויד אל הספה. היא עוזרת לו להתיישב בכורסה, מסדרת את שערו ואת בגדיו ומכסה אותו בשמיכה. ואלד צופה בהם. פרויד לא רואה אותו. אנה מנסה לעדכן את פרויד בזהירות, לפני שוואלד יתערב.

אנה: נוח לך, פפה?
פרויד: עוד כרית תעזור לי להעמיד פנים שאני מסוגל לשבת זקוף.

אנה דוחקת עוד כרית מאחורי גבו. היא מוזגת תה ומתחילה להשקות אותו בכפית.

אנה: עוד רגע… עוד רגע תרגיש יותר טוב…

היא מוטרדת. מעט תה נשפך עליו.

אנה: אני מצטערת, פפה.

אנה מנקה את הכתם בהיסטריה. פרויד מביט בוואלד.

פרויד: מה קורה, אנה?
אנה: אני… פפה, שלשום… בזמן שישנת, אוסטריה… גרמניה פלשה לאוסטריה.
פרויד: …הנאצים הגרמנים כאן…
אנה: כן… (פאוזה)
פרויד: Finis Austriae.

ואלד בא ונעמד מול פרויד.

ואלד: ולמה לא: "Principium Austriae"? – ההתחלה החדשה של אוסטריה.
פרויד: מי אתה, אדוני?
אנה: פפה –
פרויד: אתה צריך לתאם פגישה. אנה תטפל בזה.
אנה: פפה, אתה מדבר אל –
פרויד: אנשים לא יכולים לבוא לכאן בלי לקבוע פגישה –
אנה: זה מר ואלד, פפה. הוא הנאצי שלנו…
פרויד: מי?
אנה: מר ואלד ממונה עלינו מטעם המפלגה הנאצית –
ואלד: כן, אדוני. (לאנה) תרשי לי לעדכן אותו. את יכולה לצאת עכשיו.
פרויד: תסלח לי מאוד, אבל אנה נשארת כאן.
ואלד: לא, אנה לא נשארת כאן.

אנה משקה את אביה.

אנה: אני חייבת להישאר עם אבי –
ואלד: אם זאת, במקרה, שאלה, התשובה היא "לא".

שתיקה. פרויד מתחיל להבין את המצב.

פרויד: למה אנה לא יכולה להישאר?
ואלד: כי ככה אני אומר.
אנה: אז אני מבקשת שהיחס אל אבי –
ואלד: צאי החוצה עכשיו.
אנה: אני מחכה מאחורי הדלת, פפה…

אנה יוצאת.
שתיקה ארוכה מאוד. פרויד וואלד בוחנים זה את זה. פרויד כועס. ואלד מסתובב כה וכה. משהו בנוכחות של פרויד מבלבל אותו. הוא מרגיש חשוף.

ואלד: הסברתי לבן ולבת שלך ועכשיו אני מסביר לך: אני שואל ואתם עונים.
פרויד: אני לא מוכן שידברו אליי ככה.
ואלד: אתה תתרגל. עיינתי בתיק הרפואי שלך –
פרויד: אתה רופא?
ואלד: סיימתי לימודים בכימיה אבל למדתי גם רפואה.
פרויד: אז יש לך הרבה מכרים יהודים.
ואלד: לא, אין לי.
פרויד: מכל הסטודנטים לרפואה, אין לך ידיד אחד יהודי?
ואלד: היו שם הרבה יהודים, אתה צודק. יותר מדי יהודים. תשעים אחוז מהסטודנטים שלמדו איתי – תשעים אחוז היו יהודים! ולא רק את הפקולטה לרפואה אתם ממלאים. בנקים, מפעלים, חנויות כלבו – יותר מדי מהם שייכים לכם. גם יותר מדי ארמונות ברינגשטארסה.
פרויד: הם גנבו אותם או הרוויחו אותם בעבודה קשה?
ואלד: בגללם ארבעים אחוזים מהאוסטרים מובטלים – ארבעים אחוז!

שתיקה. ואלד מבחין בקופסאות סיגרים העומדות זו על גבי זו.

