.

מאת אורית פראג

.

באה אל פינת הדשא לכיסא הצופה צפונה. דיברה אליך, היי נג'יב, אני מדברת אליך כי נוטה היום, כי צבעי ההרים במרקם הבזלת. אמרה, איך הם מכחילים ומתרככים, תראה, ראה את הבגד הצהוב הזה; ג'לבייה צהבהבה כמו אש. אתה יודע, כמו של המשוררת שלנו שתפרו לה בגד מאש, בגד מזהיר. ואצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט רחוקה מהגחלת ולא ברור מי הבוערת, וצחקה על עצמה, כמה שאת מופרכת והאוויר נפתח עליה לאט לרווחה ואמרה שוב שאצבעותיי תופסות בקצה הג'וינט שדרור מספק לי לפעמים וככה משלים הכנסה בגזרת השמירה שלו. שעת האור החיוור כשהשקט כמו שובל של ריח באפי ומה הסיכוי שאשמע כאן את חריקות הצעדים שלך נג'יב? נניח שתגיע בגלל איזו פורענות בלתי צפויה. מצד צפון תבוא ותיפתח חלקת הגפנים ותגיח מתוכה ותמצא אותי בגפי בציפייה בהירה ונזהרת לך.

ימים אחר כך, ביושבו ברכב שעמד כרגיל חמישים ושמונה מטר מהשער, על המשטח הלבן, וצפה בדמדומים המעבירים את כחול המים לאפור ולחושך שמיד יֵרד ויתקשט באורות העצבניים של טבריה, חשב דרור כך: רזי באמת לא ראתה בכלל איך נג'יב והבן שלו עברו את השדה וכשהגיעו היו עובדה מוגמרת והייתה צריכה להגיב ולמצוא פתרון שממציאים בין חברים.

בין הכרם התחום בעצים מחטניים ובין הכיסא שישבה עליו גדל האוויר וכיסה את צעדיהם באור החיוור וכשקרבו עד שולי הדשא, לא נעמדתְ בבהלה כפי שהיה צפוי שיקרה. לא לא. נשארת יושבת ובוהה בהם בהשתאות גמורה. אחר כך כשנג'יב, נג'יב שלי הייתָ ממש סמוך במרחק דיבור, אמרתי לך ללא מניירות טרגיות כלשהן אלא באינפנטיליות גמורה, נג'יב מה קרה לילד שלך.

וכך גם פחות או יותר שִחזרה רזי את המצב; לפתע עמדו שני אלה מולה כמו המלאכים מול אברהם כשישב כמוה בפתח האוהל ונג'יב בקולו הצעקני, נוזף בה, רזי מה זה, איך את ככה בחוץ? לכי תלבשי משהו ובואי לעזור לי מיד עם הילד, את רואה, וקולו מחרחר ונואש כבוכה. מהר תביאי מגבות צעק ולא יכולתָ לראות את הבגד השמוט על כתפיי או שכן ראית? ועמדת מולי ועל גופך כל כובד משקלו של עָלִי בנך האהוב, הילד שלך שמסריח מהוללות ומדמם על גופךָ ואתה נג'יב נרעד ובמצחך קמט, לבוא אל היהודייה הזאת ולהתחנן לעזרה.

רזי התקשרה לדרור פעמיים אותו יום. בשתי הפעמים עמד במקום הקבוע חמישים ושמונה מטר מהשער.

הצ'קלאקה כבויה. כשהתקשרה בפעם השנייה זה היה לאחר שכבר פגש את שני האחים הדרוזים בתחנת הדלק ומאז בעצם לא עשה דבר. כבדות עגומה יושבת לו בבטן עם השווארמה שקנה בקיוסק העלוב שהם מפעילים ככיסוי ונטל אותה בעטיפתה מעם ערמת ידיעות אחרונות שנוח לדחוף לשם את השקיקים שהם מעבירים לו ולנשום את הריח הדק והשקרן שמתפזר לרגע ברכב. מהקיוסק של האחים נסע חזרה למושב וחנה בנקודת התצפית שעם השנים הפכה לחניה מכובד גלגלי הרכב שהמשטרה הייתה מחליפה לו כל כמה שנים. חניה אקסקלוסיבית לו, לועס את השווארמה מול העמק שפרושׂ עד הכינרת כמו סינר. אפלה יורדת ומעלה את האורות של טבריה כאילו בבת אחת כמו באצטדיון אמריקאי ענק של גחליליות עצבניות ויוצרת בו אי שקט.

