ה"חד גדיא" הטורף של חוה אלברשטיין

"הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף" - כך הפך הגדי לחיה פוליטית - ונאסר לפרסום

חוה אלברשטיין במהלך הפגנה נגד מלחמת שלום הגליל. 25 בספטמבר, 1982. צילום: דן הדני, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

 

התחקות אחר התפתחות הטקסט של ההגדה המסורתית של פסח היא מלאכה מסובכת להפליא. בצד מרבית הקטעים בהגדה הלקוחים מהתנ"ך, מהמשנה ומהמדרשים השונים, את העדות המוקדמת ביותר לקיומם של הפיוטים העממיים 'חד גדיא' ו'אחד מי יודע' אנו מוצאים רק במאה החמש-עשרה.

את קיומו של 'חד גדיא' אנו מוצאים אמנם רק במאה החמש-עשרה, אך העדות לפעם הראשונה שנכלל בהגדת הפסח מאוחרת במאה שנים ויותר: ככל הידוע לנו, שולב הפיוט הכתוב ארמית משובשת לראשונה בכתב יד של הגדת פסח משנת 1590 הידועה בשם 'הגדת פראג'.

בהגדת פראג מופיע הפיוט "חד גדיא" בשתי שפות: הארמית המוכרת לנו, ולצידה – תרגום ליידיש ("איין ציקליין, איין ציקליין").

במאות השנים שחלפו מאז נכלל 'חד גדיא' בהגדת הפסח, העניק הפיוט השראה ליצירות ספרותיות רבות.

 

'חד גדיא' בהגדת פראג

 

מה יש בו, בפיוט המשתרג, המתחיל בגדי אחד (חד גדיא) שאכל אותו חתול (וַאֲתָא שׁוּנְרָא, וְאָכְלָא לְגַדְיָא) ונחתם בניצחון האל בתום שרשרת של טריפות ושריפות, שגרם למשוררים ויוצרים שונים לחזור אליו שוב ושוב?

המסר המקורי של הפיוט בדבר עליונות האל על כל היצורים בעולם (ובהם מלאך המוות) היה זה שהכניס את הפיוט אל הגדת הפסח, אך מה שהוציא את 'חד גדיא' ואפשר לו לרעות בשדות יוצרות ויוצרים אחרים, הייתה דווקא ההזדהות עם הגדי האחד שקנה אבא בשני זוזים: אותה חיה תמימה, הראשונה ליפול קורבן במרחץ הדמים ההולך ומחריף בפיוט.

 

גדי עיזים, צילום: יואב רוזנברג

 

 

מהומה גדולה על גדי קטן

בשנת 1989 כתבה חוה אלברשטיין את השיר 'חד גדיא' שנכלל באלבומה "לונדון". הגרסה החדשה של אלברשטיין לפיוט מבוססת על עיבוד קודם של הזמר האיטלקי אנג'לו ברנדוארדי משנת 1976. הדמיון לגרסה האיטלקית, הנקראת Alla fiera dell'est (באיטלקית: ביריד המזרח), הוא בלחן ולא במילים.

 

https://www.youtube.com/watch?v=lL-5jyiGhwg

 

הגרסה של אלברשטיין מתחילה בסיפור מחודש של הפיוט הידוע:

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא
קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.

וגם המשך השיר ממשיך בסיפורו של "חד גדיא":

בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי
גְּדִי קָטָן גְּדִי לָבָן
וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל גָּדוֹל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל
הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ
וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי
שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט
שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר
שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם
שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ
שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל
שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל
שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.
דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

אך החל מהבית התשיעי של השיר כמו נפסק הרצף הסיפורי:

וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?
אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.
וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.

וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת
שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.
הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי עוֹד שְׁאֵלָה,
עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה,
רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה
מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.

וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?
אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.
הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו
הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף
הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,
חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא
קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים
וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.

ומלאך המוות שהרג את השוחט לא זוכה לגורל דומה מידיו של אלהים. במקום זה, מציבה אלברשטיין שאלה לעצמה (ולנו): "וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?", שהרי אין הזמן מתאים לכך: "אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא". אם כך, מדוע השינוי הגדול, " וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה? אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה."

את השיר 'חד גדיא' חיברה אלברשטיין בתקופת האינתיפדה הראשונה בעקבות קושיה נוספת שסירבה להניח לה: "עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה? (…) מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה"?

לא במקרה נעדר אלהים לחלוטין מהשיר. בבית הבא פונה אלברשטיין במסר נוקב משלה. עלילת הדמים המקורית שבפיוט, זו שעליה מספרת ההגדה, ושהחלה עם טריפת הגדי, מקבלת לפי אלברשטיין צורה אחרת במציאות הישראלית: מעגל אלימות שחוזר ומנציח את עצמו, מעגל שבו מי שהיה פעם הגדי (היהודי הגלותי והנרדף) הופך בימים אלה לנמר ולזאב טורף, "וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה."

התסכול שבשיר, והמסר האנטי לאומני-לוחמני שבו, עוררו סערה ציבורית אדירה עם צאתו לרדיו. בצעד חריג החליט הוועד המנהל של רשות השידור לאסור על השמעת 'חד גדיא' ברדיו בנימוק שהוא "משרה דכאון ומשרת את צוררי ישראל". שיר נוסף שאסר הוועד הוא 'אחרינו המבול' שכתבה נורית גלרון והלחין ארקדי דוכין. רק בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, חזרה בה הרשות מהחלטתה ושני השירים חזרו להיות מושמעים ברדיו.

 

השירים המוחרמים. "מעריב", דצמבר 1989

 

"לונדון", האלבום שבו נכלל השיר 'חד גדיא', הקרוי על שם להיט אחר של הזמרת, נחשב לאחד האלבומים האהובים והמצליחים ביותר של חוה אלברשטיין.

