האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות

"כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב הלוח, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו" – ומה עם הבנות? ומה עם האמהות?

הצעת המורה שכנראה לא היינו שומעים היום

שאלה שחוזרת ועולה בהקשר של נשים בעבר היא: האם נשים ידעו לכתוב? מה למדו והיכן? לרגל פתיחת שנת הלימודים נעסוק בילדות לומדות, נשים מלמדות, ואמהות המעורבות בחינוך ילדיהן.

ככלל, נשים קיבלו השכלה מינימלית. החינוך החשוב לנשים היה לימוד מלאכות הבית ומלאכת יד כגון רקמה. נשים רבות לא שלטו בעברית בדיבור, שלא לדבר על קריאה וכתיבה. אולם על אף כל זאת, עדויות מן הגניזה מראות שאף ילדות ממעמד נמוך ומרקע כלכלי  קשה קיבלו חינוך יהודי כלשהו, ומי ששפר גורלה להיוולד למשפחה מבוססת כנראה אף קיבלה יותר מכך. תעודות שונות מן הגניזה מעידות על ילדות שהולכות ללמוד, וכן על מורות.

במכתב שלהלן מתלונן המורה להורי תלמידו כי המכות שהוא נותן לתלמיד לא עוזרות, ומציע שירביצו לו גם בבית, הוא מפרט כי המכות לא עוזרות בין השאר כי "בכל פעם שאני מכה אותו מיד קופצת המורָה ופוטרת אותו אחרי ארבע-חמש מכות". המורה הייתה כנראה זוגתו של המורה, ושניהם ביחד לימדו את הילדים – בנים וגם בנות! כיצד אנו יודעים? כי הילד הבעייתי הנזכר "אינו חדל לריב ולקלל, הוא ואחותו".

 

הצעה לא שגרתית: הרביצו לילד גם בבית

 

בני זוג מורים היו כנראה תופעה נפוצה, והחינוך היה חינוך ביתי בבית המורה, או בבית התלמיד, במקרה של משפחה עשירה שיכלה להרשות לעצמה 'מורה פרטי'. ברשימת נזקקים מפסטאט נזכרים בין השאר 'אלמֻעַלִמָה אלדמיאטיה', כלומר המורָה מדֻמְיָאט, עיירה בצפון מזרח הדלתא של הנילוס, וסמוך למורה נזכר 'אלמעלם אלדמיאטי' – אולי בעלה. אולי בעקבות צרות כלשהן נאלצו השניים לברוח מדמיאט לכיוון הבירה.

 

מקבלי צדקה: אלמעלמה אלדמיאטיה, אלמעלם אלדמיאטי

 

הלימוד נשאר כמקצוע במשפחה. בשאלה לרמב"ם נידון מקרה מסובך של אישה שהיא וילדיה נותרו ללא תמיכה מבעלה הנוטש. האשה חיפשה פרנסה, "ולאשה אח שהיה מלמד את הקטנים מקרא (וענדהא אך יעלם אלצגאר אלמקרא) ולאשה היתה ידיעה במקרא (ואלזוגה מעהא חפץ' מן אלמקרא)" – אולי ידיעותיה של האשה במקרא הגיעו מאביה, שלימד את בתו יחד עם בנו? מכל מקום, האשה הנזקקת החלה ללמד מקרא לילדים קטנים לצד אחיה במשך מספר שנים. "לאחר מכן, כאשר הזדמן לאח לנסוע (ת'ם אתפק לאכוהא סאפר) ישבה במקומו ולקחה את הקטנים והיתה מלמדת אותם מקרא במשך ארבע שנים (פקעדת מוצעה ואכדת אלצגאר וקעדת תקריהא פבקאת ד' סנין)", ואף לקחה את בנה הבכור, שגדל בינתיים, שיְלַמֵד לצידה.