ואז רזי התקשרה בפעם השנייה. הנייד הבהב וצלצל והיא עמדה יחפה על השטיח, והבגד שלה מוכתם מדם. דרור נבהל אבל הדם לא היה שלה. זה היה הדם של הדרוזי מהתאונה עם הבקר בצומת. זה בעצם כל הסיפור. שהיא עשתה אותו החיפוי שלה. לא שלה. של נג'יב. ונג'יב חיפה על הבן שלו. וככה הוא, דרור, יצא מסונדל. היא אמרה לו בקול שלה, שפעם היה. עכשיו הקול שלה כבר בשבילו כמו העיתונים בערמה לצידו, עם רספקט אבל שכח למה; מצהיב מרוב ההרגל בתפקיד הרב"ש שכבר שמונה־עשרה שנה הוא בתפקיד והנוחות הזאת של חצי משרה משאירה אותו ככה חצי צעיר חצי מתבגר, חצי תחתון עם רגליים דקות ושריריות וחצי עליון עם כרס קטנה. היא אמרה לו אתה לא יודע שהייתה תאונה? איזו הודעה בקשר או משהו? מרוב שאתה אהבל דרורי חמוד שלי אבל שתדע שהייתה ליד מרבץ הפרות תאונה הערב. בגלל החושך ושאין שם הרי תמרור והשער היה פתוח בטעות אז הבן של נג'יב נתקל בעדר והוא התפזר כל הבקר ברח ושלא תעשה מזה עניין ומחר תטפל בכל הדברים וכבר תגיד מה שצריך למשטרה.

דרור לא אהב את זה, בלשון המעטה. מחזיקה אותו בביצים, מרוב שכעס שכח לשאול מה נג'יב עושה בבית שלה אבל ההסבר הגיוני. ונתחיל מזה שנגי'ב הוא ידיד של המשפחה. היות שגם אז לפני כחמש שנים, כשחלתה, ודין דין האקס שלה שדואג לה גם מהבית של האישה הנוכחית שלו הרי לא התכוון להסיע אותה, גם כי הוא בנסיעות לחו"ל ולא הוריד מהקצב של הנסיעות. אז פנו אל נג'יב שיסיע אותה להקרנות היומיות ברמב"ם. דרור היה עושה לה את זה בכיף, אבל לא אישרו שהרב"ש ייעדר ימים שלמים. אז נג'יב.

כשהיו חוזרים הביתה והמונית התגלגלה בגרגור אבנים בדרך הגישה למוסך, עד שנעצרה כאילו נגד רצונה, כאילו הכריחה את נוסעיה לסיים משהו שרצו שיימשך, היה נג'יב יוצא באבירות ומסובב את קדמת הרכב ופותח את הדלת ומושיט לה את ידו והיא נשענה עליו עד מדרגת הכניסה. כמעט. כי אז היה עוצר ומצמיד את רגליו בנקישה קלה כחייל מצבא אחר וזמנים אחרים ופולט בקול צרוד ורם, רזי לילה טוב, אבוא ביום השני. וייתכן שבערב אחד או יותר, פנתה היא אליו וריככה את עמידתו הדרוכה ושלחה את זרועה החרישית, רוויית ההקרנות, אל מרפקו והציעה לשתות עימה בפנים תה או קפה איטלקי, באותה סמכותיות שבה פנתה עתה לדרור הרב"ש, שתִראה שגם לנו יש קפה, נג'יב. וייתכן שפעם או יותר אכן אמר לה הדרוזי, רזי בסדר רק למעט, אשתי כבר התקשרה פעם, שמעת, ואולי נשאר עוד לאחר שסיימו לשתות ולהביט בַּקפה. מי ידע נפש אישה יהודייה ונפשו של גבר ממוצע קומה בעל שפם ולב פועם. ואולי גם פעם אחרת המשיך ונשאר והם דיברו בעולם, אולי דיברו בשירה. כבר עברו כמה שנים מאז אך הדיבור הזה לא נשכח ממני, אתה יודע שהרי דיברנו בעולם, דיברנו בשירה. ובינתיים נג'יב לא עובד עוד במונית. נמכרה. והוא וגיסו בָּשָאר בעלי חברת הובלה למשאיות קירור לפירות. רק דין דין כרגיל יוצא לנסיעות בענייני בית האריזה וחוזר הביתה לאישה השנייה ולבן שהיה עובר בין שני הבתים וממילא עכשיו כבר עזב את המושב שלנו. אז דרור מביא לה קצת חומר וטוען בפני כולם ובפני עצמו שהכול למטרות רפואיות, אבל היא זאת הרי מאז ומתמיד היו לה לרזי חולשות.

כזכור, אותו יום התקשרה רזי פעמיים. בפעם הראשונה היה לדרור חיוך עמוק ששמור עימו לה ולא מופיע על פניו, והוא אומר לה, רזי כהן בכבודך ובעצמך. בעצמך ובכבודך שפעם היה. פעם היית עצמך ועכשיו נשארת רק כבודך קוראת לי, ומיד כשקיבל את ההודעה הגיע כי ממילא היה מגיע אם רזי קוראת וחשב שתרצה לקנות את אחד השקיקים שמוחבאים בתוך הידיעות אחרונות. אבל היא התקשרה בגלל הסיפוֹן הסתום ואולי הייתה מעט משועממת ואז הוא בא ואז תיקן לה את הסיפון (תמיד יש איזה תיקון אצלה שהיא משאירה לו) ואז תשב קצת איתי והוא הצחיק אותה כי נזכרו בשימוֹן שהיה מתקן את הגגות פעם אתה זוכר שסידר את הרעפים על הבית שלכם ופתאום ראינו אותו מלמטה משתטח בשיפוע הגג וצועק לעזרה ואת עלית על המרזב כמו קוף ונתת לו מברג ושימון תקע אותו בקרש חיזוק של הרעפים והחזיק את עצמו עד שבאו לפנות אותו ואמרה שגם אם שתה קפה קודם שינקה קצת את הסמפונות במים עם לימון המעולה שלה. והיא הביטה בצוואר של דרור שהחלו לחרוש בו קמטוטים של אמצע שנות הארבעים והיה יכול להיות חבר ואבא טוב ולתקן את הסיפון כשנסתם ולהוריד לה אבנים מהירח. אבל במקום דרור אני מדברת אליך נג'יב ואולי אתה גם אתה מדבר אליי בעולם. מדבר בשירה כשאני סופרת לך זהרורי אור אחרונים בשעה הזאת שנוטה בה היום, אתה יודע.

