"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

​עשרים ושישה מכתבים ושש גלויות – כולם מכתבים לא מוכרים שכתב שטפן צווייג, אחד מגדולי הסופרים במחצית הראשונה של המאה העשרים - נמסרו לאחרונה לספרייה הלאומית.

הסופר שטפן צווייג בתמונה משנות העשרים

המכתבים זורים אור חדש על אישיותו של צווייג, על יחסו ליהדות ולציונות ועל דעותיו על עולם המו"לות והספרות. במכתבים אפשר למצוא גם ראיה לכושר הניבוי של צווייג, שהצליח לחזות את עליית הנאציזם עשור לפני שאדולף היטלר אחז בשלטון.

מכתב ששלח הסופר שטפן צווייג אל הנס רוזנקרנץ. תרומת חנה יעקובסון

בעשרים ושישה מכתבים ושש גלויות ששלח הסופר משנת 1921 ועד שנת 1933 – סמוך לעליית הנאצים לשלטון – דן צווייג בשורה ארוכה של נושאים. היות שזיהה בצעיר כשרון כתיבה מרשים, הציע הסופר המבוגר תמיכה מקצועית, מוראלית ואפילו כלכלית: הוא סייע לרוזנקרנץ להקים הוצאה לאור, העביר לרשותו את תרגומה הגרמני של אשתו ליצירה "ז'אן דארק" מאת אנטול פרנס והשיא לו עצות רבות בנושאים שונים ומגוונים הנוגעים לחייו ככותב ואיש ספר.

בניגוד גמור למנהגו, דן צווייג עם רוזנקרנץ בנושאים רבים הקשורים ליהדות: כבר במכתב הראשון ששלח כתב, "אין דבר שאני שונא יותר מאשר הסגידה העצמית של העמים וסירובם להכיר במגוון של צורות עם ושל סוגי האדם ולחוותם כיופייה של ההוויה. מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית…" בהמשך כתב צוויג כי "על היהודי להתגאות ביהדות שלו ולהתפאר בה – אך אין זה יאה להתרברב בהישגים שהשגת במו ידיך, לא כל שכן בהישגיו של גוף המוני והומוגני שאליו אתה משתייך… גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי – הבעייתי תמיד… אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה".

הסופר שטפן צווייג בתמונה משנות העשרים

כשביקש רוזנקרנץ את דעתו של צווייג על האפשרות להגר לארץ ישראל ולתרום למאמץ הציוני להקמת מדינה יהודית, ביטל צווייג את האפשרות הזאת וטען שהוא אינו תומך ברעיון הציוני. באותו מכתב סיפר על חבר אחד שבנו עלה לארץ ונפטר בה ממחלת המלריה. מאז הפך האב ל'שבר כלי', לפי מילותיו של צווייג.

למרות הסתייגותו מהמפעל הציוני, העריץ צווייג את תיאודור הרצל ובאחד המכתבים כתב: "בימים האחרונים קראתי ביומניו של הרצל: כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה… אנחנו, שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו… אמרתי לו שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות… האומנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא… לך לשם (לארץ ישראל) רק אם אתה מאמין, לא מתוך גועל מן העולם הגרמני הזה או מתוך טינה המחפשת מוצא בבריחה".

את המכתבים מסרה לספרייה הלאומית חנה יעקובסון, תושבת בת ים בת 92, בתו החורגת של רוזנקרנץ, שהיה נשוי לאמה. ד"ר סטפן ליט, מהספרייה הלאומית, מספר כי מדובר בתכתובת יוצאת דופן מסוגה, כיוון שבאותן שנים זכו רובם המכריע של הכותבים והמעריצים של הסופרים רק לתשובות לקוניות ממזכירי הסופרים הגדולים. רוב הסופרים כלל לא קראו את מכתבי מעריציהם. עוד מסביר ליט כי המכתבים שנתרמו לספרייה מוסיפים פיסות חשובות לפסיפס דמותו של צווייג בתור סופר בעל עין ביקורתית. בין שלל העצות שצווייג שוזר במכתביו הוא ממליץ לרוזנקרנץ: "למד עכשיו שפות! זה המפתח לחירות. מי יודע אולי תהיינה גרמניה ואירופה מחניקות כל כך, שהרוח החופשית לא תוכל לנשום בהן".

על אף העצות הטובות, התמיכה והסיוע הכספי מצווייג, רוזנקרץ לא הצליח לממש את שאיפותיו הספרותיות וב-1929 בית ההוצאה שלו נקלע לקשיים, כמו רבים מהעסקים באותה תקופה. בתחילת שנות השלושים נישא רוזנקרץ ובדצמבר 1933 עלה יחד עם משפחתו לארץ ישראל. לאחר כמה שנים התגייס לבריגדה היהודית ולחם בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוא חלה במחלת ריאות שממנה לא התאושש כל ימי חייו.

לאחר המלחמה התגרש רוזנקרנץ, שינה את שמו לחי עטרון ועבד בתור כתב בג'רוזלם פוסט ובעיתון הארץ. בתו החורגת, חנה יעקובסון, שמרה איתו על קשר במהלך כל השנים, גם לאחר שנפרד מאמה. יעקובסון סיפרה לאנשי הספרייה כי אביה החורג היה בעל השכלה רחבה וידע עצום בספרות ואמנות ושהוא התכתב עם סופרים נוספים ובהם תומאס מאן, קלאוס מן ופרנץ גולדשטיין. לא ידוע מה עלה בגורל מכתבים אלו. ב-25 באוקטובר 1956 התאבד רוזנקרנץ, כפי שעשה שטפן צווייג 14 שנים לפניו בגלות בברזיל.

תמונתו של הנס רוזנקרנץ, אשר שינה בארץ את שמו לחי עטרון

"תרומתה של יעקובסון לספרייה הלאומית היא מרגשת וחשובה, שכן היא מסייעת לנו להכיר טוב יותר את פועלו, אישיותו וכתיבתו של שטפן צווייג, שארכיונו נמצא בספרייה הלאומית. המכתבים האלה פותחים לחוקרים ולציבור הרחב המתעניין בסופר, צוהר נוסף לחייו הסוערים והמרתקים של אחד הסופרים החשובים והדגולים בעולם", אומר דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית.

 

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

הצצה לספרו של התיאולוג הגרמני שאיגד 100 תצלומי אוויר - אולי הראשונים מסוגם שצולמו אי פעם - של ארץ ישראל

"רחבת בית המקדש" במילותיו של התיאולוג והחוקר הגרמני גוסטב לדמן. הר הבית בתצלומי אוויר

המלחמות הקטלניות והעקובות ביותר מדם מהוות לא פעם זרז להתקדמות טכנולוגית, ומלחמת העולם הראשונה לא הייתה יוצא דופן מבחינה זו: פיתוח של פצצות חדישות, השימוש הצבאי הראשון בטנקים (עדיין רק ככלי תחבורה ולא ככלי נשק), הלהביור הצבאי הראשון ועוד ועוד. בכל מקום אליו הגיעה המלחמה שינו הקרבות את מציאות החיים באזור: הפגזים צילקו את שדות הקרב, השוחות את תוואי האדמה ומרבית האימפריות עתיקות היומין שלחמו בה קרסו במהלכה או בסופה לבלי שוב.

ארץ ישראל אמנם לא הייתה זירת הקרב הקטלנית ביותר, אך גם בה שינתה המלחמה את החיים מן היסוד וייבאה לאזור כמה מהפיתוחים הטכנולוגיים של אירופה. דוגמה לאחד מאותם פיתוחים נמצא במקום לא צפוי: ספר בשם "מאה תצלומי אוויר של פלסטין" שהוציא לאור התיאולוג הגרמני גוסטב דלמן.

 

גוסטב דלמן במדי הצבא הגרמני

 

תצלומי אוויר בשירות התיאולוגיה הנוצרית

העניין העצום של דלמן בארץ התנ"ך וכל שקשור בה הוביל אותו לשורה ארוכה של תחומי מחקר: לאורך חייו הארוכים חקר התיאולוג הגרמני את ההיסטוריה היהודית, את הארכיאולוגיה של תקופת המקרא ואת הלשון של תושבי הארץ וסביבותיה. אך דלמן התעמק לא רק בתנ"ך ובברית החדשה, אלא שלט גם בספרות היהודית של תקופת בית שני ואחריה. בשנת 1902 נמנה התיאולוג בין מקימיו של "המכון הגרמני האוונגלי למחקר עתיקות ארץ הקודש בירושלים" – מכון שעמד בראשו עד שנת 1917, ושקיים עד ימינו.

לא רק התרבות האנושית של תקופת התנ"ך עניינה את דלמן, הוא חקר אף את הנופים, החי והצומח של הארץ. הוא האמין בכל ליבו כי רק הבנה מקיפה ככל האפשר של הטבע ובני האדם החיים בארץ הקודש תאפשר לתיאולוגים להבין ולפרש נכונה את כתבי הקודש שהעניק האל לברואיו. לצורך זה כתב ותיעד דלמן באלפי תמונות ומילים את ארץ ישראל.

בשנת 1925, איגד דלמן בספרו מאה תצלומי אוויר שביצעה טייסת 304, היא טייסת בוואריה של הצבא הגרמני. כל התצלומים שאוגדו צולמו בין השנים 1918-1917, משמע, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה – חלקם לאחר כיבוש ירושלים בידיי הבריטים. מדובר ככל הנראה בתצלומי האוויר הראשונים של ארץ ישראל, או לכל הפחות  – מהראשונים שבוצעו אי פעם בארץ.

 

תצלום אווירי של ירושלים מצידה הדרום-מזרחי

 

תמונה זו מצגיה שקף שמוצמד מעל למפה הקודמת כדי לציין מה ניתן ללמוד מהאוויר על מקומות מתקופת התנ"ך

 

בית לחם מדרום

 

צפת ממעוף הציפור

 

גם כשתפקד כמשמר ועורך – מלאכה שבאה לידיי הביטוי השלם ביותר בספר שהוציא לאור בשנת 1925, ניכרת טביעת האצבע של חוקר ארץ התנ"ך היטב בספר. דלמן משתמש במאה התצלומים המופיעים בספר כבמראה אל העבר, ותוהה מה מלמד אותנו תוואי השטח על עולמם של ישו והנביאים. עובדה זו מובילה את דלמן לבחירות עריכה מעניינות: כפי שציין פרופ' בנימין זאב קדר בספרו 'מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל', "דלמן, שחקר את ארץ-ישראל… לא מצא לנכון להביא תמונות של היישובים היהודיים החדשים."

 

חיפה והכרמל, אך לא תל אביב ויישובים חדשים אחרים

 

לא כל התמונות בספר צולמו מהאוויר, לדוגמה תמונה של טבריה מן הקרקע

 

יהיה זה תמים מצדנו לקבוע שדלמן היה חוקר א-פוליטי המעוניין אך ורק בעבר. בתור המנהל הראשון של המכון שהקים, סייע דלמן לאימפריה הגרמנית להעמיק את חדירתה למזרח התיכון תחת אצטלה דתית-נוצרית. אפשר שבזמן פרסום ספרו בשנת 1925, כמעט עשור מאז קריסתן של האימפריות העות'מאנית והגרמנית, זנח דלמן (כפי שזנחו גרמנים רבים בני דורו) את שאיפותיהם האימפריאליסטיות בנוגע למזרח התיכון. אם כי את הסקרנות ואת האהבה שלו לארץ התנ"ך לא זנח דלמן עד מותו בשנת 1941.

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

***

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

סיפור הקמתו וכישלונו של השבועון המצולם שמימן שרות הביטחון הכללי

באחד באוגוסט 1956 התווסף שבועון חדש אל דוכני העיתונים בקיוסקי המדינה הצעירה. בתקופה בה הודפסה מרבית עיתונות ארצנו בשחור-לבן, הזכיר "רימון" בשעריו הצבעוניים ובתוכן הסנסציוני של כתבותיו מתחרה אחר – ותיק ומבוסס בהרבה – בשם "העולם הזה".

 

הגיליון הראשון של השבועון המצולם "רימון" ראה אור באחד באוגוסט 1956, לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הדגש של השבועון החדש, כפי שהבהירה כותרת המשנה שלו, היה היותו "שבועון מצולם" המוקדש, ואת זה כבר מבהירה הקדמת העורך, "בראש ובראשונה – למצוא אמת". עבור שבועון שהציב את חשיפת האמת כנר לרגליו, אמורים היו התצלומים לחדור מבעד להצהרות הרשמיות ולהעמדת הפנים של מושאי הכתבות. "אפשר", למשל, "לרקום סיפורים על אנשים רעבים ללחם, אבל המצלמה תגלה באופן מוחשי אם נפלו לזרועות היאוש או שנחלצו למלחמה נגד מר גורלם. עצמות הלחיים, מבט העיניים, קמט זעיר בפנים – לאלה לשון משלהם, ואך אמת ידברו. אפשר לספר על אנשים עליזים, אבל המצלמה תגלה עד מהרה אם שמחתם אמיתית היא או שמא מסתתרים מאחורי הצחוק המאונס צער ואכזבה."

כמה חבל, אם כך, שתמונת מייסדי ויוזמי העיתון, אותה "קבוצת עתונאים ואנשי כלכלה" שביקשו "למלא את החסר בעתון מסוגו בישראל", נעדרה לחלוטין מהגיליון. אולי כבר אז הייתה מתגלה האמת אודותיה, ובעיקר – על הקשר המשונה בינה לבין קברניטי המדינה.

 

הקדמת "רימון" לקוראיו, מתוך הגיליון הראשון של השבועון המצולם

 

מלחמת סיני "בעולם הזה"

את סיפור הקמת השבועון "רימון" נצטרך להתחיל שבע שנים קודם לכן, ברכישה שביצעו אורי אבנרי ושלום כהן. הרכש החדש של זוג העיתונאים – עיתון בעל תפוצה נמוכה בשם "העולם הזה". מהר מאוד השתנה מצב זה: באמצעות הכלאה של שני ז'אנרים שנחשבו לרוב למנוגדים – עיתונות צהובה וחצי פורנוגרפית יחד עם העיתונות החוקרת והמבקרת – ניסו שני העורכים מצד אחד להגדיל את תפוצת השבועון, ומצד שני – לנגח את שלטון מפא"י "בלי מורא, בלי משוא פנים".

 

חיילים קוראים את השבועון, "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, שנת 1948. צילום: האנס פין, לע"מ

 

התפוצה גדלה והניגוח עבד. הכתבות שהתפרסמו מדי שבוע על השחיתות של מפלגת השלטון, על הניוון שמעודד שלטונו של בן-גוריון ועל הזוועות שמבצעים לכאורה סוכני החרש של "מנגנון החושך" – הכינוי הלא מחמיא שהדביק אבנרי לשב"כ (שנקרא אז הש"ב), עוררו את זעמו של הממסד הישראלי. במשך שנים ארוכות סרב בן-גוריון לבטא את שם השבועון, וכינה אותו בזלזול בתור "השבועון המסוים".

הניסיונות להשתיק את השבועון לא צלחו ובשנת 1956 החליט איסר הראל, ראש השב"כ, להיאבק בשבועון החתרני בצורה אקטיבית יותר. הוא פנה לחברו הקרוב, העיתונאי והעורך שלמה טנאי, בהצעה מפתה: להקים שבועון מתחרה אשר ימומן בנדיבות מתקציב שירותי הביטחון. השבועון החדש יחקה לכאורה את הטון החופשי של "העולם הזה", אך למעשה ישמש שופר של הממסד הישראלי. תקוות מרבית העוסקים במלאכה הייתה שפרסום "רימון" ישכנע את קהל הקוראים לנטוש את "העולם הזה" ולהביאו לידיי פשיטת רגל.

 

לוי אשכול – "איש האגרוף הקמוץ", דוגמה לכתבות מחמיאות לממסד. הכתבה התפרסמה בגיליון השישי של "רימון"

 

סדרת כתבות של פולה בן-גוריון על החיים עם בעלה, מייסד המדינה. הכתבה התפרסמה ב-30 ביולי 1957

 

ומדוע שלא כך יהיה הדבר? הרי מדובר בשבועון המודפס על נייר מהודר, מצויד בממון רב שימשוך את מיטב כותבי ישראל, וביניהם משורר צעיר ונחשק בשם דוד אבידן. לא רק שכר שמן הובטח לכותבים, אלא זרם בלתי פוסק של ידיעות היישר מהממשלה ומשירותי הביטחון החשאיים.

 

נבחרת הכותבים המרשימה של "רימון", כתבה מה-30 ביולי 1957

 

הופעת "רימון" לוותה בפרסום רב בעיתונות ובקולנוע, וחברה חדשה בשם "עין וספר בע"מ" הוקמה כדי לשמש בתור המוציאה לאור. אולם, בביצה העיתונאית הקטנה שהיא ישראל, החזיקה ההצגה חודשים ספורים וזהותם של המושכים בחוטים הפכה לסוד גלוי לכל. בשלב הזה, מציין אבנרי בכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, הוסרו הכפפות ו"רימון" פתח בהתקפה חזיתית על "העולם הזה". חזי לופמן, העורך בפועל של "רימון", השווה את מלחמת החורמה של השבועון ב"עולם הזה" למלחמת סיני והפציר בכל מי שהסכים לשמוע – "אל תיגע בארס זה!" "מובן שזה רק הגדיל את יוקרתנו", נזכר אבנרי.

 

ההתקפה החזיתית של העורך בפועל, חזי לופבן. הכתבה התפרסמה ב-3 ביולי 1957

 

היוזמה של הראל כשלה נחרצות. אפשר שהאירוניה שבקריאת עיתון אנטי ממסדי הנשלט על-ידי הממסד הייתה מטרידה מדי עבור קוראי השבועון. באפריל 1958 הודו העוסקים במלאכה שמכירות גיליונות השבועון הידרדרו לשפל שלא הצדיק עוד את ההשקעה העצומה ו"רימון" נפח את נשמתו. רק אז טרחו עורכי "העולם הזה" להתייחס אל המתחרה שלהם בשמו, "בכתבת הספד שלא הייתה הכי מחמיאה" (עמ' 386 אצל אבנרי).

בסופו של דבר, שרד "העולם הזה" את הופעת מתחרו, את כהונת בן-גוריון ואיסר הראל ואפילו את שלטון מפא"י. הוא נסגר סופית בשנת 1993.

 

"העולם הזה" מסיר את "מסך השקרים" מאחורי השבועון המצולם

 

מחשבה לסיום, עמוסה חוכמה שבדיעבד

לא שאנחנו מאשימים איש, אך ייתכן שהקוראים היו צריכים להבחין במשהו חשוד כבר בהקדמת העורכים שהתפרסמה בגיליון הראשון של "רימון". שם נכתב שחור על גבי לבן:

"הצורך לראות ולדעת טבוע בכל אחד מאתנו. לידתו של העתון היא תוצאה של צורך זה. אנו נושאים בתוכנו צמאון לדעת את המתרחש בבית הסמוך ממול, בשכונה שמעבר לכביש, בעיר הסמוכה, במדינה השכנה, או בעברו השני של כדור-הארץ. ולא רק המתרחש והמתהווה בלבד מלבה את סקרנותנו, אלא גם כל מה שאירע בעבר ומה שצופן לנו העתיד. הצורך והרצון לראות כל אותם דברים הם שחוללו את העתון המצולם. הצורך והרצון להראות את החיים בישראל ובעולם הם שהולידו את "רימון"."

האם זו לא אותה סקרנות שהיינו מצפים למצוא בארגון ביון דוגמת שירות הביטחון הכללי?

***

כתבות נוספות:

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

***

מסמכים נדירים: כך נלחמו יהודי ניו יורק בגנגסטרים

למלשינים אל תהי תקווה? לא כשזה מגיע למאפיונרים היהודים של תחילת המאה ה-20

הגנגסטרים שרצחו את הרמן רוזנטל: "לפטי לואי" רוזנברג ו"ג'יפ דה בלוד" הורוביץ עם "וויטי" לואיס ודאגו צ'ירופצ'י ועם השוטרים שתפסו אותם. ספריית הקונגרס, אוסף ביין 1912

השדרה השנייה 68 – המסעדה של ריצ'מן

בשדרה השנייה מספר 68 יש מסעדה בקומת המרתף מתחת לבית המרקחת הידועה בשם המסעדה של ריצ'מן. המסעדה נפתחה לא מזמן ובשבועות האחרונים שמנו לב שהיא פתוחה עד 02:00, 03:00, 04:00 ו-04:50 לפנות בוקר. כשעמדנו על המדרכה והצצנו לתוך המרתף הבחנו ב-8, 10, 12 ו-14 אנשים מסביב לשולחנות שמשחקים בקלפים ומהמרים בכסף או בז'יטונים. צריך לטפל במקום בדחיפות.

 

דוח "המשטרה החשאית היהודית". הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

"סרטן המכרסם בבשרנו, ללא קשר לרמת הפשיעה"

יהודי מזרח אירופה שהיגרו לניו יורק בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בראו לעצמם חיים חדשים ב"די גאלדענע מדינע" ארץ הזהב והאפשרויות הבלתי מוגבלות. בין המהגרים היהודים היו גם כאלה שהיו חייבים כספים, שברחו מכל מיני תסבוכות עם הקהילה היהודית או עם החוק או שלא ראו עתיד בארצות המוצא שלהם. כולם באו להגשים את החלום האמריקני וחלק מהם לא בחלו באמצעים והיו מוכנים לעשות זאת גם בכוח הזרוע ובדרך הפשע.

ב-1908 היו מיליון יהודים בעיר ניו יורק. הם היו רבע מהאוכלוסייה. באותה תקופה מפקח המשטרה של ניו יורק יצא בהאשמה כלפי היהודים שהם אולי רק רבע מהאוכלוסייה אבל הם חצי מאוכלוסיית בתי הכלא בעיר. העובדות לא היו לגמרי מדויקות ולפרסום נלווה גוון אנטישמי שכעבור שנה אילץ את המפקח להתפטר, אבל בכל זאת הייתה גם אמת בפרסום: הייתה בעיה של פשע יהודי מאורגן בעיר ניו יורק. היו גנבים, נוכלים, מהמרים, מבריחי משקאות, סרסורים ורוצחים יהודים יותר מאשר היו בקרב היהודים באירופה. היו קיד טוויסט, היוסקי ניגר, קיד דרופר, דופי בני, ביג ג'ק זליג, גיפ' דה בלוד הגנגסטרים היהודים ששמותיהם האמיתיים היו: מקס זוויבאך, ג'וזף טובלינסקי, ויליאם אלברט, בנג'מין פיין, ניית'ן קפלן והארי הורביץ, וכאמור היו עוד רבים רבים.

מול הבריונים והפושעים היהודים עמדה קהילה יהודית מפולגת: יוצאי מזרח אירופה שהתיישבו בדרום העיר, עשו את צעדיהם הראשונים באמריקה והתמודדו עם עוני וקשיי הגירה, מהעבר האחר של העיר, בצפונה, חיו מהגרים יהודים ותיקים ומבוססים (רובם ממערב אירופה), ביניהם בעלי בתי הכלבו הגדולים שהסתכלו על המהגרים החדשים בהתנשאות, לא הרגישו אליהם קרבה מיוחדת וגם לא חשו חובה לסייע להם.

עיתוני היידיש ומנהיגי הקהילה היהודית האמריקאית הגיבו באופן מתגונן וראו בנושא הפשע היהודי בעיה תדמיתית ולא חברתית. רק מעטים התייחסו בכובד ראש לעניין: המנהיג היהודי האמריקאי לואי מרשל אמר שהפשיעה היהודית היא "סרטן המכרסם בבשרנו, ללא קשר לרמת הפשיעה" היה ברור שהיהודים הוותיקים והחדשים בעיר צריכים להתגבר על ההבדלים ביניהם ולפעול ביחד כדי למגר את הפשע המאורגן.

כאן נכנס לתמונה הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס. מאגנס הוסמך לרבנות כבר בגיל 23 והיה סגנו של הרב בטמפל עמנואל, בית הכנסת הרפורמי הראשון בניו יורק, ובין בתי הכנסת הגדולים בעולם. בדרשות שנשא באותה תקופה הוא תיאר לא פעם את הקשיים שעברו על המהגרים והמהגרות היהודים אך הדגיש שהיהודים עברו ימים לא פחות קשים בלי להידרדר לחיי פשע, לזנות ולסחר בנשים. מאגנס היה איש בעל שיעור קומה, קשרים והשפעה והוא העלה את הרעיון להקים ארגון שידבר בשם היהודים, ישמור על זכויותיהם וגם יתמודד עם בעיית הפשיעה באופן אמיתי. כך הוקמה ב-1909 ה"קהילה" שבה לקחו חלק 222 ארגונים יהודיים בניו יורק.

חוץ מהמחלקות שעסקו במסחר ובדת, בסעד לנזקקים ובחינוך ובתי ספר יהודיים, הוקמה גם מחלקה שעסקה במלחמה בפשע היהודי המאורגן.

 

ממסמכי הייסוד של ארגון ה"קהילה" בניו יורק – רשימת הנציגים בארגון ובראשם: יהודה לייב מאגנס. 1914. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

המקרה האומלל של הרמן רוזנטל

ביולי 1912 התפרסמה בעיתון New York World עדותו של איש עסקי ההימורים היהודי הרמן רוזנטל על קשריו עם מפקח המשטרה המושחת צ'רלס בקר שעמד בראש המחלקה למלחמה בהימורים בניו יורק. בקר העניק לרוזנטל הלוואה והגנה משטרתית לעסקיו המפוקפקים ובתמורה רוזנטל הפך את בקר לשותף סמוי בעסקי ההימורים שלו. אך כאשר בעקבות לחץ מהממונים עליו בגד בקר ברוזנטל, פשט על הקזינו שלו וסגר אותו, הפך רוזנטל לעד מדינה נגד קצין המשטרה המושחת. כעבור כמה ימים הוא נרצח ביריות לאור יום, קרוב לטיימס סקוור.

לימים בקר יורשע ויהיה לשוטר הראשון בארה"ב שנגזר עליו עונש מוות. ההוצאה להורג בכיסא חשמלי ארכה תשע דקות ארוכות.

הרוצחים שנתפסו היו גנגסטרים יהודים שנשלחו על ידי השוטר המושחת. התברר שמבין כל המעורבים בפרשיית הפשע הזו: השוטרים, הפושעים והעדים, כמעט כולם היו יהודים. המקרה המתוקשר העלה שוב לכותרות העיתונים ולתודעה של יהודי ניו יורק את בעיית הפשע הגואה בקהילה היהודית בעיר.

 

מסע הלוויה של הגנגסטר והמהמר היהודי הרמן רוזנטל. בתמונה רואים את ארונו מוכנס לתוך כרכרת הקבורה. ספריית הקונגרס, אוסף ביין 1912

 

בחזרה למחלקת המלחמה בפשע של ארגון "קהילה". לאור מקרה רוזנטל הגיע מאגנס להסכם עם ראש העיר ועם מפקד המשטרה להקים "לשכה למוסר חברתי", מחלקה של בלשים יהודיים שיסתובבו בדרום מזרח מנהטן, יאספו מידע על פשעים וימסרו את המידע לקצין משטרה שימשיך את הטיפול במסגרת החוק.

הבלשים הגישו למאגנס ול"קהילה", למשטרה ולראש העיר דוחות שבהם רשמים מביקוריהם בבתי קזינו פרטיים, במועדונים לא חוקיים שבהם מכרו שתייה חריפה וסמים ובבתי הבושת בעיר. הם הכינו גם רשימות עם שמות הפושעים היהודיים וכינוייהם ועם מידע על מקום הימצאם: בעיר, מחוץ לעיר ובכלא.

 

רשימה עם שמות הפושעים היהודיים וכינוייהם שהכין ארגון "קהילה". הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

רשימת פושעים – גברים ונשים, ועוד אנשים רעים – עסקני גניבות ופשע מאורגן. הרשימה מתייחסת בעיקר לצד המזרחי של העיר. כדי לא לפתוח רשימות חדשות, לא כללנו פושעים מאזורים אחרים בעיר.

דוחות הבלשים מספקים מידע מאלף על חיי הפשע של הגנגסטרים היהודיים בניו יורק:

 

דו"ח מה-23.11.1914. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

רחוב בּרוּם 280 – מסעדה

המסעדה נמצאת במרתף ברחוב ברום בין רחובות אלן ואלדרידג'. בעל המקום הוא מקס מרגוליס, הידוע גם בכינוי רוֹסל'ה. מרגוליס הגיע לפני זמן קצר מלונדון שם עסק בעיקר בכייסות ובשאר עסקי נוכלויות. הוא פעל גם בחלקים שונים של רוסיה כגנב. המסעדה פעילה מאוד.

היא נעשתה למקום מפגש עבור גנבים שהיגרו מרוסיה ועבור גנבים שהיגרו ממקומות אחרים. חלק מהדמויות הוותיקות שהיו במקום בביקורנו ב-23.11.1914 היו מטלי (נשק) ג'ו טרופ (סחורה גנובה ונשק) קרל קסל (סחורה גנובה ונשק).

 

דו"ח מה-29.11.1914. מסמך מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

 

השדרה השנייה 210

29.11 ביקור בבית מרוהט בשדרה השנייה 210. שלוש נערות הכניסו גברים אל תוך הבית.
מרי ההונגרייה – דווחה בעבר. עבדה בעבר ברחוב 18 מזרח.
מרי לס הידועה גם כמרי השמנה, הידועה גם כמרי הבטלנית.
ליזי ארטיקלס. דווחה בעבר.

 

ממלחמה בפשע המאורגן בניו יורק להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים

המבצע המורכב החזיק מעמד בזכות אישיותו החזקה של מאגנס ושיתוף הפעולה עם ראש העיר. כשהתחלף ראש העיר, התמעט שיתוף הפעולה עד שחדל לגמרי. ובכל זאת לא הכול היה לשווא, ארגון ה"קהילה" היה השראה לפעילות משותפת של ארגונים יהודיים וציבורים יהודים שונים בחלקים אחרים בארצות הברית והזרוע החינוכית והפילנתרופיות שלו נשארו פעילות עד היום.

 

יהודה ליב מאגנס. מתוך אוסף אברהם שבדרון. לתמונות נוספות

 

גם במעמדו של מאגנס היה שינוי, מאגנס היה פציפיסט והתנגד באופן נחרץ למעורבות של ארה"ב במלחמת העולם הראשונה. הדבר פגע במוניטין שלו וביחסיו הן עם הקהילה היהודית והן עם גורמים משפיעים מחוץ לה.

ב-1922 עלה מאגנס ארצה והשתתף בייסוד האוניברסיטה העברית. כעבור עשור עמד בראשה. גם בארץ המשיך מאגנס בפעילות פוליטית מעוררת מחלוקת, הוא תמך במדינה דו-לאומית מהירדן ועד הים ובאפריל 1948 נסע לארצות הברית כדי לנסות למנוע הכרה אמריקנית בהקמת המדינה ואולי אפילו למנוע את הקמתה. עם זאת, אחרי שהתקבלה ההכרה האמריקנית נסע מאגנס למלונו של ד"ר חיים ויצמן, לחץ את ידו ובירך אותו.

 

טקס פתיחת האוניברסיטה העברית שנערך על הר הצופים ב-1.4.1925, ז' בניסן תרפ"ה.
סביב השולחן בקצה השמאלי יושב יהודה מאגנס. למידע נוסף על התמונה

 

בארה"ב לקה מאגנס בשבץ ונפטר שם כעבור חצי שנה, באוקטובר 1948. חלק מהניירות והמסמכים שלו מארה"ב ובהם העתקים של דוחות רבים שחיברו בלשי "המשטרה החשאית היהודית" שנלחמה בגנגסטרים היהודיים, נשלחו למאגנס ארצה בשנות השלושים על ידי ראשי הקהילה בעקבות התפרקותה הסופית. שאר התיקים היו ברשות משפחת מאגנס בארץ ונמסרו על ידה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

תודה להדסה אסולין וליוחאי בן גדליה מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על עזרתם בהכנת הכתבה.

***

כתבות נוספות:

הסטודנטים נגד הקנצלר: משפטי סטודנטים פוליטיים באוניברסיטה העברית ב-1930

 

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

 

קפטן אמריקה – מגן היהודים!