שירים חדשים של אמירה הס, יונתן קונדה, מיכל מוגרבי ונבה קרסינקר

מרְבִּית הַגְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁל הַמֵּאָה מַסְבִּירִים דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ בְּאֶמְצָעוּת חֶסְרוֹנוֹ

Child Asleep (The Rosebud), Thomas Sully, 1841, The Metropolitan Museum. Bequest of Francis T. Sully Darley, 1914

אמירה הס

וְעוֹד יֹפִי יָרַד כְּמוֹ נֶסֶךְ עַרְפִלִּי
רַךְ וְנָמוֹג עַל הֶהָרִים
וְהַגֶּשֶׁם זוֹלֵג.

עוֹדִי יוֹנֵק
אֶת הָעִיר הַקְּסוּמָה בְּשֺוּמָה
שָׁבוּי בְּקִיּוּמָהּ
תְּמִירַת קוֹמָה מִתְפָּרֶקֶת
נָשְׁרָה כֻּלָּהּ כְּפִיסִים אַלְפֵי רְסִיסִים
בְּזָוִיּוֹת עֵינַי
מַרְאוֹת
הַנִּשְׁבָּרִים כֻּלִּי שְׁבָרִים
לְלֹא גִּבּוּס
עוֹד קֵץ שַׁכּוּל מְרַחֲמִים
בּוֹעֵר בְּתֹפֶת הַיָּמִים בִּמְעִי הַזְּמַן.

**

נֶפֶשׁ חֲנוּטָה, אִם יַכְנִיסוּ בָּהּ צִפּוֹר
אֵיךְ תָּעוּף?
הֲתִרְצֶה לָעוּף
הַאִם הִשְׁתּוֹקְקָה לְכָךְ
הַאִם נֶחְנְטָה כִּי תְּקוּפַת פֻּרְעָנוּת נְשָׁמָה קָצְצָה לָהּ אֶת הַדְּרוֹר
הַאִם נַעֲלָה מְעוֹפָהּ וְאֶת עַצְמָהּ עָצְמָה
הֶהָיְתָה אֵי־פַּעַם צִפּוֹר

הוֹ פֶיְגָלֶה
הוֹ בִּירְדִּי
הוֹ עַסְפוּר
הוֹ הוֹמוֹסַפְּיֶנְס

 

אמירה הס פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה.

 

יונתן קונדה

משפחה

הוֹרַי שְׁנֵי רְסִיסִים
שֶׁל מַיִם מִשְׁתַּבְּרִים
כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ אֲחוּז
אוֹת שֶׁמֶשׁ עַל מֶצַח חַיָּיו
אָחִי וַאֲחוֹתִי מַרְוִים צִמְאוֹנָם
בִּבְאֵרוֹת תְּבוּנָה בְּלִי תַּחְתִּית
אֲנִי לוֹחֵשׁ לָהֶם אֶת הַשֵׁם
מִּשְׁפָּחָה
וְשׁוֹמֵעַ הֵד עוֹלֶה מִפְּגִיעַת
אֶבֶן
בַּקַּרְקָעִית.

 

סדק

לְפֶתַע יַלְדוּתִי בִּנְיָן נָטוּשׁ.

הַזִּכָּרוֹן כְּמוֹ חֶבְרַת קַבְּלָן שׂוֹכֶרֶת
חַבְּלָן לְהָנִיחַ אֶת הַזְּמַן כְּחֹמֶר
נֶפֶץ לְיַד הַיְּסוֹדוֹת
בְּהֶתְאֵם לְתָכְנִית
הָאָב.

שֶׁהַכֹּל יִקְרֹס אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ וְאַף אֶחָד לֹא יִפָּגַע.
זוֹ בְּגָדוֹל הַהַנְחָיָה.

בֵּינָתַיִם יֵשׁ סֶדֶק שָׁחֹר וְעָמֹק בַּתִּקְרָה.

אֲנִי בּוֹהֶה בּוֹ בַּלַּיְלָה וּמִתְפַּלֵּל
שֶׁיַּהֲפֹךְ הַסֶּדֶק אוֹרוֹ
שֶׁיַּהֲפֹךְ הַסֶּדֶק אוֹרוֹ
וְיִהְיֶה לְחוּט
לִתְפֹּר טְלַאֵי הוֹרַי
חֲזָרָה לבֶּגֶד
לְכַסּוֹת צַלֶּקֶת
אַהֲבָתָם

 

לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים

*

לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה כְּמוֹ לְנַסּוֹת לְהַשְׁחִיל חוּט בְּמַחַט בַּשַּׁחַק וְלִשְׂרֹף אֶת כָּל הָעֲרֵמָה
זֶה מוֹקֵד, זֶה צֵיד מְכַשֵּׁפוֹת, זֶה לְדַמּוֹת אֶת הַדִּמּוּי עַד שֶׁיּוֹצֵאת לוֹ הַנְּשָׁמָה וְעוֹלָה מַעְלָה
לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה מַה שֶּׁבְּעִקָּר גְּבָרִים מְנַסִּים לַעֲשׂוֹת
הֵם מְנַסִּים לְהַסְבִּיר גְּבָרִים אֲחֵרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים וְאָז
הֵם מִתְפַּשְּׁטִים אוֹ לוֹבְשִׁים תָּלוּי מַה חִפְּשׂוּ
בְּדִיּוּק בְּלִי הֶסְבֵּרִים מְיֻתָּרִים הוֹלְכִים וְגוֹמְרִים
וְנִשְׁאָר רַק הַצֵּל שָׁפוּךְ עַל הָרִצְפָּה
וְהָעֵירֹם הַבִּלְתִּי נִמְנָע שֶׁל נָחָשׁ חֹסֶר הָאֶפְשָׁרוּת
לוֹמַר בִּכְלָל מַשֶּׁהוּ מִלְּכַתְּחִלָּה מִזְדַּחֵל בֵּין כָּל זֶה בָּעֵשֶׂב
הַגָּבוֹהַּ שֶׁל הָעֶצֶב שֶׁל גְּבָרִים שֶׁמְּנַסִּים
לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹהִים.

*

לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
לְנַסּוֹת לְהַסְבִּיר דְּבָרִים נוֹרָאִיִּים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
זֶה כְּמוֹ לְוַתֵּר מִלְּכַתְּחִלָּה לַדְּבָרִים הַנּוֹרָאִים
וְלָתֵת לָהֶם לַעֲבֹר כְּמוֹ עֵדֶר פִּילִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
וְהַפִּיל הַלָּבָן הַמֵּת מִתְמוֹטֵט בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר עָלֶיךָ
וְאָז נוֹתָר רַק סִּפּוּר וְגֶּבֶר שָּׁבוּר
שֶׁיְּנַסּוּ לְהַסְבִּיר בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים
שֶׁזּוֹ הָיְתָה תְּאוּנַת עֲבוֹדַת
אֱלֹהִים.

*

מרְבִּית הַגְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁל הַמֵּאָה מַסְבִּירִים דְּבָרִים
בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ בְּאֶמְצָעוּת חֶסְרוֹנוֹ מַסְבִּירִים דְּבָרִים מוּבָנִים מֵאֲלֵיהֶם
כְּמוֹ בְּאֵיזֶה נְסִבּוֹת מֻתָּר לַהֲרֹג, וּבְאֵיזֶה נְסִבּוֹת אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בָּאָדָם וְלִרְאוֹת
מִסְפָּר אוֹ זָר אוֹ וְכוּ' וְכַדּוֹמֶה וְאֵין דּוֹמֶה וְאֵין מְדַמֶּה הַמְּנַסֶּה
לְהַסְבִּיר דְּבָרִים נוֹרָאִיִּים בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים אוֹ דְּבָרִים פְּשׁוּטִים
אוֹ דְּבָרִים גַּבְרִיִּים אוֹ דְּבָרִים נָשִׁיִּים אוֹ דְּבָרִים שֶׁל עָוֶל שֶׁל עֲגָלוֹת
חוֹטְאוֹת שֶׁל פַּנְצֶ'רִים שֶׁל יְצִיאַת אֲוִיר בְּלַחַשׁ שֶׁל פִּצּוּץ גָּדוֹל
הַמְּנַסֶּה לְהַסְבִּיר יְחִידוֹת לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת שֶׁטַח סְגוּרִים בִּפְקֻדָּה
כְּרִיתָה שֶׁל רַגְלַיִם שֶׁל עֵצִים בְּצִיּוּת עֲצִימַת עַיִן שֶׁל הָעָצְמָה
אֵין הֶסְבֵּר כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שָׁחֹר לָבָן וְהַמְּנַסֶּה לְהַסְבִּיר בַּעֲלוּת
שַׁיָּכוּת רְכוּשׁ קְדֻשָּׁה סְגֻלָּה גְּנֵבָה שִׁירָה גֶּזַע נִכּוּס סִפּוּר
אוֹפַנֵּי קֹדֶשׁ מִזְבֵּחַ מַאֲכֶלֶת קָרְבָּנוֹת כֹּחַ אַלִּימוּת רַכּוּת עֲצִימַת עֵינַיִם
עֶקְרוֹנוֹת אֶלֹקוּת בְּאֶמְצָעוּת אֱלֹקִים חוֹטֵא
לַמַּטָּרָה רוֹבֵץ לְפִתְחוֹ כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ
נִגְזָר מֵהַלֵּב שֶׁפּוֹעֵם כְּאֶגְרוֹף דּוֹפֵק
עַל דֶּלֶת אִי הַיְּדִיעָה

שֶׁתִּפָּתַח לִרְוָחָה

 

יונתן קונדה חבר בלהקת הראפ הרב-לשונית "סיסטם עאלי", מוביל תוכניות כתיבה לנוער וצעירים ברחבי הארץ. ספר שיריו 'יהפוך הסדק אורו', זוכה פרס אקו"ם לעידוד היצירה 2015, עתיד לראות אור השנה בהוצאת אפיק. 

 

מיכל מוגרבי


וּבַיּוֹם הַהוּא
הָיָה לִי כֶּסֶף רַב
כְּשֶׁשִּׁנֵּי זָהָב בִּצְבְּצוּ מִבֵּין שְׂפָתַי
וּמִלְּאוּ אֶת הַפֶּה בְּתַאֲוָה

הַבְטָחוֹת עַל כֶּסֶף וְאַהֲבָה נוֹשְׁרוֹת מִשָּׁמַיִם
וּכְמוֹ הֶעָלִים מְכַסּוֹת אֶת הָאֲדָמָה בִּפְתָקִים יְרֻקִּים
הַכֶּסֶף נִדְבָּק, הָאַהֲבָה לֹא.

וְהָיָה לִי כֶּסֶף רַב
וְהָיוּ לִי מְרִיבוֹת כְּסוּפוֹת כְּמוֹ שֵׂעָר מַזְקִין
כְּשֶׁאָסַפְתִּי אֶת הַפְּתָקִים בְּגַב כָּפוּף
וּבְעַיִן עֲצֵלָה

שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לְהַפְרִיד בֵּין הֵדֵי הַמְּרִיבָה
וְאֵדֵי הַכֶּסֶף הַנִּמְהָלִים
בַּוְּרִיד הַצָּפוּף שֶׁמּוֹבִיל אֶת הַדָּם אֶל הַמֶּרֶד

בַּלַּיְלָה
הִשְׁכַּבְתִּי עַצְמִי עַל גַּב הַכֶּסֶף
וּנְחִישׁוּתוֹ הַקְּפוּאָה וְאַהֲבָתוֹ הַצְּמֵאָה
הִתְחַכְּכוּ בְּעוֹרִי

וְהַכֶּסֶף הָיָה רַב
וַאֲנִי הָיִיתִי מְעַטָּה.


וּבַלַּיְלָה הַזֶּה תִּנְדֹּד שְׁנָתָם שֶׁל אֲנָשִׁים רַבִּים. חֶלְקָם יֵאָחְזוּ בַּמִּטָּה כְּמוֹ בְּעֹגֶן וִיסָרְבוּ לִנְטֹשׁ. אוֹרוֹת יְהַבְהֲבוּ לְלֹא הֶרֶף בַּחַלּוֹנוֹת הָעֵירֻמִּים. וְיִהְיֶה מִין רַחַשׁ עָמֹק וְיָהִיר, שֶׁיְּכַסֶּה אֶת הַבִּנְיָנִים מִן הַיְסוֹדוֹת וְעַד לִמְרוֹמֵי הַפֶּנְטְהָאוּזִים. וְהַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יִהְיֶה כְּכָל הַלֵּילוֹת. וּבְכָל זֹאת יִהְיֶה בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַשְּׁאָר. אֲנִי אֶזָּכֵר בְּיָד קָרָה הָאוֹחֶזֶת בַּמַּנְעוּל וְלֹא מַרְפָּה כְּמוֹ קֶרַח עַל הַכְּוִיָּה. בְּחַדְרֵי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְכַּנְּסוּ קְבוּצוֹת סַהֲרוּרִיּוֹת וְיָנוּעוּ אֶל מִחוּץ לִתְחוּם הָעֵרָנוּת כְּמוֹ גַּחְלִילִיּוֹת אֶל כֶּתֶר הַפֶּרַח. בְּחַשְׁדָנוּת וּבִזְרִיזוּת. רַק שְׁנֵי חוּשִׁים יְכוֹלִים לִפְעֹל בּוֹ־בַּזְּמַן כְּשֶׁהַשֵּׁנָה מַרְחִיקָה אֶת הַכָּרִית מֵהַיַּלְדָּה. כֵּן, אֲפִלּוּ שְׁנַת הַיְלָדִים תִּתְכַּוֵּץ בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כְּשֶׁהֶעָרִים יְמָרְקוּ אֶת מַצְפּוּנָן בְּשִׁירִים עַתִּיקִים. וְיִהְיוּ עֵדִים שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁהָעֲנָנִים הִכּוּ בַּכּוֹכָבִים. אוֹ לְהֶפֶךְ. בְּכָל מִקְרֶה יְדֻבַּר עַל קְטָטָה שֶׁנִּרְאֵית קְרוֹבָה אַךְ הִיא כֹּה רְחוֹקָה. כְּמוֹ הַשֵּׁנָה בַּלַּיְלָה הַזֶּה. כְּשֶׁעָרִים שְׁלֵמוֹת יְנַעֲרוּ אֶת הַפֵּרוּרִים מִשְּׂפָמָן וְיָחֵלּוּ לִצְעֹד אֶל הַיָּם. כְּשֶׁהַחֲלוֹמוֹת מִסְתַּתְּרִים בָּרִיסִים מוּטָב לִטְבֹּל בַּמַּיִם וּלְמָרֵק אֶת יְדֵי הַלַּיְלָה עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תְּבַצְבֵּץ מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הַכֵּהוֹת וּתְזַגֵּג אֶת עֵינָיו.


עֵינָיו זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה חֲשׂוּכַת־קוֹל
יְדֵי הַלַּיְלָה מוֹשׁוֹת אוֹתוֹ מֵהַתֵּבָה

הֶחָרִיץ שֶׁבֵּין הַלְּבָבוֹת
נָח עַל מִשְׁכָּבוֹ

אוֹרוֹת מְרַצְּדִים בְּמַבָּטוֹ
רֶגַע לִפְנֵי הַכִּבּוּי

רֶגֶשׁ שָׁפוּי שֶׁל אִמָּא וּבֵן
וְאֵין כְּלוֹת לָרָצוֹן

לָמוּת מִמֶּנּוּ, לָמוּת אִתּוֹ.
בְּזִכָּרוֹן מֻקְדָּם מְקֻעְקָעִים

הַחַיִּים כְּמוֹ עָלֶה שֶׁנִּצְמָד לָרוּחַ
קָרוּעַ, שַׁקְרָן, מְסֻמָּם.

אֲנִי מַדְלִיקָה עָשָׁן בְּעֵינָיו
עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה

וּמְעַט לִפְנֵי שֶׁהַיּוֹם מְשַׁלֵּחַ אֶת שִׁמְשׁוֹ
הוּא עוֹזֵב אוֹתִי לְאַט וְחוֹזֵר אֵלַי
כִּמְעַט.

 

מיכל מוגרבי עסקה לאורך השנים בתחומים שונים, בין היתר תסריטאות, הפקת סרטים, תקלוט, עריכת סאונד, אבל רק בכתיבת שירה גילתה התמדה ותשוקה אמיתית. ספר שיריה הראשון, 'החלומות נטו על צידם', יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2016. השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספר בכתובים.

 

נבה קרסניקר

קיץ

כּוֹתֶרֶת הַפֶּרַח קוֹרֵאת
בִּכְתַב בְּרַיְל אֶת הַטַּל
לוֹמֶדֶת אֶת הַקַּיִץ
אוֹת וְעוֹד אוֹת

הַשֹּׁרֶשׁ נָע בָּאֲדָמָה
עוֹרֵג לְיַּלְדָּה לְלֹא אֵם
שֶׁתְּהַלֵּךְ בְּרֶגֶל יְחֵפָה
עַל עֲרוּגָה בְּלֵיל קְטַנּוֹת

תַּעֲקֹב אַחַר רֵיחַ הַקָּצִיר
שֶׁאוֹחֲזוֹת נְמָלִים לְלֹא קֵץ
בְּרֹאשַׁן הָעִוֶּרֶת מִלֵּדָה
מוֹצֵאת אֶת הַדֶּרֶךְ לַמַּלְכָּה

הַקַּיִץ מִתְהַפֵּךְ בְּמִטָּתוֹ
הֶעֱלִים כְּבָר יוֹדְעִים אוֹתוֹ
הַגִּבְעוֹל מִסְתַּנְוֵר
מֵעָצְמַת חֲלוֹמוֹ

 

נבה קרסינקר, ילידת 1976, היא בוגרת לימודי קולנוע ותוכנית העמיתים של עלמא. פרסמה שירה ופרוזה במקומות שונים.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 10

יום הולדת לאתגר קרת, על הספר החדש של בכל סרלואי, מדור חדש שולח אלומת אור אל יוצרים מהעבר ועוד הרבה על נשים, גברים וציפורים. בגיליון החדש של המוסך.

Roodborstje, Johannes Bronkhorst, 1658-1726

מאמר מערכת

"למדי לאהוב את הזולת, את המשפחה, את הילד, את כתלי ביתך"
אברהם שלונסקי (מתוך מכתב למשוררת הצעירה צילה שמיר שביקשה את עצתו).

 

לאחרונה הושמעו כנגד המוסך קולות המכחישים את קיומה של הדרת נשים בעולם הספרות הישראלי וטוענים כי המוסך, בכך שהוא נושא דגל תיקון המצב, מדגיש עמדה של "התבכיינות" שרק מחלישה נשים.

הקולות הללו אינם חדשים לנו (כמעט כל מי שמצביע על הדרה בתחום כלשהו נתקל בהם) וכתמיד אנחנו משתדלות להאזין להם בתשומת לב וללמוד מהם משהו.

הכחשה היא מנגנון הגנה ראשוני. כשהמכחיש/ה אף נוקט/ת נימה תוקפנית ומבטלת, ניכר כי האפשרות שאכן התקיימה ומתקיימת הדרת סופרות ומשוררות מאיימת עליו/ה באופן כלשהו.

הכרה בהדרה דורשת פקיחת עיניים מכאיבה. כדי להכיר בה צריכה מי שפקחה את עיניה להתבונן גם בעצמה מחדש.

זה מכאיב עבור יוצרות ותיקות שכעת עליהן להודות שאימצו את השיח ואת מערכת הערכים של ההגמוניה, ולהכיר בכך שיוצרות אחרות, עמיתותיהן, נדחקו לשוליים או הושתקו. קל יותר להאמין שכל השיח על פריווילגיות של גברים יוצרים אינו אלא "התמסכנות" של אלו שלא התאמצו מספיק או היו מוכשרות פחות, שלא כמוהן.

זה מכאיב עבור המשורר שבאופן טבעי רוצה לקדם ולפרסם את שיריו ולכן נטל חלק גם בבמות שהיו על טהרת הגברים, או כללו מיעוט נשי מבוטל. הוא לא התכוון לפגוע או לנצל זכויות יתר, ובוודאי לא לחזק את ההדרה. בדרך כלל הוא פשוט לא שם לב, כי זה מצב שגור ורגיל.

זה מכאיב עבור המשוררת שבאופן טבעי רוצה לקדם ולפרסם את שיריה ולכן העלימה עין ונטלה חלק בכמה במות שבהן הייתה האישה היחידה, כעלה תאנה.

זה מכאיב ולא נוח עבור העורך שמפרסם יוצרים גברים לרוב אבל דווקא מטפח כמה משוררות נבחרות, וטוען כי תמיד הוא בוחר לפי איכות, ושאין מקום לאפליה מתקנת (האם יפרסם אישה רק כי היא אישה?). מכאיב ומביך יהיה לו להכיר בעיוורון שלו ובכך שהתעלם מיוצרות רבות שראויות להתפרסם בזכות ולא בחסד.

ברוב המקרים האלה לא מדובר בכוונות רעות, כי אם בעיוורון.

כי זהו טיבה של הדרה: היא סמויה ולא מודעת. היא נשענת על תפיסות שעוצבו במשך שנים רבות, לגבי מהי ספרות, מהו נושא מעניין, מהי יצירה "חשובה". כפי שאמרה עמליה כהנא כרמון עוד בשנת 1985:

"אבל מדוע יצירה של כל 'אשתו של ברנר' באשר היא, אף פעם איננה יכולה להיחשב לחלק ודאי לחלוטין של זירת המעשה הספרותי המרכזי של זמנה. האם זו קפריזה של מישהו, שאפשר לצאת נגדה לרחוב בהפגנות? זוהי אינה קפריזה של מישהו. זה כך משום שמכלול הספרות, בתקופה נתונה משמש ראי לתרבות החברה וערכיה."

פרופסור פגי מקינטוש מווסלי קולג', ארצות הברית, הציגה בסוף שנות ה-80 ארבעים ושש דוגמאות של פריווילגיות שמהן נהנים לבנים. כך למשל פריווילגיה מספר 6: "כשאני פותח את הטלוויזיה או את העמוד הראשון של העיתון אני רואה שאנשים מהגזע שלי מיוצגים במספרים גדולים". פריווילגיה מספר 24: "אני יכול להיות די בטוח שאם אני אבקש לדבר עם הממונה האחראי אני אתקל באדם ששייך לגזע שלי". בפרפרזה על הדוגמאות האלו, האם סופרת בישראל יכולה לומר, "כשאני פותחת את עיתוני הספרות המרכזיים אני רואה שם את בנות המגדר שלי מיוצגות במספרים גדולים"? "אני יכולה להיות די בטוחה שאם אבקש לדבר עם המוציאים והמביאים בעולם הספרות, הממליכים והמוחקים, אתקל באדם ששייך למגדר שלי?" התשובה הברורה היא שלילית, מאז ומעולם. בסצנת הספרות שלנו דברים כאלה יכולים להיאמר רק על ידי גברים.

כך הדבר גם בכל הנוגע לאחוז הנשים – 51% מן האוכלוסיה –  שזכו וזוכות בפרסים ספרותיים, משתתפות בפאנלים ספרותיים, מתורגמות לשפות זרות, נוכחות בכתבי עת, נוכחות בתיאורים גנאולוגיים של השירה העברית לדורותיה, ובכלל, נמצאות בקאנון – האם יש ולו סופרת ישראלית אחת שהתרבות הישראלית רואה בה קאנונית? וכמה משוררות קאנוניות יש לעומת משוררים? ההדרה פנים רבות לה, מיעוטן זועקות ורובן סמויות מן העין, וכדי להיווכח בהן לא צריך אלא להישיר מבט לעובדות. הכרה בהדרה אין פירושה לקדש אותה או להיאחז בה, בוודאי לא להתמסכן ולהתבכיין. אין פירושה גם לגרוס כי לא התקיימו ומתקיימות בספרות הישראלית אפליות מסוגים אחרים. פירושה לפקוח עיניים, לסרב לטמון את הראש בחול, לסרב לקרוא ליריקות "גשם", לפעול.

ההכרה בקלקלה היא תנאי הכרחי לתיקונה, וההכחשה מחזקת את המשך ההדרה. אנחנו במוסך לא מרבות לעסוק בהדרה עצמה, אלא פועלות לתיקונה.

מצער אותנו לשמוע את הקולות הללו אבל אנחנו מברכות על ההזדמנות לדיאלוג איתם, ומרגישות שהם מחזקים את העשייה שלנו ואת נחיצותה.

מערכת המוסך

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10

 


      
      
      

עריכת לשון והגהה: מיכל קריסטל

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 9

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 8

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני מספרת כיצד התחילה לנגן

תמונות נדירות וסיפורים על ראשית דרכה של המוזיקאית, הבמאית, הכוראוגרפית, השחקנית והזמרת נעמי פולני

נעמי פולני, חיים חפר וגדעון זינגר, לע"מ

"נולדתי ב-ו' אב תרפ"ז. כל פעם בגלל תשעה באב יום-ההולדת שלי ככה הועם, אסור להרעיש יותר מדי…" במרפסת ביתה, כשסוּפה (הכלבה שלה) מנמנמת לרגליה, פיסת אבטיח צונן בפיה וברקע הכנרת, הרי הגולן, ובתי המושבה הקטנה, סיפרה לי נעמי פולני בימים של ראשית קיץ לפני כמה שנים על ימי ילדותה.

"סבא שלי חיים חיסין שהיה איש העלייה הראשונה ואיש ביל"ו אמר 'היא מוזיקלית'. והוא לא היה פזרן… התחלתי ללמוד פסנתר בגיל 6, הייתי כל כך עצלה. המורה שלי הייתה רבקה הוז, אשתו של דב הוז שנהרגה אחר כך בתאונה. תראי מה זה מורה. היא הייתה בת למשפחת שרתוק ואנחנו משפחת חיסין. הם ביל"ויים ואנחנו ביל"ויים, הם דיירי רוטשילד ואנחנו דיירי רוטשילד, הם במספרים האי-זוגיים ואנחנו לא, ככה באלכסון אחד מול השני."

פולני סיפרה שהמורה רבקה, הסכימה ללמד לא רק אותה, את נעמי הקטנה, אלא גם את אמה עדה, כדי שתוכל לעקוב אחרי הנגינה ואחרי ההתקדמות של בתה, המוזיקאית הקטנה והמוכשרת.

"רבקה שכבר לא גרה בכתובת זו, אמרה לאמא כך: 'אנחנו ניפגש בבית ההורים ברוטשילד, יש שם פסנתר, את תבואי לשם ואני אלמד אותך, זה בחינם, אני אלמד אותך תווים שתוכלי לנגן ותוכלי לעקוב אחרי נעמי'. אז הן נפגשו.

"הפסנתר היה בחדר אחד ובחדר השכן אמא שלי נחה אחרי הצהריים, ואני מכינה שיעורים בפסנתר ואני שומעת אותה מעירה 'נעמי עשי זאת שוב'. אני מוזיקלית ובכל פעם שהייתי מאבדת את המקום בתווים הייתי מתחילה להמציא כדי לא להפסיק את המֶשֶׁךְ, כדי שהיא לא תאמר לי 'עשי זאת שוב'. אני כל כך התעצלתי. הייתי חוזרת מבית ספר ולרבקה היו הרבה תלמידים. היא הייתה מורה ששמה הלך לפניה. כל תלמיד חצי שעה, שרשרת ממש, ואסור לאחר… ואמא שלי הייתה שולחת אותי ישר אליה. הייתי באה מבית הספר חוטפת משהו והיא הייתה שולחת אותי לרחוב מזי"א לרבקה. בדרך עברתי תמיד על יד מערכת 'הארץ' ובסמוך היה מגרש ריק, ופעם עברתי שם וראיתי נמלים ורכנתי אליהן והתבוננתי בהן. בקיצור הפכתי את זה למנהג, אמא שלחה אותי בזמן, ואני הייתי ניגשת למגרש, רוכנת בכוונה כדי שלא יהיה לי שיעור של שעה וחצי, נוראית הייתי… ורבקה אמרה 'הוי נעמי'. ולא גיליתי לא לזו ולא לזו… כל כך לא רציתי ללכת… רק מאוחר יותר היא למדה לתת לי דברים שייפתו את לבי. עד עכשיו יש לי את התווים. דברים נחמדים."

 

הצ'יזבטרון גרסת 1949. לע"מ. נעמי פולני שנייה מימין.

 

נעמי פולני, המוזיקאית, הבמאית, הכוראוגרפית, השחקנית והזמרת חגגה לפני ימים ספורים ב-ו' מנחם אב ("לא חיינו בתאריך לועזי לחלוטין") את יום הולדתה התשעים. פולני נולדה בתל אביב ליחיאל ועדה פולני, למדה בגימנסיה הרצליה, הצטרפה לפלמ"ח ושירתה בלהקת הזמר והפזמון של הפלמ"ח הצ'יזבטרון. בשנות החמישים לאחר שהשתלמה במוזיקה ובריקוד, ביימה תכניות של להקות צה"ל שהיו בראשית דרכן. כך עבדה עם להקת גייסות השריון, להקת פיקוד הצפון ולהקת הנח"ל. בשנת 1960 הקימה את להקת "התרנגולים" ושש שנים לאחר מכן את להקת "החמציצים". עבודתה המקצועית והמדויקת הייתה לשם דבר בנוף התרבות הישראלית.

 

במרכז התמונה: נעמי פולני וסשה ארגוב. מתוך ארכיון אלכסנדר (סשה) ארגוב, הספרייה הלאומית

 

סשה ארגוב וחיים חפר, שארכיוניהם האישיים שמורים בספרייה הלאומית, הם שני יוצרים שפולני עבדה איתם במשותף. "לך, לך, למדבר… (חיים וסשה), השיר הזה אני אוהבת אותו", כתבה נעמי פולני ב"על הצ'יזבטרוןרשימה מדוברת" בעקבות תכנית רדיו משנת 1992 שפורסמה בספר "הצ'יזבטרון: אם הלהקות הצבאיות", "מה-זְ-זה!! כשהוא באוויר – מאיזה שהוא רדיו – אני לא יכולה שלא להיסחף לקולות. כל החברים שלי כאן! אחד-אחד אני שומעת אותם. ואנחנו מה-זְ זה! מקהלה אמיתית אנחנו כאן. ואיך הוא מתקדם השיר… – כל בית והטעם שלו. כובש! זה אליקום עשה את העיבוד, ואנחנו נטועים בו בנאמנות כזו… מרתק, מרתק אותי השיר. אני לא מצליחה לשֹבוע אותו".

 

עמ' ראשון של תווי השיר "למדבר" מתוך ארכיון אלכסנדר (סשה) ארגוב, MUS 0103 A 022
לצפייה בכל תווי השיר  

 

בפסקת הסיום ל"על הצ'יזבטרון / רשימה מדוברת" כתבה נעמי פולני:

"שירים הם פרקים קטנים בתולדות. הם מורשת. כששרים אותם שבים ומתעוררים טעמים ממוצאם: מהספור, מהאירוע, מאורחות הזמן, מניב-השפה השגור; מה ראוי במלאכה, בין אדם לאדם; דור לדור מה יביע… אם נוסטלגיה זה התרפקות משמימה, יִיחוּל עקשני לְמה ששוב לא יקום להיות – אז לי יש סתם געגוע תמים. לא לגבורות, לא למעשים (מה שהושג – יפה שהושג) למצוקות – מי יתגעגע! געגוע לקדחת??? אבל אני כן אתגעגע לָרוח שֹשָרְתָה, שנשבה פה, בקֶרב 'דור הקדחת'. אני כן מתגעגעת לרוח של אמון – כאשר עושים ומקיימים תוך הידברות. זוהי המורשת. היא שהתה פה. הרוח. ואני יודעת… רק "להושיט יד לגעת"… רק זאת – והיא פה. את המשב הזה מְחַזְקים בי השירים –  אז בינתיים טוב לי לשיר אותם".

 

הצ'יזבטרון גרסת 1949. לע"מ

 

ונסיים בשיר השומרות ("שיר שומרות דגניה") שכתבו חיים חפר ואלכסנדר (סשה) ארגוב בביצוע נעמי פולני, מרגלית קניג, תמר עמיבר-רקח, אלכסנדרה קניג ושי מרום, בערב הצדעה לשיריו של חיים חפר שנערך בקיבוץ דגניה ב' בחג הסוכות של שנת תשע"ב (2012).

וטוב לה. טוב לה לשיר.

 

 

השחקנית היהודייה שדחתה את חיזוריו של מחבר "שלושת המוסקטרים"

כשפגשה לראשונה את גיבור ילדותה, הסופר הידוע אלכסנדר דיומא, לא הצליחה ראשל פליקס להכיל את התלהבותה. ניסיונות החיזור של דיומא הנשוי גרמו לה להתפכח במהרה ולהגיב לו במגרש שלו.

ציור של ראשל פליקס. צויר בשנות ה-40 של המאה ה-19 על ידי הצייר האנגלי ויליאם אטי (Etty)

בשנת 1832, כשהיא רק בת 11, עזבה הנערה היהודיה ראשל פליקס את ביתה שבשווייץ ועברה לפריז. היא נרשמה לבתי הספר המובחרים ביותר בממלכה ללימודי משחק ושירה ורכשה השכלה ספרותית רחבה ומעמיקה. עם כל חיבתה לקלאסיקות, הסופר האהוב עליה ביותר היה דווקא בן זמנה: אלכסנדר דיומא האב, מחבר פורה להפליא החתום על יצירות כמו "שלושת המוסקטרים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו".

 

אלכסנדר דיומא האב בתמונה משנות ה-50 של המאה ה-19 (צלם פליקס נאדאר​)

 

מעט יותר מעשור לקח לראשל להתפרסם כשחקנית ראשית בטרגדיות הקלאסיות של רסין וקורנל. במהלך שנות ה-40 הפכה לשחקנית המפורסמת ביותר בפריז, בירת התיאטרון האירופאי של התקופה. במהלך טיול למדריד פגשה במקרה באליל נעוריה, ובתום שיחתם הקצרה הזמין אותה דיומא לארוחת צהריים על חוף הים. נרגשת לסעוד בחברת הסופר המוכר, הסכימה גם להצעתו של דיומא להמשיך ולהתכתב עמו אחרי שתחזור לפריז.

 

ציור של ראשל פליקס. צויר בשנות ה-40 של המאה ה-19
על ידי הצייר האנגלי ויליאם אטי (Etty)

 

מהר מאוד חוותה השחקנית הדרמטית אכזבה עמוקה. מכתב התשובה שחיברה ראשל כמענה למכתבו של דיומא חשף את הפער בין רצונותיהם: בעוד ראשל הייתה בטוחה שהסופר הנערץ מעוניין לנהל התכתבות אינטלקטואלית, גילתה אז שהוא דווקא רואה בה יעד אפשרי לכיבוש.

נחושה להביס אותו במגרש שלו, חיברה ראשל מכתב תגובה מהול באיזון מושלם של עוקצנות יבשה, פליאה ואכזבה כנה. היא כינתה את המכתב שנשלח ב-17 ביולי 1848 בשם "הפירוש המזויף", ובו השתוממה איך הפגישה הנעימה שבילו יחדיו הובילה את דיומא למסקנות "בצורה כה רחוקה ממחשבתי". היא ביקשה עתה להפסיק לאלתר את ההתכתבות "שפגעה בי מאוד" ולהבהיר לו שאמנם התגאתה מאוד לנהל התכתבות עם מי שהיא רואה כגדול המשוררים החיים, אבל עתה היא מתחרטת על הכיוון אליו בחר דיומא להפנות את התכתבות.

 

מכתבה של ראשל לדיומא, 17 ביולי 1848. מתוך ארכיון ראשל פליקס הנמצא בספרייה הלאומית

 

ככל שמתקדם המכתב ניכר הכעס ההולך והמצטבר של ראשל על הפגיעה בכבודה – כעס שמתבטא גם בטעויות דקדוק קטנות, ובמיוחד בקווים השחורים איתם היא מדגישה את דבריה. לקראת סופו, יוצאת ראשל להתקפה חזיתית: "ידעתי שעם אנשים טיפשים צריך לחשוב ברצינות על כל מילה. עם אנשים משכילים – אנשי רוח – איתם לא צריך להיזהר כל כך".

 

קווי ההדגשה של ראשל ניכרים לכל סופו של המכתב. מכתבה של ראשל לדיומא, 17 ביולי 1848. מתוך ארכיון ראשל פליקס הנמצא בספרייה הלאומית

 

תגובתו של דיומא כנראה לא איחרה להגיע, היות שבמכתב שני הנמצא בספרייה, שגם אותו חיברה ראשל, היא מצטטת בלעג את המברק ששלח לה דיומא.

"מדאם, אם את באמת רוצה בכך, נעזוב את הכל במצב הנוכחי. זה תמיד יהיה חלק מהדרך שעשינו ביחד.
מעריך אותך יותר מכל, הידיד, דיומא."

ראשל לא יכלה לעמוד בפיתוי והוסיפה תגובה קצרצרה משלה. היא ביקשה להתנצל (בציניות כמובן) על כך שטעתה כנראה בכוונותיו של דיומא, ותקפה אותו על כך שעתה, לאחר מכתב הזימה הקודם ששלח לה, כל שיש ביכולתו להגיב הוא מספר שורות בודדות.

"אם הפלת בטעות מהקסת שלך את השורות הללו, באמצע העיסוקים האינסופיים שלך – ראה אותי מתכבדת לקבל אותם", סיכמה. בשלב הזה מחקה מספר שורות שחיברה. מבלי לטרוח לחבר מכתב חדש, שלחה את המכתב הזועם שלה ללא תאריך לדיומא.

 

מכתבה השני והאחרון של ראשל לדיומא, תאריך לא ידוע. מתוך ארכיון ראשל פליקס הנמצא בספרייה הלאומית 

 

אחרית דבר

האמת שפה יכול היה להסתיים סיפורנו. בלי שום תחושת החמצה או פספוס, הייתם מקבלים סיפור מתחילתו ועד סופו, כשהפרטים החסרים אולי דווקא מעניקים נופך מסתורי לכל העניין. ובכל זאת, בארכיוני הספרייה נמצא מכתב נוסף, מכתב ששלחה ראשל שלנו לאחותה שרה. המכתב לא מתוארך, כך שאין ביכולתנו לקבוע מתי הוא נכתב ונשלח.

מה הוא מכיל?
בפשטות, ראשל מבקשת מאחותה להודיע לדיומא שהיא לא תוכל לפגוש אותו ביום ראשון ולכן תשמח אם יבחר ביום אחר בשבוע.

מתי הוא נשלח?
לפי המכתבים הקודמים, הפגישה יכולה הייתה להתקיים רק לאחר פגישתם הראשונה במדריד, זו שהובילה להתכתבות שכה פגעה בראשל. או, במילים אחרות, אין לנו מושג.

האם נענתה לבסוף ראשל לחיזוריו של דיומא? אולי בכלל התפייסו ונעשו ידידים?
כנראה שלעולם לא נדע. מלודרמה, מסתורין, ריבים והשלמה – כל אלה היו ודאי חלק בלתי נפרד מהחיים בצרפת של המאה התשע-עשרה.

 

​הכתבה חוברה בעזרתה האדיבה של ד"ר בטי הלפרן-גדז, הספרייה הלאומית, מחלקת אוספים.