עוד סיפורים על השירים האהובים בקבוצה >> הסיפור מאחורי

 

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם
זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם
וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ
אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם
מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד
יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר
וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן
בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה
מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים
לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי
וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

("לא יכולתי לעשות עם זה כלום", יונה וולך)

 

גם אחרי הסרט הדוקומנטרי הנפלא, גם אחרי הביוגרפיה המפורטת, אחרי הראיונות שלה ועליה, אחרי המאמרים, הכתבות, השערוריות, השירים. גם אחרי הכל, אולי בהתחשב בהכל, הניסיון להתחקות אחר הסיפור מאחורי מרבית השירים של יונה וולך נידון מראש לכישלון. כמה מתאים, לכן, לנסות להתחקות אחרי השיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום".

ב-5 בפברואר 1965 חצתה יונה וולך את שער הברזל של בית החולים הפסיכיאטרי בטלביה שבירושלים. היה זה האשפוז הראשון בחייה של המשוררת. "אני רוצה להבין מה זה שיגעון", סיפרה לחבריה. ד"ר מרסל עשהאל, הפסיכיאטר שקיבל את וולך למוסד, סיפר לימים כי זיהה מאחורי העיניים החולמניות וההופעה המרושלת של הצעירה בת ה-21 שישבה לפניו כוחות יצירתיים אדירים שחשש להרגיע באמצעות הטיפול המקובל שעמד לרשותו, תרופות פסיכיאטריות. בתום הפגישה הראשונה שלהם הורה לאח במחלקה לפנות עבורה חדר, בו תוכל להתבודד וליצור ללא הפרעה.

במקום להלעיט את וולך בכדורים מרגיעים, סיפק לה הד"ר אל.סי.די, מסקלין וסמים פסיכדליים נוספים. הטיפול הניסיוני הזה, שנוסה כבר באירופה אך טרם הגיע לארץ, החמיר את הדיכאונות והניתוק מהמציאות שבגינם התאשפזה וולך מלכתחילה. הרעש הבלתי פוסק שבראשה התעצם והתחדד. בתום השבוע הראשון שלה בבית החולים, סיפרה וולך לד"ר עשהאל כי היחס המיוחד לו זכתה, והעובדה שלא הוצבו בפניה שום גבולות דווקא בתקופה של מצוקה נפשית, שכנעו אותה ש"הפסדתי את האפשרות להשתגע".

סכרי היצירה של המשוררת נפרצו, אך מכריה התקשו לזהות את יונה החיה והאנרגטית שהכירו. היא נראתה להם עתה כבויה ומבולבלת. בסוף מאי 65' השתחררה מהמוסד. סיכום המחלה המפורט להפליא הכיל שש אבחנות שונות. "הטבה חלקית", כתב ד"ר עשהאל בסעיף 'המצב בעת שחרור'.

ההטבה החלקית שחזה הפסיכיאטר החזיקה מעמד עד קיץ 1972. בוקר אחד באותו הקיץ החליטה וולך שהיא רוצה למות. יולי של אותה שנה היה התאריך שבחרה לביצוע הגזרה. בשנים שחלפו מאז שחרורה הספיקה להוציא שני ספרי שירה ולפרסם בכל הבמות החשובות בארץ. כל זה היה כאין וכאפס לעומת ההתקפים הפסיכוטיים החוזרים והנשנים, והדיכאון שהשתלט על חייה. במוצאי השבת של אחד מערבי סוף יולי דפקה על דלת שכנתה וסיפרה שבלעה כדורים. הדרך חזרה לטלביה נסללה.

ביולי 1972 לא היה עוד ד"ר מרסל עשהאל חבר בסגל המוסד, וכל זכויות היתר שהוענקו לה באשפוז הראשון נשללו ממנה באשפוז השני. כדורי הרגעה, כדורים אנטי-פסיכוטיים וכדורים נגד תופעות הלוואי של שני הסוגים הקודמים ניתנו לה מדי ערב. בחודשים הראשונים התקשתה לכתוב. ביום הכינה בובות לילדים בחדר הריפוי, בלילות נדדה שנתה.

בחלוף החודשים הרגישה וולך שיפור מסוים. באוקטובר הצליחה לחבר במחברתה שורות ראשונות המעידות במשהו על חוסר האונים שלה לנוכח המצב החדש:

 

"מה שיכלתי כבר לא יכולתי לעשות מהתחלה,
מה שיכלתי לעשות לפני כן נמחק, שכחה,
אפשר לחכות ימים עד שזה יחזור…".

 

לימים תשתמש וולך בשורות אלה כבסיס לשיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". היא שוחררה בסוף חודש נובמבר. ביום שבו שוחררה הזעיקה את העורך מנחם פרי ומסרה לידיו צרור שירים שחיברה באשפוז.

בשנת 1982, שלוש שנים לפני מותה ממחלת הסרטן, הלחין וביצע אילן וירצברג את השיר "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". השיר הופיע באלבום שהוציא במשותף עם שמעון גלבץ, אלבום שאת כל מילותיה כתבה יונה וולך.

 

בשנת 2008 זכה השיר לביצוע מחודש של נינט טייב במסגרת הפרויקט "עבודה עברית":

 

לקריאה נוספת אנו ממליצים על הביוגרפיה של יונה וולך מאת יגאל סרנה.

 

 

התמונות הנפלאות של יונה וולך הן של הצלמת יעל רוזן וכל הזכויות שמורות לה.

 

עוד סיפורים על השירים האהובים בקבוצה >> הסיפור מאחורי

עוד נשים שפרצו דרך בקבוצה >> גיבורות

 

כתבות נוספות

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

יונה וולך לזלדה אחרי פגישתן הראשונה: "את מעמידה עולם. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות"

הווידוי של אלכסנדר פן

 

 

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

פניה ברגשטיין, משוררת עבריה, נולדה ב-1908 בעיר שצ'וצ'ין בפולין. אביה, שהיה מורה עברי, הקנה לה את ידיעת הלשון העברית וספרותה. בנערותה הצטרפה לתנועה החלוצית וב-1930 עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל. היא כתבה בין השאר את 'בוא אליי פרפר נחמד' ו'האוטו שלנו'. היא לא כתבה רק לילדים, ובין יצירותיה שיר יפיפה הממוען למבוגרים. בשירה 'ניגונים' היא מקפלת געגוע לבית אבא.

באותם ימים של שנת 1944, החלו להבין בקיבוץ את גודל הטרגדיה הנוראה שהתחוללה באירופה. בתקופה זו היא הבינה כי הוריה ומשפחתה כבר אינם. סמוך לכתיבת השיר גם שלחה (או התכוונה לשלוח) מכתבים שבהם היא מבקשת לקבל מידע אודות בני משפחתה. המכתבים התגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים בקיבוץ בצפון (ניתן לעיין בהם באתר "פרוייקט ניגונים").

"אני מבקשת שתואילו בטובכם לתת לי ידיעות על גורל משפחתי אשר בשנים האחרונות התגוררה באוטבוצק רח' שקולנה 37", כתבה פניה ברגשטיין במכתב לעיריית העיר בפולין, ואחר כך פרטה אודות בני משפחתה. ולבסוף חתמה: "אני מבקשת בהכנעה רבה לקבל תשובה, בתקוה שאקבלנה בקרוב".

הרקע לכתיבת השיר, כך מספרים, הוא תשובה לחברי הקיבוץ בו התגוררה, שמתחו ביקורת על החלטתה להנהיג טקס הדלקת נרות שבת עם ילדי הגן בימי שישי, וביקשו לבטלו. פניה הצטערה על גישתם של חבריה. היא התכנסה בחדרה וכתבה על מערכת היחסים המורכבת בין הבת החלוצה, הקיבוצניקית, לבין ההורים הרחוקים אותם עזבה, אך ניגוניהם טבועים עמוק בדמה:

נִגּוּנֶיךָ אָבִי וְשִׁירַיִךְ אִמִּי
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים

גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

 

ניגונים מקזבלנקה

לפני 12 שנה, כשהחלו לעבוד יחד החזן והפייטן הדגול ר' חיים לוק ויאיר הראל, זמר ויוצר ומייסד אתר 'הזמנה לפיוט', ניסה הראל להפגיש את ר׳ חיים עם שירי תפילה ישראליים מתוך מחשבה כי ר׳ חיים יוכל לתת להם פרשנות אומנותית ייחודית, להעמיק את מימד התפילה שבהם. הראל הפגיש את ר' לוק, בין השאר, עם השיר 'ניגונים'. כששמע ר' חיים לוק את השיר הוא התרגש מאד, פנה אל חדרו ויצא ממנו עם מכתב ישן.

בצעירותו למד ר' חיים לוק בישיבת 'אם הבנים' במרוקו, וכשבגר נשלח ללמוד בישיבה בלונדון. על המרחק והגעגוע גישר באמצעות חלופת מכתבים עם מורו האהוב, ובאחד מהם נזכר עתה. הוא אחז נרגש במכתב ששלח לו המורה, וסיפר על המסר הדומה, על זרעי הילדות שנטבעו בו, ועל האיחול שהם יעלו ויצמחו.

ב"ה

קזנבלנקה, י"ט טבת, תשי"ז

23.12.56

ישאו הרים שלום, לנופך ספיר ויהלום, למעלת בננו חמודנו כה"ר חיים לוק הי"ו, אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו, בשלום ובמישור ישוב אל עמו, ואל שער מקומו, אכי"ר […]

אור עינינו!

מה מאד עלץ לבנו במכתבו היקר אשר הופיע לנו כענק חרוז פנינים, שפתותיו שושנים, אשר ממנו נוכחנו לדעת, כי דברינו היו היוצאים מן הלב כאותן זרעוני גינה אשר זרענו על לוח לבו, לא היו כזרועים על צחיח סלע ותלמי ציה, רק על ארץ חפץ דשנה ופוריה, יישר חיליה! אקוה כי לימים יוצרו ישגשגו ויפרחו, יענפו ענף וישאו פרי תנובה, עד כי יהיו לגפן אדרת, לכבוד ולתפארת, אם אך ינופף ידו כפעם בפעם להזיל עליהם גשם נדבות, במפעלות נשגבות, וטללי המדות החשובות, מאליפות מדובבות, ולעדור ולנכש ולנקות הקמשונים והזרעים הרעים מבין ערוגות המטעים, בעודם קטנות ורעננות.

ויהיו דברינו אלה לזיכרון בין עיניך, כי רק בזה יהיה לבך נכון ובטוח כי מעשיך וכל עמלך יהיו לרצון ולריח ניחוח, ובהגיע תור עת לחננה, בוא יבוא ברנה, וה' יכין צעדו, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וסמך אלוק בעדו.

ואל תדאג, בננו, על הפרידה, כי כך היא המדה, וכך היא דרך הנטעים המגודלים, ממקום למקום הם נשתלים, ורק בזה יציצו ויפרחו, ומעפר אחר יצמחו, וגם אתה כאחד מהם, אשר בישע אלקים, תציץ ותפריח, והיית אך שמח, ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח, אכי"ר,

כחפץ לבבך

וכחפצינו המעתירים בעדך

עתרת החיים והשלום.

ועד אם הבנים

יהודה סריקי

 

בביצועו המיוחד מצליח ר' חיים לוק לבטא באופן יוצא דופן את הגעגוע המתוק והכואב של הבן להוריו:

ניגונים-ר' חיים לוק

 

כתבות נוספות

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

איך הופך פיוט בן 1500 שנה ללהיט ביוטיוב?

המפגש המפתיע בין הקרמיקאית לפיוט "הנה כחומר כחומר ביד היוצר"