כאילו היו שם מאז ומעולם, גבר מבוגר, בן גילה ועל כתפו שעון צעיר שפניו חתוכים בפסים של דם וסנטרו של נג'יב היה נשוא אליה באיום ובתחינה כאחד. והיא קמה בגמישות ועברה את הדשא ופתחה את דלת ביתה ונכנסה ראשונה והיה נדמה לה שהיא מושכת אחריה את חוט הדם שנקווה בין זיפי הדשא, והוא מתפתל וקולח ומפלס דרך ממנה אל תוכֵי החולצה של הצעיר, עד שאביו פשט ממנו ונגלה חזה חף מפצעים זולת כמה חבורות.
– טוב מאוד לא קרה לך כלום יא טַמבַּל.

הבן של נג'יב נראה לרזי מעולף למחצה מרוב שכרות ופלט גניחות מכמירות לב. נכנע לאבא שלו והתיר להובילו ישר לחדר הרחצה. ושם הניח המבוגר את הצעיר בתוך אגן האמבטיה כמו תינוק, לכי לכי רק תביאי לי איזו מגבת ואולי משהו, איזה בגד אחר. אז מה היה נג'יב, התעניינה רזי ונג'יב אמר, נסע זה בסיבוב ונתקל בעדר של הפרות. היה חושך כזה שלא ראה ממטר.

ושניהם הביטו זה בזאת ואור היום גולש מן החלונות וטעם הבקשה שנג'יב מבקש ממנה מתחוור והולך ככל שמרצדות קרני השמש בשלל זהרורים על דופנות האמבטיה.

ביגואר השחורה שקנית לו?

כן, היגואר השחורה. טַמבַּל.

הרבה דרמה, חשב נג'יב, נכנסה פתאום לחיים שלנו בגלל החסר־אחריות שלי. והיהודייה הזאת, החטא שלי שחטאתי לפני כמה שנים באה אליי בטוב, הייתי לוקח את הסוד הזה לקבר אבל עכשיו הילד שלי בבית שלה, בידיים שלה.

הייתה תאונה איומה. טוטל לוס, טוטל לוס. הוואחְש הזה.

ואמא שלו מה תעשה, היא תדע שהיית פה, תהתה רזי.

שתדע. בעצם לא תדע כלום. באתי לבית של דין דין, ביג דיל. חשבתי שהוא פה. אז הוא לא פה. מתי הוא חוזר אגב?

בזמן שאמר טַמבַּל על הבן שלו רזי הסתכלה על נג'יב ועקבה אחרי הנקבוביות בלחייו ואחרי הקמטים מתחת לעיניים. ארבע שנים שלא היו בקשר אף שהמרחק בין הבית שלו לבית שלה לא יותר מעשרים דקות של נסיעה בשעות היום. מדי פעם, במשך השנים הללו, הבחינה במשאית הקלה שלו ושל אחיו עוברת במושב, או שהייתה זאת משאית של מישהו אחר אבל רזי דימתה שנג'יב נוהג בה. ברגעים האלה הייתה משתוקקת לשבת על המושב לידו, לחכות לחושך שיבוא וייטיב עם הזוגות היושבים בחשכה. אחר כך נעה בין החלונות הגדולים של ביתה והגיפה את הווילונות. אז מה, הוא שיכור עכשיו, דיווחה לאב הנבוך וכדי להרגיע הוסיפה, נג'יב, כל השנים האלה שכחת שאני כאן מרוב הבושה שלך. עכשיו מצאת את הבית שלי מחדש. אז בוא נצא אל הדשא, אוציא לך מים עם לימון ותשב בכורסה לידי ונשמור על הילד שנרדם בבית עד שיתעורר ויתחזק ונחכה שיהיה באמת חושך שיביא לכם תירוץ ורק אז אתקשר לדרור בשבילך והוא יקשיב לי כמו בנאדם ואגיד לדרור שהתאונה הייתה בחושך והבקר חצה את הכביש בטעות כי לא נסגר השער.

ונג'יב אמר: "כל הדם שלו עלייך, הדם של עָלִי הבן שלי על הכותונת שלך, לכי תחליפי אותה" ונשאר על ידה קרוב מאוד אליה, בבית שלה מבלי שהחליפה את בגדה. והייתה ביניהם עננה רכה של סליחה ואולי דיברו בעולם, אולי דיברו בשירה עד ששקעה השמש ובאה החשכה ועדנה גדולה נפלה עליה ועל אורחיה ועל דרור ברכבו החונה ליד השער ועל המושב כולו.

