את הציפור פגשתי לראשונה באוקטובר 1987, בירושלים, אז גם היכרתי את שלמה. שלמה התיישב לצדי בשיעור הראשון של קורס שבחרנו שנינו, כפי שהתברר מאוחר יותר, רק בגלל שמו, כלומר שבחרנו לשמוע אף על פי שניתן על ידי מרצה לא מוּכּר, מעשה לא טיפוסי לסטודנט שכבר הבין שהעיקר הוא המרצה ולא נושא הקורס והעדיף לא לקחת סיכונים מיותרים, ולשומע חופשי שהכיר היטב את סגל החוג, זִלזל ברובו והיה שב ופוקד את שיעוריהם של שני המורים היחידים שהעריך הערכה של ממש. "הציפור העברית" נקרא הקורס ההוא, וכפי שאמר המרצה הלא־מוּכּר בתחילת השיעור הראשון, המטרה הייתה פשוט לקרוא שירים, אלא שאין ברֵרה וצריך לקבוע גבולות מסוימים לשיחה, גבולות שיָקלו על הדיון בשירים כפי שנוהגים לכנות את השיחה הזאת, גבולות לא טבעיים אבל נחוצים מבחינה מתודולוגית אמר המרצה וכבר אז, בשיעור הראשון, נדמה היה לי שהמגבלות הללו ציערו את האיש הלא־מוּכּר שעמד לפני הכיתה ודיבר בהיסוס ובעָצמה לסירוגין, העיקו עליו באיזה אופן עמוק ולא אופייני, דבר שאכן נוכחתי בו בהמשך הקורס כשהיה מפר שוב ושוב, בתחושת הקלה סמויה, את הגבולות שקבע בשיעור הראשון, שבּו הוסיף ואמר במעין צער שמכיוון שאין ברֵרה נבחר הפעם שירים של משוררים עברים שיש בהם התייחסות לציפור, כל התייחסות שהיא, ונגביל את הרצף שלנו למה שמכנים השירה העברית החדשה: נתחיל ב"אל הציפור" של ביאליק ומשם נתקדם אל ימינו אנו. זאת נדמית התחלה נוחה, אמר המרצה, אבל כמובן שחלוקות מעין אלה פוגעות במעופה של הציפור, אם להשתמש בלשון ציורית, אפשר אף לומר שהן מנוגדות לטבעהּ, ובמילים אחרות, כדאי לזכור שכל חלוקה היא פשרה מתעתעת ולכן אני מקווה, הוסיף ואמר המרצה ובדבריו נשמעה נימה ברורה של הצטדקות שבשיעור הראשון עדיין היה קשה לתת עליה את הדעת אבל בהמשך הפכה לחלק בלתי נפרד מדרך הצגת השירים ופיתוח דבריו, שהיו נקטעים שוב ושוב בגלל מגבלות הזמן והמקום כפי שניסח זאת בצער: בצער היה שב ומצטדק שאינו יכול להשלים רעיון זה או אחר ולגעת בכל הבטיו ולפתח את כל הקשרים הגלויים והסמויים שפותחת כל שורת שיר וכל דימוי וכל ציוץ של ציפור עברית בשיר שקראנו ולכן אני מקווה, אמר, שבחלוף הזמן יתברר שהמטרה היא כמובן לחרוג מהגבולות שבתוכם אנו נאלצים לפעול, שאם לא כן בשביל מה אנחנו בכלל צריכים ציפורים ושירים?