 

 

לעוד סיפורים מאחורי השירים האהובים הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

 

כתבות נוספות

האם בן גוריון הוא חד גדיא חצוף ועיקש?

חד גדיא מוזיקלי: איך נולדה ההגדה הקיבוצית

הווידוי של אלכסנדר פן

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

 

שירה | שירים מאת תום הדני נוה, שי שניידר-אֵילַת וישראל בר-כוכב

עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ בְּנֵי אַלְמָוֶת / וְלָמָּה לֹא נִכְאָב מֵעֹנֶג? / אִם נִתְמַסֵּר לָעִלָּפוֹן עַל סְדִינֵי לֹבֶן / נִהְיֶה כִּבְנֵי אַלְמָוֶת

The Goldfish, Paul Klee

.

תום הדני נוה


אַתָּה מַבְדִּיל בֵּין מַעְלָה לְמַטָּה
כְּמוֹ תּוֹפֵשׂ שֶׁיֵּשׁ סוֹף לַכֹּל
וּמִתְהַפֵּךְ –
מְכַוֵּן רַגְלַיִם לַשָּׁמַיִם
וְרֹאשׁ לָאֲדָמָה
כְּרַקֶּפֶת שֶׁעֲלֵי כּוֹתַרְתָּהּ
מֻפְשָׁלִים לְאָחוֹר.


שְׁכוּבָה עַל גַּבֵּךְ
שֶׁקַע הַטַּבּוּר מַצְבִּיעַ
אֶל שֶׁקַע הַיָּרֵחַ.


הַתִּינוֹק מְנַקֵּר אֶת בֵּיצַת הַבֶּטֶן
וּמְנַתֵּר מִתּוֹךְ עַלְוַת אִמּוֹ.

הִנֵּה עִגּוּל הָרֹאשׁ,
הַגּוּף הַסְּגַלְגַּל כְּחַלּוּק נַחַל,
רֶטֶט חוּט הַיּוֹ־יוֹ שֶׁל חֶבֶל הַטַּבּוּר
וְהַנִּגּוּן שֶׁלּוֹ לְבֶכִי
שֶׁכְּבָר נִבְכָּה.


אָנוּ כּוֹפִים עָלֶיךָ חַיִּים
וְהַחַיִּים אֶת סוֹפָם.

תִּרְאֶה אֵיךְ קַוֵּי כַּף יָדְךָ
כְּבָר מְסַמְּנִים
אֶת אֹפֶן קִפּוּלָהּ.

 

תום הדני נוה, יליד 1979, גר בגבעת ברנר. הוציא עד כה שני ספרי שירה – 'פרא בית החזה' (בארד, 2011) ו'מפי התן' (קשב לשירה, 2015).

 

שי שניידר-אֵילַת

שני דגים

הֵם קְשׁוּרִים בַּמְּכוֹנִית הַחַמָּה עַל בִּרְכֵּי הַיַּלְדָּה בְּתוֹךְ שַׂקִּית
שֶׁל מַיִם מְתוּקִים: שְׁנֵי כִּתְמֵי זָהָב מְרַצְּדִים, נוֹשְׁמִים בְּעַד חֲתָךְ,
בַּמַּרְאָה הַמַּבִּיטָה לְאָחוֹר. רַחַשׁ גַּלְגַּלִּים, הַחַיִּים הָעֲדִינִים הָאֵלּוּ
עַכְשָׁו הֵם שֶׁלָּנוּ, נָתַנּוּ לָהֶם שֵׁמוֹת, כְּשֶׁנַּגִּיעַ נִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּסָּלוֹן
וְנַבִּיט וְנַבִּיט בָּהֶם, שׂוֹחִים בַּצִּנְצֶנֶת סְבִיב אַצָּה מְדֻמָּה, וְתָמִיד
תִּהְיֶה בֵּינֵינוּ זְכוּכִית. פַּעַם (הָיִיתִי עַצְמִי יָלְדָּה), הִתְנַפֵּץ אַקְוַרְיוּם
בְּפָנַי מֵרֹב שֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי בַּדָּגִים. אוּלַי מָשַׁכְתִּי בּוֹ מִבְּלִי דַּעַת. אֲנִי
זוֹכֶרֶת אוֹתָם, מְפַרְפְּרִים בְּעַד הַדָּם, חוֹבְטִים בָּרִצְפָּה וְאֶת אָבִי.
וְאַחַר־כָּךְ הַהַרְדָּמָה הַכְּלָלִית, עַפְעַף תָּפוּר וּלְחִישָׁה (שַׂק הַדְּמָעוֹת
נִצַּל). דָּגִים אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲצֹם אֶת עֵינֵיהֶם. הֵן פְּעוּרוֹת תָּמִיד
אֶל הַמַּיִם שֶׁלִּפְנֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים וּמְבַקְּשִׁים דְּבַר מָה שֶׁיָּבוֹא
וְיַעֲמֹד בֵּינֵינוּ וּבֵין הַיֹּפִי, כִּי מָה יִהְיֶה עָלֵינוּ אִם יִתְהַפֵּךְ לְפֶתַע
עַל צִדּוֹ, כָּל הַשָּׁט בִּשְׁנַיִם בְּשֶׁקֶט, כָּל מָה שֶׁקָּשַׁרְנוּ, שֶׁשָּׁפַכְנוּ
(שֶׁאָמַרְנוּ: שֶׁלָּנוּ) שֶׁהֵבֵאנוּ הַבַּיְתָה, שֶׁנָּתַנּוּ לוֹ שֵׁם.