אורית פראג היא ספרנית. מנחת מעגלי-שיח על רעיונות וספרות ומרצה מעל במות שונות באזור הגליל העליון. בעבר ערכה את עיתון הקיבוצים "הדף הירוק". כותבת סיפורים קצרים.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת שירה פנקס

.

כוח, רוח, לא ננוח,
אש עולה וסיר נפוח

(המכשפות, מתוך שקספיר, מקבת, מערכה ד; תרגם מ' ויזלטיר)

היא הלכה עם הילד השישי. רק בת שלושים ושתיים, בשנת 1922. מתה מזיהום במיטה שבקומה השנייה. המלחמה עדיין לא פרצה ולא לקחו את היהודים, והיא רק מתה מהפלה כמו שמתות נשים. אולי בגלל הכלים שלא היו מספיק נקיים. לא שריפה לא גז לא רעב לא ירייה בגב רק הפלה בחדר שינה, בבית המגורים ליד הנהר שחותך את העיר מינכן. ילדה קטנה בת שש ראתה את הסדינים, קערה מלאה מים אדומים, ראתה איך לוקחים את אמא מבלי שייתנו לה להיפרד. ילדה קטנה שמסתירים ממנה דברים. ימים עברו ואבא העמיד אותה ואת אחיה הקטן מול החלון בחדר האוכל, הצביע אל הבית ממול ואמר שאמא נמצאת עכשיו בחלון המואר בעליית הגג. אמר להם שהם יכולים להגיד לילה טוב לאמא. עומדים כל ערב מול אותו החלון לפני שעולים במדרגות אל החדר לישון, רואים את האור בחלון של הבית ממול ואומרים לה לילה טוב. מדברים אליה תפילות והרהורים, מאחוריהם סלון גדול עם פסנתר ועליו אגרטל פרחים, חדר אוכל, מטבח, ובמעלה המדרגות חדר שינה להורים עם מיטה גדולה, חדרי אחים ואחיות, ועוד למעלה עליית גג לאומנת שאבא לקח מיד בלי לחכות אפילו רגע, מיד לקח אותה שתעזור לו עם חמשת הילדים. פרוליין שוורץ קראו לאומנת, בשיער שחור אסוף ושמלה מהודקת, וכל ערב הם עומדים, אחיה והיא, באותו המקום ומסתכלים למעלה, אליה, אמא, מברכים אותה ברכת לילה טוב לפני שעולים על משכבם לישון.

ביום ראשון החופשי של הנוצרים ובחגי היהודים שלהם, הילדים ואבא עולים לקבר של אמא ומנקים את האבן שלה, מניחים עליה עציצים ופרחים. הולכים לבית הקברות בשיירת ברווזים מהאח הקטן עד לגדול, אחיה והיא אחרונים בשיירה, ובראשה אבא-ברווז, גדול ומרשים, מצחקקים ומפטפטים כמו ילדים שיוצאים לטיול בכפר. שם היא מסדרת את הפרחים, משחקת עם האחים שלה בין העצים, עומדת לצד אבן הקבר של אמא, מקשיבה לו אומר לה קדיש בשפת הקודש של יהודים, מכניס מילים בשפה הגרמנית שהיא מכירה, וכשהתפילה נגמרת היא שוב משחקת עם אחיה הקטן ליד האבן שלה, מכינה לה זר פרחים, סיגליות, מרגניות, מניחה אותו על ראש האבן כמו באגרטל שעל הפסנתר בסלון הבית. הם הולכים משם וכשהערב יורד היא יודעת, שבלילה אמא עולה לישון בחדר שבעליית הגג.