ישבתי לצד שלמה, שבתחילת השיעור הזה עוד לא ידעתי שהוא שלמה, והתבוננתי לסירוגין בו ובמרצה החדש והיה לי נדמה שכמו שֵם השיעור, שנסתר בו איזה פרדוקס שלא יכולתי לגמרי לנסח את טיבו, גם במרצה הזה יש מעין דבר והיפוכו: לא רק שנראה צעיר ומבוגר גם יחד, איכות שסופרים מנסים לפעמים למסור בביטוי "בן בלי גיל", אלא נִגלָה בו משהו שאחר כך ניסחתי כנוכחות בו־זמנית של ביטחון עצמי וחשש, אבל גם יותר מאוחר לא הייתי בטוח בניסוח הזה, אף לא יכולתי להכריע לאילו הבטים של הדמות הזאת, החיוורת משהו, לשייך כל אחד מצִדי הפרדוקס, אם בכלל ניתן להפריד בין צדדיו של פרדוקס או בין צדדיה של אישיות. אבל כבר בשיעור הראשון, ואפילו ממש בראשיתו, אותה נוכחות של דברים מנוגדים יחד, שהיום נראית לי עיקר והכרח, כבר בראשית השיעור הראשון הרגשתי איך היא פולשת אל עולמי, עודה חסרת שם וזהות אבל כבר בדרך אליי, אל מי שהיה בעצם רחוק מעולמה של שירה והבחירה בשיעור זה לא תאמה את הנתיב שבו צעד, אם אפשר להתנסח כך, וגם מבחינה זאת, כפי שלמדתי יותר מאוחר, היינו שלמה ואני יוצאי דופן שביניהם קִרבה מוזרה בשיעור על הציפור העברית. שכּן כפי שאני לא הייתי בוחר בקורס על שירה וממשיך ודָבֵק בקורסים שקראו בהם סיפורים ורומנים, שעִמם היטבתי להתמודד – אם אפשר להתנסח מעט באירוניה, אבל בה־בעת ברצינות – כך גם שלמה, מטעמים הפוכים לגמרי אָמנם, לא היה בוחר לבוא לשיעור על שירה אלא אם כן ידע שיעמוד לפניו מי מִבֵּין מתי־המעט שהוא בכלל מוכן לשמוע את דבריהם, כל שכּן על שירה שהייתה בעיניו ביטוי עילאי המוציא את כל דרכי הביטוי האחרות ועל כן סירב לשמוע דיבורים ריקים בעניינהּ ורק יחידי הסגולה שידעו לדבר שירה, כמו שהיה מתנסח, היו ראויים בעיניו והיה מכבד אותם בנוכחותו, כפי שנהג להוסיף בחיוך דקיק.
ישבתי אפוא לצד שלמה והתבוננתי במרצה ובשלמה לסירוגין, שלמה שאז עוד לא היה עבורי שלמה אלא איש זקן ועיוור שהפנה את אוזנו הימנית, שהותקן בה מכשיר שמיעה גדול, לכיווּן המרצה, וכֵיוון שכך פנו עיניו העיוורות אליי ופניו המרוכזים – שהבעתם הייתה מתחלפת, מגיבה לדברים הנישאים באוויר – פניו המרוכזים והקמוטים מאוד היו כה סמוכים אליי עד שנדמה היה שגם הם, כמו דברי המרצה, פולשים לאיזה תחום גופני־אישי שחשבתי למוגן ותָחום. מבטיו הריקים, שהיו בה־בעת טעונים באיזו איכות שאין לרדת לפִּשרה, אולי מעין כוח מופשט, הנובע דווקא מהיעדר, מבטיו הריקים־המלאים משכו את עיניי והייתי אם כן מפנה את ראשי מהמרצה אל עינֵי שלמה ובחזרה אל פניו החיוורים משהו, ועם זאת העזים והחדים, של המרצה. בין דברי המרצה לעיניו של שלמה היה ראשי מִטלטל, ממש כך, נע מצד לצד כמטוטלת בין שתי דמויות מרתקות בתנועה קצובה שאני חש גם כיום, שנים הרבה אחרי השיעור הרחוק ההוא, כשראשי כבר כבד עלי אבל עדיין מוסיף ונע ללא מנוחה כאילו נמשך השיעור ההוא, כאילו זרוע המטוטלת שהחלה לנוע אז ממשיכה וסופרת במרוצה את שעות חיי שנפתחו באיחור רב ותמיד יהיה עליה אפוא לנסות להשלים את הזמן האבוד.
לאחר שהסביר בדרכים לא לגמרי גלויות, שאָמנם הלכו והתבהרו במשך הקורס, שגבולות הם עניין טכני, שרירותי ובלתי מתקבל על הדעת, התחיל המרצה הלא־מוּכּר לספר על השירים שנקרא יחד במהלך הסמסטר. רשימת השירים החלה כמובטח עם ביאליק וכללה משוררים לא מעטים שהיכרתי, לפחות על פי שמותיהם, והם מרכיבים, כפי שהמרצה עצמו הדגיש בנימה של ספקנות שממנה אי אפשר היה להתעלם, את הקאנון של הספרות העברית החדשה, אבל, כפי שהוסיף מיד, גם הם, ובייחוד הטובים שבהם, סובלים מאופן ההמשגה המכליל והמטעה הזה, המבודד אותם מהֵקשר רחב יותר ומחבריהם שלא זכו להיכלל באותן רשימות קריאה ממסדיות ומסחריות, הֵקשר הקובע אילו משיריהם ראוי לקרוא, משבץ אותם בכתר היסטורי ואידאולוגי ומבתר את יצירתם הענפה והסבוכה בסכין קצבים גס הפוגע בדמותם השלמה – שאף פעם אינה שלֵמה באמת, הוסיף מיד, אלא תמיד, ובאופן עקרוני, פגומה, מתלבטת ומתפתחת. אולי, טרח המרצה לנסות לרכך את דבריו, יצליח הקורס הזה, ולוּ בעקיפין, לגעת גם בעניין זה, כלומר של הקאנון, שב ואמר והרכיב את משקפיו והמשיך לקרוא ברשימה הארוכה שככל שהתארכה כך התברר לי שהיא כוללת, לצד המשוררים הקאנוניים הללו, גם משוררים שעליהם לא שמעתי מעולם, משוררים נשכחים, או נידחים, כפי שקונן המרצה, ואולי דווקא לעג לצורת מחשבה זאת, ועל כל פנים, כך סיכם ואמר, לא חשוב איך נקרא להם אבל אי אפשר שלא נקרא בהם אנחנו – וכאן חלף צל חיוך על שפתיו – אנחנו המבקשים דרך חיים הקרויה שירה איננו יכולים שלא לקרוא בהם וזה אכן מה שנעשה כאן ביחד, זו אכן כוונתו, כך אמר, ואפילו, הוסיף כשפניו אל החלון הגדול שמבעדו נראו שמיים כמעט לבנים, כל כך ריקים מענן הם היו וכל כך מלאי שמש קיץ אף על פי שהיה כבר חודש אוקטובר, שמיים של אור פלדה בוהק ובלתי ניתן לעצירה, אפילו, כך אמר, בכך הוא רואה את יִעודו כמורה, או מרצה כפי שאוהבים מי שאוהבים לקרוא לזה כאן, כך בפירוש אמר כשפניו אל חרב האור הלבנה המתנופפת בחוץ, שעלינו פשוט לקרוא מה שראוילקרוא כי כמובן לא הכול ראוי לקרוא, כלומר לא כל מה שקוראים שירה יש לו בכלל קשר לשירה בדיוק באותו אופן שדברים שלא נוהגים לקרוא להם שירה הרי הם שירה צרופה, אבל מכיוון שניתנה לו הקתדרה, כמו שאומרים, הוא מתכוון לנצל את זה ולקרוא עִמנו משוררים שכתבו שירה, שירה שיש לשוב ולקרוא.
המרצה הרזה והחד, ששמו לא היה רשום בסילבוס, לא הציג את עצמו כלל בשיעור הראשון ורק בשיעור שלאחריו התנצל ואמר ששכח בכלל להציג את עצמו אבל זה לא כל כך חשוב שהרי הוא רק אמצעי להפגיש בינינו לבין מישהו אחר, מישהו שאיננו כאן במובן אחד אבל נוכח כאן בשבילנו במובן אחר וזה העיקר, כמובן, שהרי הוא אינו אלא המתווך, או השליח, ואת גורלו של השליח יודע כל בר דעת וכבר סיפרו את סיפורו רבים, למשל קירקגור, שיש המכנים אותו פילוסוף אבל הוא היה משורר, משורר מעמיק שמדגים, אם אפשר להשתמש בביטוי גס מעין זה, שהפילוסופיה אינה אלא הבט של השירה, ענף שהתפצל מהגזע הרחב, חובק־הכול של השירה; קירקגור שמשליו הם שירה טהורה מספר לנו על המלך השולח שליח לבנו והמסר המוצפן בדברים שנושא השליח כולל את דבר מותו של השליח, מוות שנדרש כדי להבטיח את ביצועה השלם של השליחות, ומהי שירה אם לא שליחות, שאל המרצה, שליחות פרדוקסלית, המוסבת על עצמה? זה היה בשיעור השני אבל הדבר זכור לי היטב כי הבנתי אז שאכן, כפי שאָמנם למדתי כבר מניסיוני, העיקר הוא המרצה ולא הנושא, אבל עוד הבנתי שעד עתה לא הבנתי מה פירוש הבחירה שאני בוחר במרצה, כלומר במורה, ששב והדגיש שאת מעשה התיווך יש להעלים בסופו של דבר, ובמילים אחרות שיש להעלים את השליח ולכן, מלכתחילה, השליח נמדד רק בפעילותו, המבוססת על נאמנותו המוחלטת למעשה השליחות ומכאן משתמע, הוסיף המרצה בחיוך שהיו בו אירוניה ופשטות גם יחד, מכאן משתמע שאנחנו יכולים כמובן לקרוא לו בשמו הפרטי והוא גם מעדיף זאת על פני כינוי ממסדי מלאכותי, אלא שראוי לזכור שגם שמו הפרטי, בהקשר זה, אינו אלא חלק ממדי השליח, מסכה מטעמה של שליחות.
זה היה בשיעור השני אבל בשיעור הראשון המרצה החד והרזה המשיך לקרוא את רשימת השירים בלי שהציג את עצמו: היה זה השיעור הראשון בסמסטר והוא הציג את הסילבוס כנהוג אבל שלא כנהוג היה ממשיך וסוטה להערות מהערות שונות וכל פעם שב וחוזר אל הרשימה, מתקדם ומזכיר משורר זה או אחר, מצטט שורות שיר ונסחף ומתנצל וחוזר אל קריאת הרשימה ושוב סוטה ומפריע לסדר הקריאה בהערות שהסתעפו לכל מיני כיוונים ונתיבים וחלקן כבר נגע לדמותם של המשוררים שמשיריהם נקרא, הערות שהסגירו דווקא את יחסו האישי של השליח אל משורר זה או אחר, שבנוגע אליהם לא התאפק וסיפר, בחיוך של מבוכה כאילו היו אלה חייו שלו שעליהם הוא מספר, כיצד, למשל, כתב האחד את שיריו לאחר שעזב את בית הוריו מתוך מיאוס ושהמרחק בין הבירה האירופית לעיירה הקטנה והרחוקה איששו את הדימוי הפרובנציאלי של מקום הולדתו ובה־בעת הולידו בו געגועים אל פרובנציאליות זאת, מֶתַח שאפשר להבחין בו גם בשירים הרבים העוסקים לכאורה בעניינים אחרים לגמרי; וכיצד אחֵר שתכנן לצאת אל הדרך לא עמד לו כוחו ונשאר בבית האם, כבול אל אוהלה של תורת אבות שבראשית חייו הייתה מלכות נחשקת ועל ערש מותו קילל כאסון חייו, והצער הזה, שנחשף רק בסוף ימיו, מתגלה כבר בשיריו המוקדמים, הנבואיים ממש, המעידים על אופיו עוד בטרם חשפו חייו אופי זה. הערות ממין זה ואחרות שִרבב המרצה אל תוך רשימת השירים שקרא ושילב אותן בשורות שיר ובאסוציאציות שאליהן הפליג כשעיניו נישאות אל החלון עד שהיה מתנער לפתע, כמעט בקפיצה, כנדקר מלהב השמש הלבנה ומתנצל וחוזר לקרוא את רשימת השירים ושוב סוטה ומעיר הערות שבדרך כלל כינו המרצים שהיכרתי עד אז "הערות אינפורמטיביות" והיו מציגים אותן כרקע, או מבוא, אבל עכשיו איבדו ההערות הללו את אופיין המוּכּר, הסתעפו, התפתלו ונקשרו זו בזו ובשורות השיר בקצב משלהן ועל כן, כנראה, השתלבו במעשה הקריאה השלם שהצטייר בעיני רוחי באופן כמעט צורני, מודוס שדמיינתי באותה השעה כמין חץ, כמו וקטור, כזה שהיה מצייר המורה לפיזיקה בתיכון כדי להסביר איזה תרגיל שפתרנו, סוג של תנועה שמתווה דרך, דרך פעולה או דרך מחשבה, או אולי דרך חיים, לא ידעתי בדיוק, גם עכשיו איני בטוח, אבל בפירוש, את זה אני זוכר היטב מהשיעור ההוא, בפירוש יכולתי לראות כבר אז צורה כמעין חץ השואפת לאיזה דבר אם כי יַעדה נותר מחוץ לתמונת הדמיון, אולי כמו בפרדוקס הידוע של זנון על החץ, שיַעדו ברור ומוחלט ועם זאת, באותה עת ממש, הוא נותר תלוי ועומד בגבולות המחשבה הבולמת אותו.
המרצה המשיך לקרוא את רשימת השירים והיה מסיר את משקפי הקריאה כשהוא נסחף בהערה שהופכת להרהור ארוך שיַעדו אינו ידוע ונדמה אף הולך ומתרחק, ושב ומרכיב אותם כשהוא מתנצל על הסטייה הלא־מתוכננת, שאולי בכל זאת תתברר בעתיד כקשורה לנושא, וחוזר לקרוא את רשימת השירים שהקראתה התבררה כעיקר השיעור, כלומר כתוכנו של השיעור ולא כפתיחה לקראת סקירה מבואית כלשהי של נושא הקורס, סקירה בנוסח היסטורי, או תיאורטי, מין הרצאת מבוא בסגנון המוּכּר לי משיעורים אחרים.
כך, תוך כדי נסיגות וקפיצות הגיעה הרשימה לקִצה ועִמה תם למעשה השיעור הראשון. בכיתה שרר שקט, שתיקת מבוכה של הסטודנטים הלא־רבים, שאת רובם היכרתי באופן שטחי בלבד משום שעסקו בשירה, כפי שנהגו לענות לכל שאלה ששאלתי בעניין לימודיהם, ואני, שלא ידעתי דבר על שירה, נהגתי לוותר על המשך השיחה עִמם בגלל שהובילה, כפי שכבר נוכחתי לדעת, לשבחים מלאי התפעלות על משורר זה או אחר ולניסוחים מעורפלים על תחושות גופניות נדירות בשעת קריאת שירים. אָמנם, נדמה שהיה זה לשביעות רצונם של כל הצדדים שהסתפקנו, העוסקים בשירה ואני, בהנהונים הדדיים בדרך לשיעורים שלא דמו כלל, ככל הנראה, לשיעור שהסתיים זה עתה וששיבש את המושגים שרכשו על טיבו של קורס העוסק בשירה וככל הנראה על טיבה של שירה ושל העוסקים בה, כפי שנהגו לכנות זאת. לכן שתקו הסטודנטים במשך השיעור, וגם בסופו לא ביקשו להפר את הדממה, אלא המתינו בכליון עיניים להימלט אל חבריהם במסדרונות המוּכּרים, כדי להזהיר אותם מפני המרצה החדש והשיעור המשעמם, שלא דמה אפילו לגרועים שבשיעורים שמהם כבר סבלו בשנות לימודים מעייפות. השיעור הראשון והקורס המוזר ההוא כולו עִרערו באופן עקיף וצנוע על מוסכמות, אבל רק הרבה אחרי שהקורס הסתיים אפשר היה להבין את הקשר בין שירה לבין מלאכת פירוק הגבולות, קשר שניסה ונדמה שהצליח ולו לרַמֵּז עליו המרצה הלא־מוּכּר, שכאמור לא הציג עצמו כלל, אף לא בשיעור השני. שוב, כמו בשיעור הקודם, לא טרח המרצה לומר את שמו אלא מיהר ופנה, כמו בורח היה, אל השירים, וקרא בהברה אשכנזית את כל שירו של ביאליק "אל הציפור", שיר לא קצר כלל, שהיה למעשה כפול באורכו לפני שביאליק עצמו קצץ שורותיו, כפי שציין המרצה וחייך והוסיף שהמשורר הצעיר עשה כך אולי בגלל שפחד מאחד העם, אימת פרחי השירה באודסה, נווה המדבר הארעי שאליו נשאו נפשם בתקופה ההיא רבים מאלה שנפשם נשאה אותם אל עולם אחר ואם כך, הוסיף להרהר בקול, האומנם יתכן שלא רק החסיר משירו אלא למעשה רקח הקדרה כך שתיערב לחִכו של אחד העם? ואולי חזר ביודעין על בקשתו של רבי יהודה הלוי, שאל המרצה ומבטו כבר פנה אל החלון וקולו אף הוא כמו פונה אל מישהו: "יוֹנַת רְחוֹקִים נַגְּנִי הֵיטִיבִי, וּלְקֹרְאֵךְ טוּב טַעֲמֵךְ הָשִׁיבִי". אבל אולי עשה כך שלא ביודעין כלל? המשיך, תמה, בינו לבינו כמדומה, כשמבטו הולך אל החלון שבו חולל מחול החרבות הבוהק של שמש אוקטובר, מסך של אור מסנוור שלא כָּהה כלל אף על פי שחודש אוקטובר כבר עמד להסתיים; אולי אף שלא הבין עד תום את התהליך שבו כבר היה שרוי, ביאליק ידע ששרוי הוא בראשיתו של תהליך וביקש לברר מה הם הקולות הרבים המסתתרים בתוכו? מיהי הציפור האילמת המבקשת לשיר שהציב הוא עצמו על חלונו? שהרי עם עצמו משוחח כאן ביאליק שעה שהוא משוחח עם אחד העם ועם יהודה הלוי ועם מסורת השירה, קבע בפרץ של ביטחון פתאומי המרצה כשהוא מסיר את עיניו מהחלון הלבן ושב ופונה אלינו הנוכחים בכיתה; הרי הפּנייה "אל הציפור" היא מוסכמה החותרת תחת עצמה, קבע עוד המרצה, מוסכמה המאפשרת למשורר לשוחח עם רעיו ועם הבּריאה דרך השיחה עם עצמו, ששלובים בה הקולות הרבים הללו ומצמיחים מתוכה, על דרך המאבק והמיזוג, את הציפור שעִמה הוא משוחח, כלומר את השיר, התעקש ואמר המרצה אבל קולו כבר דעך כי הביט וראה אוסף פנים נבוכים, אטומים כמסך האור הבוהק בחלון, ולכן מיהר לסגת מן המחוזות שכבר הרחיק אליהם והציע לקרוא שוב את השיר שהרי איך אפשר, שאל בחיוך מתנצל, איך אפשר אחרי קריאה אחת בלבד לנסות לומר משהו על שיר כל כך מורכב וארוך? מיד אכן קרא שוב את השיר, פעמיים קרא את השיר באותו שיעור וגם בגלל זה זוכר אני היטב את השיעור השני שעורר בי השתאות לא פחותה מהשיעור הראשון.
נדמה היה שהשיעור יסתיים בשתיקה האדישה של מי שכבר ויתרו על הקורס, אי אפשר היה שהשיעור יסתיים אחרת, אלא שאז, ממש כשעמדנו לקום, שעה שהמרצה הסתכל על שעונו ובמחוות יד סימן שהזמן עבר אבל אי אפשר היה להבין אם עבר לרצונו או שלא לרצונו שכּן פניו נחתמו והוא עצמו שתק עתה, כשהזמן תם, אף לא נפרד מאִתנו אלא נתן כמדומה לדממה לכבוש גם אותו כשהסטודנטים עמדו לקום, על סף אנחת רווחה שהסתיים משהו שאין להבין בדיוק מה היה ולאן הוא מוביל, בפִּרצה הזאת של טרם סיום לפתע שמעתי את הזקן העיוור שישב לצדי זורק – אפשר כמדומה לומר כך כי אכן הייתה זאת מעין השלכה של קול ומילים אל חלל פתוח, לא פנייה ישירה אל נמען מוגדר אלא הטלה, השלכה, התגרות בדממה שעמדה, כמדומה, לבלוע את דברי המרצה שלא מצאו מענה, אף לא תגובה בודדת, במשך שיעור תמים: "אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה – וְיוֹנָה עִם נָעַר, עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים, עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר".
אז עוד לא ידעתי שלא שלמה דיבר דברים אלה, או על כל פנים שלא רק קולו שלו הִדהד בחלל הכיתה, שהרי היו דבריו ציטוט וקולו הנמוך חזר על הבית האחרון משירו של ביאליק "מאחורי השער". אבל על אף בורותי קלטתי ששלמה מתייחס לקהל הסטודנטים הדומם כחומה אטומה וזכור לי היטב הצער שחשתי, צער שהתעורר בעקבות מראה הנער והיונה והשער הגדול הסוגר עליהם, ציור בהיר ועצוב אף אם פרדוקסלי, כרבים מציורי המחשבה שרוטטים כך על הגבול שבין המילולי לחזותי; ציור מופשט אבל נוכֵחַ ושלם שעלה בראשי בבת אחת לשמע המילים ועורר בי צער לא רק כדבר העומד לעצמו אלא גם משום שתיארתי לעצמי, או על כל פנים הייתי מודע לכך בדרך זו או אחרת, שכך בוודאי מרגיש המרצה הלא־מוּכּר שדיבר אליי וביקש לפתוח עִמי בשיחה והדבר לא עלה בידו במשך שיעור שלם. במשך שעה וחצי לא הגיב איש מקהל הנוכחים ואני ביניהם לדברי המרצה ומבחינה זאת, כפי שאני יודע היטב היום, היה הצער שחשתי קשור לא רק בו אלא גם בי: לא הייתה לי ברֵרה אלא להכיר בעובדה שאיני שונה משאר הסטודנטים בכיתה, שהיו לי זרים ולא ראיתי עצמי חלק מהם; ודברי שלמה, שאָמנם היו שורות שיר של ביאליק כפי שלמדתי אחר כך משלמה עצמו, שורות שיר אלו ובעצם דימוי זה של השיר והשר המבקשים להישמע, ציור־נפש זה ששלמה ניצל כדי להתקומם נגד האלם העריץ ששׂרר בכיתה, הפך אותי לאחד מהם. כשאני חושב עכשיו על האלם ההוא ועל העלם ההוא, כלומר על מי שאיני עוד, אני מבין שחיפשתי אז, אם כי מבלי דעת, מוצא מדרך חיים שנדמתה ראויה וטובה אבל למעשה הלכה וסגרה עלי, דרך חיים שלא בחרתי אלא צעדתי בה כעיוור משום שהוטלתי אליה כבדרך שגרה שאין מהרהרים אחריה. כשאני נזכר בעלם הכנוע ההוא שהייתי ברור לי אפוא שלא הסכמתי יותר להיות חלק מהפָּנים החתומים בחומה הדוממת שזיהיתי סביבי ומשום כך העזתי ופניתי אל שלמה בסוף השיעור ובעזרתו, אחר כך, הצלחתי להניח גשר על פני הדממה ולהתקדם לאט לעבר הדמות הרחוקה שבצד השני: המרצה הלא־מוּכּר שהיה שונה כל כך מכל המרצים שפגשתי עד אז, "עוף מוזר" כפי ששמעתי במו אוזניי את אנשי הסגל האחרים מכנים אותו, ובעצם עוף נדיר, כפי שסיכמנו שלמה ואני מאוחר יותר, נדיר כמו הברבור השחור אמר שלמה פעם במהלך הסמסטר והזכיר שורות מאת המשורר הרומי יובנליס שמֵּהן לדעתו התגלגל הביטוי עוף נדיר, או מוזר; ציפור שיר אמִתית תיאר אותו שלמה ובלי דעת העניק למרצה הלא־מוּכּר את הכינוי שדבק בו, הציפור, כך התחלנו שלמה ואני לקרוא לו בקיצור, מתוך חיבה והרגשת קִרבה שהלכה והעצימה בקִרבנו, או על כל פנים בקרבי, הרגשת קִרבה אל מי שכּלל לא היכרתי וחלף זמן רב מאז ראיתי אותו בפעם הראשונה באוקטובר 1987 עד שפגשתי אותו שוב ולמדתי משהו על המחיר שגבתה ממנו הדממה – או אולי דווקא המילים, המילים שבעזרתן ביקש להילחם בדממה הן שגבו ממנו מחיר שעל טיבו, נדמה לי, עמדתי רק שנים אחר כך, בפגישה השנייה שפגשתי בו ושעוד אספר עליה בהמשך, על הפגישה הקצרה שנפגשנו שוב ועל המעט שלמדתי על חייו ממה שסיפר לי אז, אחרי שנים ארוכות שבהן תהיתי מה עלה בגורלו, שבהן עקבתי אחריו כמיטב יכולתי, קראתי כל מסה פרי עטו וגזרתי כל שיר שפִּרסם, אבל מילים אלו היו נדירות ואף הלכו והתמעטו עוד יותר עם השנים עד שלבסוף נותרה הדממה.
נגד כוחה העריץ של הדממה זרק שלמה את שורות הסיום של "מאחורי השער" ואני התבוננתי בו, בזקן העיוור שעוד לא היכרתי, דבר שעמד להתרחש ממש כבר במסדרון שמחוץ לכיתה כשהוא מחכה לנהגת שלו: כך כינה אותה, הוא מחכה שתבוא לאסוף אותו הנהגת שלו אמר כשעמדנו בחוץ, דקות ספורות אחרי שהושלכו המילים אל החלל ועִמן תם השיעור והסטודנטים קמו והחלו לצאת, מאושרים שיותר לא יצטרכו לסבול, לפחות לא מהמרצה המבולבל והבלתי נהיר שממנו עמדו להיפרד לעד בשעה שהלה מִלמל משהו בתגובה לדברי שלמה, משהו בדבר מפתח שבור ככל שהצלחתי לקלוט וכפי שלמדתי מאוחר יותר התייחסו הללו אף הן לשירו של ביאליק "מאחורי השער" ועִמן נחתם השיעור ואני התלוויתי אל שלמה שחיכה לנהגת שלו. הוא עמד וחיכה לה מחוץ לכיתה והיא אָמנם הגיעה בריצה, באיחור של דקות ספורות בלבד אבל די היה בהן בשביל ששלמה, שזה עתה למדתי את שמו, יעביר את אצבעותיו הארוכות והיפות על שעון העיוורים המדויק שלו ויהנהן בראשו בכמעט הנאה על האיחור הקליל הזה שיאפשר לו לנזוף בה בחומרה אוהבת, כפי שעשה מיד אחר כך, נשא קולו במסדרון ונזף בה כשהתקדמה לעברנו באותו רגע שיתברר בעתיד כרגע מכונן בחיי – או, אולי, אני מעז לומר: הרגע המכונן של חיי, רגע שחתם את השיעור שבו פגשתי לראשונה את הציפור ובו החלטתי, אף שלא הבנתי בדיוק למה, שלא אחמיץ אף שיעור שלו מעתה ואילך, רגע שהנצו בו ניצני ידידותי ארוכת השנים עם שלמה ושראיתי בו לראשונה את אשתי לעתיד רצה מכיווּן המדרגות לעברי ולעבר שלמה: אני שלא ידעתי שזאת אשתי לעתיד ושלמה שכבר זיהה את צעדיה של נכדתו ונזף בה בקול רם מרחוק ואחר כך הספיק עוד לומר לי כמה מילים כסיום לדברים הקצרים שהספקנו להחליף כשעמדנו מחוץ לכיתה. למעשה שלמה הגיב לדברים שלא יכולתי לעצור מלומר אחרי שהצגתי עצמי, והצעתי לעזור לו, והוא הציג את עצמו, והודה ואמר שאין צורך, אבל אני כבר נצמדתי אליו וליוויתי אותו כי הייתי חייב לומר למישהו משהו על אודות השיעור המוזר שזה עתה הסתיים. שיעור שהיה סוף־סוף שיעור במובן הממשי של המושג, כי זרם בו משהו שאפשר היה להיאחז בו ולהפליג עמו אל מעבר לניכור ששלט לא רק במסדרונות האוניברסיטה אלא בכול, בכל המסגרות שהייתי מנסה לפלס בהן את דרכי ומהן הייתי נפלט, ומן הניכור הזה, כפי שאני מבין היום, ביקשתי מבלי דעת להימלט. הייתה זאת הצעה להפליג אל זרוּת שאינה מוותרת על גבולותיה, בבחינת הזמנה, כפי שהרגשתי כבר אז, ואמנם שלמה, על רקע צעדיה הממהרים של הנהגת שלו, נכדתו, אשתי לעתיד, שלמה עוד הספיק לאשש את מה שהרגשתי כשאמר שאכן המרצה הזה, שאין לו מושג מאין הגיע ומעולם לא שמע עליו לפני כן, עושה רושם מצוין בדיוק בגלל ההיסוס הנחוש שלו, ההיסוס הנחוש של השירה.
* * *
מתוך "רקוויאם לציפור" מאת אלכס חנקין (שם בדוי), הוצאת קדימה, 2017.
תוכן עניינים – גיליון מס' 10
