לא חסרו מאורעות דרמטיים בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה העברית. לאחר פתיחתה הרשמית בשנת 1925, בין גיוס הכספים למכונים ומעבדות וגיוס תלמידים למוסד החדש, מקימיה ומייסדיה של האוניברסיטה פעלו במציאות פוליטית ולאומית רבת תהפוכות. גם מקומם של הסטודנטים לא נפקד ממציאות זו.
בשבועות הראשונים של חודש מרץ 1930 הרוחות סערו באוניברסיטה העברית בירושלים ככלל ובהסתדרות הסטודנטים בפרט: שתי קבוצות סטודנטים, ברית סטודנטים "אל-על" וחברי קבוצה אינציטיבית – מהם לימים תצמח הסקציה של הסטודנטים הרביזיוניסטים באוניברסיטה העברית – דרשו כי הסתדרות הסטודנטים תדרוש את פיטורי קנצלר האוניברסיטה העברית, הד"ר י.ל. מאגנס. הדרישה לפיטורים נבעה מנאומו של ד"ר מאגנס והבעת עמדתו הפוליטית בפתיחת שנת הלימודים ומיד לאחר מאורעות תרפ"ט, ונמשכה לאחר שד"ר מאגנס פרסם את החיבור "כמו כל הגויים?" באנגלית ובעברית.
ד"ר י.ל. מאגנס
"חושבני שלמותר לי להביע לפניכם את עמדתי ביחס לפרובלימה היסודית על החיים ההדדיים בארץ הקדושה של שני עמים, ערבים ויהודים, ושלש דתות, יהדות, נצרות ואישלאם. כידוע לכם, דעתי היא שיש צורך למצוא דרכים […] לחיים ולעבודה משותפים במובן התרבותי, הכלכלי, החברותי, המדיני ובכל המובנים האחרים. כמו כן ידוע לכם, שלדעתי אם לא יהיה לאל ידנו למצוא דרכים לשלום ולהבנה, אם המשען היחידי שעליו יסמוך הבית הלאומי העברי, יהיו הפגיונות של איזו אימפריה, הרי כל עבודתנו לא תהיה כדאית שנעסוק בה […] אחת מחובות התרבות הגדולות ביותר של העם העברי היא הנסיון להכנס לארץ המובטחה לא בדרך הכבוש של יהושע, כי אם בדרכי שלום ותרבות, בעבודה קשה, קרבנות, אהבה, ובהחלטה לא לעשות דבר שלא יצדק לפני מצפונו של העולם".
(מתוך נאומו של ד"ר מאגנס בפתיחת שנת הלימודים, פורסם בדבר, 20.11.1929)
בתגובה לנאומו ופעילותו של מאגנס שתי קבוצות סטודנטים לאומיות, ברית סטודנטים "אל-על" (ביניהם: מרדכי חיימובסקי, נ. ע. בן-טובים, ומשה אשר פרלמוטר) וחברי קבוצה אינציטיבית (ביניהם: יוסף אור, יעקב בקר, בן-ציון נתניהו, ופרץ כרמלי), ניסו להשפיע על הצבעה בהסתדרות הסטודנטים כדי שההסתדרות תקרא בהחלטה רשמית להתפטרותו של ד"ר מאגנס:
"פעולתו המתמידה והמתגברת של הד"ר מגנס בכוון ההרס של האידיאה הציונית והמפעל הלאומי – הגיעה שעתה שתפסק בהחלט. […] פעולותיו של הד"ר מגנס מורידות את ערכה וכבודה של האוניברסיטה העברית בעיני העם כולו, וכל עוד אין הסטודנטים שמים להן קץ – הרי הם נושאים באחריות! סטודנטים! הגנו על כבוד האוניברסיטה ומלאו את חובתכם הלאומית!"
אחד מן הכרוזים המקוריים שקראו לפיטוריו של מאגנס
(הפמפלט כפי שפורסם בדאר היום, 9.3.1930)
בעקבות פעולותיהן של קבוצות אלו בפרסום כרוזים ובאסיפות סטודנטים בשבועות שלאחר מכן, התקיים משפט בהסתדרות הסטודנטים. במשפט טענו כי בהצבעה שקראה להסתדרות הסטודנטים לדרוש את התפטרותו של מאגנס נעשה ניסיון לזיוף חתימות מצד קבוצות הסטודנטים הלאומיות. הפרשה סוקרה במיוחד בעיתון דאר היום:
"שלשום בלילה התקיימה אספה של מתלמדי המכללה העברית, בקשר עם השערוריה של מגנס, ודרישת פיטוריו. נוכחו באספה כ-90 איש, ביניהם גם הפרופיסורים קלויזנר ואפשטיין"
(פורסם בדאר היום, 11.3.1930)
בארכיון שלמה שפאן אשר מקוטלג בימים אלה בארכיון הספרייה הלאומית נמצא עותק של הכרוז המדובר, וכן סיכום המשפט אשר נערך בהסתדרות הסטודנטים.
מתוך מזכר פנימי של הסתדרות הסטודנטים אשר היווה זימון למשפט:
בקשר עם האשמה שטפל הח' איגרא ב"אספת מגנס", על הח' אור וחבריו לדעה שזייפו חתימות או גנבו את דעת החותמים על הכרוז שהוציאו. עומדת האשמה זו להתברר בפני משפט חברים, והיות שמסבות שונות אינה מתקיימת ועדה משפטית קבועה ע"י ההסתדרות החליט הועד למנות שלושה חברים שיטפלו במשפט הנ"ל והם: שפן, פושינסקי, ליברמן. הועד מבקשך לקבל את "התמנות" זו ולסייע בידו לישר את ההדורים בהסתדרות.
(מזכר פנימי של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, 19-25.3. 1930)
על פי מסקנות המשפט בהסתדרות הסטודנטים, נראה כי להאשמות כלפי קבוצות הסטודנטים הלאומיות בנושא זיוף החתימות לא היה בסיס של ממש.
אחרי ששמענו את התביעה מצד הח"ח אור והלוי נגד הח' איגרא, ובררנו את טענות הצדדים ע"י גבית עדות, באנו פה אחד לידי המסקנות דלקמן:
א. לא יכלנו לברר בדיוק, אם הח' איגרא השתמש במלים "זיוף חתימות" ובאיזו צורה השתמש בהן, אבל ברור שהח' איגרא באר אח"כ בפני האספה, כי התכון לגנבת דעת של כמה חברים, שחתמו מבלי להיות בקיאים בפרטי הענינים.
ב. אנו מציינים את העובדה, שלא זויפו חתימות וגם לא נעשו בכוונה שום מעשים מצד המחתימים להעלים את תכן ההחלטות מהחותמים, אבל מאידך גיסא נתברר לנו ע"י עדותם של כמה חברים, מהחותמים על ההחלטות ועדי ראיה, מצד ההחתמה במקרים אחדים וכל היה לעורר חשד בעיני הצד המתנגד.
כמו כן יש לציין את העובדה, שהח' אור קרא את ההחלטות בשם 48 חותמים, בה בשעה ששלשה חברים מתוך המספר הזה כבר מחקו אז את חתימותיהם.
ג. אי לזאת אנו מוצאים, שהח' איגרא לא צריך היה לזרוק האשמות שלא נתבררו די צרכן, אולם בהתחשב עם הרתחנות הכללית בשעת האסיפה ההיא ובזה שהח' איגרא יכל היה להסתמך על העובדות הנזכרות בסעיף ב', – אין אנו יכלים להאשימו בעד שלילת שמו ממש [מחוק: (ואנו מסתפקים בזה, שאנו מגנים את התנהגותו הפזיזה של הח' איגרא)].
(סיכום המשפט, י"ב סיוון תר"צ (8.6.1930)
***
כתבות נוספות:
מדינה לאומית או דו-לאומית? האספן הנודע ונשיא האוניברסיטה העברית מתווכחים
***
