מיוחד לסוכות: בתים ספרותיים לחג בלי קורת גג

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת / כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר / זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם. / אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.

A Group of Houses, George Hendrik Breitner, c. 1880-c. 1923, M.C.J. Breitner-Jordan Bequest, Zeist

1. בית תפוס / חוליו קורטאסר

תמיד אזכור את זה בבהירות כי זה קרה בפשטות ובלי פרטים מיותרים. אירנה סרגה בחדרה, השעה היתה שמונה בערב ופתאום עלה בדעתי להרתיח בקומקום מים למאָטֶה. הלכתי בפרוזדור עד לדלת האלון והתכוננתי לפנות במסדרון הקטן אל המטבח, ופתאום שמעתי משהו בחדר האוכל או בספרייה. הצליל היה מטושטש ועמום, ודמה לקול נפילה של כיסא על שטיח או ללחש חנוק של שיחה. באותו רגע, או כעבור שניה, שמעתי אותו גם בקצה הפרוזדור שהוביל מהחדרים ההם אל הדלת. הסתערתי על הדלת לפני שהיה מאוחר מדי, הדפתי אותה בכל גופי וטרקתי אותה. למרבה המזל המפתח היה בצד שלנו, ומלבד זה הסטתי גם את הבריח הגדול, ליתר ביטחון.
הלכתי למטבח, שמתי את הקומקום על האש וכשחזרתי עם מגש המאטה אמרתי לאירנה:
"הייתי צריך לסגור עכשיו את הדלת של הפרוזדור. תפסו את החלק האחורי."
היא שמטה את הסריגה והביטה עלי בעיניה הרציניות, העייפות.
"אתה בטוח?"
אמרתי שכן.
"אם ככה," אמרה ונטלה שוב את המסרגות, "נצטרך לגור בחלק הזה."

מתוך: "בית תפוס", שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, סדרת לטינו – הקיבוץ המאוחד, תרגום: טל ניצן. מתוך אתר מעבורת.

 

2. קול צעדינו / רונית מטלון

היינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי־היסטוֹרי לחלוטין, לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע של הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם – או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פירורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: היא זכרה למשל את החולות. את החולות דווקא זכרה ובטינה ידועה, משום שהיו נוכחים עדיין ואפילו התרבו, לדעתה.

מתוך: קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד.

 

עטיפת הספר קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד, 2008

 

3. הבית עומד ומסביבו יש עצים / יונה וולך

הַבַּיִת עוֹמֵד וּמִסְּבִיבוֹ יֵשׁ עֵצִים
וַאֲנִי לֹא בַּבַּיִת אֲנִי לֹא בִּפְנִים
כָּכָה חָלְפוּ הַרְבֵּה יָמִים וְהִצְטַבְּרוּ לְשָׁנִים
כָּל זֶה וַאֲנִי הִנְנוּ לִרְגָעִים מְזֹהִים

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים כְּאִלּוּ מוּבָלִים
אֲנַחְנוּ עוֹד נִכָּנֵס לְשָׁם יִהְיֶה לָנוּ נָעִים
אֵיךְ נָתַנּוּ כָּכָה לַעֲשׂוֹת מֵעַצְמֵנוּ עוֹבְרִים
וּבְעֶצֶם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת אֵלֶּה שֶׁשָּׁבִים

אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת פֹּה מַמָּשׁ לִהְיוֹת אֲרוּגִים
אֲנַחְנוּ לְכָל זֶה קְרוֹבִים אֲפִלּוּ מִשְׁפַּחְתִּיִּים
הֲרֵי הָיִינוּ אֲדוֹנִים פֹּה לִזְמַנִּים אֲרֻכִּים
אֵיךְ שֶׁלֹּא הָיָה הָלַךְ אָז לִבֵּנוּ אֵי אַחֲרֵי הֲבָלִים.

מתוך: שירה, יונה וולך, ספרי סימן קריאה.

 

4. הבית אשר נחרב / רובי נמדר

שמונה וחצי בבוקר. אנדרו צימצם את עיניו אל מול האור המסנוור שהציף את הפארק והשתבר בשמשה הקדמית, שמזמן לא נשטפה, של מכוניתה של אן לי. איזה שפע מטורף של אור, הלוא השעה עדיין מוקדמת — ואולי האור הוא אור רגיל, אבל העיניים הטרוטות מחוסר שינה לא יכולות להכיל אותו? הוא הוריד מול עיניו את הצלון שמעל מושב הנהג, מנסה לסוכך עליהן מפני האור. הוא לא ישן טוב לאחרונה, קשה להסביר מה זה בדיוק: לא שינה ולא ערות. מראות מרהיבים־מבהילים ריצדו מול העיניים המיוגעות, מציאותיים מאוד ובו זמנית מצועפים בדוק של חלום: הוא הציץ מבעד לשעריו הכבדים של ההיכל. יעים, מחתות ומנורות התנוצצו בברק מכשף. כלי זהב משונים, מסקרנים, שהיה נדמה שאש אוכלת עצורה בהם, מחכה להתפרץ. אנדרו כמה אל הכלים היפים, אל הניחוח המשכר של הקטורת, אל החלל האפלולי־זהבהב של ההיכל. הלוואי שהוא יכול היה לעצור עכשיו את המכונית, לרדת ממנה ולהיכנס לתוכו, להיעלם בו לעולם.

מתוך: הבית אשר נחרב, רובי נמדר, כנרת.

 

עטיפת הספר הבית אשר נחרב, ראובן נמדר, כנרת זמורה, 2013

 

 

5. יולנדה / משה סקאל

כשהייתי בן תשע-עשרה עשיתי לי מנהג: בכל יום שישי בצהריים הלכתי לבקר את יוֹלנדה.
שירַתּי באותו זמן בקִריה, וביתה נמצא לא כל כך רחוק משם, ברחוב גרץ, בבניין פינתי ישן שתריסיו תכולים ומטפסים כמעט עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במַסקינג טייפ חוּם – שריד למלחמת המפרץ ומגן מפּני רוחות פרצים הנושבות מן הים.
מאז ומעולם, בכל פעם שהגעתי לביקור, הייתי שורק מן החוץ את השריקה המשפחתית המוסכמת, ובתגובה נשמע קולה הגבוה של יולנדה קורא מבִּפנים: "קי אס?", ואני עניתי: "אני". אז הייתי שולף את המפתח מן הכיס, מטפס שלוש מדרגות בחדר המדרגות החשוך ונכנס לדירה.
דירתה של יולנדה היא דירת חדר וחצי שנקנתה בראשית שנות החמישים. נכנסים לדירה, חוצים את חדר האורחים, פוסעים במסדרון וחולפים על פני השִידה שעליה מונחות תמונות של כל הילדים והנכדים, ומגיעים לחדר השינה. שם, על מיטה העשויה עץ מעוּבד בצבע קרם, שעל מזרנהּ פרושות שלוש שכבות של מצעים בצבעי פסטל, הייתה יולנדה יושבת – על גבי שתי כריות, בכתונת קיץ לבנה שמעליה שמוטה חולצה המגינה על הכתפיים מפני רוחות פרצים העלולות לחדור מבעד לסורגים ולחלונות המוגפים ולדלת המרפסת.

מתוך: יולנדה, משה סקאל, כתר.

 

עטיפת הספר יולנדה, משה סקאל, כתר, 2011

 

6. התקרה עפה / נורית זרחי

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר

זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה
עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.

זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים
שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.

זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,
וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.

בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.

מתוך: התקרה עפה, נורית זרחי, סדרת הליקון לשירה חדשה.

 

7. העיר והבית / נטליה גינצבורג

ג'וּזפּה לפְּיירו

רומא, 19 בנובמבר

אני מודה לך שטילפנת אלי. קולך עדיין מהדהד באוזני. אני כאן בחדרי, עם המיזוודות הארוזות והנעולות, אי־סדר, ניירות וחבלים על הריצפה. לא אוכל לשכוח אתכם. אני נושא את כולכם בלבי, אותך, את לוּקרֶציה ואת ילדיכם היקרים. אשא בלבי גם את ביתכם, הגדול, המצהיב והישן, שאתם קוראים לו המרגֶריטֶה, מי יודע למה. הסְטָיו, המחסן לאיחסון בולי העץ, והכיכר הקטנה שלפני הבית, ושני עצי המַגנוֹליה. הכל אני נושא בלבי. לוּקרֶציה אומרת לפעמים שנמאס עליה הבית הזה, שנמאס לה לגור בכפר, שהיתה רוצה שתעברו למקום אחר. אבל היא טועה. זה בית יפה, וטוב עשיתם כשקניתם אותו לפני עשר שנים, או מתי שזה היה. הישארו שם. אל תעזבו לעולם.

