מאמר מערכת
"למדי לאהוב את הזולת, את המשפחה, את הילד, את כתלי ביתך"
אברהם שלונסקי (מתוך מכתב למשוררת הצעירה צילה שמיר שביקשה את עצתו).
לאחרונה הושמעו כנגד המוסך קולות המכחישים את קיומה של הדרת נשים בעולם הספרות הישראלי וטוענים כי המוסך, בכך שהוא נושא דגל תיקון המצב, מדגיש עמדה של "התבכיינות" שרק מחלישה נשים.
הקולות הללו אינם חדשים לנו (כמעט כל מי שמצביע על הדרה בתחום כלשהו נתקל בהם) וכתמיד אנחנו משתדלות להאזין להם בתשומת לב וללמוד מהם משהו.
הכחשה היא מנגנון הגנה ראשוני. כשהמכחיש/ה אף נוקט/ת נימה תוקפנית ומבטלת, ניכר כי האפשרות שאכן התקיימה ומתקיימת הדרת סופרות ומשוררות מאיימת עליו/ה באופן כלשהו.
הכרה בהדרה דורשת פקיחת עיניים מכאיבה. כדי להכיר בה צריכה מי שפקחה את עיניה להתבונן גם בעצמה מחדש.
זה מכאיב עבור יוצרות ותיקות שכעת עליהן להודות שאימצו את השיח ואת מערכת הערכים של ההגמוניה, ולהכיר בכך שיוצרות אחרות, עמיתותיהן, נדחקו לשוליים או הושתקו. קל יותר להאמין שכל השיח על פריווילגיות של גברים יוצרים אינו אלא "התמסכנות" של אלו שלא התאמצו מספיק או היו מוכשרות פחות, שלא כמוהן.
זה מכאיב עבור המשורר שבאופן טבעי רוצה לקדם ולפרסם את שיריו ולכן נטל חלק גם בבמות שהיו על טהרת הגברים, או כללו מיעוט נשי מבוטל. הוא לא התכוון לפגוע או לנצל זכויות יתר, ובוודאי לא לחזק את ההדרה. בדרך כלל הוא פשוט לא שם לב, כי זה מצב שגור ורגיל.
זה מכאיב עבור המשוררת שבאופן טבעי רוצה לקדם ולפרסם את שיריה ולכן העלימה עין ונטלה חלק בכמה במות שבהן הייתה האישה היחידה, כעלה תאנה.
זה מכאיב ולא נוח עבור העורך שמפרסם יוצרים גברים לרוב אבל דווקא מטפח כמה משוררות נבחרות, וטוען כי תמיד הוא בוחר לפי איכות, ושאין מקום לאפליה מתקנת (האם יפרסם אישה רק כי היא אישה?). מכאיב ומביך יהיה לו להכיר בעיוורון שלו ובכך שהתעלם מיוצרות רבות שראויות להתפרסם בזכות ולא בחסד.
ברוב המקרים האלה לא מדובר בכוונות רעות, כי אם בעיוורון.
כי זהו טיבה של הדרה: היא סמויה ולא מודעת. היא נשענת על תפיסות שעוצבו במשך שנים רבות, לגבי מהי ספרות, מהו נושא מעניין, מהי יצירה "חשובה". כפי שאמרה עמליה כהנא כרמון עוד בשנת 1985:
"אבל מדוע יצירה של כל 'אשתו של ברנר' באשר היא, אף פעם איננה יכולה להיחשב לחלק ודאי לחלוטין של זירת המעשה הספרותי המרכזי של זמנה. האם זו קפריזה של מישהו, שאפשר לצאת נגדה לרחוב בהפגנות? זוהי אינה קפריזה של מישהו. זה כך משום שמכלול הספרות, בתקופה נתונה משמש ראי לתרבות החברה וערכיה."
פרופסור פגי מקינטוש מווסלי קולג', ארצות הברית, הציגה בסוף שנות ה-80 ארבעים ושש דוגמאות של פריווילגיות שמהן נהנים לבנים. כך למשל פריווילגיה מספר 6: "כשאני פותח את הטלוויזיה או את העמוד הראשון של העיתון אני רואה שאנשים מהגזע שלי מיוצגים במספרים גדולים". פריווילגיה מספר 24: "אני יכול להיות די בטוח שאם אני אבקש לדבר עם הממונה האחראי אני אתקל באדם ששייך לגזע שלי". בפרפרזה על הדוגמאות האלו, האם סופרת בישראל יכולה לומר, "כשאני פותחת את עיתוני הספרות המרכזיים אני רואה שם את בנות המגדר שלי מיוצגות במספרים גדולים"? "אני יכולה להיות די בטוחה שאם אבקש לדבר עם המוציאים והמביאים בעולם הספרות, הממליכים והמוחקים, אתקל באדם ששייך למגדר שלי?" התשובה הברורה היא שלילית, מאז ומעולם. בסצנת הספרות שלנו דברים כאלה יכולים להיאמר רק על ידי גברים.
כך הדבר גם בכל הנוגע לאחוז הנשים – 51% מן האוכלוסיה – שזכו וזוכות בפרסים ספרותיים, משתתפות בפאנלים ספרותיים, מתורגמות לשפות זרות, נוכחות בכתבי עת, נוכחות בתיאורים גנאולוגיים של השירה העברית לדורותיה, ובכלל, נמצאות בקאנון – האם יש ולו סופרת ישראלית אחת שהתרבות הישראלית רואה בה קאנונית? וכמה משוררות קאנוניות יש לעומת משוררים? ההדרה פנים רבות לה, מיעוטן זועקות ורובן סמויות מן העין, וכדי להיווכח בהן לא צריך אלא להישיר מבט לעובדות. הכרה בהדרה אין פירושה לקדש אותה או להיאחז בה, בוודאי לא להתמסכן ולהתבכיין. אין פירושה גם לגרוס כי לא התקיימו ומתקיימות בספרות הישראלית אפליות מסוגים אחרים. פירושה לפקוח עיניים, לסרב לטמון את הראש בחול, לסרב לקרוא ליריקות "גשם", לפעול.
ההכרה בקלקלה היא תנאי הכרחי לתיקונה, וההכחשה מחזקת את המשך ההדרה. אנחנו במוסך לא מרבות לעסוק בהדרה עצמה, אלא פועלות לתיקונה.
מצער אותנו לשמוע את הקולות הללו אבל אנחנו מברכות על ההזדמנות לדיאלוג איתם, ומרגישות שהם מחזקים את העשייה שלנו ואת נחיצותה.
מערכת המוסך
תוכן עניינים – גיליון מס' 10
עריכת לשון והגהה: מיכל קריסטל
לגיליונות הקודמים:
ציור של ראשל פליקס. צויר בשנות ה-40 של המאה ה-19