 

פרסת הסוס

הַגּוּף חֲלִיפָה רְעִילָה שֶׁאֵין אֶלָּא לִלְבֹּשׁ. צָרָה, תַּאֲווֹת אֵין־מַעֲנֶה
רוֹכְסָן מְשֻׁבָּשׁ, כְּאֵב רְפָאִים. פַּעַם הָיִינוּ בָּשָׂר אֶחָד. אוֹ אַחֶרֶת:
הָיָה גּוּף שֵׁנִי שֶׁעָמַד לִרְשׁוּתֵנוּ, טַעַם, רֵיחַ – רַק לִפְתֹּחַ פֶּה, לִשְׁלֹחַ
יָד, לְהִתְגּוֹלֵל בָּעֵשֶׂב, שְׁלוּבִים. הֵיכָן הֵן, עֵינַיִם, שְׂפָתַיִם עֶלְיוֹנוֹת
גַּפַּיִם יָפוֹת וַאֲרֻכּוֹת שֶׁיָּדְעוּ לְהִתְגּוֹשֵׁשׁ. אֶת פַּרְסַת הַסּוּס מָצָאנוּ
בְּעֵשֶׂב גָּבוֹהַּ, בַּרְזֶל שֶׁמֻּסְמַר אֶל גּוּפָהּ שֶׁל חַיָּה דּוֹהֶרֶת, רָפַף וְנָשַׁר.
הִצְטַלַּמְנוּ עִם זֶה, אוֹחֲזִים בְּמַזָּלֵנוּ הַטּוֹב, עוֹמְדִים מְחַיְּכִים אֶל
צַמְצַם שֶׁלְּהֶרֶף נִפְתַּח לָנוּ. הַלַּיְלָה הִיא מִשְׁקֹלֶת מַחְלִידָה, שְׁעוּנָה
עַל הַחַלּוֹן כְּנֶגֶד הַשָּׁמַיִם, מַעְגָּל לֹא סָגוּר, סַהַר גָּרוּעַ, זְרוֹעוֹת
מוּרָמוֹת בִּתְחִנָּה. בְּכָל תְּנוּעַת דְּהָרָה יֶשְׁנוֹ רֶגַע אֶחָד, הֶכְרֵחִי,
שֶׁל רִחוּף: כָּל אַרְבַּע הָרַגְלַיִם מוּרָמוֹת בּוֹ־זְמַנִּית מֵאֲדָמָה. הָיָה
מִי שֶׁהִמֵּר עַל הָאֱמֶת הַזּוֹ, מִתְעַקֵּשׁ בְּעַיִן אַחַת מֻגְבֶּלֶת שֶׁל
מַצְלֵמָה עַתִּיקָה, לְהוֹכִיחַ. תַּצְלוּם הַסּוּס שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ: חַיָּה
שְׁחֹרָה־לְבָנָה מְרַחֶפֶת, עַל גַּבָּהּ אָדָם. וּמֵאָז אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים.

 

שי שניידר-אֵילַת היא משוררת. ספר הביכורים שלה, 'הוא היה כאן, אני בטוחה בזה', יראה אור השנה, בהוצאת הליקון-אפיק.

 

ישראל בר-כוכב

שירים קיציים
תשע"ז

קַיִץ מוותה

פְּצוּעָה תַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ אֶל הַהַשְׁכָּמָה
כְּמוֹ כֶּתֶם צָהֹב שֶׁאֵין לְהָסִירוֹ
לְמִי יֵשׁ כָּנָף לְכָל הָרַעַשׁ הַמְּסַנְוֵר
לְמִי יֵשׁ קָצֶה שֶׁל חֲבַצֶּלֶת לְכַשֵּׁף בַּחֹם הַגָּדוֹל?
אֵין זֹאת כִּי נִכְשַׁלְנוּ
פְּרָחִים שְׁחֹרִים בּוֹקְעִים בְּכָל הָאָרֶץ
מַדְשִׁיאָה אָחוֹת מָוֶת: "רַק לִדְלֹף בָּאתִי
רַק לְרוֹפֵף אֶת בַּעַל לֵב הָאֶבֶן,"
רָצִיתִי לָדַעַת מִיהוּ
יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא בְּאַשְׁמָתִי
הִיא מְבִיאָה כְּלָיָה עַל הַכֹּל
בְּעִקָּר בְּרֶדֶת הַיּוֹם הִיא עֲסוּקָה עַד מֵעַל הָרֹאשׁ
בְּבִצּוּעַ גְּזַר הַדִּין, כָּל חַיֵּינוּ
הֻכְשַׁרְנוּ לָזֶה, לָרֶדֶת בַּמַּדְרֵגוֹת
עַד אֵין סוֹף וְאֵין לָזֶה גְּבוּל
כְּקַיִץ מַוְתָּה

 

זנגביל

לֶחֶם הַזַּנְגְּבִיל בִּזְהָבוֹ הַשָּׁחוּם הֵשִׁיב אֵמוּן בַּזְּמַן הַזֶּה.
בִּמְקוֹם הָרְאִיָּה הַכְּבֵדָה בַּמַּעֲרָכָה שֶׁבָּהּ מִתְנַהֶלֶת יַד הַמִּקְרֶה,
מְכֻסָּה בְּדֹק עַרְפִלִּי, נְכוֹנָה
לַגִּלְגּוּל הַיָּחִיד הָאֶפְשָׁרִי.
גַּם הַמֶּרְחָק הוּא רַעְיוֹן מוֹשֵׁךְ,
בְּתוֹכוֹ אוֹבֶדֶת אֲהוּבָה אַחַר אֲהוּבָה
בְּשֶׁל קְשָׁיִים שֶׁל הִתְמַצְּאוּת בַּמֶּרְחָק,
וּנְדוּדֵי סְרָק שֶׁל מַלְאַךְ הַלֹּא.