ואלד: ס י ג ר י ם!
פרויד: קופסאות ריקות, למרבה הצער.
ואלד: עישנת ס י ג ר י ם.
פרויד: עשרים ביום.

ואלד מבחין בקנקן יין עתיק העומד ליד קופסאות הסיגרים. הוא תופס אותו ובוחן אותו בעניין. פרויד מבחין בהתרגשות שהקנקן מעורר בוואלד. ואלד מודע למבטו של פרויד בו ומניח את הקנקן.

פרויד: הוא ריק מאז המאה השלישית לספירה.
ואלד: גם אם היה מלא – זה כבר לא מעניין אותי.
פרויד: כבר לא…
ואלד: (חוזר על המילה בסתמיות מכוונת) זה לא מעניין אותי.

שתיקה. ואלד מבין שנתפס.

פרויד: האם הנאצי שלי אמור לשמור עליי או לשמור על האחרים מפניי?

ואלד כועס ומביע את כעסו בתנועה אלימה. פרויד עוקב אחריו, לומד אותו.

ואלד: הנאצי שלך לא אוהב התחכמויות! לא באופן מודע, ולא באופן תת-מודע.
פרויד: אז הנאצי שלי יודע משהו על תאוריות במדע הפסיכולוגיה.
ואלד: הנאצי שלך מבין מספיק כדי לדעת שהתאוריות שלך הן לא מדע.
פרויד: המדע מכיר בתופעות שבהן ההשפעה היא עקיפה.

כעסו של פרויד מתגבר והולך.

ואלד: בתנאי שהיא ניתנת לבדיקה. בתנאי שהיא חוזרת על עצמה, בתנאי שהיא ניתנת לניבוי. התאוריה שלך היא אף אחד מאלו ולכן היא לא מדע – היא תאוריה חסרת שחר.
פרויד: חסרת שחר! – אנשים נרפאו בזכותה.
ואלד: אני לא מאמין!
פרויד: אנשים שסבלו מתופעות שאנשי מדע – שאותם אתה מעריך כל כך – לא יכלו לעזור להם.
ואלד: קראתי את תיאורי המקרים. כולן גברות בורגניות משועממות, רובן יהודיות.
פרויד: מה שנכון לגבי נשים יהודיות, נכון לגבי נשים בכלל!
ואלד: לא! אתם היהודים שונים מאיתנו. אתם עם של נוודים. לא יצרתם תרבות עצמאית. אתם ניזונים, כמו טפילים, על התרבות של העם המארח אתכם. התאוריות המגוחכות שלך נשארות בגבול הגטו היהודי. אפשר אפילו להגיד שהן מבטאות את הנפש היהודית, מעוררות גועל כמוה: חיי המין של ילדים, סטיות וכל הטינופת הזאת –
פרויד: (מתרגז) מה שאתה מכנה "טינופת" הוא נפש האדם!
ואלד: תתעסק לך עם העניינים היהודיים והנפש היהודית שלך כאוות נפשך, אבל אל תמציא תאוריות –

מבחוץ עולות שאגות המון: "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד"

פרויד נשמט לפתע. הוא התעלף. ואלד נחרד. הוא ממהר אל הדלת.

ואלד: אנה!

אנה נכנסת וממהרת לטפל באביה.

אנה: מה קרה?
ואלד: שוחחנו, התווכחנו קצת, והוא התעלף. תזמיני רופא.
אנה: אין צורך. הוא מתעלף לפעמים כשלא מסכימים איתו.
ואלד: אז הוא עומד להתעלף הרבה בזמן הקרוב. תחתימי אותו על הטפסים כשהוא יתעורר. אני אבוא מחר לקחת אותם. ותתחילו לארוז.

ואלד יוצא.

