שאלה שחוזרת ועולה בהקשר של נשים בעבר היא: האם נשים ידעו לכתוב? מה למדו והיכן? לרגל פתיחת שנת הלימודים נעסוק בילדות לומדות, נשים מלמדות, ואמהות המעורבות בחינוך ילדיהן.
ככלל, נשים קיבלו השכלה מינימלית. החינוך החשוב לנשים היה לימוד מלאכות הבית ומלאכת יד כגון רקמה. נשים רבות לא שלטו בעברית בדיבור, שלא לדבר על קריאה וכתיבה. אולם על אף כל זאת, עדויות מן הגניזה מראות שאף ילדות ממעמד נמוך ומרקע כלכלי קשה קיבלו חינוך יהודי כלשהו, ומי ששפר גורלה להיוולד למשפחה מבוססת כנראה אף קיבלה יותר מכך. תעודות שונות מן הגניזה מעידות על ילדות שהולכות ללמוד, וכן על מורות.
במכתב שלהלן מתלונן המורה להורי תלמידו כי המכות שהוא נותן לתלמיד לא עוזרות, ומציע שירביצו לו גם בבית, הוא מפרט כי המכות לא עוזרות בין השאר כי "בכל פעם שאני מכה אותו מיד קופצת המורָה ופוטרת אותו אחרי ארבע-חמש מכות". המורה הייתה כנראה זוגתו של המורה, ושניהם ביחד לימדו את הילדים – בנים וגם בנות! כיצד אנו יודעים? כי הילד הבעייתי הנזכר "אינו חדל לריב ולקלל, הוא ואחותו".
הצעה לא שגרתית: הרביצו לילד גם בבית
בני זוג מורים היו כנראה תופעה נפוצה, והחינוך היה חינוך ביתי בבית המורה, או בבית התלמיד, במקרה של משפחה עשירה שיכלה להרשות לעצמה 'מורה פרטי'. ברשימת נזקקים מפסטאט נזכרים בין השאר 'אלמֻעַלִמָה אלדמיאטיה', כלומר המורָה מדֻמְיָאט, עיירה בצפון מזרח הדלתא של הנילוס, וסמוך למורה נזכר 'אלמעלם אלדמיאטי' – אולי בעלה. אולי בעקבות צרות כלשהן נאלצו השניים לברוח מדמיאט לכיוון הבירה.
מקבלי צדקה: אלמעלמה אלדמיאטיה, אלמעלם אלדמיאטי
הלימוד נשאר כמקצוע במשפחה. בשאלה לרמב"ם נידון מקרה מסובך של אישה שהיא וילדיה נותרו ללא תמיכה מבעלה הנוטש. האשה חיפשה פרנסה, "ולאשה אח שהיה מלמד את הקטנים מקרא (וענדהא אך יעלם אלצגאר אלמקרא) ולאשה היתה ידיעה במקרא (ואלזוגה מעהא חפץ' מן אלמקרא)" – אולי ידיעותיה של האשה במקרא הגיעו מאביה, שלימד את בתו יחד עם בנו? מכל מקום, האשה הנזקקת החלה ללמד מקרא לילדים קטנים לצד אחיה במשך מספר שנים. "לאחר מכן, כאשר הזדמן לאח לנסוע (ת'ם אתפק לאכוהא סאפר) ישבה במקומו ולקחה את הקטנים והיתה מלמדת אותם מקרא במשך ארבע שנים (פקעדת מוצעה ואכדת אלצגאר וקעדת תקריהא פבקאת ד' סנין)", ואף לקחה את בנה הבכור, שגדל בינתיים, שיְלַמֵד לצידה.
ראינו ילדות לומדות, וראינו נשים מלמדות לצד גברים (בעליהן או אחיהן) או אף לבדן. ומה לגבי מעורבות האמהות בלימודי ילדיהן? עדויות על כך קיימות בעיקר לגבי אלמנות. מליחה, אלמנתו של אבו סעד, הגיעה לבית הדין מלווה באחיה ובגבר נוסף בשם אבו אלפצ'ל, ובפני בית הדין הסכימו הצדדים כי אבו אלפצ'ל ילמד את הִבָּה, בנה של מליחה (הבה פירושו מתנה בערבית, מקבילה נפוצה לשם נתן). ומה מתחייב אבו אלפצ'ל ללמד את הבה הצעיר? "אלכט אלערבי (כתב ערבי)… יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא [… ולא] תגלט (יוכל לכתוב מכתב בעצמו ללא פגם באיות… וללא טעויות)". ומה עוד? "ואמא מן אלחסאב – אלבקסאת ואלד'קאת (ובאשר לחשבון – שימוש באבאקוס [חשבוניה] ושימוש בעשרות [לא ברורה הכוונה])".
החוזה בין מליחה ובין אבו אלפצ'ל בנוגע לחינוך הנער הבה
שורה 5: "יכתב כתאב בידה מן גיר נקץ פי אלהגא…"
שנת לימודים מהנה ופוריה לכולם!
(המכתב של המורה המכה נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS8J28.7, ופורסם ע"י גויטיין במאמר על חינוך בכרך היובל של קולג' גראץ. רשימת הצדקה הכוללת את המורים מדמיאט נמצאת גם היא בקיימברידג', TSNS320.30. שו"ת הרמב"ם – סימן לד במהדורת בלאו. החוזה של מליחה האלמנה לגבי חינוך בנה הבה נמצא גם הוא בקיימברידג', TSNSJ401.l ופורסם ע"י גויטיין באותו מקום)
הסיפור פורסם במקור בדף הפייסבוק המצוין "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"