ראינו ילדות לומדות, וראינו נשים מלמדות לצד גברים (בעליהן או אחיהן) או אף לבדן. ומה לגבי מעורבות האמהות בלימודי ילדיהן? עדויות על כך קיימות בעיקר לגבי אלמנות. מליחה, אלמנתו של אבו סעד, הגיעה לבית הדין מלווה באחיה ובגבר נוסף בשם אבו אלפצ'ל, ובפני בית הדין הסכימו הצדדים כי אבו אלפצ'ל ילמד את הִבָּה, בנה של מליחה (הבה פירושו מתנה בערבית, מקבילה נפוצה לשם נתן). ומה מתחייב אבו אלפצ'ל ללמד את הבה הצעיר? "אלכט אלערבי (כתב ערבי)… יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא [… ולא] תגלט (יוכל לכתוב מכתב בעצמו ללא פגם באיות… וללא טעויות)". ומה עוד? "ואמא מן אלחסאב – אלבקסאת ואלד'קאת (ובאשר לחשבון – שימוש באבאקוס [חשבוניה] ושימוש בעשרות [לא ברורה הכוונה])".

 

החוזה בין מליחה ובין אבו אלפצ'ל בנוגע לחינוך הנער הבה
שורה 5: "יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא…"

 

שנת לימודים מהנה ופוריה לכולם!

(המכתב של המורה המכה נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS8J28.7, ופורסם ע"י גויטיין במאמר על חינוך בכרך היובל של קולג' גראץ. רשימת הצדקה הכוללת את המורים מדמיאט נמצאת גם היא בקיימברידג', TSNS320.30. שו"ת הרמב"ם – סימן לד במהדורת בלאו. החוזה של מליחה האלמנה לגבי חינוך בנה הבה נמצא גם הוא בקיימברידג', TSNSJ401.l ופורסם ע"י גויטיין באותו מקום)

הסיפור פורסם במקור בדף הפייסבוק המצוין "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"

 

 

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הכירו את הגיבור מלואר איסט סייד שהיה הראשון לשלוח ימנית ישר לפרצופו של היטלר. ומה הקשר בינו לבין הגולם מפראג?

"קפטן אמריקה היה אני, ואני הוא קפטן אמריקה. ראיתי אותו כחלק ממני, והוא תמיד יהיה כזה. בסצנות הלחימה, כאשר הקפטן מצליח להדוף שבעה אויבים בעוד גופות מתנופפות באוויר מאגרופיו – כך אני זוכר את קרבות הרחוב מילדותי"

(ג'ק קירבי)

 

פעם, לפני שנים רבות, שני יהודים צעירים יצרו קומיקס שהעולם לא ראה כמותו. היה זה במרץ 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשקפטן אמריקה שלח ימנית ישר לתוך פרצופו של הצורר היטלר.

הקפטן היה ככל הנראה גיבור-העל הפוליטי הראשון; גיבור שלא פחד לקחת עמדה נחרצת נגד הנאציזם. עובדה זו לא מאוד מפתיעה כשלוקחים בחשבון את יהדותם של יוצרי הקומיקס: ג'ק קירבי (שנולד כג'ייקוב קורצברג), וג'ו סיימון (שבכלל נולד בשם חיימי).

 

ג'ק קירבי וג'ו סיימון, שנות ה-40, איי.פי.

 

שני היוצרים היו בני הדור השני באמריקה להורים שהיגרו מאירופה. לא קשה לדמיין, שכמו כל כך הרבה יהודים אחרים, גם הוריהם של קירבי וסיימון דמיינו את אמריקה כמקום חופשי ובטוח, נקי מכל הזוועות והאנטישמיות שהם הכירו מהעולם הישן. אלא שהאנטישמיות הרימה את ראשה גם בביתם החדש: במקביל לעלייתו של היטלר בשנות ה-30,  צצו להם באמריקה קבוצות שתמכו ברעיון הנאצי, הפיצו את האנטישמיות והיוו למעשה לובי גרמני בארצות הברית.

 

האיגוד הגרמני אמריקאי במפגן בניו-יורק, ה-20 בפברואר, 1939

 

כאשר החלה המלחמה, קירבי וסיימון ראו כיצד אמריקה מעדיפה שלא לקחת חלק פעיל בלחימה. כביקורת לא מאוד מרומזת על מדיניות האמריקנים, החליטו היוצרים לשלוח בעצמם אמריקאי למלחמה – וכך נולד הקפטן. הם בחרו לבנות את גיבור-העל המושלם שהוא לא רק בעל כוחות מיוחדים, אלא גם בעל אג'נדה ומטרה: להציל את היהודים ולעצור את מכונת ההרג הנאצית. הגיליון הראשון של קפטן אמריקה פורסם שמונה חודשים לפני שהיפנים תקפו את פרל הרבור, מהלך שהכניס את הצבא האמריקני לתוך אירופה. עד שרוזוולט שלח חיילים אמריקנים לחזית, קפטן אמריקה כבר היה וטרן בלחימה נגד הנאצים.

 

קפטן אמריקה #1, מרץ 1941 (מארוול)

 

"ילדים יהודים מתחנכים על ערכי המוסר. בסרטים הטוב תמיד מנצח את הרע. וכך גם בקומיקס, מאחורי כל הדמויות, העלילות והמשמעויות – הטוב תמיד מנצח את הרע… אלו הם הדברים שלמדתי ממשפחתי ושאבתי מהתנ"ך. זהו חלק ממורשתי היהודית".

(ג'ק קירבי)

 

האם קפטן אמריקה הוא בכלל הגולם מפראג?

כמובן שקפטן אמריקה – כפי שגם שמו ולבושו מעידים – הוא קודם כל פטריוט אמריקאי, אבל אי אפשר להתעלם מהסממנים היהודיים הבולטים בו. סטיב רוג'רס – האלטר-אגו של הקפטן – נולד וגדל, כמו יוצריו, בלואר איסט סייד של מנהטן. כבר מסוף המאה ה-19 אל תוך המאה ה-20, איזור זה איכלס יהודים רבים שניהלו בו אורך חיים יהודי.

 

קפטן אמריקה, 1941 והגולם, 1915

 

חוקרי קומיקס מוצאים דמיון רב בין חייו של רוג'רס ובין אלו של גיבור-על אחר – הגולם מפראג. בקומיקס, סטיב רוג'רס מנסה להתגייס לצבא כדי להילחם בנאצים, אך נדחה בשל סיבות בריאותיות. דוקטור ריינשטיין (שמזכיר מאוד יהודי מפורסם אחר בשם אלברט איינשטיין) מושך את רוג'רס לפרויקט צבאי סודי, שבמסגרתו יוזרק לגופו הנוזל שיהפוך אותו ללוחם העל.

הגולם מפראג  נוצר גם כן מתוך מטרה להגן על היהודים. על מצחו של הגולם חקוקות האותיות "אמת", על המסכה של הקפטן – האות A (המקבילה לאות א' מ"אמת"). הנשק המפורסם של קפטן אמריקה הוא כמובן המגן; האם זוהי אנאלוגיה למגן דוד, שהתנוסס בגרסאות רבות על החזה של הגולם?

 

 

כתבות נוספות:

אלמנטרי, גולם יקירי: האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית

 

אנדלוסיה בארץ ישראל?

כובעים רבים חבש אברהם שלום יהודה במהלך חייו הסוערים: אספן, חוקר ופעיל למען תור זהב יהודי-ערבי בארץ ישראל. הצצה לחזונו של אחד מגדולי אספני כתבי היד בהיסטוריה היהודית, וניסיונותיו להגשימו.

אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי

כתבה זו מתבססת על הרצאתה של ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, במסגרת הקונגרס ה-17 למדעי היהדות. לפרטים נוספים על הקונגרס לחצו.

 

בירושלים של שנת 1877 נולד אברהם שלום יהודה כבנם השני של בני הזוג יהודה. אביו, רבי בנימין יחזקאל יהודה, מוצאו ממשפחה רבנים מבגדאד, עיראק. אמו, רבקה ברגמן, מוצאה ממשפחת רבנים מפרנקפורט, גרמניה.

האווירה המשפחתית התוססת לתוכה נולד אברהם שלום יהודה הייתה התגלמות חזונו הגדול: יצירתו של מרחב תרבותי יהודי-ערבי בארץ ישראל. שפת הדיבור בבית יהודה הייתה ערבית, ואביו התעקש שבניו ילמדו גם בישיבות אשכנזיות וגם בספרדיות.

כבר מגיל צעיר הקדיש את עצמו יהודה ללימודים. הוא רכש השכלה רחבה בספרות העברית – התנ"ך, התלמוד וההלכה היהודית – ומגיל 15 החל ללמוד שפות אירופאיות, בו בזמן שהוא משכלל את שליטתו בערבית ספרותית. שנה לאחר מכן כבר פרסם את 'קדמוניות הערבים', מאמרו הראשון, בשפה העברית. ההישגים המרשימים של הנער המלומד הובילו אותו ללימודים באירופה. שם, השלים דוקטורט בלימודים שמיים ואוריינטליים באוניברסיטת שטרסבורג בשנת 1904.

 

דיוקנו של אברהם שלום יהודה בלבוש ערבי מסורתי. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

על אף שעזב את ארץ ישראל בגיל צעיר, נשאר נאמן לאווירה התרבותית הפתוחה שבה גדל. עם פטירתו של המלומד פרופסור איגנז (יצחק) גולדציהר, מי שהיה אחד משני המנחים שלו בלימודי הדוקטורט, עמל יהודה להעביר את ספרייתו העשירה והייחודית אל הספרייה הלאומית שבירושלים.

יהודה ראה בכך תרומה אינטלקטואלית לביסוס יסודותיה של האוניברסיטה העברית העתידה לקום, והאמין שספרייה זו תאפשר מרחב לדו-שיח אינטלקטואלי ופתוח בין חוקרים ערבים ויהודים בארץ ישראל.

הגעת ששת אלפי הכותרים מספריית גולדציהר בשנת 1924 הגשימה, לפחות למספר שנים, את חזונו של יהודה. היא נחגגה מעל דפי העיתונות העברית והערבית כאירוע חוצה דתות. בתקופה בה התגבש המאבק הלאומי בין יהודים לבין ערבים, שימשה הספרייה מקום מפגש לחוקרים בני כל הדתות והקהילות, ולימים בתור בסיס ראשון ואיתן לאוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית.

 

כתבה החוגגת את הגעת הספרייה לירושלים. הכתבה פורסמה בעיתון 'דאר היום' ב-14 במרץ 1920

 

שובו של הבן?

 

בשנת 1920 הוזמן אברהם שלום יהודה לעבוד כמרצה באוניברסיטה העברית (אשר נחנכה באופן רשמי רק בשנת 1925). וכך, בערב חורפי בסוף שנת 1920 התקבצו באודיטוריום בקרבת שער דמשק בירושלים קהל המורכב מאינטלקטואלים ואנשי ציבור מוסלמים, נוצרים ויהודים כדי להאזין להרצאתו של הרכש החדש של האוניברסיטה העתידה להיבנות. נושא ההרצאה: תור הזהב בספרד המוסלמית של ימי הביניים.

 

ידיעה על הרצאתו של אברהם שלום יהודה. הכתבה התפרסמה בעיתון 'דאר היום' ב-15 בדצמבר 1920

 

היה בכך יותר מאשר תחום מחקרו של מי שהעביר את ששת השנים האחרונות כפרופסור להיסטוריה יהודית ולספרות ערבית במדריד. נושא זה תאם את האג'נדה החברתית-תרבותית של יהודה עצמו. על ידי תיאור הקשרים התרבותיים, האמנותיים, הדתיים והמדעיים הפוריים והמרתקים שנוצרו וטופחו על ידי יהודים ומוסלמים באנדלוסיה המדיאבלית, הציג יהודה לא רק את עברה של התרבות הנשכחת והמפוארת הזו, אלא הצביע גם על כיוון אפשרי לארץ ישראל המנדטורית – ארץ שתבנה בידיי יהודים וערבים ותחזור לגדולתה בעבר. בסוף ההרצאה פנה יהודה אל הערבים הפלשתינים בקהל וקרא להם לסייע ליהודי הארץ בהחייאת מורשתה של 'אל-אנדלוס'.

 

אברהם יהודה שלום בדרך לפגישה עם מלך ספרד אלפונסו השלוש עשרה, שנת 1916. התמונה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

התגובות הפושרות להן זכתה הרצאתו של יהודה דווקא מהצד הציוני אכזבו אותו עמוקות, וחצי שנה מהגעתו ארצה – חזר יהודה לאירופה. הנסיבות המדויקות מאחוריי סירובו של יהודה אינן ידועות, אך מה שהפסידה האוניברסיטה היה רווח לתחום אספנות כתבי היד האסלאמיים.

 

אחת מהתרומות הנפלאות שתרם יהודה לספרייה הלאומית: קוראן אנדלוסי בן המאה ה-12

 

כעשרים שנה חלפו מאז עזיבתו של יהודה את האוניברסיטה העברית ועד שמצא קביעות כמרצה באוניברסיטה אחרת, הפעם בניו יורק. היו אלה מהשנים הפוריות ביותר שחווה יהודה: הוא העמיק במחקריו והמשיך להוציא ספרים לאור, קידם את רעיונותיו בהרצאות ציבוריות ואולי החשוב מכל – ליקט אוסף כתבי יד נדיר בעושרו ובכמותו. אל התחום הזה צלל יהודה בהשפעת אחיו יצחק יחזקאל יהודה, בעצמו חוקר חשוב לתרבות המוסלמית. במהלך עשרים שנה אלו, מעריכה ד"ר רחל יוקליס, אוצרת אוסף האסלאם והמזרח התיכון בספרייה הלאומית, רכש יהודה מעל לעשרת אלפים כתבי יד בתחומי העניין שלו.

כמה מהמכתבים של יהודה, השמורים יחד עם ארכיונו בספרייה הלאומית, מספקים הצצה לשיטות שהפעיל האספן הנודע בדרך להשגת כתבי יד חדשים לאוסף שלו. הוא תר את אירופה והמזרח התיכון בחיפוש אחרי פריטים חדשים, ופניו היו מוכרות בבתי מכירות באירופה כולה. אך את מרבית הרכישות שלו ביצע באמצעות הפעלת רשת ענפה של אנשי קשר ברחבי המזרח התיכון – מעיראק ואיסטנבול דרך לבנון ותימן ועד קהיר ומרוקו. בדרך זו נודע ליהודה על אוספים מיוחדים ונדירים הנמצאים בידיים פרטיות, או במסגדים. כך עשה לעצמו שם של אספן בעל ידע מופלג ועין רגישה לפריטים המיוחדים ביותר.

במהלך שנותיו כאספן, מכר יהודה מאות כתבי יד שרכש לספריות מחקר שונות (ובראשן, הספרייה הבריטית), כמו גם לאספנים פרטיים דוגמת חברו האספן האירי-אמריקני צ'סטר בייטי. ספרי קוראן עתיקים ומודרניים, ניירותיו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון ואוסף עצום של מסמכים מהמסע הצבאי של נפוליאון בונפרטה למצרים וארץ ישראל הם רק חלק מהאוסף העצום שהרכיב אברהם שלום יהודה במהלך חייו. החלק הארי מהאוסף הזה נתרם על ידי החוקר והאספן החד פעמי הזה לספרייה הלאומית לאחר מותו.

 

מכתב מתוך ארכיונו של אברהם יהודה שלום אל מנהל הספרייה הלאומית קורט וורמן בנוגע לתרומת אוספו העשיר, שנת 1951. מתוך ארכיון אברהם שלום יהודה השמור בספרייה הלאומית

 

אחד מפירות אוסף ארכיון אברהם שלום יהודה, הוא הפרויקט "נפוליאון היה כאן". הפרויקט מתבסס על אוסף של מעל אלף מסמכים ממסע נפוליאון למזרח התיכון.

ההוגה היהודי-מרוקני שקרא להקמתה של ממשלה עולמית אחת

סיפורו של מכלוף אביטאן, ההוגה יוצא הדופן מקזבלקנה, ושני הספרונים שפרסם לאחר מלחמת העולם השנייה.

דיוקנו של מכלוף אביטאן על רקע מילותיו פורצות הדרך

"כל מה שדברנו בספר זה על אשר האדם ויחודו, הוא רק כמו הקדמה למה שעתידים לכתוב על הדבר הגדול הזה".

(מתוך הקדמת הספרון "אשר האדם" מאת "הקטן מכלוף אביטאן")

 

העותק היחיד של "אֹשֶר הָאָדָם" הנמצא בספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

במילים חידתיות אלה בחר מכלוף אביטאן, הוגה יהודי-מרוקני חידתי כשלעצמו, לפתוח את "אֹשֶר הָאָדָם" – הספרון הקצר שפרסם בשנת 1945. השילוב הלא סביר בין תאריך פרסום היצירה לבין הכותרת שבחר אביטאן להעניק לה יגרום להרמת גבה או שתיים בקרב שוחרי היסטוריה. האם מחבר היצירה לא היה מודע לקטסטרופה האיומה שהסתיימה לא מכבר?

אין זה מקרה שדווקא בשנתה האחרונה של המלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות, בחר אביטאן לכתוב ולהפיץ את רעיון האוטופיה האנושית שלו. היה במהלך זה הצהרה רבת עוצמה: גם באומללים שבזמנים, כשהאנושות גוררת את עצמה אל תהומות של ייאוש ואובדן חסרות כל תקדים, יש אפשרות להתחלה חדשה. זה הזמן לכתוב ולדבר באושר האדם.

 

האוטופיסט מקזבלקנה

 

"רצוני להביא בפניכם פליאה", הצצה כמעט יחידה בעיתונות הישראלית לסיפור חייו של האוטופיסט מקזבלקנה אנו מוצאים בכתבה שחיבר תלמידו הרוחני אברהם דנינו, כתבה שהתפרסמה בתאריך ה-6 בינואר 1950 בעיתון דבר

 

הלקוחות הוותיקים ידעו שאין טעם לפקוד את חנות הסדקית שניהל מכלוף אביטאן בקזבלנקה לפני השעה תשע וחצי. מי שהיטיב להכיר את הבעלים, יהודי משכיל ועדין נפש, ידע שהאיחור בפתיחת החנות אינו נובע מקשיי קימה של בעליה או מחיבתו לשעות שינה נוספות בבוקר – ההיפך הוא הנכון.

כל בוקר, ולאורך שנים ארוכות, היה יוצא אביטאן את ביתו ועושה את דרכו אל ההתבודדות היומית שלו. כשהיה מגיע אל פארק ליוטי [שנקרא כיום פארק הליגה הערבית] היה משוטט לבדו, לעתים מעיין ב"משנה תורה לרמב"ם" שהיה סוחב עמו ולעתים שקוע בתוכניות המורכבות שהסעירו את דמיונו – תוכניות שלקראת סוף המלחמה החלו לקרום עור וגידים.

בתום מלחמת העולם השנייה באירופה החליט אביטאן לעשות מעשה: הוא חיבר והפיץ חוברת קטנה בשם "אֹשֶר הָאָדָם". תוכניתו המקורית הייתה להוציא שלושה עותקים עבור "שלשת הגדולים היושבים בפוטסדאם" – מנהיגי בעלות הברית המנצחות במלחמה. אך הוא נמלך בדעתו והדפיס אלף עותקים להפצה עצמית. היות שהיה אביטאן משוכנע בחשיבות הרבה של הפצת רעיונותיו, הקדיש את מרבית זמנו להפצת הספרון שחיבר בין מכריו, ידידיו ובני הקהילה היהודית בקזבלנקה.

מה הציע אביטאן לקוראיו?

 

רעיון הממשלה האחת

המרכולת הרוחנית שהפיץ אביטאן נכתבה, אמנם, בעברית ימי ביניימית (שהשפעתו של הרמב"ם – כמו גם הוגים מודרנים יותר – ניכרת בה היטב), אך ביצירתו הראשונה, ובספרון נוסף שהפיץ שנתיים מאוחר יותר בשם "בנין העולם ובריאת אדם החדש", ביקש אביטאן לשבור את המחיצות שקמו בין אומות העולם, ולשרטט עבור האנושות כולה דרך פעולה חדשה.

המצב הקטסטרופלי אליו הדרדר העולם עורר את אביטאן לחשוף את מה שראה כשקרים ודעות מוטעות שהובילו את האנושות למצבה הנוכחי: כבר ביצירתו הראשונה יוצא אביטאן כנגד "השמחה הדמיונית החמרית", ומעלה במקומה את "השמחה הפנימית, השכלית, להתעדן ולהתפלא בכל בריותיו שנבראים בחכמה עמוקה". אביטאן מעדיף את הטבע הנברא – "שהטבע הוא השכל" – על פני "האדם" הרואה את "העולם בדמיון", וכתוצאה מכך מייצר הפרדות מלאכותיות ומזיקות בינו לבין האחר.

עוד בשורות הראשונות של חיבורו נחוש אביטאן לתלוש את המסכה מאחורי השקר המופלג ביותר שהמציאה האנושות – "פרוד האדם לחברות חברות", פרוד המייצר "מלחמות תמידיות, כלליות ופרטיות" (עמ' 16 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

מתוך המחויבות העמוקה שלו למציאת פתרון חדש שיענה על כל החוליים הקיימים, הציע אביטאן ארגון אנושי חדש – רדיקלי בהרבה מארגון האומות המאוחדות שהוקם באוקטובר 1945. אם החלוקות (הכה בסיסיות לנו כבני אדם) איכזבו אותנו, הגיעה השעה ש"נעשה לנו ממשלה אחת שתסדר ענינינו, ודת אחת שנשיג בה ידיעת האלוה ואהבת הזולת". כי לא איחוד של אומות עצמאיות יפתור את בעיותינו, אלא "יחודנו לעם אחד ממשלה אחת" (עמ' 18 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

קשה לראות בתוכנית שמשרטט אביטאן תוכנית מעשית בהכרח. זאת כיוון שההוגה היהודי-מרוקני האמין שהפתרון עובר דרך יצירתה של "תורת האדם" חדשה – מעין דת חדשה שתזכיר לנו שכולנו עם אחד, כפי שרצתה תחילה "כל דת ודת". הדוגמה שאביטאן מספק בשלב זה מרתקת: הוא טוען שאם נבין היטב את הדתות (כוותנו כנראה רק לשלושת הדתות המונותיאסטיות) נגלה "שאדרבה הם מעוררים אותנו שלא נשכח זה שאין הפרש בין אותה הבריה ששובתת ביום השביעי לזכור חדוש העולם והשגחת הבורא על נבראיו, ובין אותה שצמה שלשים יום להסיר חמריותה ולהתחנן לפני בוראה על חטאיה שמשגיח על מעשיה" (עמ' 26 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

ובכל זאת מעז אביטאן לשרטט מספר צעדים בדרך להשגת אושר האדם בעולמו. מדובר בחמישה צעדים כלליים: ראשית, "שיתאספו כל ראשי ומשכילי הכדור ויבחרו מכל הכדור אנשים משכילים אלהיים אמיתיים" אשר יבחרו מנהיג אחד וממשלה אחת. ממשלה זו תשלוט באמצעות "שפה אחת ידועה לכל בני הכדור" – רעיון המזכיר את שפת האספרנטו. ממשלה זו תייצר "מטבע אחד", ותעצב "דגל אחד" ולבסוף תאמץ את חזונו של הנביא ישעיה ותביא את העולם כולו לכתת חרבותיו לאתים "ולא יהיה עוד כלי משחית אדם שעם אחד נחנו, שלא נלחם אדם ברחב עד שלא ידע להלחם בשכל" (עמ' 35-34 ב"אֹשֶר הָאָדָם").

 

אחרית דבר במדינת היהודים

 

לאחר מספר שנים בהן ניסה אביטאן להפיץ תורתו מארץ מולדתו מרוקו ללא הצלחה יתרה, היו אלה ההתנכלויות מצד שכניו הערביים ששכנעו אותו שחייו וחיי משפחתו נתונים בסכנה. בשנת 1954 עלה ארצה יחד עם בני משפחתו, תחילה למושב תפרח שבנגב ולאחר מכן אל המושב הסמוך תדהר.

בזכות שליטתו המופלגת בעברית מוּנה אביטאן למזכיר המושב. בארץ הוא נהנה משש שנים שלוות של עבודת אדמה ולימוד תורה. בשנת 1960 הלך לעולמו ההוגה שקרא לאחווה עולמית, ממשלה אחת וקץ לכל הסכסוכים.

 

בחיבור כתבה זו נעזרתי רבות באחרית הדבר שחיבר דוד גדג', המופיע בספר "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן".

לקריאה מעמיקה בכתביו של מכלוף אביטאן, אתם מוזמנים לעיין במהדורה שהנפיקה הוצאת "רעב" – "אוטופיה מקזבלנקה: כתבי מכלוף אביטאן". מספרי העמודים שצוינו בכתבה מתבססים על מהדורה זו.

 

"אוטופיה מקזבלקנה: כתבי מכלוף אביטאן" בהוצאת רעב. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

 

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

הרופא שדיבר עם הידיים עם העולים במעברות

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?