 

סביון ליברכט היא סופרת ומחזאית. פרסמה עשרה רומנים וקובצי סיפורים, ושמונה מחזות פרי עטה הועלו על במה בארץ ובעולם. הטלוויזיה הישראלית הפיקה שלושה סרטים על פי תסריטיה, ונוסף על כך הופקו סרטי קולנוע המבוססים על סיפוריה. זכתה בפרס אלתרמן, פרס הטלוויזיה, פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה לסופרים ופרס מחזאית השנה. בין יצירותיה האחרונות: 'הנשים של אבא' (רומן; כתר, 2005), 'פנינים לאור היום' (סיפורים; כתר, 2015), 'האורחת' ו'קוראים לו מלך' (מחזות; בית לסין, 2016).

זהו פרסום ראשון למחזה החדש 'מקרה ושמו פרויד'.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

.

אלוהים אשר בערפל

מאת עליזה רז-מלצר

.

בשנת 2008 מלאו ארבעים שנה לפרסומו של מיכאל שלי, ולרגל המאורע הודפסה מהדורה חגיגית של הרומן, שכללה פתח דבר מאת המחבר, עמוס עוז. וכך הוא כותב:

.

אחרי ארבעים שנה
הרומן "מיכאל שלי" כתוב כולו מנקודת ראותה של אישה, בגוף ראשון יחיד. הייתי כבן עשרים ושש כשכתבתי אותו, והייתי בטוח בכך שאני יודע הכל על נשים. כיום לא הייתי מעז לכתוב רומן שלם בגוף ראשון מפי אישה.
בעקבות "מיכאל שלי" קיבלתי הרבה מכתבים מקוראות ששואלות אותי בהתפעלות "איך ידעת?" וכן הרבה מכתבים אחרים מקוראות אחרות הנוזפות בי, "אינך יודע שום דבר". לעולם לא אדע מי מהן צודקות.

.

תגובות הנשים שעוז מצטט מזכירות לי, להבדיל, סצנה בלתי נשכחת מסרטו של ג'יימס ברוקס, 'הכי טוב שיש', בכיכובו של ג'ק ניקולסון, בתפקיד מלווין יודאל, סופר מצליח ומיזנתרופ בלתי נסבל. פקידת קבלה צעירה שמה נפשה בכפה וניצבת מול יודאל, סמוקת לחיים ונרגשת מגודל המעמד. היא מעריצה אותו, קראה את כל כתביו, ומוכרחה לברר איתו: ?How do you write women so well. יודאל נותן בה מבט מלא בוז ועונה: I think of a man, and I take away reason and accountability, והמעלית נסגרת בפניה ההמומים.

הרומן מיכאל שלי מסופר מנקודת מבט של חנה גונן, אישה בת שלושים, בירושלים של שנות החמישים. רבים קראו אותו, ולמרות זאת, אני מעיזה לנחש שאם היו מבקשים מהקוראים לתמצת את עלילת הרומן, הם היו מתקשים לנסחהּ. אפילו הסופר מעיד על עצמו כי נמלא ספקות קשים בסיום תהליך הכתיבה, כי "הנה יצא לי רומן בלי הרוגים ובלי בגידות, כרוניקה ידועה מראש של חיי נישואים שהחמיצו, אישה קצת היסטרית, בעל שומם, ילד מרובע, שכנים עכורים וירושלים המחולקת שיצאה לי חורפית, מדכדכת ומאיימת…" (עוז סיים את כתיבת הספר כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

יש לי ויכוח עם הסופר, אני לא סבורה שחנה גונן היא "אישה קצת היסטרית". עצובה, מיוסרת, מסוכסכת, מדוכאת – זה כן. אבל היא גם משעשעת לעיתים, ומעניינת, ואוהבת ושונאת, מתגעגעת וחולמת. אני חייבת להודות שלא אחת מצאתי את עצמי מזדהה עם סנטימנטים שהיא מביעה, אף כי ביני לבין גיבורת הרומן של עוז אין הרבה משותף, זולת היותנו ירושלמיות וחובבות ספרות. גם קווי העלילה המרכזיים המרכיבים את היצירה אינם תואמים את הביוגרפיה שלי. ועדיין, באף רגע של הקריאה לא נדמית בעיניי חנה גונן להיסטרית או לדמות שלוקה בנפשה, כפי שהיא מוגדרת בידי מבקרים המתאמצים לפענח את חידתה. אני לא יודעת לומר מה יש לה, לגב' גונן. גם אחרי קריאה חוזרת ביומנה וגיוס פרשנויות פסיכולוגיות, פסיכואנליטיות, פוליטיות, מגדריות, ביולוגיות ומה לא, עדיין אין לי דיאגנוזה מובהקת. אבל הנה מזדחלת לה שאלה חתרנית, משונה, לא שייכת.
מה זה משנה?