אמא השאירה את המיטה שלהם ריקה. יש מקום ואבא נותן לה לישון איתו, מפנק אותה יותר מאת שאר האחים, כי היא הילדה הקטנה שלו, נותן לה להירדם במיטה שלהם, כשהיא מניחה את הלחי על כף היד הגדולה שלו ונרדמת במיטה שממנה באו כל חמשת הברווזים ושם מתה אמא בהפלה של השישי. לידות ומיתות. כל לילה, עד שלילה אחד התעוררה בחשכה והוא לא היה, לקח ממנה את היד הגדולה, והיא יצאה ברגליים יחפות ובכותונת ורודה לחפש אותו בסלון עם הפסנתר ואגרטל הפרחים, במטבח עם שולחן האוכל, בחדרי האחים והאחיות, וכשלא מצאה עלתה במדרגות לעליית הגג אל החדר שבו ישנה האומנת פרוליין שוורץ, וכבר לפני שהגיעה אל דלת החדר שבעליית הגג נדמה היה לה שהיא שומעת קול אישה, אומנת מגעילה, נדמה לה שהיא שומעת גם את הקול של אבא שלה, היא נרעדה, ברחה במדרגות למטה ומשם בריצה אל המיטה הגדולה של אבא ואמא כמו ים שחור עם שמיכות של גלים כבדים, ומשם נמלטה אל החדר שלה ושל אחיה הקטן, שישן במיטה עם החתול הלבן. קום קום, טלטלה, משכה אותו מחוץ למיטה כמו בובה רדומה, הכריחה אותו לרדת איתה במדרגות אל הסלון, עם החתול שעוקב בעלטה בזנב לבן כמו נר לבן בחשכה, עד שנעמדו שלושתם מול החלון כדי לחפש את אמא. אחיה הקטן מיילל. חושך ולילה והוא רוצה לחזור לישון, אבל היא מחזיקה את היד שלו חזק, אומרת לו לסגור עיניים כמוה, להתפלל שתבוא, אמא, ובחצי עין היא רואה את החתול יושב זקוף, מביט קדימה, מתפלל גם הוא ומיילל. היא עוצמת עיניים חזק, ממלמלת תפילות של יהודים, חוזרת על מילים מהקדיש של אבא מבית הקברות, יתברך וישתבח, בשפתיים נעות מול החלון כמו מעל קבר שוכב, מצרפת גם מילים בשפה הגרמנית שלהם, משאלות, תקוות, אמא בואי, רדי אלינו אנחנו מחכים לך, העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עם ישראל, ממלמלת בקדושים מלחששת לחשים בשפות מעורבבות, מבעבעות, וכשהיא פוקחת שוב עיניים יחפה בכותנת ורודה, אחיה הקטן מוטל שוכב ישן מתחת לחלון, אבל פלאים! קסמים! אלומה של אור מאירה חתול לבן וילדה קטנה. אור דולק בחלון בבית ממול. הווילונות הלבנים זעים עם החתול שמיילל אל הרוח ואיתה, שעדיין ממלמלת מילים של קודש וחול, עד שהיא רואה אותה בוקעת מהווילונות, אמא יפה בשיער ארוך ועיניים טובות, אמא אוהבת נוגעת בעיניים מוארות. הן מדברות אמא ובת. היא מספרת לה על פרוליין שוורץ, זו שהם קוראים לה פרוליין שוואיין, החזרזירה הקטנה, שבאה אליהם הביתה כאילו היא אמא ברווזה, אבל היא חזרזירה. הן צוחקות יחד, אמא והיא, פרוליין שוואיין חזרזירה. צוחקות עד שהיא נרדמת לצד אחיה הקטן על רצפת העץ הכהה, עם החתול הלבן שליווה את אמא בחזרה אל החלון הגבוה. לפנות בוקר, בבוא שמש רכה, בא אבא והרים את שניהם, אסף אותם כמו סיגליות והשכיב אותם במיטה קטנה.

הם קמים אל בוקר חדש ויוצאים בדרך לבית הספר עם ילקוטים ומחברות. היא כבר לא רוצה לגעת ביד של החזרזירה כדי לחצות את הכביש, היא הרי לא אמא שלה, וכשהם מגיעים לבית הספר המורה מוציאה אותה משיעורי הדת של שאר הבנות בכיתה, בגלל ישו ומריה. מוציאה את הבנות היהודיות והיא ביניהן. יהודייה. הן צריכות לחכות על ספסל במסדרון בידיים שלובות, ובסוף יום הלימודים החזרזירה באה לאסוף אותה, ולא רק שהיא יהודייה כהת עור ושיער, היא גם בלי אמא שבאה לאסוף אותה משער בית הספר, אמא שרואים על הפנים שלה שהיא אמא, שאחיה והיא דומים לה, עיניים, פה, אבל אמא לא למטה ליד שער בית הספר עם האמהות האחרות, אלא למעלה בחלון. היא חוזרת הביתה עם החזרזירה, מסרבת לאחוז בידה.

בבית אבא מרגיע סערות, רוחות, מכשף אותה כמו קוסם גדול, נותן לה להירדם במיטה הגדולה שבארץ יפה עם הרים ונהרות, יערות ועצי אשוח גבוהים עם קישוטי חג המולד כמו אצל השכנים, מספר לה אגדות האחים גרים, על אח ואחות שנכנסים ליער ומפזרים פירורי לחם לסמן להם את הדרך חזרה הביתה. הציפורים מנקרות את פירורי הלחם ושני הילדים לא חוזרים הביתה אלא נכלאים בבית מכשפות. בסוף הסיפור היא מניחה את הלחי שלה על כף היד הגדולה ונרדמת ביער עם פיות טובות, וכשהיא מתעוררת בלילה אבא שם, שוכב ישן לידה במיטה היפה, והימים חולפים בנועם סיפורי אגדות, ובכל ערב אחיה והיא נעמדים עם החתול הלבן, מביטים מעלה אל החלון בעליית גג הבית ממול, ואומרים לה כל אחד בתורו, לילה טוב אמא יקרה. שקטה ויפה הרוח. אבא לא עולה במדרגות הפתלתלות אל החזרירה. היא מחייכת לעצמה כי היא יודעת בליבה, היא בטוחה שהרוח אכלה את כל האבנים שפיזרה החזרזירה כדי שיבוא אליה. אמא עדיין אוהבת את אבא והוא אותה. יש ביניהם אהבה נאמנה והוא לא יכול לעלות למעלה לעליית הגג של החזרזירה כל כך מהר, כמו נשכחה אמא שלה, כמו לא הייתה.

מגדות הנהר היא אוספת אבנים, אבנים שהיא ואחיה הקטן זורקים על הבית של האיש שאומר דברים רעים על היהודים, אבנים הם זורקים על הבית החום של המפלגה, על החלונות, מנפצים ובורחים, שני אחים, ילדים יהודים, זורקים ורצים הביתה. אבנים שהיא אוספת כמו פירורים, אבל שוב הדברים מתקלקלים, כשכבר חשבה שהם מסודרים כמו אגרטל פרחים מונח תמיד על הפסנתר בסלון. שוב התעוררה במיטה שלהם באישון לילה כהה ואור הפנים שלו איננו, כף היד הגדולה אינה מתחת ללחי, גם הקול שלו נדם. היא מחפשת בחשכת לילה אבא קוסם גדול, אבל המיטה ריקה והשמיכות שוב כבדות, ושוב בכפות רגליים יחפות וכתונת ורודה, עם החתול, חבר של לילה רוחש רוחות, מתחכך בה בדרכה למעלה אל עליית הגג, מראה לה את דרכה בזנב לבן כמו נר באפלה.

עלתה למעלה על קצות אצבעות, דלת עץ, הצמידה אוזן לדלת, כמו שהיא מניחה לחי על כף היד הגדולה של אבא ושומעת כמו מתוך קונכייה רחש עצים ומי נהרות, אח ואחות ויערות, ונדמה לה שהיא שומעת אותה, פרוליין שוורץ, בקולות קטנים, ציוצים, והחתול שמתחכך בה בזנב הנר הלבן מניע את הכותונת הוורודה כמו רוח. היא מצמידה עין לחור המנעול, אבל רואה רק סדינים על מיטה, עין מחפשת רגל, יד, ואין שום דבר, רק שקט, ובכל זאת היא מתאמצת ושומעת את ציוצי החזרזירה, והיא מחכה לו ליד הדלת, לקוסם הגדול, אבל הוא לא בא. היא יורדת שוב לחפש את אבא במיטה הגדולה אבל אין והשמיכות נוראיות, וכדי להציל את עצמה היא שוב סוחבת את אחיה הקטן מהמיטה כי בלעדיו היא לא תבוא, הרוח היפה, מכריחה אותו לעמוד איתה מול החלון כמו בובה על חוט, שמוטה, עם החתול הלבן שקורא לרוח בשפת חיות הלילה, וגם היא עוצמת עיניים חזק ממלמלת תפילות בשפות של אבא, קודש וחול, מילים של חיים ומילים של קברים וכשהיא פוקחת עיניים היא שם, הרוח הלבנה, אמא שלה, עיניים טובות ושיער ארוך מבעד לווילונות בהירים.

הרוח אומרת לה שאבא נמצא בחדר בעליית הגג, במיטה של החזרזירה. הרוח אומרת לה שזו בגידה כי אחרי שהלכה מיהר מאוד לקחת לו אישה. מהר התיר את האהבה, הרוח אמרה. את אור הזיכרונות החליף באור נורות חדרים חזיריים מאוד. החליף אהבה באהבה, כמו עונות השנה, לחשה הרוח בכעסה. מהר, נקמה. החתול מסתובב סחור סחור עם הזנב הלבן כמו שוט להרים ולהכות את הבוגדות, הרוח לוחשת לה באוזן מה עליה לעשות, והיא מחייכת ושואלת, עכשיו? עכשיו להכות? והרוח עונה בשלילה כי איך תמצא פרחים בחשכה.

למחרת, בדרך חזרה מבית הספר, ביקשה מפרוליין שוואיין לקחת אותם לשחק ליד גדות הנהר. שם היא מצאה את הסרפדים הצורבים ואת הדרדרים המשוננים, פוצעים את השקרנים, וכשהחזרזירה הכינה ארוחת ערב במטבח, היא עלתה אל חדר האומנת וסידרה את הסרפדים והדרדרים כמו שהרוח אמרה, עם החתול שמסתובב סביבה בזנב הלבן כמו חבל תלייה. המיטה מסודרת אבל היא רואה את השקרים מבצבצים, מגעילים, מוציאה את קצות הסדינים המהודקים ומניחה את הדרדרים והספרדים בין סדין למזרן, מפזרת את הקוצים המשוננים, המחודדים, כמו שהרוח אמרה, ואז סוגרת שוב בשמיכה. מחליקה ועוזבת את החדר. בארוחת הערב כל המשפחה יושבת סביב השולחן ובראשו אבא. החזרזירה מגישה ומפנה, ואז מתיישבת גם היא לאכול כאילו הייתה חלק מהמשפחה. היא רואה אותו מחייך אליה, אבל הכול כבר מסודר ואחרי שהחזרזירה תסדר את המטבח ותשטוף כלים, אחרי שהשעון יצלצל עשר פעמים והסדינים יהיו אפלים, החזרזירה תחזור למיטה ותיפצע בה, ואילו היא תניח בשלווה את הלחי על כף ידו הגדולה. אבא יספר לה סיפורים על אח ואחות מפזרים אבנים למצוא את הדרך האבודה הביתה.

אבל שקט בבית וכלום לא קורה והיא חיכתה וחיכתה עד שנרדמה ואולי הסרפדים והדרדרים נהיו שטוחים כמו עלים נעימים, ושקט בבית וכולם ישנים. בבוקר היא יורדת למטבח ומתיישבת לצד אחיה הקטן ליד השולחן. החתול מלקק חלב בלי לגלות שום דבר, והנה באה אליה המכשפה, פרוליין שוורץ, מתקרבת אליה והיא מפחדת להרים מבט, אולי תרביץ לה על מה שעשתה, אולי תנעל אותה בארון, באה אליה קרוב להעניש אותה, אבל פתאום המכשפה הרעה כורעת ברך לצידה ומוציאה מאחורי גבה כתר סרפדים ודרדרים ומגישה לה. ארנה הקטנה, הכנתי לך כתר. נוגעת בידה, אומרת שמחר תכין לה כתר של פרחים, לא כתר של קוצים, אבל ארנה משתחררת מנגיעתה כי היא לא מבינה, הרי האומנת רעה, חזרזירה, עוצמת עיניים חזק כדי לא לראות את חיוך האומנת, ממלמלת לחישות קדושות, שמע ישראל אותי, היא לוחשת, שמע אותי ישראל, שמע אותי, רק אותי, אבל האומנת ממשיכה, קוראת בשמה בעדנה, ארנה מתוקה, אבל היא לא מקשיבה, הוא ברחמיו ימליך במלכותה את אמא שלי. אמן. מתפללת בשיטפון תפילות עד שהרוח שומעת את מצוקתה ובאה לעזרתה. האח הקטן יושב ליד השולחן ומסתכל עליהן. גם החתול רואה את הרוח. אמא באה ונכנסת אל תוכה, אל גופה, אמא אל בת קטנה.

הרוח והיא יחד עכשיו. הן גוף אחד. אמא ובת. הכול בסדר עכשיו. ארנה ואמא הולכות אל דלת הבית. תיק בית הספר מונח על הרצפה. האומנת הולכת אחריהן. היא עדיין מדברת אליהן, אבל הן לא מקשיבות לה. הן מפנות לה את הגב כשהיא מדברת אליהן. הן מחפשות בתיק את האבנים. הן לוקחות מתוך התיק אבן אחת כבדה יותר, אבן מאלה שאספה על גדות הנהר כדי לזרוק על הבית החום של המפלגה. פרוליין שוורץ ממשיכה לדבר אליה על הפרחים, על משחקים שישחקו יחד אחרי הלימודים, אבל הן עדיין עם הגב אליה, השקרנית, החזרזירה, מנסה לתפוס את המקום של אמא יחידה, ויחד הן מלטפות את האבן וכשהיא מתקרבת עוד כדי לגעת בהן, מתכופפת אל ארנה הקטנה ונוגעת בה ברוך, הן מסתובבות אליה ומכות אותה בפנים. היד שלה נפתחת וממהרת להגן על עצמה. הזר נופל. טיפות של דם. ארנה הקטנה מחייכת, מרימה את כתר הסרפדים והדרדרים שעל הרצפה ושמה אותו על הראש של אמא.

שירה פנקס, נולדה ברמת גן וגדלה בתל אביב ובקריית אונו. חייתה בפריז במשך עשור ולמדה שם תואר ראשון באדריכלות ותואר שני באדריכלות ובמורשת המזרח התיכון והמגרב. בשובה ארצה למדה לתואר שני בלימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת תל-אביב. בתזה שלה חקרה את הכתיבה האוטוביוגרפית דרך דמותו של האחר. פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת. בשנת 2014 ראה אור ספרה 'אוריאן' (הקיבוץ המאוחד).

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת סלע קורן

.

אבא אמר שאני אגרף את כל הדשא והוא יעשה את כל המסביב והזכיר לי לא להרים את הדברים הכבדים ונגמור תיק-תק. הוא אמר שחשוב שנעשה את זה כמו שצריך כי זאת יכולה להיות עבודה של פעמיים בשבוע. הוא אמר שבשבועיים הראשונים של החופש הגדול אני אעזור לו ואז נוכל לנסוע כולנו לחופשה.

הכלים תפסו את כל המושב האחורי, אז אבא אמר שאני כבר אשב מקדימה ואם יבוא שוטר נגיד לו שיחד עם הגלגול הקודם אני בן שמונים ושבע. ככה נסענו והיה לנו כיף, המצאנו דמויות ושיחקנו אותן וצחקנו המון.

כשהגענו אבא דבר ראשון חילץ את המגרפה ואמר לי להיכנס בשער ולהתחיל לגרף את הדשא והוא יביא את שאר הכלים, הוא מעמיס את הכול על מריצה ולוקח הכול בפעם אחת. פעם ניסיתי להרים את המריצה בזמן שהוא נעל את האוטו, והיא מיד נפלה והבנזין נשפך, אבל הוא לא כעס עליי, הוא יכול להיות די רגזן אבל לא על עניינים כאלה.

נכנסתי עם המגרפה. ליד הדשא ישבו ילדים מכיתות ו' שאני מכיר מבית הספר ואכלו ארוחת בוקר. עם ילד אחד דיברתי פעם, אז התקרבתי ואמרתי שבאתי עם אבא שלי לעבוד בגינה והתחלתי לגרף את הדשא. הם שתקו ורק הסתכלו עליי, אבל כשהתרחקתי הם חזרו לדבר על סרט שראיתי לא מזמן. הם ניסו לחקות את אחת הדמויות, ואני אלוף בחיקויים, אז באתי ושאלתי, רוצים לראות איך אני מחקה את פלקור? הם רק שתקו והסתכלו עליי, עד שאחד הילדים אמר, לא ממש. גם ככה אבא נכנס עם המריצה בפרצוף רציני, אז חזרתי לגרף במרץ כי חשבתי שאבא בפרצוף כזה כי התבטלתי מהעבודה. הוא התחיל לטפל בהשקיה ולעשב ליד החומות. כשסיימתי אבא אמר לי להביא את הטורייה, המילה טורייה הצחיקה את הילדים, הם אמרו שזאת מילה עתיקה. כשבאתי ליד אבא הוא אמר לי לאסוף את הערמות לשק, וכשהוא סיים הוא הלך להביא את הקלקר מהאוטו. הוא אמר לי לפתוח את הפה ולהרים את הראש והשקה אותי מלמעלה, ואחר כך שתה בעצמו.

הדשא היה נקי, כל העשבים השוטים נעקרו והמים טפטפו מהצינורות. אבא אמר שעשינו עבודה טובה. אמרתי לו שאפשר להוסיף עוד שתילים, הוא אמר שזה רעיון טוב ושהוא הולך לסגור חשבון עם בעלת הבית.

כשאבא נכנס אחד הילדים הסתכל עליי, קימט כמה מפיות וזרק על הדשא. הוא רצה לראות אם אני ארים. לא ידעתי מה לעשות, עד שאבא חזר ואמר שבעלת הבית כבר תצא, ואז הוא ראה את המפיות. ראיתי מיד שאבא נדלק.

הוא אמר לי, מה דעתך שאני אהפוך עליהם את השולחן? זה היה שולחן פסיפס עם רגלי ברזל, אבל אני ידעתי שאבא חזק ומסוגל והוא סתם שואל, אם הוא נדלק הוא לא מקשיב לאף אחד, ועוד רגע הוא יהפוך עליהם את השולחן.

כבר ראיתי שהלכה העבודה של פעמיים בשבוע והלכה החופשה ובבית נספר לאמא והיא לא תגיד כלום, הרבה זמן.

החזקתי לאבא חזק בחגורה, הוא עשה צעד מהיר קדימה ונמשכתי אחריו כמו שפעם החזקתי בקולר של בודהה כשהיא ראתה חתול ועפתי קדימה, אבל לא נפלתי, רק נתקעתי עם האף במרפק של אבא.

אבא הסתכל עליי בפרצוף של 'תעזוב אותי עכשיו', אבל לא בכיתי.

עלה לי לראש משהו אחר, אמרתי מהר, אבא זאת הקרפדה, זאת הקרפדה היא שבכתה ופיזרה את המפיות בכל הגינה, הוא הסתכל עליי מבולבל וקצת נרגע, ושאל, למה היא בכתה? כי היא שמעה את החלזונות מלחששים מאחורי גבה.

ואז הדמעות התחילו לצאת, הפנים שלו היו מלאות אבק ודשא והדמעות פילסו דרך בחריצים, יצרו נחלים, אבל הוא לא ניגב אותן, הוא רק הסתכל עליי בעיניים רטובות, הוא אמר לי בקול חלש, אני חושש שטעות בידך, זאת לא הקרפדה, זה הענק, זה הענק מרמת הגולן, הוא שלח לנו מכתבים בזריקה אחת, כדאי שנאסוף אותם כי בטח הוא רוצה לדעת מתי נבוא לחופשה. ואז הוא אסף אותם בצעד אחד.

כשבעלת הבית יצאה אבא עשה לה סיבוב בגינה, ואמר לה שאני הצעתי לשתול בעוד מקומות והיא אמרה שזה רעיון מצוין. היא הייתה מאוד נחמדה, ובעניין של הכסף היא הזכירה לאבא שהיא יכולה לתת את העבודה לערבי או אריתראי אבל היא מעדיפה לתת את העבודה לאבא של מיכאל. אבא שתק, עד שרשם לה חשבונית.

בחופשה עשינו קיאקים. אבא אמר שהוא יישאר עם אביהו ואני ואמא נשוט בכיף. שטנו כמו אינדיאנים והיה אדיר, וכשהזרם היה חלש סיפרתי לאמא את כל הסיפור הזה. היא אמרה שאני ילד ענק וכדאי שאכתוב את זה. אחר כך שתקה, עד שאמרה שאפשר לקרוא לסיפור "הגיבור של החופשה".

סלע קורן, 42, גדל במושב היוגב, חי בעין כרם צייר וכותב, עובד בקלאבהאוס ירושלים. פרסם את הרומן הגרפי 'למה הבכי' (הוצאת גלריה – הקיבוץ, 2013).

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך