יהודה עמיחי, המשורר, המספר והמחזאי (2000-1924) היה דמות חריגה משהו בקרב הסטודנטים באוניברסיטה בשנות החמישים הראשונות. הוא היה מבוגר מעט מאחרים וגם נשוי. כפי שסיפר דן מירון, שלמד איתו באותן שנים, היו אז עוד סטודנטים מבוגרים יחסית, בהם המשורר חיים גורי שחבש איתם את ספסל הלימודים (למד ספרות עברית וצרפתית), אבל גורי היה 'צעיר נצחי' במראהו ובנוהגו.
בעמיחי ניכר הבוגר, ה'מיושב', והוא עורר חיבה רבה באישיותו הרכה, הנוחה. כמה שנים לאחר סיום לימודיו, לרגל מלאת שישים למורו המובהק בחוג לספרות עברית, המשורר, המספר והחוקר שמעון הלקין, תיאר עמיחי את לבטי כניסתו לאוניברסיטה. השיבה לספסל הלימודים נראתה לו כמין חזרה לילדות אחרי שכבר עבר ניסיונות בוגרים, ובכלל זה השתתפות בשתי מלחמות: 'כלום תכין לי אשתי פרוסות ותלווה אותי עד שער טרה-סנטה', כאימו בילדותו? 'אולם הכרחתי את עצמי לבסוף. […] כך קרה שבגיל בו אחרים כבר מתחילים להתקלף מן הפיגומים, התחלתי להקים עלי פיגומים ומאחוריהם קיוויתי לשנות את המבנה שהייתי רגיל לו' – קרוב לוודאי במחשבה ללמד בתיכון במקום ביסודי.
חצי יובל שנים אחר כך, כשסייר עמיחי בירושלים לצורך הקלטת התוכנית 'משורר בעירו' לגלי צה"ל, הוא הציג את לימודיו באוניברסיטה באור ענייני מאוד: 'כשאדם בגיל 27-26 הולך ללמוד – והייתי כבר נשוי – אז כמובן אין כבר העניין של סתם לשבת וליהנות. אתה בא ללמוד, לעשות בחינות וזהו'. אולם מהדברים שכתב לכבוד הלקין אפשר להבין שהתקופה הזאת צפנה בשבילו הרבה יותר מאשר ריצה לבחינות בדרך לתעודה. 'אני, שכבר רציתי להתבצר בתחום הישגי המעטים, ראיתי כי עולמי מתרחב והולך. לפעמים אף הגעתי לתחושת אושר'.
המפגש עם שני מרצים לפחות היה בשבילו מקור חוויה – וכנראה גם מקור השראה והשפעה. האחד היה היכרותו עם ראש החוג לספרות עברית, שמעון הלקין, יליד עיירה ברוסיה הלבנה, שהיגר עם הוריו בגיל 15 לארצות הברית ושם השלים את לימודיו האקדמיים, אך, כאופייני ל'ליטווקים' רבים, שמר אמונים לעברית וכתב בה את שיריו וסיפוריו. ב-1949 הוא נקרא לעמוד בראש החוג לספרות עברית במקומו של פרופ' יוסף קלאוזנר שפרש. על פי עדות תלמידיו, הוא חולל מהפך בשיטות הלימוד והמחקר המיושנות שהיו מקובלות עד אז.
שמעון הלקין
כיוצר היה להלקין עניין לקרב תלמידים ששלחו ידם בכתיבת ספרות. לאחר שהחל לשמוע את הרצאותיו של הלקין, בהמרצת חברים, ניגש אליו עמיחי יום אחד בסוף השיעור, 'אחרי שכל "המנדנדים" הסתלקו'. הלקין הכיר בו, לדבריו, שהוא טומן בכיסו 'טקסטים מנוקדים […]'. מאז נוצר ביניהם קשר קרוב, ובהמלצת הפרופסור התקבל שירו 'ערבים אחרים' לפרסום בכתב העת גיליונות בעריכת המשורר יצחק למדן. 'הרבה עידוד שאבתי מן השיחות שבחדרו, הדומה למערת ספרים מופלאה'. הלקין היה, לדידו של עמיחי, 'היוצר, אשר בשבילו הספרות היא עניין של חיים ומוות'. תשע עשרה שנים אחר כך, בדברי ברכה לקוניים של עמיחי להלקין בן השמונים, הוא אף תיאר את פרסום השיר בגיליונות השמרני כתאריך דרמטי בחייו: ' לא מקרה הוא ש[הלקין] עורר אותי ליצירתיות מודעת יותר, ואחד השירים הראשונים שלי פורסם באמצעותו ב"גיליונות" של למדן. היום שבו קיבלתי משמעון הלקין אישור להיותי משורר אמיתי, היה יום חג גדול'. אולי התלהב עמיחי מעצם קבלתו על ידי סופרים ותיקים אל חיק ה-mainstream.
המרצה השני המשמעותי, שהשפעתו חלחלה וניכרה אולי בשנים מאוחרות יותר, היה חיים (יֶפים) שירמן. לשירמן, יליד קייב (1904) שהשלים את לימודיו התיכוניים והאקדמיים בגרמניה, חייבת התרבות העברית תודה על מבחר השירה העברית בספרד ובפרובנס (1954), שאליו הוא כינס בטעם רב ובלוויית הערות פרשנות בהירות, את מבחר השירה העברית בספרד המוסלמית והנוצרית ובפרובנס במאות העשירית עד החמש עשרה. שירמן היה 'יבש' בהרצאתו – כך מתאר אותו תלמידו באותן שנים וחברו של עמיחי לספסל הלימודים, הפרופסור לעתיד בנימין הורושובסקי-הרשב; בגישתו המחקרית היה 'תיאורי'. עם זאת, למפגש עם משוררי ספרד הקלסיים ששירמן הציג בפני תלמידיו הצעירים והמרדניים הייתה משמעות רבה לשירת עמיחי ולהבנתו ולהבנת חבריו את רציפות השירה העברית לאורך הדורות. הם העדיפו את אבן גבירול ה'פרוטו-אקזיסטנציאליסטי' ואת שמואל הנגיד על פני יהודה הלוי ה'ציוני'. ובכל זאת, כשכתב עמיחי בתקופתו המוקדמת שני שירים על משוררי ימי הביניים, 'גיבוריהם' הם גבירול וגם יהודה הלוי – אולי משום שכבר ידע שהלוי היה אוהב-ציון שלא 'הגשים'.
חייים שירמן
כשהיה עמיחי תלמיד השנה השלישית באוניברסיטה העברית (1954) הוא הגיש עבודה סמינריונית לשירמן, 'שירי המלחמה של שמואל הנגיד'. העבודה זיכתה אותו בציון 'טוב מאוד', על אף שהמרצה-הבודק מצא שהיא 'לא נכתבה לפי שיטה אחידה […] ברם, ניתוחיו הספרותיים והפסיכולוגיים של המחבר מעידים על גישה עצמאית'. למרבה המזל, שמר עמיחי את העבודה בארכיונו, ואפשר ללמוד ממנה הרבה על עולמו שלו ובעיקר על מה ש'תפס אותו' בשירת הנגיד, בעל הסגנון הכבד והלשון העמומה עדיין ביחס למשוררים הגדולים שבאו אחריו – גבירול, הלוי, משה ואברהם אבן עזרא, אך שגורלו, אישיותו ותוכני שירתו המקוריים דיברו אל ליבו במיוחד.
ההדגשה התכופה של עמיחי, בראיונות שונים שנתן, על השפעת שירת ימי הביניים עליו – בדרך כלל הזכיר את שמואל הנגיד ולעיתים הוסיף גם 'אבן עזרא' כשכוונתו כנראה לאברהם אבן עזרא – עוררה חוקרים ופרשנים של עמיחי לתהות האומנם משמעותית כל כך נוכחותה של שירה זו ביצירתו, ואם כן – באילו אופנים ודרכים היא מתגלה? אפשר לחלק את היבטי הנוכחות או ההשפעה הזאת לארבעה: צורני-פורמלי; מבני-הגותי; שירים שדמויות משוררים מימי הביניים הם 'נושאיהם' ממש או המזכירים משוררים אלה; שימוש במושגים שכיחים בשירת ימי הביניים כ'נְדוֹד', 'זמן' ובשיר מסוים, על יהודה הלוי, גם 'נעורים'.
זיכרונות, רשמים ומסמכים מימי האוניברסיטה של עמיחי נמצאים ודאי בארכיון יהודה עמיחי ששמור בספריית ביינקה שבאוניברסיטת ייל, קונטיקט, ארצות הברית. הספרייה הלאומית נמצאת במגעים עם אוניברסיטת ייל לשיתוף פעולה בהנגשת הארכיון.
***