האם נחוצה לנו דיאגנוזה מפורשת של אישיותה כדי להבין את הטקסט? האם ניתן לחיות בשלום עם האפשרות שאין סיבה מוגדרת למורכבותה הרגשית של הגיבורה, להתנהגותה, לעולם הפנטזיה שלה, להחלטות שהיא מקבלת בשלושים שנותיה? מסקירה מדגמית של מאמרים וביקורות, עבודות ויצירות הדנים במיכאל שלי, נראה כי זו השאלה המרכזית – אולי היחידה – המעסיקה את הקוראים. למה? למה היא כזאת? בוודאי קיימת פרשנות ליניארית מניחה את הדעת שתספק פתרון לחידה, צריך רק לחפש היטב, לבצע סריקת עומק של הטקסט, בסופו של דבר הוא הלא יימצא.

הבמאי המוערך דן וולמן יצר את הסרט 'מיכאל שלי' שבע שנים אחרי שהרומן ראה אור. אם במקרה לא הספקת לקרוא את הרומן והחלטת לגשת לבגרות בספרות על בסיס צפייה בסרט, מוטב שתבדקי אם יש מועד ב. בספר שפרסם לאחרונה הקולנוען והחוקר פרופ' ענר פרמינגר (בין מסע אלונקות למגש הכסף, רסלינג: 2017) עוסק הכותב בעיבוד של וולמן למיכאל שלי בפרק המוקדש ליחסים שבין ספרות לקולנוע. קולנוען המעבד יצירה ספרותית לסרט, גורס פרמינגר, אינו מתיימר לחקות אותה, שכן היצירה הספרותית כמוה כאישה המשמשת מודל ליצירת אמנות, ו"עצם השימוש ביצירה אחת כמודל ליצירה אחרת אינו מפחית מערכה של אף אחת מהיצירות". זאת משום שהסרט "הוא לעיתים פרשנות של המעבד [כלומר, התסריטאי והבמאי] למקור הספרותי", שהוא – כשלעצמו – טקסט המפרש מציאות בעיני כותבו, או במילותיו של פרמינגר, "חומר מאורגן שכבר עבר סלקציה ועיבוד פנימי על ידי הסופר".

על מנת שיצירה קולנועית תהיה שלמה – או איכותית – עליה להיות מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, כיחידה אוטונומית. כך, התלמידה שלא הספיקה לקרוא את הרומן אבל צפתה בסרט, הרוויחה יצירה בשלה שיש לה התחלה-אמצע-סוף, שהיא הבינה וחוותה גם אם אינה מכירה את הטקסט שעליו מבוסס הסרט (וכנראה עדיין תיכשל במבחן). השוואה בין השניים ובדיקת "המשמעות הספרותית מול המשמעות הקולנועית", כפי שעושה פרמינגר בספר זה, הן בבחינת ערך מוסף – פן פרשני נוסף, עין נוספת, צבע נוסף. רולאן בארת וז'וליה קריסטבה, שפיתחו והרחיבו את תאוריית הקורא הפעיל, טוענים כי טקסט לעולם אינו עומד כאובייקט בפני עצמו, אלא נוצר – כל פעם מחדש – במפגש שבין הקורא ליצירה.

כך, סרטו של וולמן הוא סיפור המפגש שלו עם הטקסט של עוז. אך במידה מסוימת הוא גם האופן שבו אפרת לביא (בתפקיד חנה גונן) ועודד קוטלר (בתפקיד מיכאל) פוגשים את התסריט והוראות הבימוי, ומפרשים אותם. וכך גם יתר השותפים בעיצוב היצירה הקולנועית: הצלם, העורך, המלבישה, המלהקת, המפיק וכן הלאה.

והנה, מגיע תורנו. הצופים. כל צופה כותב מחדש את היצירה הקולנועית. העדשה של הצופה פרמינגר מתחדדת במפגש שלו עם היצירה "שמלת השבת של חנה'לה", השזורה ברצף התודעה של חנה גונן ברומן של עוז, ומתורגמת לסיטואציה ריאליסטית, לסמלים ולמוטיבים בעיבוד הקולנועי. ברומן יש אזכורים מרומזים לסיפור, והתייחסות ישירה אחת, המתקיימת לאחר מסיבה שמיכאל עורך בביתם לרגל קבלת סטיפנדיה מהאוניברסיטה. אין לדעת מה גרם לחנה גונן להיזכר פתאום בסיפור, כפי שאין קשר נסיבתי מובהק בין השירים "ליצן קטן שלי" והילד דוד שהיה "מסודר נקי תמיד" הארוגים בזרם התודעה של הגיבורה, שהוא – למעשה – הרומן כולו. בסרט הופך הסיפור למוטיב חוזר רווי משמעויות, ופרמינגר עוקב אחריו ובוחן את האופן שבו מרכיבי המבע הקולנועי: תנועות המצלמה, הפסקול והרצף התסריטאי תורמים להבנת הסיטואציה, או ליתר דיוק – לעיצוב דמותה של הגיבורה, ואם לדייק עוד יותר – להבנת נפשה המיוסרת.

פרמינגר קורא את וולמן, שקורא את עוז, שקורא את חנה. לא סתם מעיד על עצמו עוז, באותו פרק מבוא שהזכרתי בראשית דבריי, שהרומן נכתב בכפייה. "דמותה של חנה השתלטה עליי מבפנים […] נכנסה לתוכי ולא הרפתה". הוא מתאר כיצד היה מסתגר בכוך השירותים הזעיר בחולדה בשעות הקטנות של הלילה עם סיגריה דולקת ביד "וכותב מה שחנה הכתיבה לי".

במפגש שלי עם הטקסט של עוז, אני קוראת גבר שמנסה להבין what’s on a woman’s mind. חנה התעלומתית היא "אם טיפוס" של דמויות נשיות – גיבורות ודמויות משנה – המופיעות בקורפוס כתיבתו של עמוס עוז. אפשר להיזכר בכמה מהן אם רוצים – רימונה ליפשיץ ממנוחה נכונה, אילנה מקופסה שחורה, דיתה מאותו הים, עתליה מהבשורה על פי יהודה, וכמובן – אימו של הגיבור, פניה מוסמן-קלוזנר, מסיפור על אהבה וחושך. הנשים של עוז הן תמיד מסתוריות, נושאות סוד, מסקרנות, מבלבלות. לא מובנות. וחנה, למרות זרם התודעה החשוף לעיני הקורא, אינה שונה מהן.

בקריאה שלי, וולמן עיבד – או פירש – את יצירתו של עוז לכדי עלילה שמספקת פתרון לתעלומת אשת המסתורין, חנה גונן. הוא בחר נתחי עלילה, תובנות, מוטיבים וטקסטים וערך אותם מחדש לכדי יצירה אוטונומית. הסרט מגולל דרמה משפחתית שמהווה הסבר לייאוש, לעצב ולנפשה השבורה של חנה גונן. חיי הנישואין שלה, בחירתה בבן זוג משמים, ההיריון המוקדם, עזיבת הלימודים וויתור על חלומותיה הם הם האחראים לטירוף שאוחז בה בסצנה האחרונה, במקלחת, ואנו נפרדים מחנה בידיעה שכך מסתיים סיפורה, ומבינים מדוע הוא מסתיים כך.