לְהִמּוֹג בְּתוֹךְ הַגּוּף שֶׁנָּמוֹג בְּגוּפֵךְ,
זֹאת כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב הָרְאִיָּה הַצְּלוּלָה
בִּמְקוֹם הַחוֹל הַנָּמֵס מֵחֹם.

אֲבָל מָה שֶׁרָקַחְתְּ יִתֵּן אוֹתוֹתָיו:
מָתוֹק־חָרִיף־חַד, כְּמוֹ סַכִּין בָּרֹאשׁ
וּמִתְפַּשֵּׁט בַּגּוּף כְּנוּרוֹת לֹבֶן רָפֶה
לְגוּפֵךְ
הַמִּתְרוֹפֵף מֵחִוָּרוֹן אֶל אֹדֶם.

 

עדיין

וּכְשֶׁיִּשְׁאַל הַשּׁוֹאֵל מָה הָעוֹנָה? אֱמֹר לוֹ שֶׁעוֹד מְעַט
סְתַו הַצְּמַרְמֹרֶת וְהִיא תְּלַוֶּה אֶת אֹדֶם הַפְּרָחִים.
יֵשׁ לְהַזְכִּיר שֶׁבָּאֶבֶן נְעוּצָה אַפְלוּלִית.

וּמִתּוֹךְ שֶׁהָעוֹלָם יַחֲרֹף צַפְצֵפוֹת עֵירֻמּוֹת
יִצְטוֹפְפוּ נִצָּנִים
קְפוּאִים מִקֹּר יַלְדוּת

אַהֲבָה הִיא אֹפֶן אַחֵר שֶׁל רְאִיָּה,
כָּךְ נִבָּטִים פָּנֶיהָ,
הַאֻמְנָם הַיּוֹם יֶאֱזַל כְּשֶׁבְּשֵׁלִים הַתְּנָאִים לְאַהֲבָה?
מִפְּנֵי פִּרְחֵי זִכְרִינִי מַסְגִּילִים
פִּרְחֵי הַשִּׁכְחָה יֵעָצְמוּ

חַמָּנִית הִיא אֹפֶן רְאִיָּה אַחֵר שֶׁל
מָה שֶׁיֹּאבַד בַּשֶּׁמֶשׁ בַּחֹמֶר הָאָפֵל
כִּכְלוֹת אַהֲבָה.

 

קֵיצִי

יֵשׁ שֶׁצִּלְלֵי קַיִץ בַּסִּמְטָה הַיְּרֻקָּה צוֹנְחִים מַהְבִּילִים
מִפִּרְחֵי הָאִזְדָּרֶכֶת הַסְּגֻלִּים וּמִלֹּבֶן הַרְדּוּפִים
עַל מִטַּת הַקַּיִץ שָׁם אַתְּ עֲצֵלָה בִּגְמִישׁוּתֵךְ
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהַגְשִׁים כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַיִץ.

עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ בְּנֵי אַלְמָוֶת
וְלָמָּה לֹא נִכְאָב מֵעֹנֶג?
אִם נִתְמַסֵּר לָעִלָּפוֹן עַל סְדִינֵי לֹבֶן
נִהְיֶה כִּבְנֵי אַלְמָוֶת.

 

ישראל בר-כוכב הוא פסיכולוג, משורר, מסאי, ומרצה בין-תחומי לפסיכולוגיה ואמנויות. מרצה הסדרה 'נפש ויצירה' במוזיאון תל אביב לאמנות. לשעבר הרצה בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטה העברית ובתוכנית לכתיבה ספרותית לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון. שימש כמשורר הבית בפסטיבל ברלין לספרות (2010). פירסם 12 ספרי שירה. "מבחר השירים 1975-2010" ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשיתוף הקיבוץ המאוחד. ספרו השנים-עשר: "דם וחלב", יצא לאור במוסד ביאליק. זכה בפרס הרשון של האוניברסיטה העברית, 'פרס היצירה' תשנ"ו, פרס נתן יונתן, פרס רמת גן ועוד.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

רקמת החיים של רות דיין

משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן

רות דיין. צילום: יעל רוזן

עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות

רות דיין, האמא של יעל ואודי ואסי ומשכית נולדה בירושלים כבת למשפחת שוורץ. כשהייתה פעוטה נסעו הוריה ללימודים בלונדון ושם נולדה אחותה ראומה (לימים ראומה וייצמן). כשחזרו ארצה הייתה כבר בשנות התיכון שלה, וכשהיא חדורת אידאלים, ביקשה לעבור לבית הספר החקלאי בנהלל וללמוד חקלאות.

בנהלל הכירה את משה דיין והשניים התאהבו. הם נישאו כשהייתה בת 18, וכשהייתה בת 22 כבר הייתה אם לבת הבכורה יעל.

רות דיין עם משה דיין ועם בתם יעל, 1939. מתוך אוספי ביתמונה, "מראה עיניים", הספרייה הלאומית

אל רות ומשה ויעל, הצטרפו גם הילדים אהוד ואסי. בעקבות עבודתו של דיין, עברה המשפחה מנהלל לירושלים.

 

האחים יעל (במרכז), אהוד (מימין) ואסי (משמאל) דיין בנהלל. תמונה מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. ארכיון אסי דיין בספרייה הלאומית

בשעה שמשה דיין עבד בשליחות המדינה בתחומי הצבא והממשל, עבדה רות דיין בשליחות הסוכנות היהודית וסייעה בקליטת עולים חדשים. כיוון שהייתה בקיאה בחקלאות, היא נשלחה לעבוד בתור מדריכה חקלאית ולעזור בקליטת העובדים ביישובי העולים. המטרה הייתה ללמד את העולים את יסודות החקלאות, להכיר להם את מוצרי המזון המקומיים ולעזור להם להשתלב בחיי הארץ. במילותיה של רות דיין: "ללמד אותם איך לחיות בארץ הזאת".

