סיפור על רומן ודעת: תמורות איסלאמיות בעבר קלאסי

פריטים מיוחדים ונדירים מאוסף האיסלאם של הספרייה הלאומית של ישראל יוצגו בתערוכה במכון לחקר העולם הקדום בניו יורק

מנהל הספרייה: "בקיום תערוכה מיוחדת זו בטבורה של ניו יורק, מחזקת הספרייה הלאומית של ישראל את מעמדה הבינלאומי בפרט ואת עושרה התרבותי של ישראל בכלל".

"סיפור על רומן ודעת: תמורות איסלאמיות בעבר קלאסי" ("Romance and Reason: Islamic Transformations of the Classical Past") הוא שמה של תערוכה חדשה שתפתח השבוע (יום רביעי, 14/2) בניו יורק במכון לחקר העולם הקדום של אוניברסיטת ניו יורק. התערוכה תציג בפעם הראשונה פריטים נדירים מאוסף האסלאם הגדול והעשיר של הספרייה הלאומית בישראל. מדובר ב 24 כתבי יד נדירים ויפים במיוחד בני מאות שנים.

 

ניקומאכוס, אביו של אריסטו, מלמד את אכסנדר בזמן שאריסטו צופה מהצד, "חאמסה", חכים ג'מאל א-דין נזאמי (1209-1141), הודו, המאה-17. מאוספי הספרייה הלאומי. צילום: ארדון בר-חמה

 

התערוכה מתמקדת בשני נושאים: הנושא הראשון הוא גלגולה והתפתחותה של דמותו הנערצת של אלכסנדר הגדול (מלך מוקדון ומגדולי המצביאים של העת העתיקה) בספרות האסלאמית של ימי הביניים כפי שבאה לידי ביטוי בדמיונם של המשוררים המוסלמים פרדוסי (1020-940), ניזאמי (1209-1141) ומשוררים אחרים. אלכסנדר הגדול היה לא רק מדינאי וכובש, אלה גם פילוסוף ונביא וכתבי יד אלו מעוטרים באיורים מרהיבים המתארים את מעשיו של מי שמזוהה עם תחילת התקופה ההלניסטית.

הנושא השני בתערוכה מוקדש לרפואה, לפילוסופיה ולתחומי המדעים המדויקים שאומצו ע"י הוגים ואנשי רוח בעולם המוסלמי אחרי הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון במאה השביעית לספירה. מפעל תרגום מיוחד, שנוסד בימי ובתמיכת שלטון הח'ליפים העבאסים במאה השמינית, הצליח להעביר לשפה הערבית את מרבית הספרות היוונית הקלאסית ואותם פילוסופים ומדענים מוסלמיים לא רק תרגמו את הטקסטים היוונים, כי אם גם הרחיבו ופיתחו את הממצאים שהגיעו אליהם. בתערוכה יוצגו, בין השאר, כתבי יד ערבים מאוירים של תרגומים ומחקרים מקוריים מתחומי הרפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, פילוסופיה ותחומים אחרים.

יצויין כי אוסף האיסלאם בספרייה הלאומית מקיף אלפי פריטים, חלקם בני למעלה מאלף שנים, והוא נחשב לאחד האוספים החשובים בעולם המתעדים את התפתחות הזרמים השונים באיסלאם באמצעות כתבי יד מתרבויות ומדינות רבות.

 

אכסנדר ופמלייתו במפגש עם נזיר מתבודד שפותח את שערי מבצר דרבנד עם תפילתו, "חאמסה", חכים ג'מאל א-דין נזאמי (1209-1141), הודו, המאה-17. מאוספי הספרייה הלאומי. צילום: ארדון בר-חמה

 

המכון לחקר העולם הקדום (INSTITUTE FOR THE STUDY OF THE ANCIENT WORLD) נכלל בין המוסדות התרבותיים המובילים בניו יורק והוא נמצא בסמוך למוזיאון המטרופוליטן והמוזיאון לאומנות מודרנית (MOMA). המכון הוא מוסד מחקר של אוניברסיטת ניו יורק והוא מהווה גם במה לתערוכות שונות ומוצלחות שמתמקדות בתרבויות העולם הקדום.

הפריטים שנבחרו לתערוכה ולקטלוג שילווה אותה נבחרו בקפידה כך שיוכלו להעביר בצורה בהירה ויפה את העולם התרבותי והרוחני שמאפיין את ההיסטוריה האומנותית של האסלאם, החל מראשיתו ועד לעת החדשה.

מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג אומר כי העבודה המשותפת של הספרייה עם המכון לחקר העולם הקדום של אוניברסיטת ניו יורק, פותחת בפני הספרייה הלאומית הזדמנויות לשיתופי פעולה וחשיפת אוצרות הספרייה לקהלים חדשים בארץ ובעולם. "הספרייה הלאומית פועלת בשנים האחרונות להנגיש את אוספיה ואוצרותיה הן בדרכים דיגיטאליות והן בניראות פיזית באמצעות אירועים ותערוכות. בעצם קיום תערוכה מיוחדת זו בטבורה של ניו יורק, הספרייה הלאומית של ישראל מחזקת את מעמדה הבינלאומי וחשיבותה של הספרייה בפרט ומעמדה התרבותי של ישראל בכלל. אנחנו מקווים שהחיבור למוסד יוקרתי זה יביא בעתיד לעוד שיתופי פעולה נרחבים ומשמעותיים", אומר מנהל הספרייה הלאומית.

 

דיאגרמה של עין, "עדכון ספר האופטיקה למען בעלי התבוננות ובוננות מאת אבן אל-היית'ם", כמאל א-דין א-פריסי (1320-1260), תורכיה העות'מנית, 1511. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

התערוכה תפתח ביום רביעי, 14 בפברואר, והיא תימשך עד ה – 13 במאי 2018. פרטים נוספים על התערוכה באתר המכון לחקר העולם הקדום.

הנער ששלח מתנת יום הולדת לפילוסוף מרטין בובר, ונרצח באושוויץ

מכתב וציורים ששלח הנער וולפגנג שטייניץ למרטין בובר, לכבוד יום הולדתו ה-60, חושפים כישרון ורגישות נדירים של היוצר שיכול היה להיות

מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד" בירושלים, 1946

כשחיפשתי חומר תיעודי על משפחתי במחלקת הארכיונים שבספרייה הלאומית בירושלים, העלה החיפוש כותר בשם "מכתב של וולפגנג שטייניץ אל הפילוסוף פרופ' מרטין בובר". וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, היה אנתרופולוג, בלשן וקומוניסט נודע בגרמניה. שיערתי שייתכן מאוד שהתכתב עם בובר. הסתקרנתי לדעת מה המשותף לבלשן ולפילוסוף הציוני, וביקשתי מהארכיונאי לראות את המכתב. כעבור כשעה, הגיע אלי התיק מארכיון מרטין בובר ובו המכתב.

פתחתי את מעטפת הדואר, שנעדרה ממנה כתובת השולח, ומתוכה שלפתי מכתב הכתוב ללא כל ספק בכתב יד של ילד, ללא תאריך, ושוב, ללא מען. אל המכתב צורפו שלושה דפים מצוירים.

 

 

הנה המכתב בתרגומי:

אדון פרופסור בובר הנכבד מאוד!

כשקיבלתי באביב, שנה שעברה, כפרס את ספרך "סיפורים של מלאכים, רוחות ושדים" (Erzählungen von Engeln, Geistern und Dämonen), ניסיתי לאייר את התוכן.
את הציורים המצורפים אני רוצה לשלוח לך בצירוף ברכות ליום הולדתך ה-60. כדי שתוכל להעריך אותם ברצוני לציין שאהיה בר מצווה בשבת "משפטים".

ברכות לבביות,

וולפגנג שטייניץ

 

 

תוכן המכתב לא התיישב עם וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, שהיה צעיר מבובר ב-27 שנים, וביום הולדתו ה-60 של בובר, ב-8.2.1938, כבר לא היה נער. מה גם שבהכירנו את ההיסטוריה המשפחתית, לא סביר היה שחגגו לוולפגנג ממשפחתנו בר מצווה. ובכל זאת קיוויתי שאולי עליתי על תעלומה עלומה במשפחתנו. שיגרתי צילום של מכתב הילד לבִתו של וולפגנג שלנו בברלין, עמה אני בקשר, ושאלתיה האם אביה צייר בילדותו והאם הוא חגג בר מצווה. על שתי השאלות נעניתי בשלילה.

במקביל למחקר המשפחתי, חיפשתי ומצאתי באינטרנט את ספרו של בובר שאותו ציין הילד במכתבו. הספר כולו סיפורי חסידים צדיקים והווי עיירות וחצרות רבנים, בשפה ארכאית ולא קלה לקריאה.

בעודי תרה אחר כיווני חקירה שונים, שאלה אותי בתי: "וביד ושם חיפשת?".

 

 

מחשבותי אפילו לא הובילו אותי לשם… מיד כתבתי ליד ושם, והתשובה המצמררת לא איחרה לבוא:

כשצירפתי את המידע שהגיע מיד ושם, מפרשת בר המצווה ומיום ההולדת ה-60 של בובר, הגעתי למסקנה שכותב המכתב הוא ילד מהעיר גרה (Gera) שליד לייפציג, ששלח לבובר את הציורים כשהיה בן 13 ונרצח באושוויץ והוא בן 19 שנים בלבד.

כתבתי על ממצאי התחקיר שלי למוזיאון לאמנות של יד ושם ושאלתי אם יש להם עניין בציורים, כמו כן שאלתי האם יש באוספיהם ציורים נוספים של הנער הזה. לא נעניתי. נותרתי עם הסיפור שאותו אני חושפת כאן לראשונה.

לתחושתי, ראוי שהציורים השמורים בארכיון כ-80 שנה, יראו אור בדרך כלשהי, הן בשל כשרון הציור המשתקף מהם והן בשל האפשרות שחשיפה זו תוביל אולי אל יצירות נוספות של נער מחונן זה, ששנות חייו היו כה מעטות.

 

תודה לעזבון מרטין בובר על הרשות לפרסם את הדברים.
תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

 

 

 



אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל

מבט מרהיב אל ארץ ישראל של שנת 1920: המנדט, הנופים והאירועים ההיסטוריים.

הרברט סמואל באזור א-סאלט, 1920

אחד הפריטים היפים והמעניינים בארכיון המדינה הוא "אלבום מִצְפָּה". האלבום הוא חלק מ"אוסף הרברט ואדווין סמואל" שנמסר לארכיון על ידי אדווין, בנו של הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בתקופת המנדט הבריטי, 1925-1920. כריכת האלבום היא מעור זמש ועליה כתוב מִצְפָּה באותיות לטיניות.

באלבום 51 צילומים ובסופו 78 חתימות של חברי "המושבה האמריקנית" (שחלק מהם היו צלמים מקצועיים). בתוך האלבום אין הסבר לתכלית לה הוא נוצר. אולם תוכן האלבום ומיקומו בתוך אוסף משפחת סמואל הביא אותנו למסקנה שהוא הוגש להרברט סמואל כמתנה מחברי המושבה האמריקנית כאשר סיים את כהונתו כנציב העליון.

 

 

 

כניסת הרברט סמואל לתפקיד הנציב העליון

ב-1 ביולי 1920 הגיע סר הרברט סמואל, יהודי-בריטי בעל השקפה ציונית ולשעבר שר הפנים הבריטי לנמל יפו. בהתחשב במגבלות הנמל עגנה האנייה סֶנְטוֹר (Centaur) מחוץ לנמל וסמואל הגיע לחוף באמצעות סירה. מכאן יצא לעיר יפו בה נערכה לו קבלת פנים ראשונה. מיפו נסע סמואל ברכבת לירושלים ובתחנת הרכבת ערך לו ראש העיר קבלת פנים.

הרברט סמואל התגורר בבניין אוגוסטה ויקטוריה. רק לאחר שהבניין נפגע ברעידת אדמה ב-1927 נבנה "ארמון הנציב". ב-7 ביולי 1920 הוכתר סמואל באופן רשמי כנציב העליון. ב-11 ביולי 1922 אישר "חבר הלאומים" את המנדט הבריטי וב-11 בספטמבר 1922 נשבע סמואל לקיים את כתב המנדט של חבר הלאומים.

 

 

סיורים בארץ-ישראל

בחודשים יולי-ספטמבר 1920, מיד לאחר שהוכתר לנציב עליון, החל סמואל לסייר במקומות שונים בארץ-ישראל. תחילה נסע לחיפה, אחר כך נסע לבקר בראשון לציון, בבאר שבע ובאשקלון – שם פתח את החפירות הארכאולוגיות. כמו כן ביקר בעיר א-סאלט שבעבר-הירדן כי באותה עת עבר-הירדן הייתה חלק מתחום שלטונו.

 

 

 

תמונות נוף בארץ-ישראל

צלמי המושבה האמריקנית שילבו באלבום תמונות ממקומות שונים בארץ-ישראל: מפת מידבא המציגה את ארץ-ישראל כפי שראו אותה בעולם הנוצרי במאה החמישית ואשר נמצאה בשרידי כנסייה בעיר מידבא שבעבר-הירדן, רבת עמון, ים המלח, הירדן, ואדי פארה, מבט על ירושלים מהר הזיתים, מסגד כיפת הסלע, הכינרת (בצבע) ושד' רוטשילד בתל אביב. יש להדגיש שהם לא הכניסו לאלבום צילומים של כנסיית הקבר הקדוש ושל הכותל המערבי.

 

 

ביקורו של שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל והפרדת עבר-הירדן מארץ-ישראל המנדטורית

בעקבות שורה של משברים במזרח התיכון כינס שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל במרס 1921 ועידה בקהיר. בין השאר הוחלט בוועידה להפריד את עבר-הירדן מממשלת המנדט של ארץ-ישראל ולהעביר את השטח לשליטה של האמיר עבדאללה, כנסיכות תחת שלטון בריטי. לאחר מכן נסע צ'רצ'יל לבקר בירושלים. במאי 1923 הקריא סמואל בשם ממשלת בריטניה את הכרתה בעצמאות של עבר-הירדן אך היא נשארה מדינת חסות בריטית.

 

 

פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, 1 באפריל 1925

ב-1 באפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה בטקס מרשים בו השתתפו ראשי התנועה הציונית, שלטונות המנדט ואף שני אישים מהנהגת בריטניה: לורד ארתור בלפור שחתם על "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917 ולורד פילדמרשל אדמונד אלנבי שפיקד על הצבא הבריטי בכיבוש ארץ-ישראל מידי האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה (שבאותה עת סיים את תפקידו כנציב העליון של מצרים וסודן). למחרת הניחו את אבן הפינה למכון איינשטיין בהר הצופים.

 

הטקס לפתיחת בית הקברות הצבאי הבריטי בעזה, 28 באפריל 1925

במלחמת העולם התקיימו בעזה שלושה קרבות בין הבריטים לבין הטורקים: במרס, באפריל ובנובמבר 1917. הטורקים ניצחו בשני הקרבות הראשונים והבריטים ניצחו בשלישי. במיוחד סבלו הבריטים מהקרב השני בו נהרגו להם למעלה מששת אלפי חיילים. בעקבות זאת הודח המפקד הבריטי והוחלף על ידי אלנבי. בקרב השלישי ניצחו הבריטים. במלאת שמונה שנים לקרב עזה השני חנכו הבריטים בית קברות צבאי בו נקברו מרבית החללים הבריטים וכן חללים טורקים. סמואל הגיע לבית הקברות עם אלנבי והבישוף האנגליקני של ירושלים ד"ר מקאינס ניהל את הטקס.

 

המושבה האמריקנית בירושלים

ב-1881 הוקמה המושבה האמריקנית בירושלים כשבראשם עומדים בני הזוג ספאפורד. הם רכשו בניין שעליו קיים כיום מלון "אמריקן קולני". ב-30 ביוני 1925 סיים הרברט סמואל את כהונתו כנציב עליון של ארץ-ישראל. ככל הנראה זמן קצר קודם לכן הוא קיבל את אלבום מצפה מידי אנשי המושבה האמריקנית שאף הוסיפו 78 חתימות בסוף האלבום. כמו כן מוצג כאן צילום צבעוני של גב' ספאפורד.

 

גב' אנה ספאפורד במושבה האמריקנית, תחילת שנות ה-20

 

 

כתב: ד"ר ארנון למפרום, ארכיון המדינה

 

כתבות נוספות:

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

1840: מכתב נדיר ששלחו נשות אסירי דמשק לליידי מונטיפיורי חושף את קולן האותנטי של הנשים שעונו, הוכו ואף נדרשו לתת "שוחד מיני" בעלילת הדם הנוראית של דמשק

ציור של אסיר עלילת דמשק

ב-5 בפברואר 1840 נעלם האב תומאסו, נזיר קפוצ'יני שפעל בדמשק, יחד עם משרתו. הנוצרים המקומיים, בגיבוי הקונסול הצרפתי, הטילו את האשמה על יהודי דמשק בטענה שהחטיפה והרצח נעשו למטרות פולחן.

ציור של הנזיר ומשרתו

ההאשמות הובילו למעצר אחדים מראשי הקהילה שנכלאו במשך חודשים ועברו עינויים קשים – שלא כולם הצליחו לשרוד אותם – ולבסוף הורשעו ברצח. הפרשה עוררה הדים בעיתונות האירופית, ונמצאו רבים שהאמינו באמיתות העלילה הימי ביניימית נגד היהודים, או למצער דנו בה כאפשרות המתקבלת על הדעת.

 

ציור המתאר את הרצח כביכול בדמשק, מתוך ספר בן התקופה. כותרת הספר שמופיע בציור היא ‘התלמוד’

 

משלחת דו ראשית

התקבלות העלילה באירופה הנאורה של אמצע המאה ה-19 היממה את דעת הקהל היהודית במערב אירופה, והולידה שיתוף פעולה מפתיע בין יהודים צרפתים ואנגלים שיזמו משלחת דו ראשית למזרח בראשות סר משה מונטיפיורי מאנגליה והמשפטן הצרפתי, ולימים המדינאי, אדולף כרמייה.

המשלחת הגיעה לאלכסנדריה, שם ניסתה לשכנע את מוחמד עלי, הפחה המצרי, לערוך משפט חוזר לפי סטנדרטים של אמת וצדק. הפחה, שמרד באדוניו הסולטן העות'מאני וכבש ממנו את 'סוריה הגדולה', היה נתון באותם ימים תחת התקפה מדינית וצבאית של מרבית מעצמות אירופה, שרצו להביא לסיום שלטונו בלבנט. הלחץ המדיני, בצירוף המאמצים הבלתי נלאים של כרמייה ומונטיפיורי, אילצו את הפחה לחון – אך לא לזכות – את המורשעים.

מונטיפיורי וכרמייה חזרו לאירופה במסעות ניצחון – נפרדים כמובן – דרך הקהילות היהודיות בבירות אירופה, שם נקשרו לראשיהם זרי ניצחון. עלילת דמשק תועדה היטב על ידי בני הזמן, וזכתה לתהודה עצומה בהיסטוריוגרפיה היהודית. נציין כאן רק את יצירת המופת של פרופ' יונתן פרנקל המנוח, 'דם ופוליטיקה – עלילת דמשק, היהודים והעולם'. יש אף הרואים בעלילת דמשק את ראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל.

 

מונטיפיורי בפגישה עם הסולטן התורכי בעניין עלילת הדם

 

מודות אנחנו לך

אל מול התיעוד הרב על הפרשה, בעיקר בשפות אירופיות, מהדהדת שתיקתם של יהודי דמשק שקולם כמעט שלא נשמע, וקל וחומר לא קולן של נשות הקהילה. הפרוטוקולים המתורגמים של החקירה ומכתבי הקונסולים שימרו עדויות והצהרות מפי הנאשמים ומשפחותיהם, אך כמעט שאיננו שומעים את הקול האותנטי של המעורבים בפרשה ללא תיווכו של החוקר והמתרגם וללא סיועם של מכשירי העינויים.

מכתב שהתגלה לאחרונה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פותח צוהר לעולמן של נשות האסירים ומפנה את הזרקור לתפקיד שהן מילאו בפרשה.

 

מכתב נשות קהילת דמשק

 

המקורות העוסקים בפרשה מרבים לתאר בצורה גרפית את העינויים הנוראים שעברו האסירים, אך גם נשות הכלואים נחקרו בפרשה ומילאו בה חלק פעיל. אורו (או אורה, כפי שהיא מכונה בפרוטוקולים של החקירה), אשתו של משה אבואלעפיה – בן לשושלת רבנים מפוארת שבלחץ העינויים הודה במיוחס לו ואף התאסלם והפך לעד תביעה מרכזי – הוכתה אף היא במהלך החקירה של בעלה, ונאלצה לצפות בעינויים הנוראים שעבר. אשתו של יוסף לניאדו, שבעקבות העינויים הפכה לאלמנתו, העידה על תביעות לשוחד מיני מצד הקונסול הצרפתי, וכך עולה גם מדיווחים על אודות בתו של דוד הררי, נאשם אחר בפרשה.

נשים נוספות נדרשו להעיד בפני ועדות חקירה שונות וגילו בעדותן תעצומות נפש מרשימות.

עם סיום הפרשה בחרו הנשים להודות למושיעיהן. המכתב שלפנינו, הכתוב ערבית-יהודית באותיות עבריות ובכתיבה מזרחית, נכתב על ידי 13 נשות האסירים שנותרו בחיים לאחר הענקת החנינה. המכתב ממוען לליידי יהודית מונטיפיורי, שנלוותה למסעו של בעלה. לאחר העתרת שבחים על פני מספר שורות, כנהוג, מציינות הנשים שזכרם של "מאור עינינו עטרת ראשנו הגבירים השרים הגדולים סעאדת אל סניוריס סניוריס די רושל [רוטשילד] ירום הודו ואל סניור סניור די מונטיפיורי ירום הודו" לא יסוף מראשן.

"היום, יום ראשון המבורך, שחל בח' באלול, זרחו המאורות, מהעניין הנכבד של מעלת אדוננו ועטרת ראשנו, בן דודכם הסיניור, סיניור משה מונטיפיורי ירום הודו המפואר … הבשורה הגדולה על שחרורם מהכלא לבתיהם"

[במקור: נהאר אל אחד אל מבארך אל וואקע פי תמאנייה אלול אשרקת שמוס אנוואר אל אמר אל כרים מן סעאדת סידנה ותאג ראסנה אבן עמכום אל סי' סי' משה מונטיפיורי יר"ה אל מפכום … אל בשארת אל עצוימיה באטלאהום מן אל חבס לביותהוםֿ]

 

ליידי יהודית מונטיפיורי

סדר החתימות משקף את המתחים בקהילה היהודית בדמשק, שבאו לידי ביטוי גם בהאשמות ההדדיות במהלך המשפט. בראש החותמות ניצבות נשות משפחת פרחי, המשפחה היהודית העשירה בדמשק, ובקצה השני נשות משפחת הררי, משפחת סוחרים יריבה. בתווך חתומות נשות רבנים ובני מעמד הביניים, בהן גם "אורו, מדאם משה אבו אל עפייה" המומר. חותמת את הרשימה מזל טוב, אשתו של רב הקהילה יעקב ענתיבי.

המועד המצוין במכתב כיום שבו "זרחו המאורות" – שוחררו הבעלים הכלואים ויצאו ממחבואם הנאשמים בפרשה שהסתתרו ונשפטו שלא בפניהם – תואם את המתואר בדיווחי הקונסולים הזרים.

מעניין עוד יותר תאריך כתיבת המכתב – ט"ו לחודש הרחמים (אלול), כשבוע לאחר השחרור. מכתבו של הקונסול הצרפתי לממונה עליו בקונסוליה הראשית בביירות מציין במרירות את אירועי השמחה של היהודים, ובכללם מסיבה שנערכה סביב תאריך זה בגנו של הקונסול האוסטרי, שבה השתתפו, בין השאר, המשוחררים ונשותיהן. ייתכן שבפורום זה התגבשה ההחלטה לשלוח מכתב תודה מנשות האסירים לאשת המושיע, אישה אל אחותה.

 

 

עוד על "עלילת דמשק" באוצרות הספרייה:

האיגרת שכתב רב הקהילה יעקב ענתיבי  למשה מונטיפיורי 

ספור בצורת שיר על עלילת דם בדמשק (בשנת ת"ר) ליום הולדתו של משה מונטיפיורי.

דם ופוליטיקה : עלילת דמשק, היהודים והעולם / יונתן פרנקל

 

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 12 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".