איך באמת מסתיים הרומן מיכאל שלי? ובכן, חנה מוצאת מקום עבודה חדש במשרד המסחר והתעשייה, שהיא מרגישה בו "נינוחה". משפחת גונן מעתיקה את מקום מגוריה לדירה מרווחת יותר בעלת חדרים נפרדים, כמו שחנה חלמה תמיד, והם אף רוכשים מכשיר טלפון. מיכאל מסיים את עבודת הדוקטורט והמשפחה עומדת להתרחב עם החיים החדשים הנרקמים ברחמה של חנה. לעומת הטון המורבידי שבו פותחת חנה את כתיבתה, "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו", היא חותמת את רשימתה בתיאור מפורט של נוף ירושלמי (מדומיין או מציאותי), המתאפיין בתנועה, ביצריות שוקקת, בחיים. ניתן להעניק לתיאור פרשנויות רבות, והוא אף מזמין אותן בסגנונו האסוציאטיבי. אך כדי להחליט שנפש הגיבורה נטרפת עליה, יש צורך להעלים עין משלל הגורמים המרכיבים תמונה הפוכה – אולי תמונת תשליל – משיגעון שמכריע את הגיבורה.

בחירתו של דן וולמן דומה בעיניי לאותם מאמרים ומחקרים המתאמצים לפענח את חידתה של חנה גונן. להבין "למה", לעשות סדר בבלגן. בין היתר, הסרט עושה שימוש באגדה על שמלת השבת של חנהל'ה כדי לסמן מסלול באמצעות ציוני דרך. "שמלת השבת של חנהל'ה" היא קלסיקה של שכר ועונש, סיבה ותוצאה. אם X אז Y. כדרכן של אגדות ילדים, גם זו מתגייסת כדי לעשות סדר. אם תאכל את הבננה לא תהיה חולה. יגעת ומצאת תאמין. שלח לחמך על פני המים וכו'. חנהל'ה הייתה ילדה טובה, היא עשתה מעשה טוב ולפיכך היא לא תינזק. כל גרמי השמיים יסייעו לה להלבין את כתמיה. במידה מסוימת, פרשנותו של וולמן מקבילה ליסודות האגדה: יש סיבה לכל דבר, ולכל תוצר מניע. חנה טעתה בבחירותיה, והיא משלמת את מחיריהן. מש"ל.

בעיניי, חנה גונן היא לא מסתורית ולא תעלומה. היא לא לוקה בהיסטריה, ועולם הפנטזיה שלה אפל ואלים והרסני כמו שעולם פנטזיוני יודע להיות, בהיותו מוגן ופרטי. היא עסוקה בשאלות קיומיות, בילדותה, בפצעים שידעה ובאובדנים שחוותה. רבים מאיתנו לא נגמלים גם בבגרותנו מהחלוקה הבינארית של 'ילדה טובה/ילדה רעה'. האם ניענש על חטאינו, על פנטזיות אסורות, על כניעה ועל ויתור? האם כתם שחור על שמלה לבנה יכול להימחות? חץ שנורה, אבן שהושלכה, מילה שנאמרה או לא נאמרה. האם יש ניסים בעולם?

חנה גונן של עוז היא דמות מורכבת. המורכבות האנושית שלה גדולה מקטגוריזציה, הגדרות או סכמות ליניאריות. אין לה התחלה-אמצע-סוף. אין עלילה. וככזו, גם העתיד שלה, היום שאחרי העמוד האחרון, פתוח לרווחה.

בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, נאמר "ומשה נִגש אל הערפל אשר שם האלהים". הערפל אינו מפריע למשה למצוא בתוכו את אלוהים, למרות הקושי. ואולי הוא יכול לגשת אליו רק בתוך הערפל. בלי לבטל את חשיבותו של אזמל הניתוח הטקסטואלי, חנה גונן, שכפתה על עוז את סיפורה, מלמדת אותי את החשיבות שבהשתהות דווקא במבוכת המעורפל והתמוה. הלא זו השתקפות נאמנה יותר של המצב האנושי. התמיהה, חוסר הבהירות, אי-הרציפות, אי-ההבנה – הם שמאפיינים את הנפש האנושית, של האישה וגם של הגבר.
הם אלוהים אשר בערפל.

 

* המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה באירוע השקה לספרו של ענר פרמינגר, סינמטק ירושלים, ינואר 2018.

עליזה רז-מלצר, עורכת ספרות, מתרגמת וחוקרת ספרות. מתגוררת בירושלים.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך