"הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף" - כך הפך הגדי לחיה פוליטית - ונאסר לפרסום
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.
התחקות אחר התפתחות הטקסט של ההגדה המסורתית של פסח היא מלאכה מסובכת להפליא. בצד מרבית הקטעים בהגדה הלקוחים מהתנ"ך, מהמשנה ומהמדרשים השונים, את העדות המוקדמת ביותר לקיומם של הפיוטים העממיים 'חד גדיא' ו'אחד מי יודע' אנו מוצאים רק במאה החמש-עשרה.
את קיומו של 'חד גדיא' אנו מוצאים אמנם רק במאה החמש-עשרה, אך העדות לפעם הראשונה שנכלל בהגדת הפסח מאוחרת במאה שנים ויותר: ככל הידוע לנו, שולב הפיוט הכתוב ארמית משובשת לראשונה בכתב יד של הגדת פסח משנת 1590 הידועה בשם 'הגדת פראג'.
בהגדת פראג מופיע הפיוט "חד גדיא" בשתי שפות: הארמית המוכרת לנו, ולצידה – תרגום ליידיש ("איין ציקליין, איין ציקליין").
במאות השנים שחלפו מאז נכלל 'חד גדיא' בהגדת הפסח, העניק הפיוט השראה ליצירות ספרותיות רבות.
מה יש בו, בפיוט המשתרג, המתחיל בגדי אחד (חד גדיא) שאכל אותו חתול (וַאֲתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָא לְגַדְיָא) ונחתם בניצחון האל בתום שרשרת של טריפות ושריפות, שגרם למשוררים ויוצרים שונים לחזור אליו שוב ושוב?
המסר המקורי של הפיוט בדבר עליונות האל על כל היצורים בעולם (ובהם מלאך המוות) היה זה שהכניס את הפיוט אל הגדת הפסח, אך מה שהוציא את 'חד גדיא' ואפשר לו לרעות בשדות יוצרות ויוצרים אחרים, הייתה דווקא ההזדהות עם הגדי האחד שקנה אבא בשני זוזים: אותה חיה תמימה, הראשונה ליפול קורבן במרחץ הדמים ההולך ומחריף בפיוט.
בשנת 1989 כתבה חוה אלברשטיין את השיר 'חד גדיא' שנכלל באלבומה "לונדון". הגרסה החדשה של אלברשטיין לפיוט מבוססת על עיבוד קודם של הזמר האיטלקי אנג'לו ברנדוארדי משנת 1976. הדמיון לגרסה האיטלקית, הנקראת Alla fiera dell'est (באיטלקית: ביריד המזרח), הוא בלחן ולא במילים.
הגרסה של אלברשטיין מתחילה בסיפור מחודש של הפיוט הידוע:
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.
וגם המשך השיר ממשיך בסיפורו של "חד גדיא":
בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי
גְּדִי קָטָן גְּדִי לָבָן
וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל גָּדוֹל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל
הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ
וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט
שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
אך החל מהבית התשיעי של השיר כמו נפסק הרצף הסיפורי:
וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?
אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת
שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.
הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי עוֹד שְׁאֵלָה,
עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה,
רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה
מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו
הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף
הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.
ומלאך המוות שהרג את השוחט לא זוכה לגורל דומה מידיו של אלהים. במקום זה, מציבה אלברשטיין שאלה לעצמה (ולנו): "וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?", שהרי אין הזמן מתאים לכך: "אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא". אם כך, מדוע השינוי הגדול, " וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה? אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה."
את השיר 'חד גדיא' חיברה אלברשטיין בתקופת האינתיפדה הראשונה בעקבות קושיה נוספת שסירבה להניח לה: "עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה? (…) מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה"?
לא במקרה נעדר אלהים לחלוטין מהשיר. בבית הבא פונה אלברשטיין במסר נוקב משלה. עלילת הדמים המקורית שבפיוט, זו שעליה מספרת ההגדה, ושהחלה עם טריפת הגדי, מקבלת לפי אלברשטיין צורה אחרת במציאות הישראלית: מעגל אלימות שחוזר ומנציח את עצמו, מעגל שבו מי שהיה פעם הגדי (היהודי הגלותי והנרדף) הופך בימים אלה לנמר ולזאב טורף, "וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה."
התסכול שבשיר, והמסר האנטי לאומני-לוחמני שבו, עוררו סערה ציבורית אדירה עם צאתו לרדיו. בצעד חריג החליט הוועד המנהל של רשות השידור לאסור על השמעת 'חד גדיא' ברדיו בנימוק שהוא "משרה דכאון ומשרת את צוררי ישראל". שיר נוסף שאסר הוועד הוא 'אחרינו המבול' שכתבה נורית גלרון והלחין ארקדי דוכין. רק בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, חזרה בה הרשות מהחלטתה ושני השירים חזרו להיות מושמעים ברדיו.
"לונדון", האלבום שבו נכלל השיר 'חד גדיא', הקרוי על שם להיט אחר של הזמרת, נחשב לאחד האלבומים האהובים והמצליחים ביותר של חוה אלברשטיין.
לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"
מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים
האם בן גוריון הוא חד גדיא חצוף ועיקש?
חד גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית
כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"
תגובות על כתבה זו