מתוך: העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספריה החדשה, תרגום: אלון אלטרס.

 

עטיפת הספר העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספרייה החדשה, 1998

 

8. בית / דורי מנור

"נָתַתִּי מֹלֶדֶת / בְּעַד מֹלדת
לֹא נָיְדֵי / בְּעַד נָיְדֵי"
אבות ישורון

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁתֵּכֶף אֲנִי גָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שְׁמִי
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁדָּם אֵינוֹ נִגָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת: עֵדוּת לְקִיּוּמִי.

עָטַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שַׁחַף בִּכְנָפַיִם
רִצַּפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ יָם בְּיַבָּשָׁה
הֵצַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲרוּפָה עִם
צַוָּאר בִּמְקוֹם כְּנָפַיִם
וְרַחַשׁ וְאִוְשָׁה.

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת וְלֹא סָגַרְתִּי דֶּלֶת
וְלֹא קָבַעְתִּי שֶׁלֶט וְלֹא צֵרַפְתִּי תַּו
לְתַו כִּי זֶה הַבַּיִת הוּא תַּעְתּוּעַ בַּיִת
וּבוֹ נָטוּעַ בַּיִת שֶׁבֶּעָפָר נִכְתַּב.

מתוך: אמצע הבשר, דורי מנור, הקיבוץ המאוחד.

 

9. תשאלי / לאה איני

את בסדר? רגש בעלי. והבית? הקירות? בדקת? ראית?
התברר שהשבר הסורי אפריקני שתחתינו רעש, ועיקר הרעש היה בחלק המקומי שלנו, קרוב. איך זה לא הרגשת?! הוא לא האמין לי משל הסתרתי ממנו משהו. אולי שזהו, הפעם הבית התמוטט סופית. אבל נשבעתי שלא, שהייתי בחוץ, בחצר, שתי רגליים על האדמה, על הטוף, ולא חשתי דבר. רטט אפילו. כלום. ובעלי ששהה עם בתי באותה עת בקומה השלישית של מוסד ממשלתי בעיר סמוכה, ודיבר עמי מתוך המחסה שתפסו מתחת לשולחן, עדיין נרעש: את רצינית?! כל הארץ רעדה! חמש בסולם ריכטר, אמרו! את בטוחה?
שנאתי כבר להיכנס הביתה. לעלות במדרגות שלו. לרדת. לכבור מקומה לקומה, ללכת במסדרון הקטן, בחדרים, ומחדר לחדר. לשהות בו. להיות בו. פחדתי ממנו. מהרגע שגם המרצפות שלנו איכזבו, והחלו להיפרד, לזוז, בזו אחר זו, הרגשתי שאני מתהלכת על קרח, על גחלים, שהנה תכף האדמה תבקע את פיה, והכול – כל המעמד הבינוני־נמוך שהיינו, שהלך והורד מצריימה, שְאולה – יקרוס. ייבלע. ייעלם.

מתוך: תשאלי, לאה איני, דביר.

 

עטיפת הספר תשאלי, לאה איני, כנרת זמורה ביתן, 2017

 

10. מפּלת בית אַשֶּׁר / אדגר אלן פו

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העניים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה. ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי הערב, נבט אל בית־אַשֶּׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, ושרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקנים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט האפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, נמס, נֶחֱלֶה – השמימה המחשבה לבלי־פְּדות, בשום דרבון-דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר?

מתוך: מפּלת בית אַשֶּׁר, אדגר אלן פו, מחברות לספרות, תרגום: אהרן אמיר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ / אִם לְהַלִּין עַל הַלַּעֲנָה / שֶׁצָּמְחָה בּוֹ / אוֹ לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ חַי

שירים חדשים מאת נולי עומר, אביחי קמחי, יונית נעמן ודן אלבו.

Photo by Benjamin Lambert on Unsplash

נולי עומר

אֲנִי ישֵנָה וְלִבִּי עֵר

אַתָּה וַאֲנִי
לֹא מְדַבְּרִים כְּשֶׁאֲנִי עֵרָה (יוֹתֵר מֵחֲצִי מֵאָה עָבְרָה)
אָז הָיִיתָ מַפְצִיעַ בַּיַּמִּים וּמֵאָז אַתָּה בָּא בַּלֵּילוֹת.

זוֹכֵר שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מָה אַתֶּם עוֹשִׂים שָׁם בָּעוֹלָם הַבָּא וְעָנִיתָ׃
״מִתְעוֹרְרִים״?
קַמְתִּי וְיָדַעְתִּי׃
עָלַי לְחַכּוֹת לְמוֹתִי כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר לִידִיעַת מוֹתְךָ.

 

מֵאָה שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת

אִם גַּבְּרִיאֵל גָארְסִיָה מָארקֵס לֹא נָתַן בְּיָדָיו שֶׁל חוֹסֶה אָאוּרֶלִיאָנוֹ בּוּאֶנְדִיָּה
אֶת הַכֹּחַ לַהֲפֹךְ מַגְנֵטִים לְזָהָב
אֵיך אוּכַל אֲנִי לַהֲפֹךְ אֶת הַזֶּפֶת הַמְקֻלֶּלֶת לְפִיּוּט

 

נולי עומר, ילידת 1960, היא אמנית רב-תחומית. בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב. בסוף שנות ה-80 התפרסמה במסגרת הצמד הקומי "דבי ונולי". השתתפה בשמונה תערוכות יחיד וארבע קבוצתיות, ובימים אלה וידאו-ארט משלה מוצג בבינאלה בוונציה. פרסמה מילון קומי, "הקפריזה והזוגוש" (הקיבוץ המאוחד), "יקירנט" בשיתוף עם יעל ישראל שפורסם ברשת, ושני ספרי ילדים, "הקוף התאהב בתרנגולת" (חרגול), ו"וואו" (הקיבוץ המאוחד).

 

אביחי קמחי

אכתוב

אֲנִי כָּאַבְתִּי וְכָתַבְתִּי
כָּךְ זֶה הָיָה גַּם בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ
וְכָךְ זֶה הַיּוֹם

וְהַיּוֹם יוֹם הַשִּׁשִּׁי
אֶמְצַע חֹדֶשׁ מַאי 2017
הָלַכְתִּי לַמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי אַרְבַּע חַלּוֹת
וּבָחַרְתִּי בִּפְרָחִים אֲדֻמִּים כְּיַיִן
מִסּוּג גוֹדֵטְיָה לְזֵר הַשַּׁבָּת
וְיָדַעְתִּי שֶׁאֶכְתֹּב וְאֶכְתֹּב
וְאֶכְתֹּב

 

בעקבות אבידן

אָדָם חוֹלֶה מָה יֵשׁ לוֹ בְּחַיָּיו
הוּא קָם בַּבֹּקֶר וְרוֹאֶה
שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם
וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ
אִם לְהַלִּין עַל הַלַּעֲנָה
שֶׁצָּמְחָה בּוֹ
אוֹ לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ חַי
אָדָם חוֹלֶה מָה יֵשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ
מִלְּבַד לְבַקֵּשׁ אֶת בּוֹא הַלַּיְלָה

 

אביחי קמחי, יליד 1963, הוא משורר, סגן יו"ר אגודת הסופרים, חתן פרס ראש הממשלה לשנת תשע"ז. יזם וערך את המיזם "שירה עברית, משוררי ישראל קוראים משיריהם" ברשות השידור. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה וסיפורת אוטוביוגרפית. ספרו האחרון, 'קטמון הישנה', ראה אור בהוצאת עמדה ב-2016.

 

יונית נעמן

קנים של רובי סער אישיים פוערים אלי עיניים

חַיֶּלֶת אַחַת מְלִינָה בַּטֶּלֶפוֹן:
"לֹא עָשִׂיתִי מִשְׁמָרוֹת כְּבָר שְׁמוֹנָה יָמִים
כָּל הַזְּמַן אֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת מִחוּץ לַבָּסִיס"
אַחֶרֶת עִם פְּנֵי פֶּרַח פּוֹרֶטֶת לִרְעוּתָהּ:
"שָׁלוֹשׁ מַחְלָקוֹת. בְּכָל מַחְלָקָה, שָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת."
הָא, בִּטְחוֹן הַשָּׂדֶה. הוֹ, הַנְּעוּרִים!
אֶחָד בְּמַדִּים בְּהִירִים מַסְבִּיר: "רֻבָּם בֶּאֱמֶת יוֹצְאִים לָדוּג,
צָרִיךְ לְהַבְדִּיל בֵּין פַּרְנָסָה לְטֶרוֹר"
בְּעוֹד קָנִים שֶׁל רוֹבֵי סַעַר אִישִׁיִּים פּוֹעֲרִים אֵלַי עֵינַיִם
מִישֶׁהוּ מִתְכּוֹנֵן לַבְּחִינָה בְּקוּרְס קְצִינִים:
קְצִינָה אַחַת עוֹזֶרֶת לוֹ.
גִּזְרַת הַמְּשִׂימָה, הַעֲרָכַת מַצָּב
הִיא מַקְרִיאָה מִפִּנְקָס וְהוּא רוֹשֵׁם בַּמַּחְבֶּרֶת.
רְכוּנִים זֶה לְעֵבֶר זוֹ:
"תְּמוּנַת מַצָּב אוֹ הַעֲרָכַת מַצָּב?'"
"גַּם וְגַם," הוּא מֵשִׁיב.
ואח"כ הַגְדָּרַת הַמְּשִׂימָה וְתָכְנִית הַפְּקֻדָּה,
תְּנוּעָה לְקַו זִנּוּק.
נִדְמֶה לִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי קַבָּלַת פְּקֻדָּה בְּמִרְמָה
וְאָז נוֹרוּ לְעֶבְרִי צְרוֹרוֹת שֶׁל רָאשֵׁי תֵּבוֹת סוֹדִיִּים
בֵּין הַיֶּתֶר בְּחִירַת דפ"ן.
דְּפוּס פְּעֻלָּה נֶגְדִּי? אֲנִי מְנַסָּה אֶת כּוֹחִי
דּוֹמֵם פָּנָס נַפְשִׁי,
דָּעֲכָה פְּעֻלַּת נִסִּים
דפ"ן, דפ"ן,
"לִשְׁלֹט עַל צִיר" מֵעִיר אוֹתִי מֵחִשּׁוּבַי
הִיא מַכְתִּיבָה לוֹ, הוּא מוֹלִיךְ אֶת הָעֵט כְּתַלְמִיד חָרוּץ
נִזְכַּרְתִּי בְּקוּרְס הֲכָנָה לַלֵּדָה
בַּצִּירִים שֶׁסֵּרְבוּ לְהַגִּיעַ,
בְּאֵלֶּה שֶׁפִּלְּסוּ דֶּרֶךְ לַתִּינוֹק הַמְּקֻמָּט שֶׁהֵגִיחַ לְבַסּוֹף
חָמֵשׁ שְׁעוֹת צִירֵי לָחַץ, וְהֵם עוֹבְרִים לִפְלֻגָּה ב'
תָּגִים, שְׂרוֹכִים, פִּתּוֹת שֶׁהוּכְנוּ מֵרֹאשׁ נִשְׁלָפוֹת, נֶאֱכָלוֹת בְּתֵאָבוֹן
כָּל הַמַּעֲבָר גּוֹדֵשׁ תִּיקִים מִתְפַּקְּעִים
כְּלִי נֶשֶׁק בְּהַצְלֵב, חֶלְקָם מְכֻוָּנִים אֵלַי
מֵרָחוֹק רְכוּנִים מֵעַל סֵפֶר: "קֹצֶר רוּחוֹ שֶׁל הַלֵּב"
פָּנִים יָפִים מֵעַל צַוְּארוֹן זַיִת מְעֻמְלָן
הָא, בִּטְחוֹן הַשָּׂדֶה. הוֹ, הַנְּעוּרִים!
רַק קֹמֶץ אֶזְרָחִים בַּקָּרוֹן,
כָּל הָעָם צָבָא

 

יונית נעמן, ילידת יהוד, עורכת אתר "העוקץ" ועורכת סדרת "מכתוב" בהוצאת 'עולם חדש'. ספרה "כשירדנו מהעצים" ראה בשנת 2015 אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר שירים שני עתיד לראות אור בקרוב.

 

דן אלבו

אִם אֶרְאֶה כֶּבֶשׂ

א.
אִם אֶרְאֶה כֶּבֶשׂ
מְהַלֵּךְ לְתֻמּוֹ לִשְׁחִיטָה
הַאִם אַלְשִׁין בְּאָזְנָיו עַל עֲלִילַת
הַדָּם
אוֹ אָרוּץ לַיָּם
לְהִטַּהֵר מֵחֲטָאָיו שֶׁל הַשּׁוֹחֵט?

ב.
לְעֵת לַיְלָה,
לְקוֹל צִוְחַת צִפֳּרִים
אֵיזֶה רוּחַ לוֹחֵשׁ לִי
אֵיזֶה דִּבּוּר שׂוֹחֵק לִי וְהוֹלֵם בִּי
נֶעֱתָק, עוֹלֶה, חוֹזֵר וְנֵעוֹר לִפְנֵי הָאוֹר
כִּנְהִי נִלְחָש, מִתְנַגֵּן בְּלִבִּי
הַרְחֵק                       כְּמוֹ יְלָלָה.

ג.
בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר
תָּמִיד
בְּשׁוּלָיו שֶׁל שְׁבִיל נִדָּח
נִשְׂרַךְ אֱלֹהַּ
כְּמוֹ בַּהֶרֶת בִּקְצוֹת הַזִּכָּרוֹן
וְהַמִּלִּים בִּהְיוֹתָן צְלִילֶיהָ הַאֶלוֹקִייִּם שֶׁל הָרוּחַ
רוֹטְטוֹת עַל הַבָּשָׂר הַחַי
מְפַלְּשׁוֹת בּוֹ דִּבּוּר עַל דִּבּוּר
וְדִבּוּר מִתּוֹךְ דִּבּוּר
עַד צְלִיל הַחִרְחוּר הָאַחֲרוֹן.

ד.
כְּשֶׁאָּנוּ מְדַבְּרִים עַל אֱלֹהִים
נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ רָצוֹן
לְהַאֲמִין
שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמֵּבִין
מַה שֶׁאֵינֶנּוּ מְבִינִים,
כַּוָּנָתִי כַּמּוּבָן       לָרֹעַ, לַמָּוֶת וְלַיִּסּוּרִים.

ה.
וְאַף עַל פִּי כֵן
בְּדִמְמַת שַּׁחַר
עֵת הָאוֹר הִתְמוֹסֵס בִּנְגִינָתוֹ מֵעַל
כַּאֲפַרְסֵק סָגֹל כַּחֲלִילִי
כְּשֶׁחָלַף עַל פָּנַי,
קָרָאתִי לוֹ בִּשְׁמוֹ הַמְּקֻצָּר אֵלִי אֵלִי
אֵיפֹה אַתָּה?
לָמָּה עֲזָבַתְנִי?

ו.
בְּכָל עֵת,
גַם אִם נַבוֹא
וְגַם אִם נֵלֶךְ מִפֹּה,
כָּל שָׁעָה
הִיא בָּאֶפְשָׁר
תְּחִלַּת אַחֲרִית הַיָּמִים.

 

דן אלבו הוא משורר וחוקר תרבות. ייסד וערך את כתב העת 'שלם' בתחילת שנות התשעים עם המשוררת גבריאלה אלישע. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית 'שירת מרים' על שירת מירי בן-שמחון. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, צרפתית, רומנית ויפנית. תרגם מסות של רולאן בארת וכן שירים ונובלות מצרפתית לעברית. השתתף כתסריטאי בהפקת סרט דוקומנטרי על חייה של מירי בן שמחון עם הבמאים אלדד בוגנים וישראל וינקלר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה, גיליון 13 – סוכות תשע"ח

היכל הקודש, צריף בחולות, פלישה לבית, ותקרה שעפה - אסופת בתים ספרותיים לכבוד סוכות.

Paul Cézanne, La carrière de Bibémus, around 1895, © Museum Folkwang, Essen

חג שמח ממערכת המוסך!

 

ברכות חמות למוסכניקית לאה קליבנוף-רון על הולדת בנה!

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 13

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

עריכת לשון והגהה: מיכל קריסטל

 

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 12

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 11

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 10

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס'

"מלך הגלידה" – זאב סמילנסקי ברשימה על ואלאס סטיבנס לכבוד יום הולדתו

"אני מסכים עם סטיבנס – השיר הזה הוא יהלום, הוא שיר מושלם. המילים משחקות בצד שלהן והאירועים בצד השני, כמו בחתונה חרדית, אך מתקיים ביניהם קונטרפונקט הדוק"

וואלס סטיבנס, 1939

היום, ה-2 באוקטובר, חל יום הולדתו של ואלאס סטיבנס (1879–1955), מגדולי המשוררים של המאה העשרים. למרות כישרונו הספרותי הוא בחר, בעצת אביו, בקריירה מקצועית של עורך דין ולאחר מכן החזיק במשרות ניהול בכירות בחברות ביטוח גדולות. מבין המאות הרבות של שירים שכתב, השיר שאהב מכול הוא "מלך הגלידה" (The Emperor of Ice-Cream). וכך כתב סטיבנס: "אני סבור שמכול שיריי החביב עליי ביותר הוא ‘מלך הגלידה’. השיר עוטה בכוונה תחפושת פשוטה, ועם זאת מכיל משהו מהרהבתנות החיונית (essential gaudiness) של השירה, ולכן אני אוהב אותו. אני לא זוכר את נסיבות כתיבתו, אלא אם כן הכוונה לתחושה הפנימית שממנה הוא נבע. אני לא אוהב ניג'וסים (niggling), ואני אוהב לשחרר את עצמי. שירים מסוג זה הם הנעימים ביותר לחזור אליהם, כי הם נשארים טריים יותר מאחרים. השיר מייצג את מה שהיה בדעתי באותו רגע, בהתערבות המזערית ביותר האפשרית" (התרגום שלי, ז"ס).

אני מסכים עם סטיבנס – השיר הזה הוא יהלום, הוא שיר מושלם. בעולם היין נותנים ציונים ליינות: מ-85 ומטה – לא ראוי לשתייה, מ-95 ומעלה – יין נדיר המספק חוויית שתייה מיוחדת ובלתי נשכחת. במקרים בודדים בלבד למבקרי היין הצייקנים לא נותרת ברירה אלא לתת ליין מסוים ציון 100, למשל לשאטו שבאל-בלאן 1947 או לשאטו ד'איקם 1811. כך עבורי "מלך הגלידה" הוא מהבודדים הראויים לציון 100 מבין השירים שאני מכיר. אנסה לנמק: ראשית, המשחק בין המילים לבין האירוע שהן מתארות. המילים משחקות בצד שלהן והאירועים בצד השני, כמו בחתונה חרדית, אך מתקיים ביניהם קונטרפונקט הדוק. הסגנון מתחלף בטבעיות, כמו צבעי הזיקית, ונע בין ההמוני (let the wenches dawdle) לטריוויאלי (עיתונים מהחודש שעבר) לחגיגי (bid him whip) לאזוטרי-זנותי (concupiscent) לנשגב (let be be), וכל אלה מייללים יחד כאילו נולדו באותו שגר לאותה חתולה. שנית, המדַבֵּר לא מופיע בשיר כלל, לא בוכה, לא מתחנן, לא מבקש רחמים – הוא מתגלה רק בעקיפין, מתוך הקול שהוא משמיע, אבל איזה קול יש לו! כמה מעניין הטרמולו! ואיזה באסים, איזו עדינות לצד סמכותיות! ועוד – במבט ראשון השיר נראה סתום וקשה, אבל במבט שני הוא פשוט לגמרי: מתאר טקס אשכבה של אשה ענייה. פשוט לגמרי, אבל גם לא: השורה "לו יהי יהי קץ המראית" (Let be be the end of seem) נראית בתחילה כמשחק מילים סתום וגחמני, אך בקריאה נוספת היא נקראת כפסוק מספר מִשלֵי. שיר קטן, קצר, רוקד עם עצמו כמו פרימה בלרינה, כל שורה בו מציגה מראֶה חדש או מחשבה חדשה, שום רעיון לא נלעס פעמיים, יקום חדש ואמיץ נברא שורה אחר שורה, וכל שורה מתרקמת עם השורות האחרות. וכמובן, אין בשיר – או כמעט שאין – רגשות: לא עצב ולא תוגת קיום ובוודאי לא רחמים עצמיים, וכשיש סרקזם הוא מאופק ומעודן, מינראלי כמו שאבלי מחֶלְקָה מעולה במיוחד. השיר לא מבקש ממך שום דבר, לא מגרה שום עצב חשוף, שום דמעה לא תיזל – ורק בלוטות היופי והפליאה מתפקעות מפעילות. ברהבתנות החיונית של השירה מלהטט השיר כליצן רחוב עטוי שמלת פלסטיק זרחנית – רגע רציני, רגע מגחך, רגע קופץ ורגע שוקט, חי את חייו במלואם כמו שחתול או שיח בוגנוויליה יודעים לחיות, שיר זקוף וגיבור, נדמה כאילו הוא לא זקוק כלל לקורא – נַעֲשָׂה עימך חסד שהורשה לך להציץ בו.

אני קורא את השיר ונזכר בשני השירים של אלתרמן אשר בעיניי הם פסגת יצירתו: "הסיכום" ו"כְּלֵי הזמר" מתוך חגיגת קיץ. כמו "מלך הגלידה", גם שירים אלה נדמים כקלי ערך, זוטות שיר שאינן נושאות על גבן מטענים פילוסופיים, היסטוריים או פסיכולוגיים עמוקים ומטרידים כמו שיריו הידועים והמפורסמים של אלתרמן. אבל דווקא כאן, כאשר כמו בתורת הזן המאסטר שוכח לרגע את המשימות הנשגבות שאולי הציב לעצמו – דווקא אז וכבדרך אגב מתגנבת השלמות אל שורותיו של המחבר שתשומת ליבו הוסחה לרגע, וכישרונו האמנותי מגיע לשיאו. אולי לרגעים כאלה אפשר לקרוא 'השראה'.

השיר תורגם לעברית בעבר על ידי טובה רוזן-מוקד, אורה סגל, רחל שפירא-גיורא ונסים קלדרון, אבל ברור שלא היה אפשר להתאפק מלתרגם אותו שוב.* אשרינו שאנגלית אינה שפת אימנו, ואנו יכולים לעבוד את השיר ולתרגמו שוב, ושוב, ושוב, וכך לזכות לחסות מעט בצילו.

 

*התרגום להלן הוא עיבוד מחודש לתרגום שהופיע בספרי 'צבע ביתך' (אבן חושן, 2016), ותודה לטל ניצן על העזרה והעידוד.

 

ואלאס סטיבנס

מלך הגלידה

קִרְאוּ לִמְגַלְגֵּל הַסִּיגָרִים הַגְּדוֹלִים,
הַהוּא הַשְּׁרִירִי, וְהַעֲמִידוּ אוֹתוֹ לְהַקְצִיף
בְּסִפְלֵי מִטְבָּח עִסָּה זְנוּתִית.
תִּתְבַּטֵּלְנָה לָהֶן הַבָּנוֹת בַּבְּגָדִים
שֶׁהֵן רְגִילוֹת לִלְבֹּשׁ, וְיָבִיאוּ הַבָּנִים
פְּרָחִים בְּעִתּוֹנִים מֵהַחֹדֶשׁ שֶׁעָבָר.
לוּ יְהִי יְהִי קֵץ הַמַּרְאִית.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.

קְחוּ מֵהַשִּׁדָּה יָד-שְׁתַּיִם,
חַסְרַת שְׁלֹשׁ יָדִיּוֹת הַזְּכוּכִית, אֶת הַסָּדִין
שֶׁפַּעַם הִיא רָקְמָה עָלָיו מְנִיפוֹת טַוָּסִים
וּפִרְשֹוּ אוֹתוֹ כָּךְ שֶׁיְּכַסֶּה אֶת פָּנֶיהָ.
אִם יִבְלְטוּ רַגְלֶיהָ הַמְּיֻבָּלוֹת, זֶה
רַק מַרְאֶה כַּמָּה קָרָה הִיא, וּסְתוּמָה.
תִּנְעַץ הַמְּנוֹרָה אֶת אוֹר הַתָּמִיד.
מֶלֶךְ הַגְּלִידָה הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד.

 

Wallace Stevens

The Emperor of Ice-Cream

The Emperor of Ice-Cream
Call the roller of big cigars,
The muscular one, and bid him whip
In kitchen cups concupiscent curds.
Let the wenches dawdle in such dress
As they are used to wear, and let the boys
Bring flowers in last month's newspapers.
Let be be finale of seem.
The only emperor is the emperor of ice-cream.

Take from the dresser of deal,
Lacking the three glass knobs, that sheet
On which she embroidered fantails once
And spread it so as to cover her face.
If her horny feet protrude, they come
To show how cold she is, and dumb.
Let the lamp affix its beam.
The only emperor is the emperor of ice-cream.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3