בגלל הקשיים שהיו בארץ באותה עת, חלה תפנית בעלילה. השליחות ללמד חקלאות, נעשתה לשליחות לעזור לעולים למצוא משלח יד. השליחות לסייע לעולים למצוא משלח יד נעשתה לשליחות לסייע לעולים להפוך את עבודות היד למקור פרנסה. מכאן נטוו החוטים שמהם תירקם לימים התוכנית להקמת חברת האופנה משכית.

רות דיין מספרת בראיון לבתיה דונר: "לולא המחסור במים ומגפת העכברים במושבים שבהרי יהודה, הייתי ממשיכה ללמד את נשות המושבים, ככל המדריכות החלקאיות, בישול וגידול ירקות. אולם, שתילי הירקות נאכלו על ידי עכברים. ראיתי שאין לי אפשרות לעסוק במה שהגעתי למענו. הייתי צריכה להוכיח את עצמי, ולכן החלטתי לרתום את הידע והמיומנויות של התושבים ביישובי העולים למטרות שיפור תנאי החיים שלהם."

משכית נולדה מתוך מפגש של רות דיין עם עולים מבולגריה בכפר אוריה – היא ראתה אצלם דוגמאות רקמה מסורתיות של נשות הכפר ועלה בדעתה להציע להן לרקום לפרנסתן.

דיין: "המטרה הייתה להפוך את עבודת הכפיים למקור פרנסה. לא לשמר את המסורת לשמה, כי אם לסייע לאנשים להתערות בחברה באמצעותה. ראיתי שהעולים, בעיקר אלה שהגיעו מארצות-ערב, הביאו איתם מלאכות שלא הכרנו כאן. במשך הזמן 'הדביקו' לי את נושא טיפוח עבודות-היד בארץ, אבל הרעיון הבסיסי של משכית היה למצוא דרך להפוך את עבודות היד למקור פרנסה."

היוזמה התרחבה לכעשרים ישובי עולים. עוד מדריכות חקלאיות חברו לרות, יצרו קשרים וליוו את העולות והעולים שעסקו במלאכות יד מסורתיות. גם מדריכת הרקמה נחמה בראון הצטרפה. בישובים נפתחו סדנאות למלאכת יד והתוצרים נמכרו בחנויות של ארגון ויצ"ו בירושלים ובתל אביב.

רות דיין סיפקה את חומרי הגלם והעבירה אותם למעברות שבהם עסקו באריגה, ברקמה ובצורפות. משה דיין היה זה  שהעניק למיזם את השם הראשון – "אשת חיל".

רות דיין ביקשה לרתום את משרד העבודה לטובת המיזם ופנתה בבקשה לפתח קורסים מקצועיים עבור העולים ולממן עבודה יזומה. גולדה מאיר, שרת העבודה באותם ימים, נענתה לבקשה, הקימה מחלקה לעבודת נשים במסגרת משרד העבודה ופנתה אל רות דיין כדי שתנהל אותה.

מטרות החברה שנוסדה בתור חברה ממשלתית היו לטפח תעסוקת בית בייחוד ביישובי עולים חדשים, לרכז ולהפיץ את חומרי הגלם הדרושים לתעסוקה הנ"ל, ולשווק את התוצרת בארץ ומחוץ לארץ.
טדי קולק היה אחד מחברי הנהלת החברה, בתור חלק מתפקידו במשרד ראש הממשלה. זאב שרף, מזכיר הממשלה, היה זה שהציע לה לקרוא לחברה בשם משכית, לפי הפסוק בספר משלי, כ"ה: "תפוחי זהב במשכיות כסף".
כך יצאה משכית לדרך.

בשנה הראשונה יצרו עבור משכית שטיחים, עבודות רקמה, עבודות צורפות ועבודות קש, הכול בסגנונות שונים ובהתאם לארצות מוצאם של העולים.

דיין מספרת: "משכית נתנה לכל מי שנגע בה את האפשרות לראות את המרכיב ההומני שבתחום האומנות. משכית הראתה את האדם שמאחורי המוצר. משכית הפכה למותג של אומנויות, של מצוינות בעבודה, ובעיקר, של הקשר דרך האומנות לאנשים שעוסקים במלאכה."

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

דיין מספרת על העבודה הבלתי אמצעית עם האנשים ועם החומרים: "היחס שלי לעובדי מלאכת המחשבת קשור לכך שהם עובדים באופן ישיר עם החומר. ידעתי את כל סוגי האריגה, הם נתנו לי לגעת בכל מה שהם עשו. הדבר שקסם לי שהוא שכל העבודה נעשית באופן ישיר עם בני-אדם, עם משפחות, שהעבודה היא חלק מן החיים. גם ביניהם. הכל כמו ממלכה שלמה."

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

כאן בתמונה אפשר לראות את רות דיין דרך הנול, בשעה שהיא יושבת לצד האורגים: "בתהליך הייצור של מלאכת המחשבת את יושבת במשך שעות עם האנשים. עצם העובדה שיושבים פנים אל פנים, למשל, עם האורג בנול שנראה כמנגן בנבל, מיד נוצר הקשר האנושי."

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

דיין מסכמת: "משכית הייתה כמו משפחה. מבחר המוצרים ומגוון היוצרים שעבדו במשכית היה עצום. אנשים יצרו בשביל משכית או בתוך משכית. מפעל השטיחים, המתפרה, הצורפות, בגדי הילדים – אנשים חיו את זה ויצרו הרמוניה של כל סוגי היצירה."

 

רות דיין בביקור במסגרת תעשיית שטיחים בהנהלתה והדרכתה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, הצלמניה, פרי-אור, 1954. לחצו להגדלה

 

בשנת 1955 הצטרפה למשכית מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף. היא הייתה המעצבת הראשית ומי שנתנה למשכית את הסגנון ואת הטון. "לולא פיני, לא הייתה משכית", אמרה עליה רות דיין.

 

פיני לייטרסדורף בתערוכה של משכית. צילום: יעל רוזן

בשנת 1955 הוקם במגדל העמק מפעל אריגה של משכית שגם ערך קורסים להכשרת עובדים. את המפעל ניהל ג'ורג' קשי, אורג מומחה יליד עיראק. מי שסייע לו היה בנו אלברט.

בראיון ליערה שחורי מספרת מרים דוד שהייתה עובדת במפעל: "עבדנו בשני צריפים. בכל צריף היה נול אחד. באותה תקופה מגדל העמק הייתה מורכבת מצריפים. קשי לימד את העבודה. עבדתי בסלילים ובהשחלה על מחטים."

הבן אלברט, אורג-אומן בזכות עצמו, לא רק המציא דוגמאות של בדים עבור משכית, אלא גם הכין תכנית מקיפה ומפורטת להקמת מפעל אריגה למאה נולים לעבודות-יד עשירות גונים ודוגמאות. המפעל היה אמור לייצר עבודות לא רק עבור השוק המקומי, אלא גם עבור השוק העולמי והיה אמור להעסיק כמאתיים עובדים.

מפעל האריגה של קשי במגדל העמק, קשור לרגעים עצובים ומרגשים במיוחד בהיסטוריה של משכית, כפי שמספרת רות דיין:

"במלחמת סיני נהרג אלברט, בנו של ג'ורג' קשי, מנהל מפעל האריגה במגדל העמק, ויד ימינו. אלברט הוא שתכנן את הנולים במפעל ואף עסק בעיצוב אריגים. לאחר שקיבל את צו הקריאה, הפקיד בידי אלברט דוגמת בד לורקס עם צמר, שהוא עצמו עיצב, וביקש שאדאג להעביר את הדוגמה לייצור במפעל. אלברט לא חזר מן המלחמה."

 

אלברט קשי ז"ל "צעיר שהיה אומן במלאכת האריגה ונפל במערכת סיני".

דיין ממשיכה לספר: "לאחר שנודע דבר נפילתו בקרב, כאשר ישבנו שבעה, פיני ואני יחד עם בני המשפחה, החזיק האב בידו כל הזמן את דוגמת הבד. פתאום קם הזקן ודוגמת הבד בידו, הלך לבית המלאכה והתחיל לארוג את הבד, שהיה לצוואת בנו. הייתה תחושה שמשכית ניצחה את המוות. קראנו לבד הזה בשם 'בד סיני'. פיני עיצבה מבד זה גלימה עם פרווה לבנה וברדס. סיפרתי את הסיפור הזה בתצוגת האופנה הראשונה של הבונדס בבית המלון פונטנבלו בארצות-הברית. אלפיים איש נכחו באולם. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. לא היה איש באולם שלא הזיל דמעה."

כעבור שנה, נחנך במגדל העמק מפעל האריגה החדש של "משכית", מפעל האריגה על שמו של אלברט קשי.

עיתון "למרחב", 22.2.1957

 

מפעל האריגה של "משכית" על שם אלברט קשי. מגדל העמק, 1960. צילום: פריץ כהן, לע"מ

השנים הבאות היו שנות פריחה למשכית. ב-1961 הועסקו במפעליה כבר כאלף עובדים. בזכות חומריה ועיצוביה הייחודיים, היא נעשתה חברת אופנה בעלת שם לא רק בארץ אלא גם בזירת האופנה העולמית.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נפתח עידן חדש בדברי ימי משכית. אחרי מלחמת ששת הימים היה הדו-קיום הישראלי-ערבי לאחד ממקורות ההשראה החשובים של החברה. רות דיין נסעה בעצמה לכפרים ואיתרה את הרוקמות הערביות המקומיות, כשהיא מבקשת לשתף גם את האוכלוסייה הפלסטינית בעבודה.

רות דיין. צילום יעל רוזן

דיין מספרת: "כשהגעתי לעזה אחרי 67', הלכתי אל אותו איש שעבד עבור משכית ב-56'. התחלנו לתת להם דוגמאות וצמר של משכית והם ייצרו בעזה את השטיחים שעוצבו בעבר בשדה-בוקר. בכל מקום היו לי אנשים שהכרתי עוד מקודם. מאות נשים עבדו בבית ג'אללה, בבית לחם ובעזה. היה לי חשוב שאנשי צוות משכית, שאין להם קשר לערבים ושאינם אוהבים ערבים, ילמדו להתייחס אליהם דרך העבודה המשותפת, דרך הביקורים אצל המשפחות. הקמנו את משכית כי אי-אפשר היה לעשות דבר אחר. אחר-כך היה לזה ייעוד שונה."

רות דיין. צילום: יעל רוזן

 דיין מסכמת: "אנחנו לא התיימרנו לעשות בגד לאומי. אבל, בגד ישראלי – כן! הבגד הישראלי עשוי מחומרי המקום, מהידע ומהמיומנות של אנשי המקום ומתנאי הקיום בארץ."

 

כל הזכויות לתמונות הנהדרות של רות דיין ופיני לייטרסדורף שמורות לצלמת יעל רוזן.


הציטוטים של רות דיין מתוך הראיון לבתיה דונר מופיעים בספר: "משכית – מארג מקומי", מוזיאון ישראל תשס"ג

 

עוד נשים שפרצו דרך מחכות לכן בקבוצה >> גיבורות

כתבות נוספות

כשחנה רובינא נדבקה בחיידק הבמה

הפתקים הקטנים שהועברו לגולדה מאיר נחשפים

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"




מסה | הסופר שהיה לרחוב

"ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו." שירי שפירא על היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט

טלי (רויטל) אמיתי-טביב, בית חיים נחמן ביאליק

.

מאת שירי שפירא

.

