הנער ששלח מתנת יום הולדת לפילוסוף מרטין בובר, ונרצח באושוויץ

מכתב וציורים ששלח הנער וולפגנג שטייניץ למרטין בובר, לכבוד יום הולדתו ה-60, חושפים כישרון ורגישות נדירים של היוצר שיכול היה להיות

מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד" בירושלים, 1946

כשחיפשתי חומר תיעודי על משפחתי במחלקת הארכיונים שבספרייה הלאומית בירושלים, העלה החיפוש כותר בשם "מכתב של וולפגנג שטייניץ אל הפילוסוף פרופ' מרטין בובר". וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, היה אנתרופולוג, בלשן וקומוניסט נודע בגרמניה. שיערתי שייתכן מאוד שהתכתב עם בובר. הסתקרנתי לדעת מה המשותף לבלשן ולפילוסוף הציוני, וביקשתי מהארכיונאי לראות את המכתב. כעבור כשעה, הגיע אלי התיק מארכיון מרטין בובר ובו המכתב.

פתחתי את מעטפת הדואר, שנעדרה ממנה כתובת השולח, ומתוכה שלפתי מכתב הכתוב ללא כל ספק בכתב יד של ילד, ללא תאריך, ושוב, ללא מען. אל המכתב צורפו שלושה דפים מצוירים.

הנה המכתב בתרגומי:

אדון פרופסור בובר הנכבד מאוד!

כשקיבלתי באביב, שנה שעברה, כפרס את ספרך "סיפורים של מלאכים, רוחות ושדים" (Erzählungen von Engeln, Geistern und Dämonen), ניסיתי לאייר את התוכן.
את הציורים המצורפים אני רוצה לשלוח לך בצירוף ברכות ליום הולדתך ה-60. כדי שתוכל להעריך אותם ברצוני לציין שאהיה בר מצווה בשבת "משפטים".

ברכות לבביות,

וולפגנג שטייניץ

תוכן המכתב לא התיישב עם וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, שהיה צעיר מבובר ב-27 שנים, וביום הולדתו ה-60 של בובר, ב-8.2.1938, כבר לא היה נער. מה גם שבהכירנו את ההיסטוריה המשפחתית, לא סביר היה שחגגו לוולפגנג ממשפחתנו בר מצווה. ובכל זאת קיוויתי שאולי עליתי על תעלומה עלומה במשפחתנו. שיגרתי צילום של מכתב הילד לבִתו של וולפגנג שלנו בברלין, עמה אני בקשר, ושאלתיה האם אביה צייר בילדותו והאם הוא חגג בר מצווה. על שתי השאלות נעניתי בשלילה.

במקביל למחקר המשפחתי, חיפשתי ומצאתי באינטרנט את ספרו של בובר שאותו ציין הילד במכתבו. הספר כולו סיפורי חסידים צדיקים והווי עיירות וחצרות רבנים, בשפה ארכאית ולא קלה לקריאה.

בעודי תרה אחר כיווני חקירה שונים, שאלה אותי בתי: "וביד ושם חיפשת?".

מחשבותי אפילו לא הובילו אותי לשם… מיד כתבתי ליד ושם, והתשובה המצמררת לא איחרה לבוא:

כשצירפתי את המידע שהגיע מיד ושם, מפרשת בר המצווה ומיום ההולדת ה-60 של בובר, הגעתי למסקנה שכותב המכתב הוא ילד מהעיר גרה (Gera) שליד לייפציג, ששלח לבובר את הציורים כשהיה בן 13 ונרצח באושוויץ והוא בן 19 שנים בלבד.

כתבתי על ממצאי התחקיר שלי למוזיאון לאמנות של יד ושם ושאלתי אם יש להם עניין בציורים, כמו כן שאלתי האם יש באוספיהם ציורים נוספים של הנער הזה. לא נעניתי. נותרתי עם הסיפור שאותו אני חושפת כאן לראשונה.

לתחושתי, ראוי שהציורים השמורים בארכיון כ-80 שנה, יראו אור בדרך כלשהי, הן בשל כשרון הציור המשתקף מהם והן בשל האפשרות שחשיפה זו תוביל אולי אל יצירות נוספות של נער מחונן זה, ששנות חייו היו כה מעטות.

תודה לעזבון מרטין בובר על הרשות לפרסם את הדברים.
תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

1840: מכתב נדיר ששלחו נשות אסירי דמשק לליידי מונטיפיורי חושף את קולן האותנטי של הנשים שעונו, הוכו ואף נדרשו לתת "שוחד מיני" בעלילת הדם הנוראית של דמשק

ד"ר יוחאי בן- גדליה | 05.02.18

אלול גיבורות משה מונטיפיורי סודות כתבי היד העבריים עלילת דם

ציור של אסיר עלילת דמשק

ב-5 בפברואר 1840 נעלם האב תומאסו, נזיר קפוצ'יני שפעל בדמשק, יחד עם משרתו. הנוצרים המקומיים, בגיבוי הקונסול הצרפתי, הטילו את האשמה על יהודי דמשק בטענה שהחטיפה והרצח נעשו למטרות פולחן.

ההאשמות הובילו למעצר אחדים מראשי הקהילה שנכלאו במשך חודשים ועברו עינויים קשים – שלא כולם הצליחו לשרוד אותם – ולבסוף הורשעו ברצח. הפרשה עוררה הדים בעיתונות האירופית, ונמצאו רבים שהאמינו באמיתות העלילה הימי ביניימית נגד היהודים, או למצער דנו בה כאפשרות המתקבלת על הדעת.

ציור המתאר את הרצח כביכול בדמשק, מתוך ספר בן התקופה. כותרת הספר שמופיע בציור היא ‘התלמוד’

משלחת דו ראשית

התקבלות העלילה באירופה הנאורה של אמצע המאה ה-19 היממה את דעת הקהל היהודית במערב אירופה, והולידה שיתוף פעולה מפתיע בין יהודים צרפתים ואנגלים שיזמו משלחת דו ראשית למזרח בראשות סר משה מונטיפיורי מאנגליה והמשפטן הצרפתי, ולימים המדינאי, אדולף כרמייה.

המשלחת הגיעה לאלכסנדריה, שם ניסתה לשכנע את מוחמד עלי, הפחה המצרי, לערוך משפט חוזר לפי סטנדרטים של אמת וצדק. הפחה, שמרד באדוניו הסולטן העות'מאני וכבש ממנו את 'סוריה הגדולה', היה נתון באותם ימים תחת התקפה מדינית וצבאית של מרבית מעצמות אירופה, שרצו להביא לסיום שלטונו בלבנט. הלחץ המדיני, בצירוף המאמצים הבלתי נלאים של כרמייה ומונטיפיורי, אילצו את הפחה לחון – אך לא לזכות – את המורשעים.

מונטיפיורי וכרמייה חזרו לאירופה במסעות ניצחון – נפרדים כמובן – דרך הקהילות היהודיות בבירות אירופה, שם נקשרו לראשיהם זרי ניצחון. עלילת דמשק תועדה היטב על ידי בני הזמן, וזכתה לתהודה עצומה בהיסטוריוגרפיה היהודית. נציין כאן רק את יצירת המופת של פרופ' יונתן פרנקל המנוח, 'דם ופוליטיקה – עלילת דמשק, היהודים והעולם'. יש אף הרואים בעלילת דמשק את ראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל.

מונטיפיורי בפגישה עם הסולטן התורכי בעניין עלילת הדם

מודות אנחנו לך

אל מול התיעוד הרב על הפרשה, בעיקר בשפות אירופיות, מהדהדת שתיקתם של יהודי דמשק שקולם כמעט שלא נשמע, וקל וחומר לא קולן של נשות הקהילה. הפרוטוקולים המתורגמים של החקירה ומכתבי הקונסולים שימרו עדויות והצהרות מפי הנאשמים ומשפחותיהם, אך כמעט שאיננו שומעים את הקול האותנטי של המעורבים בפרשה ללא תיווכו של החוקר והמתרגם וללא סיועם של מכשירי העינויים.

מכתב שהתגלה לאחרונה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי פותח צוהר לעולמן של נשות האסירים ומפנה את הזרקור לתפקיד שהן מילאו בפרשה.

המקורות העוסקים בפרשה מרבים לתאר בצורה גרפית את העינויים הנוראים שעברו האסירים, אך גם נשות הכלואים נחקרו בפרשה ומילאו בה חלק פעיל. אורו (או אורה, כפי שהיא מכונה בפרוטוקולים של החקירה), אשתו של משה אבואלעפיה – בן לשושלת רבנים מפוארת שבלחץ העינויים הודה במיוחס לו ואף התאסלם והפך לעד תביעה מרכזי – הוכתה אף היא במהלך החקירה של בעלה, ונאלצה לצפות בעינויים הנוראים שעבר. אשתו של יוסף לניאדו, שבעקבות העינויים הפכה לאלמנתו, העידה על תביעות לשוחד מיני מצד הקונסול הצרפתי, וכך עולה גם מדיווחים על אודות בתו של דוד הררי, נאשם אחר בפרשה.

נשים נוספות נדרשו להעיד בפני ועדות חקירה שונות וגילו בעדותן תעצומות נפש מרשימות.

עם סיום הפרשה בחרו הנשים להודות למושיעיהן. המכתב שלפנינו, הכתוב ערבית-יהודית באותיות עבריות ובכתיבה מזרחית, נכתב על ידי 13 נשות האסירים שנותרו בחיים לאחר הענקת החנינה. המכתב ממוען לליידי יהודית מונטיפיורי, שנלוותה למסעו של בעלה. לאחר העתרת שבחים על פני מספר שורות, כנהוג, מציינות הנשים שזכרם של "מאור עינינו עטרת ראשנו הגבירים השרים הגדולים סעאדת אל סניוריס סניוריס די רושל [רוטשילד] ירום הודו ואל סניור סניור די מונטיפיורי ירום הודו" לא יסוף מראשן.

"היום, יום ראשון המבורך, שחל בח' באלול, זרחו המאורות, מהעניין הנכבד של מעלת אדוננו ועטרת ראשנו, בן דודכם הסיניור, סיניור משה מונטיפיורי ירום הודו המפואר … הבשורה הגדולה על שחרורם מהכלא לבתיהם"

[במקור: נהאר אל אחד אל מבארך אל וואקע פי תמאנייה אלול אשרקת שמוס אנוואר אל אמר אל כרים מן סעאדת סידנה ותאג ראסנה אבן עמכום אל סי' סי' משה מונטיפיורי יר"ה אל מפכום … אל בשארת אל עצוימיה באטלאהום מן אל חבס לביותהוםֿ]

סדר החתימות משקף את המתחים בקהילה היהודית בדמשק, שבאו לידי ביטוי גם בהאשמות ההדדיות במהלך המשפט. בראש החותמות ניצבות נשות משפחת פרחי, המשפחה היהודית העשירה בדמשק, ובקצה השני נשות משפחת הררי, משפחת סוחרים יריבה. בתווך חתומות נשות רבנים ובני מעמד הביניים, בהן גם "אורו, מדאם משה אבו אל עפייה" המומר. חותמת את הרשימה מזל טוב, אשתו של רב הקהילה יעקב ענתיבי.

המועד המצוין במכתב כיום שבו "זרחו המאורות" – שוחררו הבעלים הכלואים ויצאו ממחבואם הנאשמים בפרשה שהסתתרו ונשפטו שלא בפניהם – תואם את המתואר בדיווחי הקונסולים הזרים.

מעניין עוד יותר תאריך כתיבת המכתב – ט"ו לחודש הרחמים (אלול), כשבוע לאחר השחרור. מכתבו של הקונסול הצרפתי לממונה עליו בקונסוליה הראשית בביירות מציין במרירות את אירועי השמחה של היהודים, ובכללם מסיבה שנערכה סביב תאריך זה בגנו של הקונסול האוסטרי, שבה השתתפו, בין השאר, המשוחררים ונשותיהן. ייתכן שבפורום זה התגבשה ההחלטה לשלוח מכתב תודה מנשות האסירים לאשת המושיע, אישה אל אחותה.

עוד על "עלילת דמשק" באוצרות הספרייה:

האיגרת שכתב רב הקהילה יעקב ענתיבי למשה מונטיפיורי

ספור בצורת שיר על עלילת דם בדמשק (בשנת ת"ר) ליום הולדתו של משה מונטיפיורי.

דם ופוליטיקה : עלילת דמשק, היהודים והעולם / יונתן פרנקל

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 12 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

עקדת ערן פרץ ז"ל: "וַאֲנִי בּוֹכֵה בְּנִי! בְּנִי! לוּ נִיתַן מוּתִי תַחְתֶךָ"

רגע אחרי ששמע על מות בנו באסון המסוקים, כתב איתן פרץ שיר על עקדת בנו. אחרי ההלוויה גילה האב כי גם בנו כתב שיר על עקדה - שם התפלל שלא ליפול קורבן

חן מלול | 05.02.18

הסיפור מאחורי יום הזיכרון צה"ל

ערן חי פרץ, 1997-1975

ב-4 בפברואר 1997, סמוך לשעה 7 בערב, קרתה ההתנגשות הקטלנית. שני מסוקי יסעור התנגשו מול עמק החולה בעת שהובילו 73 חיילים בדרכם למוצבי צה"ל דלעת ובופור ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. למקום האסון הוזנקו כוחות חילוץ ופינוי מכל אזורי הגליל, צה"ל ירה מספר פצצות תאורה ובחסותן פעלו הרופאים, אנשי החילוץ וההצלה, אנשי הרבנות הראשית וחיילי היחידה לסילוק פצצות.

ככל שנקפו השעות הלכו והתגלו ממדי האסון. איש מ-73 החיילים לא שרד. "אסון המסוקים", כפי שנודע לימים האירוע האיום, היה לא רק האסון הכבד ביותר בתולדות חיל-האוויר, הוא נחשב לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם עד אז.

עם הבאת 73 הנופלים לקבורה הוכרז בארץ יום אבל לאומי. שר הביטחון דאז נתן ביטוי לתחושה הקשה שליוותה את קבורת החללים כשאמר: "ההלם והתדהמה, הכאב והיגון הם נחלתם של כל אזרחי מדינת ישראל, המבכה הערב את טובי בניה".

תמונות 73 הנופלים. מתוך גליון מיוחד של 'במחנה' מה-19 בפברואר 1997

בחלוף השנים הונצחו הנופלים בדרכים שונות. בשנת 2008 נחנך "אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים" בקרבת המקום בו אירע האסון. בערים שונות בארץ הוקמו אנדרטות וגנים, פתחו באירועי ספורט ומסעות זיכרון, ונוסדו בית-כנסת ומצפור.

איתן פרץ היה בהודו כאשר קיבל את הבשורה המרה מכל על נפילת בנו באסון – סגן ערן פרץ מחיל השריון. במשך 24 שעות היה איתן בדרכים בדרך הארוכה הביתה. בזמן אותן שעות, כאשר המחשבות מתרוצצות בראשו, הוא כתב שיר – "עקדת ערן" – קרא לו:

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וְלִי אָמַר:
"לֵךְ לְקוֹשֵש עֵצִים,
הַשֶּׂה לְעוֹלָה
יִמָּצֵא בֵּין הַשִיחִים"
וְאָבִי הוֹשִיט לִי אֶת הַמַּאֲכֶלֶת
וְלִי אָמַר:
אֱלֹהִים יַמְצִיא לָנוּ נֶחָמָה
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ!"

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"

וּבְנִי עֵרָן
שוֹכֵב עָקוּד,
נוֹעֵץ עֵינָיו בַּשָּׁמַיִם
וְהוּא תָּמִים מִכְּדֵי לִשְׁאֹל וּלְהָבִין.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וַאֲנִי סָתַמְתִי פִּרְצוֹתָיו
וַאֲתַקֵּן מַעֲלוֹתָיו.
וּבְנֵי עֵרָן עָלָיו
שׁוֹכֵב מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ
וְלֹא יֵדַע אִם עֲפַר אוֹ דְּמָעוֹת בְּאֶגְרוֹפָיו.

וַאֲנִי בּוֹכֶה בְּנִי! בְּנִי!
לוּ נִתַּן מוֹתִי תַּחְתֶּיךָ".

(איתן פרץ, "עקדת ערן")

את השיר קרא האב השכול בהלווית בנו, ומאוחר יותר נירה ספיר (שהיא גם אחייניתה של נעמי שמר) הלחינה וביצעה אותו.

מאוחר יותר גילה איתן פרץ יומן, ובו שירים שכתב בנו.

כמה הופתע האב לגלות כי גם בנו ערן כתב שיר בשם "עקדה?!". את השיר כתב ערן כשלוש שנים לפני אסון המסוקים. שם השיר מרמז על המסר האמביוולנטי שלו: הדובר בשיר הוא חייל צעיר הנשלח יחד עם חבריו לקרב. הוא פונה אל אמו בשאלה "עד מתי תשלחי אותי כשהמאכלת בידו?":

צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים רְטֻבֵּי נַעֲלַיִם,
יְלָדִים צְעִירִים לְבוּשִׁים בְּיָרֹק.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא מַיִם
וְהַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת, הַסּוֹף עוֹד רָחוֹק.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, הַשָּׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
וְאוֹיֵב שָׁם בַּפֶּתַח, אוֹרֵב לַבָּאוֹת…

"אִמָּא,
עַד מָתַי תִּשְׁלְחִי אוֹתִי כְּשֶׁהַמַּאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ?
אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא תָּמִיד יִמָּצֵא הָאַיִל לְעוֹלָה".

צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים אֲדֻמֵּי נַעֲלַיִם
יְלָדִים צְעִירִים עֲטוּפִים בְּלָבָן.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא דֶּמַע
וְקוֹל בְּכִי עוֹלֶה – מִתְקַדֵּר הָעוֹלָם.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, כֵּן – דַּרְכָּם נִסְתַּיְּמָה
וְהָאֵם תַּעֲמֹד וּתְבַכֶּה אֶת בְּנָהּ…

"הוֹ, בָּנַי הַיְקָרִים,
אֲנִי עֲלֵיכֶם שׁוֹמֶרֶת גַּם בְּשָׁלְחִי אֶתְכֶם מוּל מַאֲכֶלֶת,
הֲרֵי רַק כָּךְ תָּגֵנּוּ עָלַי, עַל אֶרֶץ אָבוֹת,
רַק דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁק – דֶּרֶךְ הַדָּם וְהַדְּמָעוֹת.
וּמִי יִתֵּן וְתִהְיוּ הַקָּרְבָּן הָאַחֲרוֹן
שֶׁנְּשַׁלֵּם וְשֶׁנִּתֵּן בַּעֲבוּר הַשָּׁלוֹם".

(ערן פרץ ז"ל, "עקדה?!)

בבית האחרון של השיר מבטיחה האֵם לבניה היקרים, אותם "ילדים צעירים לבושים בירוק" מתחילת השיר, ש"אני עליכם שומרת גם בשלחי אתכם מול מאכלת". האֵם מסיימת את השיר בשורה שהיא ספק תפילה, ספק הבטחה: "ומי יתן ותהיו הקרבן האחרון שנשלם ושניתן בעבור השלום". בהקדמה לשיר כתב ערן: "השיר נכתב ב-9.2.94 (לפני שהתגייסתי!) בעקבות תקרית בלבנון בה נהרג טל כהן (שריונר שנהרג מפגיעת סאגרים בטנק שלו…)".

ערן נקרא על שם דודו, ערן כהן ז"ל, שמטוסו הופל במצרים במלחמת יום כפור. משפחתו הוסיפה לשמו "חי" לסגולה לגורל שונה מגורלו של דודו, אך תקוותיהם נגוזו. עתה הם טמונים זה לצד זה בבית העלמין בדגניה א'.

יהי זכרו של ערן, ושל 72 חבריו שנהרגו באסון – ברוך.

חוברת לזכרו של ערן פרץ ז"ל

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

סיפורו של השיר שכמעט ועלה בלהבות

נתי גבאי | 31.01.18

אברהם שלונסקי ההגנה הסיפור מאחורי חיים גורי יום הזיכרון מחלקת הל"ה קינה

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.
פֵָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים.
כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִים וּדְמוּמִים,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.

בלילה של ה-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה של 35 לוחמי פלמ"ח והגנה לתגבר את גוש עציון הנצור. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון.

לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. אסון הל"ה הפך לאחד המיתוסים החשובים ביותר של מלחמת השחרור ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. על הקרב הנורא כתב חיים גורי, איש הפלמ"ח, את שירו "הנה מוטלות גופותינו", והקדיש אותו "לדני וחבריו".

הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

באותו זמן, המשורר חיים גורי, ששימש כמפקד מחלקה בפלוגה א' של הפלמ"ח, נכלל במשלחת חברי פלמ"ח והגנה לאירופה לאחר השואה, שפעלה בקרב הנוער היהודי ששרד את ההשמדה. הוא וחבריו הגיעו לבודפשט בחודש מאי 1947.

בוקר מושלג אחד הוא שוטט ברחובות העיר. הוא רואה עיתון באנגלית ששימש את הצבא האמריקאי. בעמוד הראשון הוא קורא: "35 חיילים יהודים נפלו בקרב בהר חברון". ברשת הקשר של ההגנה נודעו לו פרטים נוספים וביניהם שמו של מפקד הפעולה – דני מס, חברו לקורס מפקדי המחלקות בקיץ 1944.

בשובו לבסיס הפעולה שלו בבודפשט, יושב בחדרו שבדירה מושכרת ומתחיל לכתוב שיר קינה על נפילת הל"ה. חורף קר ותנור פחמים. ליל. הכתיבה אינה עולה בידו. הוא מאגרף את הנייר ומטילו אל הגחלים. כתב היד נח לרגלי התנור.

למחרת, בשובו עם ערב, אומרת לו בעלת הדירה כי מצאה משהו שוודאי נפל מכיסו ומוסרת לו את הנייר המיושר בידיה.

גורי ערך כמה תיקונים בטיוטה ושלח את השיר לתל-אביב, לידי המשורר אברהם שלונסקי. את השיר חתם בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו כתב "בנכר".

השיר פורסם בעמוד הראשון של השבועון הספרותי "עתים".

לימים שב גורי ארצה, אל הפלמ"ח ולחם כסמ"פ בגדוד ה-7 של חטיבת הנגב.

את השיר "הנה מוטלות גופותינו" ראה לראשונה לאחר שנים רבות. הוא פורסם ב-19 במרץ, 1948. אז נוכח לדעת כי חתם על השיר בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו נכתב "בנכר".