אני קוראת ספרים באוטובוסים כי זו דרך יעילה לשלב בין שני תחביבים – נסיעה בתחבורה ציבורית וקריאה – וגם כי נדמה לי שזו דרך להביא את הספרות אל המרחב הציבורי, שבהחלט לא יזיק להוסיף לו מעט יופי ומשמעות. אבל לזכותו של המרחב הציבורי ייאמר שלפעמים הוא מביא את הספרות אלינו, בלי שנשים לב. לאחרונה נתקלתי בשיר של סופר היידיש אהרן צייטלין (1899–1973) שהדגים היטב איך דבר כזה יכול להתרחש, ולמעשה מתרחש סביבנו כל הזמן. הנה תצלום השיר מגיליון 30 של כתב העת "די גאָלדענע קייט" משנת 1958, שיצא בתל אביב בעריכת אברהם סוצקבר:

 

 

והנה תרגום השיר לעברית בידי אהרן צייטלין עצמו, בקובץ רוח ממצולה (הוצאת יבנה, תשל"ה):

 

בִּרְחוֹב צֵיטְלִין בְּתֵל־אָבִיב

בְּפוֹלִין נִדְּמָה רַעֲמוֹ,
בְּשׁוֹאַת־הַכָּרֵת.
וּבְתֵל־אָבִיב, בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ,
אֲהַלֵּךְ רְתֵת,
בְּרַעַד־שַׁעַל:
עוֹד מְעַט וְיַעַל,
מִקְצֵה הָרְחוֹב בּוֹא יָבוֹא בְּאַדִּיר.
יַעֲבֹר, יֵחָפֵז
אֶל נֵס בְּאַפְסֵי־הֶעָתִיד מִתְנוֹסֵס,
וּזְקָנוֹ כַּסּוּפָה עֲפַר־אֶרֶץ מַדְהִיר.
אַחֲרָיו יִשְׁטְפוּ רְחוֹבוֹת הָעִיר,
גַּג רוֹדֵף גַּג, חוֹרֶגֶת כָּל דֶּלֶת.
נִסְעָרִים פְּעוּרֵי־פֶה בָּתֵּי קָפֶה,
מַגָּשׁ מְעוֹפֵף מִידֵי הַדַּיֶּלֶת – –
אַךְ שֶׁקֶט בָּרְחוֹב. שְׁלוֹם־שֶׁמֶשׁ, צְחוֹק־יֶלֶד –
וְאוֹר עַל שֶׁלֶט.

(תל־אביב תשי"ט)

 

לשם הבהרה, אהרן צייטלין אינו כותב על עצמו בשיר הזה. רחוב צייטלין בתל אביב נקרא על שם אביו, הלל צייטלין (1871–1942), שהיה סופר, עיתונאי והוגה ביידיש ובעברית. צייטלין הבן כותב על הפליאה שאוחזת בו למראה רחוב במדינת ישראל הנקרא על שם אביו (ואולי הפליאה מתעצמת נוכח העובדה שגם הוא עצמו מונצח ברחוב הזה, בהיותו נושא את השם צייטלין, כגלעד לאביו שנרצח בידי הנאצים). כשחושבים על כך, אכן מדובר בפלא גדול. צייטלין האב בוודאי לא היה מתאר לעצמו ששמו יתנוסס בלב המדינה היהודית החדשה, סמוך לרחובות הנקראים על שם פרישמן ודובנוב, או שיוביל לרחוב י"ד ברקוביץ, שבו נמצא בית שלום עליכם. גם צייטלין הבן בוודאי לא העז לחלום על כך. כשקורה הדבר, הוא כותב על כך ביראה שחבויה בה גם נימת ביטול, או ליתר דיוק התבטלות בפני העולם הבא: על פי השיר, שלט בפינת רחוב הוא אמנם אופן הנצחה, אך אין בו מספיק בשביל לגעת בנצח. גם שאר הרחובות בתל אביב אינם נשארים במקומם כתחנה הסופית של המתים והמכובדים, אלא עליהם לתור אחר הנצח בממד אחר, גבוה יותר (במקור ביידיש היעד הזה ניכר עוד יותר, בשל אזכורו של המשיח).

השיר של אהרן צייטלין הוביל אותי לחשוב על האופן שבו סופרים נעלמים מן העולם וחוזרים אליו לאחר המוות, נשמותיהם מגולגלות בשמות של רחובות. כאמור, צייטלין לא הסתפק בשלט של רחוב, אלא חיפש לרוחו של אביו מקום נכבד יותר בעולם האמת, ואיתו גם לרוחות של שאר גדולי תרבות היידיש והעברית, שעלו ארצה רק כשמות רחובות ומוסדות. זו הייתה עלייה סמלית, שהשתתפו בה אחרי מותם.

אכן, אין לצפות מצייטלין לקבל שלט כתחליף לאב ולאדם המרשים שאבד. אבל אני רוצה לשהות לרגע בממד הארצי עד כאב של הספרות ולבדוק לאילו היבטים טריוויאליים אך חשובים של החיים הספרות יכולה לחדור, ולהראות כמה הדבר משונה אך משמעותי.

לכאורה קשה מאוד למצוא סדקים שדרכם הספרות יכולה לחדור אל חיי היום-יום, אבל בעצם היא בכל מקום. הספרות היא לא רק שלטי רחובות, פסלים בכיכרות ודיוקנאות סופרות וסופרים על גבי שטרות – אבל גם זו דרך לצרוך אותה, ולו כדרך אגבית, שאינה כרוכה בקריאה. עמוס עוז כותב בסיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002) על ילדות שהתאפיינה בדלות חומרית בכל התחומים פרט לשפע הספרים שמילאו את בית ההורים. הוא מספר שבאותה תקופה לא רצה להיות סופר, אלא ספר, כי האנשים מתים והספרים ממשיכים לחיות אחריהם. להבדיל מצייטלין, עוז מוצא גישה אל הנצח דווקא בחותם הפיזי שמשאירה הספרות, ואינו מניח את קיומן של נשמות דגולות בעולם האמת. בשמות הרחובות יוסף קלאוזנר וש"י עגנון הוא עוסק בנימה רכילותית ומבודחת, ומציג את מיקומם בירושלים לא רק כאות כבוד, אלא כזכר לעוינות בין מי שהיו שכנים בחייהם ובמותם הונצחו במרחק בטוח זה מזה. במקום אחר באותו רומן אוטוביוגרפי מונומנטלי, עוז מראה שהעדות הפיזית לקיומה של הספרות גם מאפשרת להחזיר את הספרות אל חיי היום-יום, ולהיזכר שגם סופרים הם ככל בני האדם. כך הוא מספר על עמוס הילד שהגיש לסבו שטר חדש של עשר לירות ועליו דיוקנו של ח"נ ביאליק:

"בעיני סבא נצנצה אותו רגע דמעה קטנה, אך תוך כדי התרוממות-הנפש קיפלו אצבעותיו את השטר החדש ותחבוהו בזריזות ובלי היסוס ישר אל תוך כיס פנימי בז'קט שלו.

עשר לירות היו סכום נכבד מאוד בזמן ההוא, ובייחוד בשביל קיבוצניק כמוני. נדהמתי:

'סבא, מה אתה עושה? הלוא אני הבאתי לך רק כדי שתראה ותשמח, ובעוד יום-יומיים ודאי יגיע שטר כזה גם לידיך.'
'נו מה,' משך סבא בכתפיו, 'הרי ביאליק נשאר חייב לי עשרים ושניים רובל.'"

לכאורה יש משהו אנטי-ספרותי בגיוס ובמיסוד של ספרות וסופרים לשם האחדות הלאומית או לפיאור המרחב הציבורי, מטרות שלא תמיד הולמות את רוחם של אישים אלה. אבל דבריהם של אהרן צייטלין ועמוס עוז אינם עוסקים במיסוד לשם המיסוד, אלא הם מדגימים היטב את היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט. לפעמים מספיק לנקוב שם של סופר כדי להבהיר את כוונתנו, כמו במקרה הפופולרי של המונח "קפקאי", שמסתיר בחובו עולם מושגים מסועף. מרתק האופן שבו אנחנו מתקהלים ומתכנסים, מקימים מפעלים שלמים בשמם של סופרים (לצערי עם סופרות זה קורה פחות). שמות של סופרים – ולעיתים הם בלבד – משמשים תירוץ מצוין לפעילות חוץ-ספרותית. קל מאוד להבחין בכך בתולדות ספרות היידיש, ספרות כל כך צעירה ועם זאת כל כך מודחקת. השימוש בשלושה אישים מרכזיים – מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם – בתור סמלים ובתור תירוץ להקמת מועדונים, לכינוס אספות, חגיגות ומאספים, סיפק לממשיכיה של ספרות היידיש תשתית אד-הוקית לקידום ספרות שנוצרה כמעט יש מאין. צריך לזכור שאמנם המקרה של ספרות היידיש בולט בגלל חייה הקצרים וגדיעתה בטרם עת, אבל למעשה כל ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו.

כפי שהראיתי כאן בשני טקסטים נבחרים, הפעילות החוץ-ספרותית מזינה בתורה את הספרות מחדש. בכך אינני מתכוונת רק לכתיבת טקסטים ספרותיים על הנושא של רחובות ושטרות המעוטרים בשמות ודיוקנאות של סופרים, אלא גם לכך שסמלים מתחום הספרות, והספרות עצמה כסמל, מעניקים לטקסטים נקודת מוצא לדיון, דבר-מה להיבנות עליו ואף להתגושש עמו. כמובן, יש טעם בהשחתת זמן בקריאה ובכתיבה כי לספרות יש מה להעניק לחיים, ויש טעם בנוכחות שלה בהם גם מעבר להיבט הסמלי; מנגד, כדי שהספרות תוכל לפעול בהתמדה ובהצלחה, היא זקוקה למוסדות, לתקציבים ולקהילות.

נתקלתי בשיר הנהדר של אהרן צייטלין כשקטלגתי את גיליונות "די גאָלדענע קייט" במסגרת עבודתי במפתח עיתונות יידיש.* מוזרה ומופלאה בעיניי המחשבה שהפריחה האדירה אך קצרת המועד של עיתונות היידיש בכל קצוות העולם ממלאת חלק גדול כל כך בשגרת היום שלי, כשאני יושבת מדי שבוע בשבוע ועוברת על עיתונים מרתקים ביידיש מווילנה ומניו יורק, ממלחמת העולם הראשונה וממלחמת ששת הימים. הייתה מוזרה ומופלאה בעיניי גם ההליכה ברחוב צייטלין בדרכי לרחוב י"ד ברקוביץ, בתקופה שבה למדתי בבית שלום עליכם. בייחוד עכשיו, אחרי שקראתי את השיר של אהרן צייטלין, יהיה עוד חלק במרחב הציבורי שימלא אותי פליאה. קריאת ספרות יכולה להועיל לא רק כדרך לברוח מהחיים עצמם אל מציאות אחרת. אם כבר, אני מעדיפה להעניק לה תפקיד אחר, ארצי יותר: לטעון את המזוהה והמוכר במשמעות חדשה.

 

* מפתח עיתונות יידיש הוא מאגר מידע ביבליוגרפי המנגיש לחוקרים ולקוראים חומרים מעיתונות היידיש מאמצע המאה ה-19 ועד המחצית השנייה של המאה ה-20.

 

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג 'ספרים באוטובוסים'. לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן 'נעורים ללא אל' מאת אדן פון הורבאט (עם עובד, 2017).

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך